סימן תקפה – דין ברכת השופר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקפה – דין ברכת השופר

א צָרִיךְ לִתְקֹעַ א מְעֻמָּד. { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לִתְקֹעַ עַל הַבִּימָה בַּמָּקוֹם שֶׁקּוֹרִין. } ב קֹדֶם שֶׁיִּתְקַע יְבָרֵךְ: ב לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר, וִיבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ; { הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם יְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אוֹ שֶׁכְּבָר יָצָא וּמְבָרֵךְ לְהוֹצִיא } ג { אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ הָכֵי מְבָרֵךְ הַתּוֹקֵעַ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת הַנִּזְכָּרוֹת } (בֵּית יוֹסֵף וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן); וְיִתְקַע תַּשְׁרַ"ת ג' פְּעָמִים, וְתַשַׁ"ת ג' פְּעָמִים, וְתַרַ"ת ג' פְּעָמִים; { הַגָּה: וְטוֹב לִתְקֹעַ בְּצַד } ד { יָמִין, אִם אֶפְשָׁר לִתְקֹעַ בְּכָךְ } (מִנְהָגִים), { וְכֵן יַהֲפֹךְ הַשּׁוֹפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה } (תְּהִלִּים מז, ו') (רוֹקֵחַ וּמַהֲרִי"ל). ג אִם הִתְחִיל לִתְקֹעַ וְלֹא יָכוֹל לְהַשְׁלִים, יַשְׁלִים אַחֵר וַאֲפִלּוּ ג' אוֹ ד'; וְדַי בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הָרִאשׁוֹן, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שָׁם הַתּוֹקְעִים הָאַחֲרוֹנִים בִּשְׁעַת בְּרָכָה; וַאֲפִלּוּ אִם בֵּרַךְ וְלֹא יָכוֹל לִתְקֹעַ כְּלָל, הַשֵּׁנִי תּוֹקֵעַ בְּלֹא בְּרָכָה וְלֹא הַוְיָא בְּרָכָה לְבַטָּלָה. ד אַחֵר תּוֹקֵעַ וְלֹא שְׁלִיחַ צִבּוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל; וְאִם הוּא מֻבְטָח שֶׁחוֹזֵר ה לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי לִתְקֹעַ. { הַגָּה: וְדַוְקָא תְּקִיעוֹת שֶׁעַל סֵדֶר הַתְּפִלָּה אָסוּר לִשְׁלִיחַ צִבּוּר לִתְקֹעַ; אֲבָל תְּקִיעוֹת שֶׁתּוֹקְעִין מִיֹּשֶׁב, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁמִּתְפַּלְּלִין מוּסָף, מֻתָּר לִשְׁלִיחַ צִבּוּר לִתְקֹעַ } (כָּל בּוֹ); { וְאִם אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר תּוֹקֵעַ מְיֻשָּׁב, רָאוּי שֶׁאוֹתוֹ הַתּוֹקֵעַ יִתְקַע גַּם כֵּן עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת; כִּי הַמַּתְחִיל בְּמִצְוָה אוֹמְרִים לוֹ: } ו { גְּמֹר, } (רַמְבַּ"ם וְא"ח); { נוֹהֲגִין } ז { לְהַקְרוֹת לִפְנֵי הַתּוֹקֵעַ סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת מִלָּה בְּמִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֶה, וְנָכוֹן הוּא. } ה הַנּוֹטֵל שָׂכָר לִתְקֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לְתַרְגֵּם בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב, אֵינוֹ רוֹאֶה מֵאוֹתוֹ שָׂכָר סִימַן ח בְּרָכָה.

