סימן תקע – דין חנכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחנה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית, – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקע – דין חנכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחנה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית,

א יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם קִבְּלוֹ בִּלְשׁוֹן א קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה; וְאִם קִבְּלוֹ בְּלָשׁוֹן ב הֲרֵי עָלַי, שֶׁהוּא לְשׁוֹן נֶדֶר, ג צָרִיךְ הַתָּרַת חָכָם, וְיִפְתַּח בַּחֲרָטָה שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אִלּוּ שַׂמְתָּ אֶל לִבְּךָ שֶׁיֶּאֶרְעוּ בָּהֶם אֵלּוּ הַיָּמִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וּמַתִּיר לוֹ. וּלְהָרַמְבָּ"ם, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר וּפָגְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טובים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ, חַיָּב לָצוּם בָּהֶם אִם לֹא יַתִּירוּ לוֹ; אֲבָל אִם פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה וּפוּרִים, נִדְרוֹ בָּטֵל וְלֹא יָצוּם בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִדִּבְרֵיהֶם וּצְרִיכִים חִזּוּק. { הַגָּה: וְהַמִּנְהָג כִּסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה. מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת סָךְ יָמִים וְאָמַר: חוּץ מִיָּמִים טוֹבִים, אֵין חֲנֻכָּה } ד { וּפוּרִים בַּכְּלָל; וְאִם אָמַר שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה עֲלֵיהֶם, הוֹלְכִים אַחֲרָיו } (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרצ"ט); { אֲבָל } ה { עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּכְּלָל, וְהָכֵי } ו { נָהוּג וּדְלֹא כְּמוֹ שֶׁפָּסַק בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רט"ו } (סָעִיף ב'). ב הַנּוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, דִּינָם שָׁוֶה לְנוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם יָמִים הַלָּלוּ; אִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית. ג אִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם יָמִים הַלָּלוּ, הַשְּׁבוּעָה חָלָה עֲלֵיהֶם מִטַּעַם אִסוּר כּוֹלֵל; אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, בְּפֵרוּשׁ, לֹא חָלָה עָלָיו שְׁבוּעָה דְּאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל דְּבַר מִצְוָה, אֶלָּא לוֹקֶה עַל שֶׁנִּשְׁבַּע לַשָּׁוְא, וְאוֹכֵל; וְאִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, חָלָה שְׁבוּעָה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן { וְיֵשׁ לְהַתִּיר שְׁבוּעָתוֹ וְאֵינוֹ מִתְעַנֶּה. } וְנִרְאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ ז וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן; אֶלָּא שֶׁמִּדִּבְרֵי הָרַמְבָּ"ם נִרְאֶה שֶׁהֵם שֶׁל תּוֹרָה.

באר היטב – סימן תקע – דין חנכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחנה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית,

א א קבלת. דהיינו שקבלו במנחה עיין סימן תקס"ב ותקס"ג. מי שנדר להתענות ד' ימים רצופים וחלם בתוכ' חלום בשבת והוצרך למיתב תענית לתעניתו נסתפק בהלק"ט ח"ב סימן רנ"א אם עולה לו מן המנין ועמש"ל בסימן רפ"ח. ועיין סימן תקס"ח סעיף קטן כ"א מש"ש: ב הרי. פירוש שאומר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אבל אם אומר הריני נודר להתענות יום א' לא מיקרי נדר ולכן נהגו שמי שאומר הריני נודר להתענות ב' וה' כל ימות השנה אין צריך להתענות בר"ח וא"צ התרה מ"א וע' ביו"ד סימן רט"ו: ג צריך. ואם לא התירו צריך להתענות לכ"ע ונ"ל דצריך למיתב תענית לתעניתו כמ"ש בסי' תקס"ח ס"ה. מ"א: ד ופורים. שאין אלו הימים נקראין י"ט. וה"ה ר"ח. אבל חול המועד מיקרי י"ט. מ"א: ה עי"כ. דנקר' י"ט. מט"מ ומהרי"ל: ו נהוג. קאי אמש"ל דהמנהג כסבר' ראשונה: ג ז ועי"כ. ומ"א כ' דעי"כ ודאי מדאורייתא ע"ש וע' הלק"ט סימן כ"ו:

מגן אברהם תק״ע – סימן תקע – דין חנכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחנה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית,

א׳ קבלת תענית. צ"ל שקבלו במנחה עסי' תקס"ג ותקס"ח ס"ב: ב׳ הרי עלי. פי' שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם עבי"ד סימן רט"ו אבל אם אמר הריני נודר להתענו' יום א' לא מקרי נדר ולכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענו' ב' וה' כל ימות השנה א"צ להתענו' בר"ח וא"צ התרה: ג׳ צריך התרת חכם. ואם לא התירו צריך להתענות לכ"ע ונ"ל דצריך למיתב תענית לתעניתו כמ"ש סי' תקס"ח ס"ה: ד׳ אין חנוכה ופורים בכלל. שאין אלו הימים מבוררים בלשון בני אדם לקרותן י"ט ולא מועדים (רשב"א שם): ה׳ הולכין אחריו. פי' ואין מחוייב להתענות כההיא דתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל (שם) ועבי"ד סי' ר"ח בש"ע בט"ז וש"כ דלפעמים אינו נאמן ונ"ל דר"ח שוה לחנוכה ופורים בענין הזה אבל ח"ה מקרי י"ט: ו׳ עי"ה בכלל. דנקרא י"ט וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ל: ז׳ והכי נהוג כו'. קאי אמש"ל דהמנהג כסברא הראשונה: ח׳ אלא מדרבנן. ולהרמב"ם לא חלה השבועה עמ"ש ס"א: ט׳ דה"ה לר"ח וכו'. פי' שמה שאסור להתענו' בהם הוא מדרבנן והשבועה חלה אפי' הרמב"ם מודה בזה כיון שעכ"פ הם עצמן של תורה א"צ חיזוק כמ"ש ס"א ונ"ל דר"ח הוא מדרבנן דהא בסימן תקע"ב פסק ואם התחילו אין מפסיקין ומשנה שלימה היא ואי הוי דאורייתא ה"ל להפסיק כמו בשבת וי"ט וגם בסימן תק"פ פסק להתענות בר"ח ואף שרמ"א פסק שם שלא להשלים הא איתא ספ"ג דעירובין שאני י"ט דדבריהם הואיל ומתענים בו שעות וכו' משמע דבי"ט דאורייתא אסור להתענות בו שעות אלא ר"ח הוא דרבנן שאסור להתענות בו אבל עי"ה מוכח שהוא דאוריית' דהא ילפי' מקרא דועניתם שמצוה לאכול ומ"ש הרב"י דאסמכתא בעלמא הוא תימא הא אמרי' ביומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד ליה מבעי ליה כו' א"כ מוכח דדרשה גמורה היא דאל"כ הקושיא במקומה עומדת ועניתם מאי עביד ליה וכיוצא בזה הוכיחו התוס' במ"ק דף ח' גבי ושמחת בחגיך ע"ש וכ"מ בר"ה דקי"ל כר"ע דאית ליה להאי דרשה לדרשה גמורה ע"ש וכ"מ בטור סי' תר"ד שהוא דאורייתא:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תק״ע

א׳ לשון נדר צריך התרת חכם. דנדר חל על דבר מצו' דאסר החפץ עליו ואין שום ציווי על החפץ אבל בשבועה דאסר נפשי' על חפצא והוא כבר מצווה מהר סיני שלא לעשות כך. ועיין בדברינו בי"ד סי' רט"ו מה שהק' מזה על התם והיאך קי"ל להלכה ונתבאר שם כל הסי' הזה בס"ד.

ספר מחצית השקל על אורח חיים תק"ע

אין

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א