סימן תקסח – דיני נדרי תענית – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקסח – דיני נדרי תענית

א נָדַר לְהִתְעַנּוֹת יוֹם זֶה א וְשָׁכַח וְאָכַל, מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ; וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה תַּעֲנִית חֲלוֹם, אוֹ שֶׁהָיָה תַּעֲנִית צִבּוּר, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹם יָדוּעַ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ; אֲבָל אִם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת יוֹם א' אוֹ שְׁנֵי יָמִים, וּכְשֶׁהִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת שָׁכַח וְאָכַל ב כַּזַּיִת, אִבֵּד תַּעֲנִיתוֹ וְחַיָּב לָצוּם ג יוֹם אַחֵר { וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ בְּנָדַר לְהִתְעַנּוֹת יוֹם זֶה דְּחַיָּב לְהַשְׁלִים, מִכָּל מָקוֹם } ד { מַחְמִירִין לְהִתְעַנּוֹת יוֹם אַחֵר } (ת"ה סִימָן קנ"ו). ב הַנּוֹדֵר לָצוּם עֲשָׂרָה יָמִים בְּאֵיזֶה יוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה מִתְעַנֶּה בְּיוֹם אֶחָד מֵהֶם וְהֻצְרַךְ לִדְבַר ה מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אָדָם גָּדוֹל { אוֹ שֶׁמִּצְטַעֵר } (טוּר), הֲרֵי זֶה לוֹוֶה וּפוֹרֵעַ יוֹם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע ו הַיָּמִים בִּתְחִלַּת הַנֶּדֶר; אֲבָל אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו קֹדֶם לָכֵן לְהִתְעַנּוֹת יוֹם אֶחָד, אֶלָּא בְּמִנְחָה קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, מִקְרֵי תַּעֲנִית זֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְווֹתוֹ. { הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן יוֹם זֶה מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר בִּתְחִלַּת נִדְרוֹ: אֶתְעַנֶּה יוֹם פְּלוֹנִי, אוֹ אֶתְעַנֶּה } ז { ב' וְה' כָּל הַשָּׁנָה, אוֹ כְּדוֹמֶה לָזֶה } (ת"ה סִימָן ער"ה וְכָל בּוֹ); וְכֵן אִם הָיָה תַּעֲנִית חֲלוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְווֹתוֹ. { הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְווֹת וְלִפְרֹעַ תַּעֲנִית צִבּוּר } (ת"ה סִימָן קנ"ו וְכָל בּוֹ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם); { מִיהוּ תַּעֲנִית שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁנּוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת אַחַר פֶּסַח וְסֻכּוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, וְאֵרַע בְּרִית מִילָה, } ח { מִצְוָה לֶאֱכֹל וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה, כִּי לֹא נָהֲגוּ לְהִתְעַנּוֹת בִּכְהַאי גַּוְנָא; וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכְלִים שָׁם, אֲבָל אִם שׁוֹלְחִים לוֹ לְבֵיתוֹ, אֵין לוֹ לֶאֱכֹל. וְאִם קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית } ט { בְּמִנְחָה, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א). { יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם מִצְטַעֵר הַרְבֵּה בְּתַעֲנִיתוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתוֹ } י { בְּמָמוֹן, וְהוּא הַדִּין בְּאֹנֶס אַחֵר } (הָרֹא"שׁ בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וְר' יְרוּחָם ני"ח ח"א); { וְנִרְאֶה דַּוְקָא בְּקִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, אֲבָל אִם קִבְּלוֹ דֶּרֶךְ נֶדֶר, צָרִיךְ לְקַיֵּם נִדְרוֹ. } ג מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ תַּעֲנִיּוֹת, יָכוֹל יא לִדְחוֹתָם עַד יְמוֹת הַחֹרֶף { וְיָכוֹל לִלְווֹת יוֹם אָרֹךְ וּלְשַׁלֵּם יוֹם קָצָר, דְּכָל אֶחָד מִקְרֵי יוֹם } (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ס' וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁשְּׁנֵי יָמִים וּשְׁנֵי לֵילוֹת רְצוּפִים, יֵשׁ לְהַשְׁווֹתָם יב לְאַרְבָּעִים תַּעֲנִיּוֹת שֶׁאֵינָם רְצוּפִים. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְאָדָם חַלָּשׁ סַגֵּי לוֹ בְּב' יָמִים רְצוּפִים; אֲבָל אָדָם בָּרִיא, שְׁלֹשָׁה יָמִים } (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים בְּשֵׁם מַהֲרִ"י ברי"ן). { וְנִרְאֶה לִי דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לָצוּם מ' יָמִים שֶׁאֵינָן רְצוּפִים, מִכֹּחַ } יג { תְּשׁוּבָה כְּדֵי לְהִצְטַעֵר, וְאָז מַשְׁוִּינָן הַאי צַעַר לְהַאי צַעַר, וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֶמְרוּ דִּינִים אֵלּוּ בְּדִבְרֵי הָאַחֲרוֹנִים זַ"ל; אֲבָל מִי שֶׁנָּדַר לָצוּם מ' יוֹם, צָרִיךְ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנָּדַר, דְּלֹא גָּרַע מִיּוֹם זֶה דְּאֵינוֹ לוֹוֶה וּפוֹרֵעַ; וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר אֲפִלּוּ יוֹם זֶה לוֹוֶה וּפוֹרֵעַ, הֲכָא מוֹדֶה דְּצָרִיךְ לְקַיֵּם נִדְרוֹ, כָּל שֶׁכֵּן מ' יוֹם שֶׁלִּפְנֵי } יד { יוֹם כִּפּוּר, שֶׁמִּתְעַנִּים לְזֵכֶר עֲלִיַּת מֹשֶׁה בָּהָר, שֶׁמִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, שֶׁאֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִין בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָה יָמִים רְצוּפִים. } ה הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּיוֹם טוֹב, אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אוֹ בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, אוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים צָרִיךְ טו לְמֵיתַב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתֵיהּ, כְּדִין הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רפ"ח סָעִיף ד'. } ו אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל לֵיאָסֵר בִּמְלָאכָה וּלְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד; הִלְכָּךְ יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, לֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תַּעֲנִית צִבּוּר קִבֵּל עָלָיו, וּמֻתָּר בְּכֻלָּן; וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לוֹמַר בִּשְׁעַת קַבָּלַת תַּעֲנִית: הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית יָחִיד לְפָנֶיךָ מָחָר. ז כְּשֶׁאֵרַע יוֹם שֶׁמֵּת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ טז בַּאֲדָר, וְהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, יִתְעַנֶּה בַּאֲדָר ב'. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיִתְעַנֶּה בָּרִאשׁוֹן } (מַהֲרִי"ל וּמַהֲרִ"י מִינְץ), { אִם לֹא שֶׁמֵּת בִּשְׁנַת הָעִבּוּר בַּאֲדָר שֵׁנִי דְּאָז נוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת בַּשֵּׁנִי } (ת"ה סִימָן רצ"ד); { וְכֵן הַמִּנְהָג לְהִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹן, מִיהוּ יֵשׁ מַחְמִירִין לְהִתְעַנּוֹת } יז { בִּשְׁנֵיהֶם } (פִּסְקֵי מַהֲרִ"י בְּשֵׁם מַהֲרִ"י מוּלִין). ח אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא בְּיוֹם מִיתַת אָבִיו, וְלֹא בְּיוֹם יח קְבוּרָה. ט אִם אֵרַע יוֹם מִיתַת אָבִיו בְּשַׁבָּת אוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יִדְחֶה לְמָחָר. { הַגָּה: וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא אֵין מִתְעַנִּין כְּלָל; וְכֵן בִּשְׁאָר יָמִים שֶׁאֵין בָּהֶם } יט { תַּחֲנוּן. } י הַנּוֹדֵר לֵילֵךְ עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְנִתְעַכֵּב יָמִים רַבִּים וְאַחַר כָּךְ אֵרַע שֶׁהִשְׂכִּירוּהוּ לָלֶכֶת שָׁם, דַּי כ בַּהֲלִיכָה זוֹ. יא הַנּוֹדֵר לָצוּם סְכוּם יָמִים רְצוּפִים וְאֵרַע בָּהֶם תַּעֲנִית חוֹבָה, כא עוֹלִין לוֹ. יב כָּל הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית, בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ אוֹ עַל חֲלוֹמוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עִם הַצִּבּוּר עַל צָרָתָם, הֲרֵי זֶה לֹא יִנְהַג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ וְלֹא יִהְיֶה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, אֶלָּא כב דּוֹאֵג וְאוֹנֵן כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי (אֵיכָה ג, לט).