באר היטב – סימן תקפה – דין ברכת השופר

א א מעומד. ואם תקע מיושב יצא. מ"א ע"ש: ב ב לשמוע. ואם בירך לתקוע בשופר יצא. ב"ח: ג אחרים. המ"א העלה שהמנהג הזה הוא דוקא לנשים שאינן יודעין אבל מי שיודע יברך לעצמו ויוצא אליבא דכ"ע ע"ש וכ"ה בכנה"ג ועי' יד אהרן אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב ביום ראשון תוקע ואינו מברך וביום שני אין צריך לתקוע. כנה"ג ריב"ש: ד ימין. דכתיב והשטן עומד על ימינו. ואטר יד יש לתקוע בימין דידיה מ"א עיין סי' ז': ד ה לתפלתו. נראה לי דאם אינו מובטח אע"פ שאין שם אחר לא יתקע עד אחר התפלה שכבר יצא בתקיעות דמיושב מ"א. וט"ז כתב דאם אין אחר מותר לתקוע דמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן דמצוה גוררת מצוה וכתב המ"א ומכל מקום כשמתפללים מתוך הסידור בוודאי מובטח ועסי' קכ"ח ס"כ: ו גמור. והמנהג בהרבה מקומות לחלקם אפילו בתקיעות של הסדרים עצמן: ז להקרות. המתפלל שחרית מקרא להתוקע ד"מ. גם תקיעה ראשונה יקרא לפניו של"ה עיין סימן קכ"ח סי"ג. פעם אחת לא היו יכלים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע מט"מ מהרי"ל. וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודו' ואם לא אזי על כל פנים יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודו'. של"ה ע"ש: ה ח ברכה. אבל איסורא ליכא ועיין ט"ז:

מגן אברהם תקפ״ה – סימן תקפה – דין ברכת השופר

א׳ מעומד. ואין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול [ד"מ מהרי"ל] ועמ"ש רסי' קמ"א ונ"ל דאם תקע מיושב יצא דהא שופר ילפי' מעומר ובעומר גופא יצא כמ"ש סי' תפ"ט, וגם השומע צריך לעמוד אם לא שמע על סדר הברכו' מעומד (רדב"ז ח"א) (כ"ה) ולא ידעתי מנ"ל הא (כ"ה): ב׳ קול שופר. ולא יאמר בקול דמשמע לעשות רצונו ואם בירך לתקוע בשופר יצא (ב"ח): ג׳ ואין חילוק. וטוב יותר שיברך השומע אלא שאין נוהגין כן (ת"ה) ומשהחיינו לא כת' כלום והרמב"ם כ' שהוא בעצמו יברך שהחיינו וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ו וכ"כ הגמ"נ אך הרב"י כת' שאין המנהג כן ועפ"ז כת' רמ"א ההג"ה ונ"ל שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעין אבל מי שיודע יברך לעצמו ב' ברכות ויוצא אליבא דכ"ע וכ"כ בכ"ה דהרמב"ם מיירי דווקא במל בן חבירו או שעושה סוכ' או קובע מזוזה לחבירו וכן עיקר, אם ספק לו אם שמע תקיע' או נטל לולב ביום ראשון תוקע ואינו מברך וביום שני א"צ לתקוע (כ"ה ריב"ש) עבי"ד סי' כ"ח ולעיל סי' ס"ז: ד׳ בצד ימין. של פיו, משום דכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו וכתב בשל"ה שכן נכון ע"פ הקבלה דלא כלבוש