סימן תקנד – דברים האסורים בתשעה באב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקנד – דברים האסורים בתשעה באב

א תִּשְׁעָה בְּאָב א אָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה, וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַגְּמָרָא בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׁמְּחֵי לֵב (תְּהִלִּים יט, ט) וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִים בּוֹ אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּאִיּוֹב וּבַדְּבָרִים ב הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמִיָּה; וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם פְּסוּקֵי נֶחָמָה, צָרִיךְ לְדַלְּגָם. ב וּמֻתָּר לִלְמֹד מִדְרַשׁ אֵיכָה וּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין, וְכֵן לִלְמֹד פֵּרוּשׁ אֵיכָה וּפֵרוּשׁ אִיּוֹב. ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִלְמֹד עַל יְדֵי ג הִרְהוּר. ד וּמֻתָּר לִקְרוֹת כָּל ד סֵדֶר הַיּוֹם, וּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, וּמִשְׁנַת אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, וּמִדְרַשׁ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. { הַגָּה: וּמֻתָּר לַחֲזֹר } ה { הַפָּרָשָׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב } (מִנְהָגִים). ה עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בְּט' בְּאָב, וּמַשְׁלִימוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר; אֲבָל בְּג' צוֹמוֹת אֲחֵרִים פְּטוּרִים מִלְּהִתְעַנּוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן רָאוּי שֶׁלֹּא תֹּאכַלְנָה לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, אֶלָּא כִּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' תק"נ סָעִיף א'. } ו חַיָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן ו חוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֵין צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, דְּבִמְקוֹם חֹלִי לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. { הַגָּה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין } ז { לְהִתְעַנּוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם צַעַר גָּדוֹל שֶׁהָיָה לָחוּשׁ לְסַכָּנָה, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד. } ז רְחִיצָה אֲסוּרָה בְּט' בְּאָב, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם, אָסוּר. ח ח טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ, מֻתֶּרֶת; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ, הִלְכָּךְ לֹא תִּטְבֹּל בּוֹ; וְכֵן נָהֲגוּ. ט אִם הָיוּ יָדָיו ט מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה, מֻתָּר לִרְחֹץ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ, וְלֹא יִטֹּל כָּל יָדָיו אֶלָּא לְפִי הַצֹּרֶךְ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ. { הַגָּה: וְאִם עָשָׂה צְרָכָיו, אִם מֻתָּר לִרְחֹץ, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' תרי"ג ס"ג. } י נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. יא וּלְאַחַר שֶׁנִּגֵּב יָדָיו וַעֲדַיִן לַחוֹת קְצָת, מַעֲבִירָם עַל עֵינָיו; וְאִם הָיָה לִפְלוּף עַל גַּבֵּי עֵינָיו וְדַרְכּוֹ לִרְחֲצָם בְּמַיִם, רוֹחֵץ וּמַעֲבִירוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּטִיט וּכְצוֹאָה שֶׁרוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. יב הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ אָבִיו, אוֹ מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וְכֵן בַּחֲזָרָה, מֻתָּר. יג הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; אֲבָל בַּחֲזָרָה, אָסוּר. יד הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לִרְחֹץ בְּמַיִם. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִשְׁרוֹת מַפָּה בְּמַיִם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב וּמוֹצִיאָהּ מִן הַמַּיִם וְהִיא } י { מִתְנַגֶּבֶת, וּמְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו; אֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה רַק לְתַעֲנוּג, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁהִיא נְגוּבָה } (טוּר). טו סִיכָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא שֶׁל תַּעֲנוּג; אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. טז נְעִילַת הַסַנְדָּל, דַּוְקָא שֶׁל עוֹר; אֲבָל שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל שַׁעַם (פִּי' קְלִפֵּי עֵץ) וְגֶמִּי, מֻתָּר. וְשֶׁל עֵץ מְחֻפֶּה עוֹר, יא אָסוּר. יז אָבֵל וּמְנֻדֶּה שֶׁמְּהַלְּכִים יב בַּדֶּרֶךְ מֻתָּרִים בִּנְעִילַת הַסַנְדָּל, וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ לָעִיר יַחֲלֹצוּ, וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב. { הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים בֵּין הָעַכּוּ"ם, לֹא יַחֲלֹץ כִּי אִם בִּרְחוֹב } יג { הַיְּהוּדִים, וְכֵן נָהֲגוּ } (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי רפ"ק). יח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יִישַׁן בְּלֵיל ט' בְּאָב עִם אִשְׁתּוֹ בַּמִּטָּה, וְנָכוֹן הַדָּבָר יד מִשּׁוּם לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן נְזִירָא. יט אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת, מֻתָּר בְּכֻלָּן אֲפִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, } טו { וְכֵן נוֹהֲגִין } (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְאָגוּר וּמִנְהָגִים). כ אֵין שְׁאֵלַת טז שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְהֶדְיוֹטוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְנוֹתְנִים שָׁלוֹם, מְשִׁיבִים לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ. כא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיטַיֵּל בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת וְהִתּוּל. כב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּט' בְּאָב, עוֹשִׂין; בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, יז אֵין עוֹשִׂין; וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים, וְכָל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ; וּפְרַקְמַטְיָא לְהַרְוִיחַ וּלְהִשְׂתַּכֵּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אָסוּר; וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר אֶלָּא שֶׁמְּמַעֵט שֶׁאֲפִלּוּ מִשֶּׁנִּכְנַס אָב אָנוּ מְמַעֲטִין מִלִּשָּׂא וְלִתֵּן. { הַגָּה: וְלֹא נָהֲגוּ בְּאִסּוּר מְלָאכָה כִּי אִם עַד חֲצוֹת } (מִנְהָגִים). { וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר עַד חֲצוֹת בְּכָל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁהוּי קְצָת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בָּהּ שִׁהוּי, כְּגוֹן הַדְלָקַת נֵרוֹת אוֹ קְשִׁירָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתֶּרֶת. וְלַחְלֹב הַפָּרוֹת טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אִם אֶפְשָׁר } יח { בְּעַכּוּ"ם. } כג וּמְלֶאכֶת דָּבָר יט הָאָבֵד מֻתָּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. כד כָּל הָעוֹשֶׂה כ מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה. כה כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחַת יְרוּשָׁלַיִם; וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. וְכָל הָאוֹכֵל בָּשָׂר אוֹ שׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם (יְחֶזְקֵאל לב, כז).