באר היטב – סימן תקסח – דיני נדרי תענית

א א ושכח. ואפי' הזיד ואכל הרבה לא יאכל יותר. ב"ח מ"א: ב כזית. נראה לי דוקא שאכל בפעם אחד אבל אם שהה בנתים והמתין יותר מאכילת פרס אין מצטרפין ובשתיה שיעורו מלא לוגמיו כמו ביה"כ עסי' תרי"ב: ג יום אחר. ואם קבל להתענות שני ימים רצופים ושכח ואכל בלילה מתענה שני ימים אחרים. כל בו ב"י סימן תקע"ב: ד מחמירין. הטעם כיון די"א דאפי' ביום זה רשאי ללוות תענית ולפרוע ולכן כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר לכך מחמירין כשני הדיעות דחייב לצום כל אותו יום וגם יום אחר אבל בתענית הקבוע שאסור לאכול א"צ להתענות יום אחר אם לא שכוונתו לכפרה על עונו ושגגתו. ת"ה מ"א: ב ה מצוה. כגון לסעודת מצוה אע"ג דלא שייך בגוה. מ א ע ש. ועיין חות יאיר סימן ע. ו ה מ ם. ואעפ י שקבלו במנחה מותר. ב"י: ז שני. ק"ל דכאן אמר דבזה אין יכול ללוות אפי' במצטער דהוי ביום זה ולעיל סימן תקנ"ב סי"א באם חל עט"ב אז ילוה ופורע. ובאמת יש מחלוקת בין הפוסקים אי אמרי' גם ביום זה לוה ופורע. וצ"ל דההיא דלעיל סי' תקנ"ב לאו הלכתא היא אלא דוקא שמתענה עד שיעור גדול מהיום ואחר כך לוה ופורע כמש"ל גם כאן מועיל אם מתענים מקצת היום ואח"כ לוה ופורע אפי' ביום זה. ט"ז: הא דב' וה' מיקרי יום זה ולא מהני ביה הלואה היינו דוקא שרוצה להתענות ביום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קיבל עליו דוקא יום ב' וה' דהם יומי דרחמי אבל אם רוצה ללוות מיום ב' זה על יום ב' אחר או על ה' אחר דהיינו אחר שישלימו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי למעבד כן ט"ז. והא דאמרינן דב' וה' הוי כיום זה דוקא אם נדר להתענות בה"ב בשנה זו. אבל אם לא אמר בשנה זו לא מיקרי יום זה. מ"א ע"ש: ח מצוה. נ"ל דאם יודע לפני ר"ה שיאכל בין ר"ה לי"כ על ברית מילה מחויב להתענות עוד יום אחד לפני ר"ה דהא מה"ט מתענין ד' ימים לפני ר"ה נגד ד' ימים שאוכלין וכ"ש אם אירע מילה בד' ימים שלפני ר"ה שמתענין יום א' נגדו מיהו נ"ל אם ר"ה הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר"ה אין צריך להתענות יום אחד קודם שבת דמעיקרא לא קיבלו עלייהו אלא להתענות בימי הסליחות ולא בימים האחרים. ופשוט דכשחל פדיון הבן או שאר סעודות מצוה בבה"ב או ביו"ד ימים ג"כ מצוה לאכול. אבל בשאר תענית שגוזרים הצבור אסור לאכול אפי' בסעודת מצוה. ואם חל פדיון הבן בתענית ציבור נוהגים לפדות הבן ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה ש"ך בי"ד סימן ש"ה ס"ק י"ב וכתב המ"א אם חל יום ל"א בשבת וביום א' הוא תענית עשרת ימי תשובה מאחר דהוי מצוה שלא בזמנו ויוכל לדחותו יותר לא מיקרי סעודת מצוה ויעשה הסעודה בלילה אבל בזמנה מותר לאכול כמ"ש. וצ"ע כשמתענין כ' סיון אם מותר לאכול על סעודת מצוה מיהו פעם אחד חל בערב שבת והיה מילה וציוה הרב לאכול מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה. ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעוד' אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול ולשתות אפי' בביתו מיהו קודם הסעוד' נראה לי דאסור לאכול בביתו ומיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד די"ט שלהם הוא מ"א וע' סי' תקנ"ט סעיף קטן ט"ו מש"ש ע' מ"א: ט במנחה. ע' מגן אברהם: י בממון. ושיעורו ליתן י"ב פשיטים שהם מטבע ווינ"ר לבוש. והעשיר יתן לפי עשרו. מגן אברהם: ג יא לדחותם. ודוקא לזמן מועט דחיישינן שמא ימות. מ"א ע"ש: ד יב לארבעים. המתענים ג' ימים וג' לילות נוהגי' להתענות עוד ב' שעות בליל ד' שיהיה ע"ד שעות סי' לדבר שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך והאוכלים בתחלת הלילה לא הפסידו שהוא כמנין חסד מט"מ. והמתענה שני ימים יתענה שעה אחת בלילה ויפסיק גם כן שעה אחת מבעוד יום דהוי כמו כ"ז תעניתים דיום ראשון הוי תענית א' ואחר כך עולה כל שעה ליום א'. ושעה לאו דוקא דמקצת השעה ככולה. מ"א: יג תשובה. ומכל מקום טוב יותר שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיה חטאיו נגדו תמיד. מ"א: יד י"כ. ויתחיל להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענה בשבת ור"ח. ע"ה מ"א: ה טו למיתב. והמתענה בראש חודש ניסן או בר"ח אב תעני' חלום א"צ למיתב תעני' לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענו' כמ"ש סי' תק"פ מ"א וכ"כ בסימן תי"ח ע"ש: ז טז באדר. מי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסליו ולשנה הבאה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשוון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעולם יום שני עיקר שמונים למועדות משני או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ונראה לי דאם שנה ראשונה היא חסר' יקבע בכ"ט לחשון דיום למ"ד הוא נמנה לחדש העבר אבל כששנה ראשונ' היא גם כן מלאה אם כן צריך לקבוע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח דה"ל כמו נדר דאזלינן אחר ל' בני אדם. וע' ט"ז ס"ק ד'. וע' סי' נ"ה ס"י. ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר"ח אדר ראשון ולא בכ"ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני. מ"א: יז בשניהם. ע' בי"ד סי' ת"ב בש"ך ובט"ז. ובכה"ג בשם הר"ש הלוי סי"ו כ' דיש להתענו' בראשון. ובס"ח סי' תשי"ב כ' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר ע"ש. וכתב המ"א ולכ"ע האבלים א"צ ליתן לו קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כ' המט"מ בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול לומר קדיש: ח יח קבורה. וכן האבילות לענין יב"ח נמי מתחיל מיום המית' דהיינו באם נמשכ' הקבורה איזה ימים מן יום המיתה או מי שלא שמע שמת לו מת עד זמן הרבה מן המיתה א"צ להתאבל אלא עד תשלום השנה מיום המיתה ע' ט"ז: ט יט תחנון. וה"ה אם אירע לו ברית מילה של בנו ביום ההוא די"ט שלו הוא דלא יתענה ואם רוצה להתענו' אין צריך להשלים ט"ז ע"ש. טוב להתענו' יום שמת בו רבו המובהק כי חייב בכבודו יותר מאביו. של"ה: י כ בהליכה. ואם נדר להוציא י' זהובים להליכה זו ואח"כ השכירוהו ללכת שם לא יצא י"ח. מהרי"ל מ"א: יא כא עולין. כתב המ"א מי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה ואירע בהם יום שמת בו אביו או אמו בין ר"ה לי"כ א"צ להתענות ה' ימים לפני ר"ה מידי דהוה אצום גדליה וי"כ שהם חובה ועולין לו ואם יום שמת אביו הוא לפני ראש השנה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא דהא לא קבע אלו דוקא ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער"ה א"צ להתענות נגדו יום אחר דימים אלו קבועים לעולם אך בזה צ"ע אם חל ר"ה ביום ה' דליכא אלא ד' ימים וחל יום המיתה ביום ב' אם נאמר שצריך להשלים יום אחר בשבוע שלפני זה או לא ונ"ל דא"צ להתענות. וה"ה אם גזרו קהל תענית באותו שבוע עולה לו וא"צ להתענות יום אחר נגדו. קהל שגזרו להתענות ב' וה' כל ימות הקיץ וחלקו הקהלה לד' חלקים שבכל ב' או ה' יתענה חלק רביעי ואירע י"ז בתמוז להיות בה' או שאירע תענית בה"ב שאחר הפסח שבלא"ה מתענים צ"ע אם צריכים אותם שהי' היום בהם להתענות יום ב' שאחריו או נימא מזלייהו גרם ונראה לי כיון דצריכים להתענות לשם תשובה צריכים להתענות יום אחר. ואפי' מי שרגיל להתענות ערב ר"ח ואירע ביום ב' אין עולה לו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל מי שרגיל להתענות בה"ב בלאו הכי פשיטא דעולה לו. מ"א ע"ש: יב כב דואג. וישמור עצמו מן הכעס ואם יש לו מו"מ יעשה באמונה ובנחת ביותר ולא יאכל בלילה קודם התענית יותר מהרגל שלו. חסד לאברהם:

מגן אברהם תקס״ח – סימן תקסח – דיני נדרי תענית

א׳ ושכח ואכל. אפי' הזיד ואכל הרבה לא יאכל יותר (ב"ח): ב׳ כזית. נ"ל דוקא שאכל בפעם א' אבל אם שהה בנתים והמתין יותר מאכילת פרס אין מצטרף ובשתיה שיעורו מלא לוגמיו כמו ביה"כ עסי' תרי"ב דהא הר"ן מדמי ליה לגמרי לי"ה וס"ל דשעורו בכותבת: ג׳ וחייב לצום. ואם קבל להתענו' ב' ימים רצופי' ושכח ואכל בליל' מתענ' ב' ימים אחרים [כל בו ב"י סי' תקס"ח]: ד׳ ויש מחמירין. הטעם כיון די"א דאפי' ביום זה רשאי ללות תעני' ולפרוע ולכן כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר לכן מחמירין כשני הדיעו' דחייב לצום כל אותו יום וגם יום אחר אבל בתעני' הקבוע כגון י"ז בתמוז שאסור לאכול א"צ להתענו' יום אחר אם לא שכונתו להתענו' לכפרה על עונו ושגגתו [ת"ה] וד"מ כ' פעם א' שכח א' ואכל בי' בטבת וצוה מהרי"ל שיתענה בה"ב עכ"ל ות"צ דינו כי"ז בתמוז לענין זה שא"צ להתענו' יום אחר אלא לכפר': ה׳ לדבר מצוה. כגון לסעוד' מצוה דשייך בגוה ומ"מ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר ממה שהוא רגיל (ת"ה סי' ער"א) מיהו מביא שם דהא"ז ס"ל אפי' לשמחת מריעות שרי מפני דרכי שלום וכ"כ בהג"א עיין בב"י וכ"כ הלבוש לכן נ"ל להקל בסעודת מצוה אף על גב דלא שייך בגוה ועסי' רכ"ה ועסי' תקנ"א ס"י וסי' תמ"ד ס"ז וסי' תקנ"ח וכ' בס' ב"ש דחנוכת הבית בא"י הוי סעודת מצוה אבל לא בח"ל וביש"ש ספ"ז דב"ק כ' אם לא הניח תחלה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש רק שעושה סעודה לחנכו תחלה לומר בו ד"ת ולדרוש בו מעין המאורע הוי סעודת מצוה עכ"ל: אי' סוף ברכות כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכו כאלו נהנה מזיו השכינה: ו׳ לא קבע הימים. ואף על פי שקבלו במנחה מותר (ב"י): ז׳ ב' וה' כל השנה. דה"ל יום מיוחד דקבע שנה זו דוקא עבי"ד סי' ר"כ ולבוש כתב די"א דלא מקרי יום זה ולא דק שבת"ה לא כ"כ אלא לדעת הא"ז דס"ל שאפי' יום זה מותר ללות ואינו אסור רק יום קבוע כגון יום שמת בו אביו אבל לדידן דס"ל דביום זה אסור ללות א"כ גם זה בכלל (יום) זה: ואם נדר להתענות בה"ב חצי שנה או שנה ולא אמר השנה פשיטא דלא מקרי יום זה וכ"כ רמ"א סי' קט"ו מי שנשבע להתענות בה"ב מותר להתענות הב"ה ומ"מ אסור להתענות יום אחר דדוקא על ימים אלו קפיד משום שהם ימי רצון: ח׳ אפי' בי' ימי תשובה. פירוש שמיוחדים אלו ימים דוקא וה"א דאסור לאכול: ט׳ מצוה לאכול. נ"ל דאם ידע לפני ר"ה שיאכל בין ר"ה ליה"כ על ברית מיל' מחויב להתענות עוד יום א' לפני ר"ה דהא מה"ט מתענין ד' ימים לפני ר"ה נגד ד' ימים שאוכלין וכ"ש אם אירע מילה בד' ימים שלפני ר"ה שמתענין יום א' נגדו מיהו נ"ל אם הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר"ה א"צ להתענו' יום א' קודם שבת דמעיקר' לא קבלי עליהו אלא להתענות בימי הסליחות ולא בימים האחרים ואם מתענה עד אחר שיצא הצבור מבה"כ מקרי תענית כמ"ש סי' תקס"ב ס"ב אבל לא קודם לכן כי מעיקרא כך קבילו עלייהו, ופשוט דכשחל פדיון הבן או שאר סעודות מצוה בבה"ב או בי' ימים ג"כ מצוה לאכול: י׳ כי לא נהגו. אבל בשאר תעניות שגוזרים הצבור אסור לאכול אפי' בסעודת מצוה וכ"מ סי' תקע"ב ס"ב ועמ"ש סי' תקנ"ט ובי"ד סי' ש"ה בש"ך ס"ק י"ב שכ' אם חל פדיון הבן ביום ת"צ נוהגים לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה עכ"ל: וצ"ע אם חל יום ל"א בשבת וביום א' הוא תענית י' ימי תשובה אם מותרים לאכול דהתו' כתבו במ"ק סוף דף ח' מילה מותר לעשותה בח"ה כיון שזמנה קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע וא"ל הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר עכ"ל וקשה הלא מצינו ג"כ מילה שלא בזמנה אלא ע"כ מילה אף על פי שעבר זמנה כל שעתא ושעתה זמנה הוא דאסור לעמוד ערל אבל פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר כנ"ל לדעת התוס' וא"כ י"ל דלא מקרי סעודת מצוה לכן נ"ל דיעשה הסעודה בלילה אבל כשהוא בזמנו מותר לאכול שם: וצ"ע כשמתענים כ' סיון במלכות פולין אם מותר לאכול על סעודת מצוה ומיהו בזמנינו על הרוב עושין כל הסעודות בלילה מיהו פ"א חל בע"ש כ' סיון והיה סעודת ברית מילה וצוה הרב לאכול ביום מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה, ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול ולשתות אפי' בביתו ומיהו קודם הסעודה נ"ל דאסור לאכול ולשתות בביתו וכ"מ ממש"ל בשם ת"ה מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד די"ט שלהם הוא: י״א ואם קבל כו'. פי' דדוקא כשסמך על ענית אמן (כמ"ש ססי' תקס"ג) אז שרי לאכול אבל כשקבלו במנחה הוי נדר וצריך התרה (לבוש סימן תצ"ב) והטעם דאף על פי שענה אמן אינו מחויב להתענות לכן שרי לאכול על סעודת מצוה ואפילו התחיל להתענות ולא ידע שיזמינו אותו לסעודה מכל מקום שרי אבל ל"נ פירוש אחר דז"ל הרב"י בשם הג"מ אבל אם קבל במנחה בא' ימי התשובה צריך התרה עכ"ל וק' דהל"ל סתם אם קבל במנחה צריך התרה דהא קאי נמי על בה"ב אלא ה"פ אם מתענים כלם מפני המנהג אז אף על פי שקיבל עליו התענית במנחה מותר לאכול דמתענה אדעתא דמנהגא אבל אם מתענה בא' מימי תשובה דאז אינו מתענה מפני המנהג רק שקבל עליו עכשיו להתענות יום א' אסור לאכול דהוי כמי שמתענה באמצע השנ' כנ"ל ועסי' תקס"ב: י״ב יכול לפדותו. ועססי' של"ד שיעור הפדיון ומ"מ ונ"ל דהעשיר יתן לפי עשרו דהטעם ששקול צער הממון נגד צער התענית ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני: י״ג יכול לדחותם. וכ' בפסקי מהרא"י דה"ה מי שחייב תענית מכח תשוב' יכול לדחותו עכ"ל וצ"ע דיתחייב להתענות מיד דשמא ימות קודם לכן וכ"מ בי"ד סי' רי"ט שכת' מי שנדר לקנו' בית חייב לקנות בית ראשון ההגון לו וכ"כ ב"י בח"מ ססי' ע"ה בשם הריב"ש סי' של"ה ושד"מ דצריך לפרוע הנדר מיד שמא ימות והא דאמרי' בריש נדרים דוקא כשאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר אז צריך להיות נזיר ע"ש דף ג' היינו משום דלא משכחת בע"א דאם אמר סתם הרי עלי להיו' נזיר הרי הוא נזיר מיד ואם אמר הריני נזיר לכשארצ' הא קאמר לכשארצה ע"ש בר"ן אבל כשאמר הריני נודר להתענו' יום א' צריך להתענו' יום הראשון שיכול להתענו' וכ"ש כשחייב תענית מכח תשובה דשמא ימות בלא תשובה וז"ל הג"מ השניות דב"מ מי שנדר להתענו' ונאנס יכול לפרוע ביום קצר אף על פי שהנדר היה בימים ארוכים עכ"ל משמע דלכתחל' אסור