ובהג"מ כתב ולא בשמאל מפני שהתפילין של יד מגינה [אגודה] ואם כן אטר יש לתקוע בימין דידיה עסי' כ"ז ס"ו: ה׳ יהפוך. פי' השופר למעלה (לשון מהרי"ל) נ"ל כוונתו שיעמיד הפה למעלה ולא לצדדים. ובלבוש כת' יהפוך השופר מעט למעלה משמע שר"ל שיגביה הפה מעט למעלה: ו׳ ישלים אחר. ול"ד לתורה שצריך לחזור לראש כמ"ש רסי' ק"מ דהתם כתיב תורת ה' תמימה (רי"ו נ"ו): ז׳ בברכה שבירך. ול"ד לתורה שצריך לחזור ולברך דהכא הראשון עשה הברכה שיצאו כל הקהל בזה: ח׳ כדי שלא יתבלבל. אבל הפסק לא חשיב עמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג: ט׳ ואם הוא מובטח. ונ"ל דאם אינו מובטח אף על פי שאין שם אחר לא יתקע עד אחר התפלה עסי' תקצ"ב ותקצ"ג וכ"ש שכבר יצא בתקיעות שמיושב דהא אפי' נשיאת כפים מבטלין כשאינו מובטח כ"ש זה כנ"ל ומ"מ כשמתפלל מתוך הסידור בודאי מובטח עמש"ל: י׳ רשאי לתקוע. ומשמע בטור בשם ב"ה שאפי' יש שם אחר והב"ח כתב בשם רש"ל דלפי מש"ל בסי' קכ"ח ס"כ דאם יש אחר לא יעלה ה"נ כן ע"כ עמ"ש שם ועוד נ"ל דהטור יישב זה בלשונו שכ' דתקיעה ודאי לא הוי הפסק כלומר כיון שצריך לתקוע על סדר הברכות א"כ הוי ממש צורך תפלה משא"כ בברכת כהנים דלא הוי הוי מעין תפלה כ"כ לכן לא שרי' ליה אא"כ ליכא כהן: י״א להקרות. המתפלל שחרית מקרא להתוקע (ד"מ) גם תקיעה ראשונה יקרא לפניו (של"ה) ע' סי' קכ"ח סי"ג: פעם א' לא היו יכולים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע (מט"מ מהרי"ל) וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודות ואם לא אזי עכ"פ יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודות של"ה: י״ב סי' ברכ'. אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ה

א׳ מעומד. דכתי' יום תרוע' יהי' לכם וילפי' מלכ' דגבי עומר ובעומר כתיב חרמש בקמה א"ת בקמה אלא בקומה: ב׳ לשמוע קול שופר. דלאו בתקיעה תליא מלתא אלא בשמיעה (טור) וא"ל לשמוע בקול דזה הוה משמע שהוא ציית לקול השופר: ג׳ ולא הוי ברכה לבטלה. וטור סיים ע"ז כיון שיוצא בתקיעות השני וכ' ב"י דלא דק כיון שיצא השני בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעו' השני כגון שהולך לו לא הוה ברכה לבטלה ולעד"ן דדברי הטור כאן ממש ע"ד שכ' רמ"א בסי' רפ"ד ס"כ באם קראו למפטיר מי שאינו יודע לקרות ההפטרה יכול אחר לאומרה אבל לכתחלה לא יעשה כן עכ"ל ה"נ דכותיה שלכתחלה לא יברך זה ע"ד שיתקע אחר וא"כ ה"א דה"ל ברכה לבטלה ולא אמרי' אע"פ שיצא מוציא אלא אם המברך תוקע קמ"ל דעכ"פ בדיעבד שרי והא' יוצ' בתקיע' השני ע"כ לא הוה כאן ברכה לבטל' וראיתי פירושים ע"ז ללא צורך לפע"ד: ד׳ אחר תוקע. כן הביא הטור