ללות ומיהו לזמן מועט לא חיישי' שמא ימות כמ"ש הרא"ש בנדרים: י״ד שב' ימים כו'. המתענים ג' ימים וג' לילות נוהגים להתענו' עוד ב' שעות בליל ד' שיהי' ע"ד שעות ס' לדבר שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך והאוכלים בתחל' הליל' לא הפסידו שהוא כמנין חסד (מט"מ) ובסוף ר"ח הקצר כת' מ"ע המתענים ב' ימים יתענו שעה א' בלילה ויפסיקו ג"כ שעה א' מבע"י דהוי כמו כ"ז תעניתים דיום ראשון הוי תענית א' ואח"כ עולה כל שעה ליום א' ושעה ל"ד דמקצת השעה ככולה: ט״ו מכח תשובה. ומ"מ טוב יותר שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיה חטאו נגדו תמיד: ט״ז הכא מוד'. דהתם אדעתא שיצטער לא קבל עליו ולכן יכול ללות משא"כ הכא דסוף סוף יצטער לכן צריך לקיים מה שקבל עליו [ד"מ]: י״ז שלפני יה"כ. ויתחיל להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענה בשבת ור"ח (ע"ה): י״ח שמי שקיבל עליו. משמע אפילו לא אמר דרך נדר רק בקבל' תעני' בעלמא וכ"כ בד"מ: י״ט תענית חלום. נ"ל דהמתענה בר"ח ניסן או בר"ח אב ת"ח א"צ למיתב תענית לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענות כמ"ש סי' תק"פ עיין סי' תקס"ז וססי' תקע"ג: כ׳ באדר שני. דדמי למי שנדר עד אדר דאם ידע שהשנה מעוברת אסור עד אדר שני וה"נ הוא ידע (ב"י מהרי"ו) וקשה דהרב"י כתב בי"ד סי' ר"כ ס"ח דלהרמב"ם הוי דינא הכי אבל רוב הפוסקים ס"ל דאפי' ידע שהיא מעוברת הוי עד אדר ראשון ועוד ק' התינח אם שנה ראשונה לא היתה מעוברת והתחיל להתענות באדר אז דמי לנדר אבל אם שנה ראשונה מעוברת ובא לימלך באיזה אדר יתענה היאך נעשה ול"נ להביא ראיה מדאמרי' בתענית דף י"ח ע"א לחדש מעובר ופרש"י דהשנה מעובר' כו' משמע להדיא דנוהג באדר שני וגם אמרי' התם ע"ב דיום טוריינוס ויום נקנור כלם נוהגין באדר שני דאלת"ה לא פריך מידי מפורים ע"ש א"כ גם יום שמת בו אביו יש לנהוג בשני ובת"ה מביא ראיה לנהוג בראשון מדאמרי' פ"ק דמגילה דקריאת המגילה בשני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף משמע דאי לאו האי טעמא עבדי' בראשון ע"ש ובתשו' מהרי"ל סי' ל"א דחה ראי' זו משום דבמגילה ס"ד למיעבד בראשון דאין מעבירין על המצו' ע"כ ובגמ' משמע דאי לאו קרא הוי עבדי' פורים בתרוויהו ע"ש ואפשר דגם ימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם וכ"מ קצת בס"ס מ"ת שכת' אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה וכו' משמע שבא לאורויי שכל הימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם ועוד די"ד וט"ו אסורים בהספד ותעני' בשניהן לכן מדינא יש להתענות בשניהם אך כיון שיום שמת בו אביו אינו אלא מנהג א"צ לעשות אלא כמו שנהג בתחלה דמעיקרא אדעתא דהכי קביל עליה אבל מי שנדר להתענות יום שמת בו רבו וכדומה צריך להתענו' בשניהם כנ"ל ועבי"ד סי' ת"ב בש"כ וט"ז ובכ"ה בשם הר"ש הלוי סי"ו כתב דיש להתענו' בראשון ובס"ח סי' תשי"ב כת' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר עכ"ל ול"נ דלכ"ע האבלים א"צ ליתן לו קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כתב במט"מ בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום א' אך אל יסיג גבול לומר קדיש, ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסלו ולשנה הבאה חשון חסר ור"ח כסלו אינו אלא יום א' צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעול' יום שני עיקר שמונין מועדות משני או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יתענה בר"ח ובא"ע סי' קכ"ו יש דיעות אם יום ל' נמנה לחדש העבר או להבא ונ"ל דאם שנה ראשונה היא חסרה יקבע בכ"ט לחשון דבאמת משמע בגמרא דנדרים דיום ל' הוא נמנה לחדש העבר (עמ"ש סי' נ"ה ס"י) אבל כששנה ראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח דה"ל כמו נדר דאזלי' אחר לשון בני אדם כמ"ש מהרי"ל ומהרי"ו ועבי"ד סי' ר"כ, ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר"ח אדר ראשון ולא בכ"ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני: כ״א די בהליכ' זו. ואם נדר להוציא י' זהובים להליכה זו ואח"כ השכירוהו ללכת שם לא יצא י"ח (מהרי"ל סי' קכ"ו): כ״ב עולין לו. ול"ד לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ומייתי לה מהר"ם בה' שמחות דהתם תרי נדרי נינהו וכן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין [מהרי"ל שם] וא"כ בתרי נדרי כגון שנדר לצום ב' וה' ואח"כ נדר לצום מ' רצופים אין ב' וה' עולה לו וכ"כ בש"ג פ"ג דשבועות אלא שכתב דוקא אם אין מובלעי' ממש בתוך ימי נדרו כגון שבט"ו באב נדר להתענו' מ' יום רצופים וכבר רגיל להתענות י' ימי תשובה כיון שאין כל הי' ימים מובלעי' בתוך ימי נדרו צריך להשלים חשבון נדרו אחר הי' ימים כמ"ש התוספ' פ"ב דנזיר דף ט"ו אמשנת הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' עכ"ל וצ"ע דהא בגמרא דף י"ג אמרי' אומר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו ק' יום וכו' מונה כ' ואחר כך ל' ואח"כ פ' וכתבו התוס' דף י"ג ול"ד לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר ק' שאם נולד לו בן תוך ע' שיכול להבליעו מבליעו וא"צ ל' אחרים דהת' אמרי' שהיתה דעתו להבליעו את של בנו ומה שלא אמר בפי' הריני נזיר כשיהיה לי בן ומעכשיו ע' יום היינו משום שדעתו להיו' נזיר ק' יום אם לא יולד לו בן אבל הכא הוי ליה למימר הריני נזיר אחר כ' ומעתה פי' בין הכל ק' אלא ודאי חפץ לעשו' ק' יום בלא הנזירות עכ"ל א"כ ה"נ הל"ל הריני בתענית ל' יום אלא ודאי חפץ להתענו' מ' יום בלא הי' ימים, והרמב"ם פסק דאפילו גבי נזירות בנו שהוא מובלע אין עולה לו ע"ש פ"ד מנזירות א"כ כ"ש בנ"ד שיש להחמיר ומיהו נ"ל דדוקא בשאר ימות השנה כמש"ל אבל אם נדר בט"ו באב ודאי אין כונתו אלא על מ' יום שעלה משה בהר כמ"ש ס"ד וא"כ ה"ל כאלו אמר מ' ימים אלו דפשוט אפילו היה בהם כמה תעניתים עולים לו ועבי"ד סי' רל"ט סי"ד דעת הטור והרב"י ורמ"א ונ"ל דדעת הטור הוא כמ"ש כיון דה"ל לפרש הריני בתעני' עוד ב' ימים ואומר הריני בתענית כ"ב יום דדעתו על כ"ב יום אחרים אבל בנזירו' אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח"כ אמר הריני נזיר מ' יום דאמרי' ל' יום הראשונים עולין לו דא"א לומר הל"ל הריני נזיר י' יום דאין נזירות פחות מל' ואין כאן מקום להאריך והט"ז וש"ך כתבו שם דאזלי' בתר כונת הנודר, ומי שרגיל להתענות י' ימי תשובה ואירע בהם יום שמת בו אביו בין ר"ה ליה"כ א"צ להתענות ה' ימים לפני ר"ה מ"ד אצ"ג ויה"כ שהם חובה ועולין לו ואם יום שמת אביו הוא לפני ר"ה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא דהא לא קבע אלו דוקא ועמ"ש סימן רפ"ח ס"ד ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער"ה א"צ להתענות כנגדו יום אחר דימים אלו קבועים לעולם בתוך הי' ימים אך בזה צ"ע אם חל ר"ה ביום ה' דליכא אלא ד' ימי הסליחות וחל יום המיתה ביום ב' אם נאמר שצריך להשלים יום אחר בשבוע שלפני זה או נימא כיון שאין קבועים להתענות אלא ימי הסליחות א"צ להתענות יום אחר והכי מסתבר' וה"ה אם גזרו הצבור תעני' באותו שבוע עולה לו עמ"ש ס"ג: קהל שגזרו להתענו' ב' וה' כל ימות הקיץ וחלקו הקהלה לד' חלקים שבכל ב' או ה' יתענו חלק רביעי ואירע י"ז בתמוז להיות בה' או שאירע תענית בה"ב שאחר הפסח שבלא"ה מתענים צ"ע אם צריכי' אותם שהי' היום בהם להתענות יום ב' שאחריו או נימא מזלייהו גרם, ונ"ל כיון דצריכים להתענות לשם תשובה צריכים להתענות יום אחר, ואפי' מי שרגיל להתענות ער"ח ואירע ביום ב' אין עולה לו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל מי שרגיל להתענות בה"ב בלאו הכי פשיט' דעול' לו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקס״ח