בשם רבינו האי מדתנן הב' מתקיע פי' הש"ץ שהוא מתפלל מוסף מתקיע התקיעות פי' שאחר תוקע ע"פ הש"ץ שאומר הברכה והב"י פי' דלרבינו האי הויין תקיעות שמיושב עיקר כו' דחק עצמו בחנם כי מ"ש הטור ודקדק רבינו האי הוא מילתא אחרית' ואינו שייך להקוד' שאמר דתקיעו' שמעומד עיקר וההוכח' לזה מדסדרי התקיעו' להשני שמתפלל מוסף: ה׳ מובטח. כ' רש"ל דלמהר"ם גבי כהנים אפי' הוא מובטח לא סמכי' עליה היכא דאיכא אחר ה"נ לענין תקיעה עכ"ל וא"כ לא מועיל מעלה שהוא מובטח אלא היכא דליכא אחר וא"כ אם אינו מובטח לא יתקע כלל אפי' ליכא אחר ול"נ לע"ד דהיאך יבטלו התקיעות לגמרי בשביל חשש טירוף ובלבול בתפלה דהוא חשש בעלמא דדוקא בנשיאת כפים שאינה חובה אם לא קראוהו כמ"ש סי' קכ"ח אמרינן כן משא"כ שופר דאם אין אחר יש לתקוע אפי' במקום שאין מובטח אלא אמרי' דמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן דמצוה גוררת מצוה כנלע"ד: ו׳ כי המתחיל כו'. והמנהג בהרבה קהלות לחלקם ואפי' בתקיעות של הסדרים עצמן ויש ללמוד זכות עליהם ע"פ מ"ש הטור בשם בעל העיטור מסתברא שאם ש"ץ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצית ומחבבין אותם כ"א נוטל חלקו כדי לקבל שכר עכ"ל: ז׳ אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה. בטור הביא דעת רבי יחיאל אחיו שכתב על בני ספרד שנהגו לשכור אחד לתקוע מאין להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל לשמור פרה ותינוק שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה כו' והביא הב"י דברי המרדכי בפ' אע"פ מכאן פסק רב יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת והר"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל וקשה על הר"ש מההיא דשוכר לשמור פרה ותינוק שמביא הטור וזהו ודאי מצוה שומר הפרה להיות פרה אדומה וכן התינוק שלא יתטמא כי מעשה הפרה היה ע"י תינוקות ובפ' הזהב מביא משנה זו וצ"ל דס"ל להר"ש דשאני מצוה התלוי' בשבת עצמו ואין שייכה לימות החול כגון התפלו' של שבת וכ"מ מפ' מקום שנהגו ששכר התורגמן שהיו רגילים לתרגמן בשבת אין בו סי' ברכה משמע אבל איסור ליכא וכמ"ש ב"י בזה והיינו נמי מפני שהתורגמן תרגם דוקא בשבת וצ"ע על הב"י שכ' בי"ד סימן ע"ד במ"ש במובר ס"ת דאינו רואה בו סימן ברכה וכתב ב"י וז"ל משמע כיון דאינו רואה בו סימן ברכה אסור הוא למוכרו כו' וכאן כתב בהיפך: הטור הביא הגמרא אר"י כל שנה שאין תוקעין בו בתחלתה מריעין לה בסופם מ"ט דלא מערבב שטן ומפרש בה"ג לא דאיקלע בשבתא אלא דאתיליד אונסא ולא תקעו עכ"ל וקשה דהא אונס פטרא רחמנא בכ"מ ותו קשה דאיתא במהרי"ל הא דמריעין בסופה דהיינו במזיד אבל