א׳ או אתענה ב' וה' כל השנה. ק"ל דכאן אמר דבזה אינו יכול ללות אפי' במצטער ולעיל סי' תקנ"ב ס"י באם חל בעט"ב אז ילוה תעניתו ויפרע אע"פ שקיבל עליו תעבית ב' ה' כל השנה ובאמת יש מחלוקת בזה בין הפוסקים אי אמרינן גם ביום זה לוה ופורע כמבואר בב"י נ"ל כמ"ש רמ"א כאן דלא מהני הלואה כל שהוא ביום זה וההיא דלעיל סי' תקנ"ב לאו הלכתא היא אלא דוקא שמתענה עד שיעור גדול ואח"כ לום ופורע כמש"ל בדעת הגאונים שמביא רמ"א וגם כאן מועיל אם מתענה מקצת היום ואח"כ לוה ופורע אפילו ביום זה כנלע"ד: ומ"ש דב' ה' מקרי יום זה ולא מהני בי' הלואה נראה דהיינו דוקא שרוצה להתענות ביום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרי' שהוא קיבל עליו דוקא יום ב' או ה' דהם יומי דרחמי אבל אם רוצה ללות מיום ב' זה על יום ב' אחר או על ה' אחר דהיינו אחר שישלימו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוה כמו יום סתם בזה: ב׳ וע"ל סי' רפ"ח. ושם נתבאר בדברינו אם אירע י"ז בתמוז ביום א' והוא מתענה בשבת תענית חלום שא"צ להתענו' יום אחר: ג׳ באדר השני. דפליגי ר"מ ור"י ר"מ ס"ל דסתם אדר הוא שני ור"י ס"ל סתם אדר הוא ראשון ופסק רמב"ם כר"מ וי"א הוא הרא"ש דפוסק כר"י והכריע בת"ה סי' רצ"ד כר"י ממילא יתענה ראשון מטעם דאין מעבירין על המצות: ד׳ ולא ביום קבורה. בי"ד סי' ת"ב כתבתי דגם בשנה ראשונ' עושין היאר צייט ביום המית' ולא ביום הקבורה דהיינו אם מת בע"ש בר"ח שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' בשבט דהו' היא"צ בר"ח שבט אע"ג דהאבילו' לא יהיה י"ב חדש במילוי דהאבילות מיום הקבורה מ"מ מפסיק האבילות כאן אחר היא"צ כיון דלא אפשר בכך דאין שום אבילו' אחר יב"ח ולא כס' מ"ב בזה ובת"ה סי' רצ"ב דאם מת בר"ח ניסן דשלמו ימי האבילו' בכ"ט אדר והעול' נוהגי' דאפי' בר"ח ניסן כל אותו היום אין מבטלי' דין אבילו' דיב"ח ואפשר משום דאמרי' קדיש וברכו ומתעני' ביום שמת בו אביו הוא לכך נוהגין ענין אבילו' באותו היום אבל מן הדין א"צ אלא מיד כשנכנס היום שאחר כלות יב"ח מותרין וגם נ"מ למי שמתענ' ואומר קדיש וברכו ביום המית' והוא מת היום ונקבר למחר דאבילו' מיום קבורה מנינן עכ"ל אל תטעה ללמוד מזה דאם נמשכה הקבורה איזה ימים מן יום המיתה דינהג אבילו' עד יום הקבורה ויהיה יותר מיב"ח מן יום המית' וכבר ראיתי מי שטע' בזה דודאי אין אבילות אחר יב"ח דאחר זמן זה אין מדת הדין מתוחה עוד דאטו משפט הרשעים בגיהנם יב"ח מיום הקבורה ויהיה לפעמי' יג"ח או יותר מן המית' חלילה לו' כן אלא תכף ששלמו ימי הדין נפסק האבילו' ג"כ וכן מי שלא שמע שמת לו מת עד זמן הרב' מן המיתה וכי יתחיל להתאבל מאותו יום שחל עליו האבילות יב"ח זהו מעשה בכל יום שא"צ אלא עד תשלום השנה מהמיתה אלא דשם בת"ה לא הוה שים הפסק בין כלות יום אחרון של יב"ח להיא"צ שהוא תכף אחריו דאז נמשך האבילות גם לאותו יום כיון שלא הופסק האבילות שום זמן עדיין כנלע"ד נכון וברור. נ"ל עוד באם מת ביום א' בר"ח כסלו שהוא יום ל' לחשון ואח"כ הוה שנה חסרה שלא היה חשון רק כ"ט יום ויום הל' הוא נחשב לכסליו ממילא תהי' היא"צ ביום כ"ט חשון וכן לעולם כיון שבשעת מיתה היה יום הל' נחשב לחדש חשון ממילא התחל' האבילו' ביום שהוא סוף חדש ועכשיו ביום כ"ט הוא סוף חדש ממילא ביום כ"ח חשון נשלמו יב"ח והיום הכ"ט הוא יא"צ ותמיד אנו הולכים בתר החדש וכן אם מת לו מת בימי דחנוכה אין היא"צ באותו יום בחנוכה אלא בתר יום הר"ח אזלי' כמה בחדש היה יום המית' וכן תהי' היא"צ וכ"ז נראה פשוט: ה׳ וכן בשאר ימים כו'. נ"ל דה"ה אם אירע לו ברית מילה של בנו ביום ההוא די"ט שלו הוא כדאי' בסי' תקצט ס"ט שאין משלים התענית בט"ב שנדחה ונראה דכ"ש בזה דלא יתענ' ומכ"ש שאם רוצה להתענו' שא"צ להשלי' אלא עד מנח' גדול' כנלע"ד ועמ"ש סי' תקנ"א ס"י:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקס״ח

תקס״ח:א׳תתכ״א א׳ (ס"ק א) ושכח ואכל. אפי' הזיד. ושכח דנקט אורחא דמלתא דלאו ברשיעי עסקינן ואכל הרבה כו' הב"ח הוצרך לכתוב כן ע"ד הטור שכתב ואכל כזית. ע"ז כתב דלאו דוקא ה"ה הרבה. אבל בש"ע דכתב סתם ואכל (רק בסיפא בסתם דאיבד תעניתו נקט לרבותא כזית) לא היה מ"א צריך לכותבו: תקס״ח:א׳תתכ״ב א׳ (ס"ק ב) כזית כו' עסי' תרי"ב. וע"ש דבשתיה דשעורו כמלא לוגמיו לענין צירוף יש שני דעות אי בעי' ג"כ בכדי אכילת פרס או שעורו כשעור שתית רביעית: ב׳ דהא הר"ן כו' בככותבת ופחות מזה לא איבד בתעניתו. כיון דביה"כ שיעור אכילה להתחייב בכותבת. וניהו דלא קי"ל כוותיה בהא. וסגי בכזית. מ"מ בזה ילפי' לענין שתיה מיה"כ דבעי מלא לוגמיו (וגם ילפינן זמן הצירוף מיה"כ): תקס״ח:א׳תתכ״ד א׳ (ס"ק ד) ויש כו' ולכן כשאכל איבד כו' כמו שהדין לדידן ביום סתם: תקס״ח:א׳תתכ״ה א׳ (ס"ק ה) לדבר כו'. ומ"מ צריך להתענות מקצת היום כו' מבואר בב"י הטעם דע"י זה א"צ להתיר נדרו. ומותר לאכול בסעודת מצוה ויפרע ביום אחר. דבזה שעכ"פ התענה מקצת היום יצא קצת ידי נדרו שקיבל עליו אתמול: ב׳ ועיין סי' רכ"ה בסעודת בר מצוה. באיזה ענין נקרא סעודת מצוה. ע"ש במ"א ס"ק ד': ג׳ וסי' תקנ"ח כו'. כתב מ"א שם דסעודה שעושים בלילה שלפני החתונה במקום שאין שולחים סבלונות לא מקרי סעודת מצוה: ד׳ איתא סוף ברכות כל הנהנה כו' נראה דעת מ"א דמה"ט נקרא סעודת מצוה. אבל בתשו' חות יאיר סי' עי"ן נראה דס"ל דלא הוי סעודת מצוה. וע"ש כי האריך בפרטי סעודת מצוה. מה נקרא ס"מ או לא: תקס״ח:א׳תתכ״ו א׳ (ס"ק ו) לא כו' ואעפ"י שקבלו כו'. ז"ל הרא"ש הביאו הב"י. וע"כ צ"ל כן דהאיך תמצא שקיבל עליו יום סתם. והלא צ"ל הריני בתענית למחר עכ"ל: תקס״ח:א׳תתכ״ז א׳ (ס"ק ז) ב' וה' כו' עבי"ד סי' ר"ך סעיף וי"ו וסעיף ז'. דמבואר דהשנה משמעו שנה זו. אבל שנה בלא ה"א לא משמע שנה זו דוקא. וע"ש לענין חדש העיבור מה דינו: ב׳ רק יום קבוע כגון יום שמת כו' ר"ל שהיום מצד עצמו גרם לו להתענות: ג׳ ואם נדר כו' וכתב ר"מ מינץ סי' כו' כצ"ל: תקס״ח:א׳תת״ל א׳ (ס"ק י) כי לא כו' וכ"מ סי' תקע"ב ס"ב. שכתב אם גזרו תענית צבור והתחילו להתענות ופגע בה ר"ח חנוכה ופורים וחה"מ מתענין ומשלימין. והא באלו הימים הסעודות הם סעודת מצוה אפ"ה צריכים להשלים. הואיל וגזרו ת"צ: ב׳ ועמ"ש סי' תקנ"ט ס"ק י"א בת"צ שנדחה: ג׳ וצ"ע כשמתענין ך' סיון כו' מיהו קודם הסעודה כו' וכ"מ ממש"ל בשם ת"ה. ר"ל ס"ק ה' שכ' ומ"מ צריך להתענות מקצת היום כו' אף דשם הטעם כמש"ל דעי"ז מקרי קצת שמקיים נדרו שקבלו מאתמול וא"צ התרה. מ"מ בעי שיהיה עליו שם תענית קצת. ועי"ז שאינו אוכל עד שילך על הסעודה ניכר טפי שעד עכשיו התענה ועתה יאכל לשם מצוה: תקס״ח:א׳תתל״א א׳ (ס"ק יא) ואם כו' כמ"ש סי' תקס"ג. דדי בזה וא"צ לקבלו שוב בתפלת מנחה: ב׳ באמצע שנה כנ"ל. וחולק מ"א גם על רמ"א דמשמע מיניה כהלבוש ועסי' תקס"ב ס"ק ד'. תקס״ח:א׳תתל״ב א׳ (ס"ק יב) יכול כו' וע' סי' של"ד שיעור הפדיון: ב׳ ומ"מ נ"ל דהעשיר יתן לפי עשרו כו'. בס' ת"ש בסי' של"ד כתב ע"ז לא מפיו אנו חיין כי הם דברי רמ"א בי"ד ס"ס קפ"ה ולענ"ד היה אפשר לחלק. דדוקא התם בסי' קפ"ה ששגג בעון כרת וחיוב חטאת. ולכן לכפרת העון חייב לצום סך הימים המבואר שם סי' קפ"ה. מסתבר דאם בא לפדות התענית דצריך ליתן כפי ערך ממולו. דהא צריך ליתן טעם מה שייכות יש לנתינת צדקה תמורת קרבן. אף שאמר דניאל וחטאך בצדקה פרוק. וכן לחד מ"ד גבי בני עלי דרש בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בג"ח מ"מ מי שמחויב חטאת לא מצינו שיכול ליתן צדקה תמורתו וע"כ צ"ל דגם התענית שבא תמורת הקרבן. היינו שמקריב חלבו ודמו הנמעט על ידי התענית ועיין בט"ז סי' תקס"ב ס"ק ח'. א"כ ראוי ליתן סך מעות כשפודה שיעור שמצטער בנתינת הצדקה. וע"י הצער מתמעט ג"כ חלבו ודמו כאלו התענה. אף דאינו דומה מיעוט החלב ודם שע"י התענית למיעונו החלב שע"י הצדקה. ובלי ספק שיותר מתמעט על ידי צום מע"י צדקה. מ"מ כיון דעכ"פ יש לו קצת דמיון לתענית לענין מיעוט חלב ודם אף שאינו דומה מכל וכל. בצירוף מצות צדקה שגם הוא כפרת עון כנ"ל וחטאך בצדקה פרוק סגי ליה. וא"כ ממילא העשיר צ"ל יותר מי"ב פשיטים עבור יום א' דבסך מועט כזה ודאי לא יתמעט חלבו מצער. אבל הכא שקיבל עליו תענית וס"ל להראב"ד דסגי במקום צער או אונס דיכול לפדותו וכ' ז"ל דקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה. ותמורתו יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתיה דהכי קיבל עכ"ל הראב"ד: ג׳ א"כ כיון דבאומדן דעת תליא. י"ל דאומדין דעתו דאפילו הוא עשיר דעתו היה ליתן תמורתו כפי הנהוג ברוב ב"א דהיינו י"ב פשיטים אף דאינו מצטער בכך. ואינו דומה לתענית שנתמעט חלבו ומצטער. דלהראב"ד א"צ להיות שוה (והרא"ש באמת מה"ט השיג עליו ע"ש) לכך הוצרך מ"א לאשמעי' דגם בזה עכ"פ צ"ל העשיר לפי עשרו. ואעפ"כ השיגו הרא"ש דאעפ"כ התענית גדול ממנו וכדאיתא בש"ס שהביא הרא"ש ע"ש. אולם צל"ב קצת על רמ"א דלעיל ס"ס של"ד כ' דבעי תרתי תענית מ"ם יום. ותמורת חטאת יתן ח"י פשיטים לצדקה. ובי"ד סי' קפ"ה לא כתב כ"א שיתענה מ' יום או יפדה ולא הזכיר שיתן תמורת חטאת דבר מה. ונראה לי דבתשו' מהר"ם שהביא מרדכי בשבועות. לא הוזכר שיתענה בשגגת נדה כ"א לערך כ' יום בסירוגין. וגם לא הזכיר שיתן תמורת חטאת ח"י פשיטים. אך בד"מ בי"ד סי' קפ"ה כ' דע"כ צ"ל דבפסקי מהרא' י סי' ס' ה"ל גירסא אחרת בתשו' מהר"ם דשם כ' שצ"ל מ"ם יום בסירוגין. עכ"פ נראה שיש ב' נוסחאות בתשו מהר"ם. לכן לענין שבת דחמיר טובא החמיר רמ"א כמו שכ' בפסקי מהרא"י שהיה שאלה לענין שבת והחמיר ב' חומרות דבעינן מ' יום וגם צ"ל עבור חטאת ח"י פשיטים כמש"ש בפסקי מהרא"י אבל לענין נדה אף שהוא עון כרת מ"מ לא חמיר כ"ה כשבת. לכך הקיל ולא החמיר כ"א בזה שכתב דבעי' מ' יום ולא כתב שיפדה החטאת בח"י פשיטים גם אפשר לדחוק בלשון מהרא"י שגם לפי נוסחתו במהר"ם. מהר"ם גופיה לא הצריך בנדה כ"א תענית גרידא ולא ליתן תמורת החטאת דבר מה ע"ש: תקס״ח:א׳תתל״ג א׳ (ס"ק יג) יכול כו' והא דאמרינן בריש נדרים כו' דף ג' ע"ב דיליף בהיקש נזירות מנדרים שיעבור בבל תאחר גם בנזירות. ומסיק הש"ס היכי דמי בל תאחר דנזירות. אי דאמר הרי עלי להיות נזיר. מיד חל עליו כל דין נזירות. ואם אינו נוהג נזירות עובר על בל יחל. ומאי שאייטיה דבל תאחר הכא. ופי' הר"ן בשלמא בנדרים משכחת לה דאמר הרי עלי עולה דמחוסר מעשה הפרשת קרבן. וכ"ז שלא הפרישו עובר בבל תאחר. אבל נזירות דלאו מחוסר מעשה חל ממילא מיד. ואי מיירי דאמר הרי עלי להיות נזיר לכשארצה דלא חל עליו נזירות מיד. דהא אמר לכשארצה. א"כ גם על בל תאחר לא עבר. דהא התנה דוקא לכשארצה. ומסיק רבא דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. וכיון דאיכא למיחש שמא ימות. כדתנן כהן שאמר לאשתו בת ישראל ה"ז גיטך שעה א' קודם מותו אסורה לאכול בתרומה מיד. שכל שעה חיישינן שמא ימות. ועתה היא שעה שקודם מותו. וה"ה בקבלת נזירות איכא למיחש כל שעה שמא ימות ולא יקיים נזירותו. ולכן אעפ"י שלא חל מיד ממילא כיון דתלאו בזמן קודם שיפטר מן העולם אבל עכ"פ ראוי לקבלו מיד שמשמעות דבריו שקיבל עליו לקבל נזירות קודם שיפטר מ"ה וחיישינן שמא ימות וכה"ג ילפינן מנדרים דעבה על בל תאחר אם אינו מקבלו מיד וכ"ה לפי' הר"ן. ואם כן לכאורה משמע דוקא כה"ג שאמר לא אפטר מ"ה כו' דמשמע שקיבל עליו למנות נזירות לענין שודאי ישלימנו קודם מותו. בהא דוקא חיישינן למיתה. אבל לא בענין אחר. ועל זה כתב מ"א דלעולם בכל ענין חיישינן למיתה כמו שהוכיח מ"א לעיל. והא דהוצרך בנדרים לאוקמי דוקא כהאי גוונא. משום דלא משכחת בענין אחר כנ"ל: ב׳ ומיהו לזמן מועט ל"ח כו' כמו שכתב הרא"ש בנדרים. ר"ל דהרא"ש כ' שם וז"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר ל"ח שמא ימות. הכא לזמן מרובה דימי נזירות חיישינן עכ"ל ורצה לו' שמשמעות לשון קבלתו היתה שישלים נזירתו קודם מותו וכיון דסתם נזירות שלשים יום צריך לקבל עליו מיד שמא ימות תוך שלשים יום ולא ישלים נזירותו. אם כן עכ"פ צריך הוא לעשות מה שאפשר לו והיינו עכ"פ לקבלו מיד. ואף דאפשר דמ"מ לא ישלים נזירתו בחייו ומ"מ איהו דידיה עביד אבל מ"מ אף על פי שראוי לעשות כן מ"מ לשיטת הרא"ש לא עבר בלאו דבל תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים כמו בקרבן דלא כהר"ן עיין שם. מ"מ ממוצא דברי הרא"ש מוכח דעכ"פ שלשים יום מיקרי זמן מרובה. והאי מאן דפליג בפרק כ"ה שכ' הרא"ש הא דמוקמינן שם בגטין מתני' דה"ז גיטך שעה אחת קודם מותו הנ"ל כתנאי. דתנן הלוקח יין מבין הכותים החשודים על לפני עור ומוכרים טבל ודאי ופי' רש"י ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות אומר שני לוגין ממאה לוג שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר כו' ומותר לשתות מיד דבקריאת שם לבד יצא מיד טבל. ולא חיישינן שמא יבקע הנוד שבתוכו היין וישפך היין ולא יהיה אפשר להפריש תרומה ומעשר. ונמצא שתה טבלים למפרע דברי ר"מ. וה"ה דלר"מ ל"ח למיתה ור"י ור"ש אוסרים לשתות דחיישינן לבקיע' הנוד וה"ה דלדידהו חיישינן למיתה. ואתיא מתני' דה"ז גיטך כו' כר"י ור"ש עכת"ד הגמ'. ועז"כ הרא"ש דאפי' ר"מ מודה דלזמן מרובה חיישינן למיתה. ומזה כ' מ"א אבל לזמן מועט ל"ח למיתה. ואף על גב דהרמב"ם רפ"ט מהל' תרומות פסק כמתני' דה"ז גיטך שעה א' קודם מותו דאסורה לאכול בתרומה מיד אלמא דס"ל דקי"ל