נתבטלה מחמת אונס לא יאונה להם כל און והוא שלא כדברי בה"ג ונ"ל דהך מריעין בסופה הוא ע"פ מה שמצינו בחלמא בישא דאמרינן שם עציבותיה מסתיי' פי' שע"י שהוא דואג ומתעצב ניצול אחר כך מהרעה שהיתה נגזר עליו והכי נמי בהך דתקיעות של ר"ה באם נאנסו ולא תקעו היא סיבה מאתו ית' שאירע להם כן ובזה מראה להם הקב"ה שירע להם בסוף השנה ונ"מ שיחזרו בתשובה ויצטערו ע"ז ועי"ז יתכפר להם מה שנתחייבו וע"כ אמר בה"ג דאם איקלע בשבת אין שייך לומר כן שהקב"ה מראה להם אלא דוקא באירע מקרה בזה יהרהרו ויצטערו ועציבותייהו מסתיי' לזה שלא יאונה להם אח"כ צרה כלל נמצאו גם דברי מהרי"ל צודקים. והך מריעים לה בסופה פי' ב"י שיבואו עליהם אויבים ויריעו בשופר בתרניתות ורש"ל פי' שיבוא להם רע. ופעם א' בא לי בחלום פי' הפסוק בחצוצרו' וקול שופר הריעו לפני המלך ה' שפי' ע"ד הגמרא הזו שיהיו נזהרים לקיים התרועה ע"י שופר קודם שתהיה התרועה ח"ו בסוף השנה מאתו ית' ובזה אמר לפני המלך ה' כלומר קודם תרועת המלך ה' ב"ה ח"ו: ועוד הביא בטור וז"ל רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ר"ת שופר פי' כשיש שופר אין פגע רע וקשה היכא רמיזא אין שטן אדרבה להיפוך משמע ח"ו ונ"ל דהוא ע"ד שמצינו במדרש שסמאל עצמו מלמד זכות על ישראל ואמר יש לך עם כמלאכים כו' ע"כ אמר כאן שטן ואין פגע רע כלומר אף שהשטן שם הוא מ"מ אין פגע רע כי הוא עצמו נהפך לטובה ממילא הוה כאלו אינו שם כלל והוה שפיר אין שטן:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקפ״ה

תקפ״ה:א׳תתצ״ג א׳ (ס"ק א) מעומד כו' ועמ"ש ר"ס קמ"א. דבאדם בריא אפי' להשען קצת אסור. ולבעל בשר דהעמידה קשה עליו הותר לו לסמוך קצת אבל עכ"פ לא כ"כ שאם ינטל הדבר שסומך עליו היה כופל: ב׳ ילפי' מעומר דכתיב גביה לכם. וגם בשופר כתיב לכם ובעומר כתיב בקמה ודרשי' אל תיקרי בקמה. אלא בקומה דהיינו בעמידה: ג׳ וגם השומע כו' אם לא שמע. על סדר הברכות מעומד. לא הבנתי הדברים. דע"כ מ"ש גם השומע צריך לעמוד. ר"ל בתקיעות דמיושב. והלא הן קודמים לתקיעות שעל סדר הברכות וא"כ איך כתב אם לא שמע על סדר כו'. ואי ר"ל דיעבד אם אח"ז לא שמע גם על סדר הברכות מעומד צריך לחזור ולתקוע. הא כתב מ"א דדיעבד יצא אפילו מיושב. וס' רדב"ז גם כ"ה אין בידי. וע' בס' א"ר וע' ר"ס תקצ"ב במ"א: תקפ״ה:א׳תתצ״ד א׳ (ס"ק ב) קול כו' ואם בירך לתקוע כו' דסמכי' על ר"ת דמצריך לומר לתקוע דוקא: תקפ״ה:א׳תתצ״ה א׳ (ס"ק ג) ואין כו'. וטוב יותר שיברך השומע וטעמו כ' בת"ה דהא המצוה הוא השמיעה ומה"ט מברכין לשמוע קול שופר וכיון דהתוקע השתא לאו בר חיובא דהא כבר יצא. ומצות השמיעה על השומע למה לא יברך השומע שמחויב בדבר וה"ה כמו שקשר תפלין לחברו בזרועו ובראשו. דמסתמא מברך אותו שקושרים לו ולא הקושר. אלא שאין נוהגים כן עכת"ד ת"ה. ומשהחיינו לא כתב כלום. ר"ל דהת"ה לא גילה דעתו מי הראוי לברך שהחיינו וגם איך המנהג. והרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' ברכות. א' העושה מצוה לעצמו או לאחרים מברך קודם עשייתם אקב"ו לעשות. אבל א"ל שהחיינו אלא על מצוה שעשה לעצמו: ב׳ אך הרב"י שכ' ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל מ"כ נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו. וכתב הרב"י נראה שזה כדעת ת"ה דבסמוך. ואין נוהגים כך עכ"ל. נראה שהבין הרב"י דדין שהחיינו לרמב"ם שוה לברכת השופר לת"ה. דכמו דברכת שופר לת"ה מן הדין יברך שומע ואעפ"כ אין המנהג כן. ה"ה שהחיינו לרמב"ם דמן הדין שומע מברך. מ"מ אין המנהג כן דומיא דברכת שופר: ג׳ ועפ"ז כתב רמ"א ההגה. ר"ל עפ"י דברי הרב"י כתב רמ"א לנהוג שהתוקע יברך שתי הברכות. ונ"ל שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעים כצ"ל אבל נשים מבואר לקמן סי' תקפ"ט סעיף וי"ו דאם יצא ותוקע לנשים לא יברך להם: ד׳ יברך לעצמו ויוצא אליבא דכ"ע. וודאי ברכות שהחיינו א"ש אי מברך לעצמו יוצא לכ"ע. דהא ברמב"ם מבואר להדיא דכ"ה הדין. והת"ה לא גילה דעתו בשהחיינו כנ"ל. אבל בברכת שופר אי מברך לעצמו. ניהו דלת"ה א"ש דהא כתב שכן הוא מצד הדין. אבל להרמבים הדין שהתוקע יברך. ולזה כתב מ"א וכ"כ בכ"ה. ור"ל דלפ"ד כ"ה א"ש דגם לרמב"ם יש לשומע לברך גם ברכת שופר. שכתב דהרמב"ם מיירי דוקא במל ב"ח כו' דהא טעמא בעי למה לרמב"ם ברכת המצוה יברך העושה. ושהחיינו יברך מי שנעשה בשבילו. אע"כ מיירי דוקא במל ב"ח או עושה סכה לחברו וכדומה דהמצוה שנעשית עתה היא העשיה. א"כ העושה דהיינו המל או העושה הסכה ראוי לברך. אבל אבי הבן או בעל הסכה איך יברך והוא אינו עושה כלום במצוה אבל שהחיינו לא יברך העושה. דעכ"פ הוא אינו מקיים עיקר המצוה דהא לאו בר חיובא הוא בזה ולא שייך לומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שזכה לקיים המצוה ויותר ראוי שאבי הבן או בעל הסכה יברך שהחיינו. ואפילו שהעושה והמל אם ירצו לברך שהחיינו בתורת שליחות שנעשה שלוחו של אבי הבן ובעל הסכה. ג"כ אינו רשאי דניהו דאבי הבן ובעל הסכה. מברכים שהחיינו. מ"מ לא נקראו בעלים גמורים כיון שאין עושים כלום במצוה לכן לא אלים כחייהו לעשותו שליח. אבל בתקיעת שופר דהמצוה בשמיעה. א"כ אם אחר תוקע ושמע השומע. א"כ השומע מקיים המצוה מודה הרמב"ם דהשומע מברך שתי הברכות הן ברכת השופר הן שהחיינו וגם יכול לעשות שליח להעושה שהעושה יברך השתי ברכות