דחיישינן למיתה אפי' לזמן מועט. והרא"ש לא כ' לחלק בין זמן מרובה למועט אלא לר"מ דל"ח למיתה. אולם כבר עמד ה"ה בעל ש"ת חכם צבי סי' קלו. בדברי הרמב"ם הנ"ל ורמי פסקיו אהדדי דבהלכות יה"כ פסק כרבנן דר"י בריש יומא דלא היו מתקינין אשה אחרת לכ"הג ביה"כ ול"ח שמא תמות אשתו ביה"כ וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אלמא דל"ח למיתה בזמן מועט. והאריך וסוף דבריו וז"ל וכיון שלא ירדנו לסוף דעת הרמב"ם ז"ל היה לנו לו' דלמיתה דחד נמי ל"ח לזמן מועט כו' עכ"ל. וכן י"ל דהוי ס"ל למ"א: תקס״ח:א׳תתל״ד א׳ (ס"ק י"ד) שב' ימים כו' ושעה א' לאו דוקא כו'. ר"ל דהפסקה מבע"י שכ' שיהיה שעה א' הוא ל"ד דמקצת השעה ככולה. דבתחלה מה חילוק יש בין שעה או חצי שעה כ"א שיהיה זמן נוסף על התענית. בשלמא אחר שהתענה כ"ד שעות. י"ל דצער זמן שעה אחת דוקא עולה לצער תענית כל היום שבתחלתו. אף דאין צער השעות שוות. דוודאי צער של שעה כ"ה אינה כ"כ גדול כצער של שעה כ"ו מכ"ש בצער השעות הבאות אחריהן. מ"מ לא פלוג מה שא"כ השעה שקודם התענית דאין לו אז צער. א"ו דלאו דוקא הוא אלא דעדיין יש לפקפק בזה דילמא גם בתחלה בעינן שעה ממש. וע"י כן כשעבר כ"ג שעות מיום התענית כבר נצטער כ"ד שעות. וא"כ שעה כ"ד מיום התענית האחרונה עולה ליום שלם. וצ"ל דמסברא כ' מ"א כן ולא ידעתי למה. אלא מטעם הנ"ל. דהא אין צער השעות שוות כנ"ל: תקס״ח:א׳תתל״ו א׳ (ס"ק טז) הכא כו' דס"ס יצטער כו' (ד"מ) הד"מ כ' כן על מ"ש לעיל סעיף ב' בשם הראב"ד. אם מצטער בתעניתו יכול לפדותו בממון. הכא מודה דאינו יכול לפדות במה שיתענה בב' או ג' ימים רצופים דהכא כ"ס יצטער כו' והמ"א כ' טעם זה ג"כ דאינו דומה למאי דקי"ל לוה אדם תעניתו ופורע. דיש ג"כ לחלק בהכי. דהא אינו רשאי ללות כ"א כשמצטער היום או כדומה כמבואר סעיף ב' ואם כן ע"י שילוה תעניתו ינצל מן הצער. דהא יום זה דהיינו היום גורם לו הצער שהוא נחלש היום. או צער שרוצה למלא רצון אדם גדול או ס"מ. אבל ביום אחר לא יהיה צער זה. משא"כ הכא דעכ"פ יצטער כ"כ דהא ע"כ התענית של רצופים שוה לתענית שאין רצופים ומי ידע בתחלה שאחר כך יצטער לכן רצה להקדים להתענות רצופים: תקס״ח:א׳תתל״ח א׳ (ס"ק יח) שמי שקבלם כו' משמע אפילו ל"א דרך נדר כו' משמעותו מדנקט רמ"א לשון שקבלם ולא אמר שנדר משמע דאפי' בקבלה צריך מ"ם יום ממש דומיא דמ' יום שהתענה משה (ובד"מ אינו מוכח יותר מבש"ע ותחלה במה שחלק עם מהרש"ל אדרבא הי' מעשה שנדר. אלא דהד"מ נקט אח"ז ג"כ לשון קבלה ע"ש): תקס״ח:א׳תתל״ט א׳ (ס"ק יט) ת"ח כו' עס"ס תקצ"ז. דמבואר מה"ט הואיל וי"א דמצוה להתענות בר"ה. לכן כשהתענה ת"ח בר"ה אין צריך למיתב תענית לתעניתו וע"ס תקע"ג דחתן שנשא בר"ח ניסן צריך להתענות מה"ט ע"ש: תקס״ח:א׳תת״מ א׳ (ס"ק כ) באדר כו' דמי למי שנדר כו' עבט"ז ס"ג: ב׳ ובא למלך כו' ר"ל דאז עדיין לא נדר דהא הוא פעם א': ג׳ לחדש מעובר ופירש"י כו' דת"ר מר"ח ניסן עד ח' בו אסור בהספד דהם מי"ט הכתובים במגילת תענית ופריך ל"ל למימר מר"ח לימא מב' בניסן. ור"ח בלא"ה אסור. ומשני דמה"ט נקט מר"ח לאסור גם יום שלפניו דהיינו כ"ט אדר. דר"ח לפניו מותר. אבל ימים הכתובים במגלת תענית אסורים לפניהם ולאחריהם ופריך כ"ט אדר בלא"ה אסור בהספד דהוא יום שאחר כ"ח אדר. וכ"ח אדר הוא מימים הכתובים במ"ת. אמר אביי לא נצרכא אלא לחדש מעובר. ופירש"י בפי' ראשון וז"ל בשנה מעוב' שיש בה שני אדר. והאחד חסר. דהשתא כי הוי אדר שני מלא הוי יום שלשים לפני ר"ח ניסן עכ"ל וא"כ מוכח מלשון אביי דאמר לחדש מעובר ומפירש"י דע"כ צ"ל דאדר שני מלא ולכך נקט חדש מעובר. ת"ל דהא י"ט הכתובים במ"ת שנוהגים באדר דינם שינהגו באדר ראשון כשהשנה מעובר'. וא"כ יום כ"ח אדר דהוא מי"ט הכתובים במ"ת נוהג באדר ראשון. וכן יום כ"ט שאחריו אבל כ"ט אדר שני היה מותר אי לאו דר"ח ניסן הוא מי"ט הכתובים במ"ת והוי כ"ט אדר שני יום שלפני ר"ח. א"ו דימים הכתובים במ"ת שנוהגים באדר דינם שיהיה נוהג באדר ב' ושפיר איצטריך לו' לחודש מעובר דהיינו שאדר שני מלא וכפירש"י: ד׳ וא"כ ה"ה דיא"צ יש לנהוג באדר שני. דהוא העיקר וכדחזינן בי"ט הכתובים במ"ת: ה׳ דאלת"ה לא פריך כו' דאהא דתנן במגילה אע"פ שאמרו מקדימים (כשחל יום פורים בשבת מקדימין לקרותה וכדתנן ריש מגילה. מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו ע"ש היכי משכחת לה) מ"מ אם הקדימו מותרים באותו יום שקוראים המגלה בהספד ותענית. ופריך היכי משכחת לה אילימא כשחל י"ד בג' בשבת שהכפרים מקדימים ליום ב' שהוא י"ג אדר הא אסור בהספד ותענית. דהא י"ג אדר מי"ט הכתובים במ"ת ונקרא יום ניקנור. ואלא כשחל ביום ד' שהכפרים מקדימים ליום ב' שהוא י"ב אדר הא ג"כ מי"ט הכתובים במ"ת ונקרא יום טוריינוס. ואסור בהספד ותענית כו' והא קריאת מגלה ודאי דאינה נוהגת אלא באדר שני וכדתנן במגלה דף וי"ו ע"ב. וא"א די"ט הכתובים במ"ת נוהגים באדר א'. מאי פריך ת"ל דיום ניקנור וטוריינוס דלמא מתני' מיירי שהשנה מעובר' דיום ניקנור וטוריינוס נוהגים באדר א' וכשמקדימים באדר שני לקרות המגלה בי"ב או בי"ג מותרים בהספד ותענית. אף ע"פ שקוראים בו המגלה. א"ו די"ט הכתובים במ"ת נוהגים באדר שני: ו׳ פ"ק דמגלה דף ו' ע"ב: ז׳ ובת"ה מביא ראיה לנהוג כו' וז"ל בשמעתא דאין בין. פליגי רשב"ג ור"א ורשב"ג סבר כל מצות הנוהג' באדר אין נוהגים אלא בשני. ור"א סבר אין נוהגים אלא בראשון. ופסק תלמודא הלכתא כרשב"ג. ופריך עליה התם בשלמא ר"א מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות. אלא רשב"ג מ"ט. ומשני כדי לסמוך גאולה לגאולה פי' גאולת שושן כו' אבל כל היכי דלא שייכי הני טעמי דלסמוך גאולה לגאולה. לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות. ונידון דידן לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה. לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון עכ"ל: ח׳ ובתשוב' מהרי"ל כו' דבמגלה ס"ד כו' דאין מעבירין כו' הנה תשובת מהרי"ל אינו ת"י. וצ"ב דאדרבה זהו טעמו של ת"ה דיתענה בראשון משום דא"מ על המצות. כמו שהעתקתי לשונו לעיל ונ"ל דמהרי"ל ס"ל דבתענית יא"צ לא שייך אין מעבירין ע"ה. דלא כת"ה דס"ל דעיקר התענית אינו משום כבוד ואמו דחייב בכבודם גם לאחר מותם. אלא משום דריע מזלו של בן באותו יום ולכך מתענין להגין עליו. ואם כן אינו ענין לאין מעבירין ע"ה. ועיין בי"ד ס"ס ת"ב בש"ך ס"ק יו"ד: ט׳ הוי עבדינן פורים בתרוייהו והיינו לשיטת ת"ה דס"ל דהכא גם כן שייך אין מעבירין ע"ה. ולהכי כ' ובגמרא משמע כו' בתרוייהו. ואם כן יש להתענות בשניהם. דהכי איתא התם א"ר יוחנן שניהם מקרא א' דרשו כתיב בכל שנה ושנה. ר"א סבר מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן כו'. ורשב"ג סבר מה כל שנה אדר הסמוך לניסן כו'. ופריך בשלמא ר"א מסתבר טעמיה כו' כנ"ל. ומשני רב טבי מסמך גאולה לגאולה עדיף ור"א אמר טעמיה דרשב"ג דכתיב לקיים כו' הפורים הזאת השנית (פירש"י בחדש השני) ואיצטרך למכתב בכל שנה. ואיצטריך השנית דאי מבכל שנה ה"א כקושיין (ר"ל דלמא