כיון שהם בעלים גמורים ואלים כחייהו לעשות שליח. עכת"ד כ"ה כפי שראיתי שהיה ספר כ"ה עפ"י מקרה ת"י לפי שעה. וא"כ א"ש דברי מ"א דעדיף טפי שיברך השומע השתי ברכות ויוצא אליבא דכ"ע דלת"ה מעיקר הדין יש לשומע לברך ברכת שופר ובשהחיינו לא דיבר כלום ומסתמא מודה להרמב"ם דמעיקר הדין יש לשומע לברך שהחיינו ולהרמב"ם מן הדין מודה בשופר דהשומע יכול לברך השתי ברכות כמ"ש כ"ה כנ"ל. ואע"פ שאם התוקע מברך שתיהם ג"כ יוצא כמ"ש כ' ה. מ"מ הלא מצוה בו יותר מבשלוחו: ה׳ אם ספק כו' ביום א' כו' דביום א' דהתקיעה דאורייתא והוי ספק תורה לחומרא וצריך לתקוע. משא"כ הברכות כיון דאין הברכות מעכבית ספק ברכות להקל אבל ביום שני דגם התקיעה דרבנן דהא בקיאים ויודעים דיומא קמא עיקר לכן ספקו להקל וא"צ לתקוע: ו׳ עבי"ד סי' כ"ח ולעיל סי' ס"ז. ר"ל דבי"ד סי' כ"ח מבואר כמ"ש דביום א' ניהו דחייב לתקוע מספק אבל לא יברך שכתב שם שכוי כיון שהוא ספק חיה צריך לכסות מספק דהוי ספק תורה. ומ"מ אין לברך על הכיסוי. אבל לעיל סי' ס"ז משמע לכאורה להיפך שכתב ספק אם קרא ק"ש דהוי ספק תורה צריך לקרות ק"ש מספק. וגם הברכה יברך מספק. אף על גב דהברכות הן דרבנן. כבר כתב מ"א לעיל סי' ס"ז בשם הרשב"א דשאני ברכות ק"ש דמעיקרא הכי תיקנו. כל זמן שיקרא ק"ש אפילו מספק יברך גם הברכות. אבל הפר"ח חולק. וחילק דדוקא אם הספק אם גברא בר חיובא. כמו גבי כוי דאפשר דהיא בהמה וגברא לאו בר חיובא לכסות דמו. אין לברך מספק משא"כ גבי ק"ש דוודאי גברא בר חיובא אלא שהספק שמא כבר נפטר שכבר קרא. כה"ג צריך גם לברך מספק. ולפ"ז כתב דגם בשופר יברך ביום ראשון מספק ע' שם: תקפ״ה:א׳תתצ״ו א׳ (ס"ק ד) בצד כו' ע' סי' כ"ז איזה איטר מניח תפילין בימין: תקפ״ה:א׳תתצ״ז א׳ (ס"ק ה) יהפוך כו' הפה למעלה. ר"ל שאינו ממעט כ"א שלא יהיה פה השופר לצדדים אבל אין צריך להגביה צד הרחב של השופר קצת יותר למעלה מן הפה דהיינו להעמיד השופר באלכסון למעלה: ב׳ הפה מעט למעלה. היינו באלכסון ומעוקם: תקפ״ה:א׳תתצ״ח א׳ (ס"ק ו) ישלים כו' ול"ד לתורה. ר"ל דאם נשתתק הראשון ועומד אחר תחתיו לקרות צריך לחזור לראש וצריך להתחיל במקום שהתחיל הראשון: ב׳ תורת ה' תמימה. וכ' מ"א לעיל בשם הירושלמי דזהו לאחר התקנה שכל אחד מן הקרואים יברך לפניו ולאחריו. אם כן אם יתחיל במקום שנשתתק הראשון. אם כן הפסוקים שקרא הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם וע"ש בט"ז: תקפ״ה:א׳תתצ״ט א׳ (ס"ק ז) בברכה כו' שיצאו כל הקהל. דהא כל הקהל צריכים לברך שתי הברכות אלא שהתוקע מוציאם. אם כן תוקע השני הבא להשלים תקיעות הראשון. ה"ל כאלו הוא בירך תחלה. דהא יצא בשמיעת הברכה שבירך הראשון. אבל