דרשינן כר"א אדר הסמוך לשבט משום דאין מעבירין ע"ה) ואי אשמעינן השנית. ה"א בתחלה בראשון ובשני קמ"ל בכל שנה ור"א האי השנית מאי עביד ליה. ומשני מבע"ל לכדרב שמואל ב"י כו' עכל"ה. אם כן הרי דאי לא הוי כתיב בכל שנה. ה"א בראשון ובשני. אלא דמזה אין ראיה דה"א בתרוייהו משום דכתיב השנית אבל בעלמא דלא כתיב קרא לא אלא צ"ל דראיית מ"א היא מר"א דהא חזינן דקרא דבכל שנה הוא מיותר לדרשה. דהא מצריך צריכא לרשב"ג ואמר דאיצטריך השנית ואיצטריך בכל שנה ואמר אי אשמעינן השנית ה"א בתחלה כו'. ואם כן תיקשי לר"א דאיצטריך לדידיה השנית לדרשה אחרינא אכתי ל"ל לדידיה בכל שנה ת"ל דנדע מסברא בראשון משום דאין מעבירין ע"ה. והא בלא"ה ידעינן מקרא דשמרתם א"ה כמ"ש רש"י שם. א"ו דהוי ס"ד ניהו דאין מעבירין ע"ה מכל מקום צריך לקרות גם בשני. לכך איצטריך בכל שנה. ואם כן בעלמא דל"ל קרא נשאר סברא החיצונה בתרוייהו בראשון משום דאין מעבירין ע"ה וגם בשני. וכ"ז לדעת ת"ה דגם הכא שייך טעם דא"מ ע"ה אבל לדעת מהרי"ל הנ"ל אין ראיה דיש לו' הכא דל"ש אין מעבירים ע"ה יתענה רק בשני: י׳ אך אל יסיג כו'. ר"ל כשיש שם יתום או יא"צ וודאי לא יתן לו קדיש. כיון דהוא ספק בכל יום: י״א ומי שמת כו' ולכן יתענה בר"ח. לשון יתענה לאו דוקא דהא כשחל יא"צ בר"ח אין מתענים כמ"ש בש"ע: י״ב אלא ר"ל לקבוע בו יא"צ לענין אמירת קדיש. ונ"ל דאם שנה ראשונה. ר"ל סוף שנה ממיתת האב. דעדיין לא הוקבע עליו בנדר: י״ג בגמ' דנדרים. דף ס' ע"ב אהא דתנן קונם יין שאני טועם חדש זה. אסור בכל החדש ור"ת להבא ופי' הר"ן אם נדר בא' מימי חדש אסור בכל החדש. ור"ח להבא שאין ר"ח שאחר ימי החדש מכלל האיסור אלא להבא הוא נמנה ומותר. ופריך הש"ס פשיטא ומשני לא נצרכא אלא לחדש חסר (ופי' הר"ן שחדש שבא אחר חדש נדרו הוי חסר ואם כן חדש שנדר בו הוי מלא ועושים בחדש שבא שני ימים ר"ח ויום ראשון הוי למלאות חדש שעבר עכ"ל) מהו דתימא ר"ח לעבר הוי ולתסר קמ"ל הא קרי אינשי ריש ירחי (ופי' הר"ן וז"ל מ"ד ר"ח לשעבר שהרי יום א' של ר"ח למלאות חדש שעבר עושים וסד"א לתסר ביה קמ"ל הא קרי לי אינשי ר"ח ומש"ה כו' מותר בו. דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם עכ"ל) הרי דלולי דבנדרים הולכים אחר לשון ב"א מצד הדין יום א' דר"ח שייך לחדש העבר והוא סוף חדש העבר. וע' בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' פ"ג שחלק וכ' ע"ז וז"ל בעיני הפלא ופלא דאם נלך אחר סוף חדש כו' ואם כן מי שמת כ"ט חשון והיה החדש מלא ור"ח כסלו שני ימים ולשנה הבאה חשון חסר. ואם כן נמי נימא כיון שמת יום א' קודם סוף החדש שהוא יום שלשים אם כן עכשיו בשנה זו יהיה לו יא"צ יום א' קודם סוף ימי חדש דהיינו קודם כ"ט שהיא יום כ"ח ודבר זה לא שמענו וכמו זר יחשב כו' עכ"ל: י״ד ולענ"ד לא דמי להדדי דודאי אם אפשר לקיבעו באותו יום בחדש עצמו עדיף מלילך בתר סוף החדש. ואם כן בנדון דתשובת פ"מ הנ"ל דאפשר לקובעו בכ"ט לחדש וודאי עדיף מלקובעו בכ"ח שהוא גם כן יום אחד קודם סוף חדש כמו בשנה שמת. ולכן יהיה היא"צ כל פעם כ"ט לחדש. משא"כ בנדון של מ"א דא"א לקובעו ביום החדש. דהא מת ביום שלשים לחדש ושנה זו אין החדש כ"א כ"ט יום. ולכן צריך לילך אחר סוף חדש כמ"ש מ"א. גם כ' בתשוב' הנ"ל דהא דיום א' דר"ח נחשב לחדש העבר מבואר בשביעית פרק י' משנה ב' השוחט את הפרה כו' ע"ש. ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו. דלעולם אדר עומד תחת אדר שני כצ"ל. וכ"מ מוגה בקונטרס אחרון של בעל תוספת שבת ור"ל ששנה שמת היתה מעוברת ושנה אחריה היא פשוטה: תקס״ח:א׳תתמ״ב א׳ (ס"ק כב) עולין כו' הריני נזיר כשי"ל בן כו' והוא דתנן במס' נזיר דף י"ג ע"ב האומר הריני נזיר ונזיר כשי"ל בן א"כ קיבל עליו ב' נזירות. א' מיד והשני כשיהיה לו בן. וכיון שחל תחלה הנזירות שקיבל על עצמו קודם הנזירות של בנו דהיינו כשיולד לו בן. לכן אם התחיל למנות נזירות עצמו ולאחר יום או יומים נולד לו בן. משלים ימי נזירות עצמו תחלה ומגלח ומביא קרבן כדין הנזיר. ואח"ז מתחיל למנות נזירות בנו. ואחר ההשלמה דהיינו אחר שלשים יום מגלח שוב ומביא קרבן נזיר על נזירת בנו. ואם אמר להיפך הריני נזיר כשיהיה לי בן. והריני נזיר. נמצא חל נזירות בנו תחלה. דהא הזכירו תחלה. אלא כיון שעדיין לא נולד לו בן והתחיל למנות נזירות עצמו. ואח"כ נולד לו בן. מניח נזירות שלו ומתחיל למנות נזירות בנו שהוא חל תחלה. וכשישלים נזירות בנו משלים הימים שחסרו לו לנזירת עצמו. ואח"כ מגלח על שתי הנזירות כא' ומביא קרבן נזיר עכת"ד המשנה. עכ"פ בין כך ובין כך אין נזירות אחד עולה לחבירו. וצריך למנות שלשים יום לנזירות עצמו וגם שלשים יום לנזירות בנו: ב׳ אמשנת הריני נזיר כו' דתנן הריני נזיר כשי"ל בן. והריני נזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים יום. ר"ל שלא ספר עדיין נזירות עצמו כ"א שבעים יום ועדיין נשאר מנזירת עצמו להשלים שלשים יום. לכן הדין לא הפסיד כלום. אף דצריך עתה שנולד הבן להניח נזירות עצמו ולמנות נזירות בנו. כיון שקיבל נזירות בנו תחלה כדלעיל במשנה ראשונה. מ"מ כיון שנזירות בנו מובלע תוך נזירות עצמו דהא צריך עדיין שלשים יום להשלים נזירות עצמו ונזירות בנו הוא סתם נזירות שזמנו שלשים יום כ"ש אם נשאר להשלים לנזירות עצמו יותר משלשים יום. לכן שלשים יום שמנה לנזירות בנו עולין גם לנזירת עצמו. משא"כ במשנה א' דגם נזירות עצמו אינו אלא שלשים יום. א"כ א"א שנזירות בנו יהיה כלו מובלע תוך נזירות עצמו לכן אינו עולה גם לנזירות עצמו. וצריך להשלים לנזירותו. אם לא שנולד מיד ביום שהתחיל למנות נזירות עצמו דאז עולה. כיון שמובלע נזירות בנו בנזירות עצמו ומיניה יליף דה"ה הכא תלי' אי היו"ד י"ת מובלעים כלם תוך המ' יום (אמנם מבואר שם אם אמר להיפוך וקיבל תחלה מאה יום של נזירות עצמו. ואח"כ נזירות דבנו שלשים יום אפילו מובלעים כלם אין עולים ע"ש בתו' ואם כן ה"ה הכא אם קיבל תחלה המ' יום ואח"ז קיבל יו"ד י"ת אין עונים וצ"ע בזה בדברי ש"ג) וצ"ע דהא בגמ' אמרינן כו' דף י"ג ע"ב וע' בי"ד סי' רל"ט ס"ד דעת הטור. שכתב אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום. וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל בשר כ"ב יום. ה"ז אסור בבשר מ"ב יום דשניהם חלין. והקשה הרב ב"י דתסגי בכ"ב יום ועשרים יום הראשונים יהיו עולין לב' השבועות: ג׳ אבל בנזירות אם אמר הריני נזיר שלשים יום כו' למ"ד יום הראשונים עולין כן הוכיח שם הד"מ מהתוס' ומרדכי ע"ש: ד׳ והט"ז וש"ך כתבו שם אזלינן בתר כוונות הנודר. ר"ל אם אמר כ' יום ואח"ז כ"ב יום ס"ל להט"ז כיון דסתם נדרים להחמיר ויש לפרש שר"ל כ"ב יום מלבד כ' יום הראשונים לכן צריך לאסור מ"ב יום. אבל אם אומר שדעתו היה כ"ב יום שיעלה הכ' יום של שבוע' ולא היה מוסיף כ"א ב' ימים נאמן. ובש"ך אין זה מבואר אדרבה משמע קצת דס"ל כה"ג בכ"ע אסור מ"ב יום: ה׳ אלא בלא הוסיף בשבועה שניה אלא שאמר תחלה כ' יום וכן אח"ז יאמר כ' יום ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א