לעיל בברכת התורה אין חיוב כלל על הקהל לברך ברכת התורה. דהא בלא"ה כל יחיד אומר ברכות התורה. אלא שהעומד לקרות בתורה צריך לברך שנית ברכת התורה כמ"ש הטעם שם אם כן הקורא הראשון לא הוציא שום אדם בברכתו ולכן אם נשתתק וקורא אחר. צריך לחזור ולברך: תקפ״ה:א׳תת״ק א׳ (ס"ק ח) כדי כו' אבל הפסק כו'. כמ"ש מ"א ס"ק יו"ד כיון שצריך לברך על ס' ברכות הוי צורך תפלה: תקפ״ה:א׳תתק״א א׳ (ס"ק ט) ואם כו' עסי' תקצ"ב ותקצ"ג. דלפעמים עדיף לתקוע קודם או אחר התפלה. וגם אין התפלה והתקיעה מעכבים זא"ז. עמש"ל בסי' קכ"ח: תקפ״ה:א׳תתק״ב א׳ (ס"ק י) רשאי כו' בטור בשם בה"ע. שכ' מן הדין אם מובטח רשאי לתקוע אלא שהראשונים חבבו המצות. וכ"א רצה לזכות במצוה. היה אחד מתפלל ואחד תוקע. הרי לולי דהיו מחבבים המצות. היה המתפלל תוקע. אע"ג דאיכא אחר. דהא השתא ע"י שחבבו המצות כתב שאחר תוקע. אם כן מיירי דאיכא אחר: ב׳ בסי' קכ"ח סעיף כ' דאם הש"ץ כהן דלא ישא כפיו אפי' הוא מובטח אי איכא כהן אחר: ג׳ עמ"ש שם. דלדבריהם הטור סותר א"ע דלעיל כ' דאי איכא אחר אינו רשאי אפילו מובטח. וכאן מוכח מדברי בה"ע שהביא דאפילו איכא אחר אי מובטח רשאי לתקוע כנ"ל. אלא ע"כ דצריך לחלק דדוקא בנשיאת כפים דצריך לעקור רגליו לא התירו אי איכא אחר. אבל תוקע שעומד במקומו וא"צ לעקור רגליו. אפילו איכא אחר מותר לתקוע אי מובטח ע"ש: ד׳ ועוד נראה לי ר"ל מלבד תי' זה שכתב בסי' קכ"ח. עוד נ"ל תי' אחר: תקפ״ה:א׳תתק״ג א׳ (ס"ק יא) להקרות כו' תקיעה א' כו' כאן של"ה אזיל לטעמיה כמ"ש מ"א אח"ז בשמו שעכ"פ המקרא יכוין הסודות בעת שמקרא. לכן גם תקיעה ראשונה יקרא כדי לכוין אז. אבל גם בסי' קכ"ח סעיף י"ג כתב רמ"א דכשמקרא לכהנים גם תיבה ראשונה דהיינו יברכך יקרא להם. ע"כ צ"ל טעם אחר משום לא פלוג: ב׳ או גם בתיבה ראשונה יש לחוש לטעות. אם כן גם הכא יש לומר ה"ט: תקפ״ה:א׳תתק״ד א׳ (ס"ק יב) סי' ברכה אבל אסורה ליכא כ' הרב"י דמשום שכירות ליכא דהא שכרו מערב שבת ומשום שכר שבת ליכא למיסר דהא שכר שבת גופיה אינו אסור אלא משום דדומה למקח וממכר. ומו"מ גופיה אין איסורו כי אם מדרבנן. ואם כן שכר שבת הוי כעין גזרה לגזרה. ודי שאסור שכר שבת בדבר הרשות אבל בדבר מצוה אין לאסור. מיהו בסי' שע"ו סעיף ה' הביא הרב"י שני דעות בזה ודעה א' ס"ל דגם איסורא יש אפי' בדבר מצוה. וידוע דרכו של הרב"י בש"ע דדעתו לתפוס דעה שכתב ראשונה לעיקר. אם כן צ"ל מ"ש פה אינו רואה סימן ברכה לא בא למעט דאיסורא ליכא ודאי אלא מילתא פסיקא דנקט דאינו רואה סימן ברכה היא לכ"ע משא"כ לענין איסורא תליא בפלוגתא כדלעיל סימן ש"ו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א