באר היטב – סימן תקנד – דברים האסורים בתשעה באב

א א אסור. וכל הנזכר בסעיף זה אסור כל היום עד חשיכה שהם מדינא דש"ס וכ"כ בשל"ה דדוקא בישיבה על הקרקע מקילין שאינו אלא מנהג'. ור"ח כ' יהא בנידוי מי שעושה אחד מכל אלו כל היום ושיבוש לומר דתפלת ערבית יעשה יום ללילה למיקל באיסורים תניא וש"ל ומהרי"ל וב"ח ושל"ה אך אותם ההולכים בין העכו"ם ועוסקין במשא ומתן אחר חצות אותן מותרין לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם דאסור לנעול סנדל כל היום. מ"א: ב הרעים. ורעות עכו"ם אסור לקרות ועם התינוקות אסור ללמוד אפי' דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא ספור דברים ומשבר הלב של תינוק מ"א. והט"ז מתיר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים וכאן לא אוסר אלא הלמוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא ע"ש: ג ג הרהור. ונראה לי דמה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשי' או תירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו מ"א וט"ז גם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו. ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצי' לדרכם אפשר דשרי מ"א ועיין בפר"ח בספר מים חיים דף א' עמוד ב': ד ד סדר. ונוהגין לומר תהלים ושיר היחוד במנחה אע"ג דאסור ת"ת כל היום צריך לומר דסביר' ליה כיון שאומרים דרך בקשה שרי ומהאי טעמא מקילין בתפילין במנחה. ובפוזנ' אומרים למחרתו של היום ושל אמש: ה הפרשה. נ"ל דהיינו חזן הקורא מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא או מיירי בט"ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזור הפרשה כמה שכתוב ססי' רפ"ה. ועיין סי' תקנ"ג. מ"א. וט"ז כ' דה"ק דמי שרגיל לחזור הפרשה באותו יום דהיינו שחל ט"ב יום ה' ה"ל כסדר היום ע"ש: ו ו חולה. חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב. מהרי"ל: ז להתענות. כתב הט"ז דזה קאי דוקא אלאחר שבעה אבל תוך ג' אפי' אמרה אינה צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ"ש סימן ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך שבעה כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות ואחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהיא קצת חולה וכן הסכמת מהרש"ל ומהרי"ל וע' סי' תרי"ח: ח ח טבילה וכו'. ותרחוץ ותחוף ערב תשעה באב ולמוצאי תשעה באב חופפת מעט דבעי סמוך לחפיפה טבילה ותטבול ב"י ועסי' תקנ"א סי"ו בהג"ה ובי"ד סי' קצ"ט סעי' ד': ט ט מלוכלכות. ונשים המבשלות בט"ב וצריכים לרחוץ הבשר אין חשש משום רחיצה ש"ג. נוהגין קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו יום נכנסו העכו"ם להיכל כדאיתא בטור. מ"א: יד י מתנגבת. עד שאין בה טופח ע"מ להטפיח. ב"ח מ"א: טז יא אסור. כתב הט"ז כ"ש שיש לאסור לאותן שיש להם בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור עכ"ל: וב"ח מחמיר לילך יחף לגמרי מ"א. ואע"פ שאסור בט"ב בנעילת הסנדל מ"מ מברכין שעשה לי כל צרכי והאר"י ז"ל פסק שלא לברך: יז יב בדרך. הטעם דטורח גדול הוא לילך דרך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"ם ונ"ל דכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק מ"א. וכתב עט"ז דבכל מקום שצריך מנעלים יתן עפר במנעלים ע"ש: יג היהודים. ונ"ל דאם הרבה עכו"ם עוברים שם מותר. מ"א: יח יד משום. ועסי' תרט"ו דאסור ליגע באשתו כאילו היא נדה ואפשר דה"ה בט"ב ד"מ. ונ"ל דביום יש להקל. מ"א: יט טו וכן נוהגין. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג ד"מ ומנהגים. ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברה הראשונה וכן דעת כל הגדולי' וכ"כ המ"א דלא כא"ז: כ טז שלום. כתוב בי"ד סי' שפ"ה י"א דזה מה שאנו נותנים שלום ל"מ שאלת שלום שבימיהם ע"ש והמ"א חולק וכתב דאין להקל ונ"ל דאסור ג"כ לשלוח דורון לחבירו דזה בכלל שאלת שלום. מ"א: כב יז אין עושין. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכ' דהא גם בלילה מחויב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך. מ"א ע"ש: יח בעכו"ם. ואם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בחה"מ ועססי' תקל"ג: כג יט האבד. אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"ם וכ"ש למכור דהוי דבר האבוד כמ"ש בי"ד סי' ש"פ סעיף ז' לענין אבל וע' מ"א: כד כ מלאכה. אפי' במקום שנהגו לעשות מ"א ע"ש. ובכתיבה מותר בט"ב. שכנה"ג:

מגן אברהם תקנ״ד – סימן תקנד – דברים האסורים בתשעה באב

א׳ ונעילת הסנדל. ואסור לנעול סנדל כל היום (הגאונים) ור"ח כ' יהא בנדוי מי שעושה א' מכל אלו כל היום (תניא וש"ל ומהרי"ל וב"ח ושל"ה) אך אותם ההולכים בין העכו"ם ועוסקין במשא ומתן אחר חצות אותן מותרים לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם: ב׳ ותינוקות וכו'. אפי' דברים הרעים אסור ללמוד עם התינוק דעיקר שמחת התינוק במה שיודע לקרות אף על פי שאינו מבין אבל תינוק שמבין מה שהוא אומר מותר ללמוד עמו דברים הרעים (ב"ח) ול"נ דאסור ללמוד כלל עם אחרים כמ"ש בי"ד סי' שפ"ד ע"ש רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר הלב של התינוק: ג׳ ודברים הרעים. ונ"ל דרעות של עכו"ם אסור לקרות עמ"ש סי' תקצ"א ס"ה: ד׳ ופ' אלו מגלחין. אף על גב שיש בו כמה דיני מנודה ומוחרם מות' ללמוד דלא עדיף מאבל דדוקא באבילות המפורסם חמור ט"ב מאבל אבל באבילות שאינו מפורסם כגון לשנות בינו לבין עצמו ט"ב קיל טפי כמ"ש התו' בהחולץ אבל לישא וליתן בהל' ודאי אסור (תשובת מהרי"ל סימן רכ"ט): ה׳ ע"י הרהור. אף על גב דהרהור לאו כד"ד כמ"ש סי' ס"ב שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה (מהרי"ל שם) ונ"ל דמה"ט אסור ללמוד איזו דרוש או קשיא ותירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמח' הוא לו וגם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו כמ"ש בי"ד סי' שפ"ד ס"ד דהוראה הוי כהרהור כמ"ש סי' פ"ה ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצים לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו: ו׳ מותר לקרות וכו'. בפוזנא נוהגין שא"א תהלים ושיר היחוד רק למחרתו או' של אמש ושל היום (לבוש) ובמדינ' זו נוהגין לאמרם במנח' אף על גב דאסור בת"ת כל היום צ"ל דס"ל כיון שאומר' דרך בקש' שרי לאומרו במנחה ומה"ט מקילין בתפילין במנחה: ז׳ לחזור הפ'. נ"ל דהיינו חזן הקורא מותר לו לחזו' הפ' קודם שיקרא או מיירי בט"ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזו' הפ' כמ"ש ססי' רפ"ה ועססי' תקנ"ג: ח׳ עוברות וכו'. מי שהיה חסר דעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב (מהרי"ל): ט׳ חיה כל ל'. כ' רש"ל בתשו' יולדת בשבת ב' אב חייבת להתענות בט"ב שנדחה דדוקא תוך ז' פטור' אבל אחר ז' אפי' אמרה צריכה אני חייבת אא"כ חולה קצת עכ"ל וז"ל ד"מ מיהו בב"י סימן תקנ"ט משמע דיש להתענות אחר ז' וע"ש בש"ע ס"ז דמשמע דלא תתענה ובלבוש סימן תר"ב כתב דתתענה וכ"כ בהגמ"נ שם והב"ח כתב דמדינ' שרי לאכול ומ"מ כבר נהגו להתענו' כל זמן שאין להם חולש' ונתרפאו מלידתן אף בג' צומות אחרים נהגו להחמי' עכ"ל והיכא דנהוג נהוג מיהו בט"ב שנדחה יש להקל עססי' תקנ"ט ס"ט, נוהגות קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו היום נכנסו העכו"ם להיכל כדאיתא בטור: י׳ טבילה כו'. ותרחוץ ותחוף עט"ב ולמוצאי ט"ב חופפת מעט דבעינן סמוך לחפיפה טבילה (ב"י תו') ועסי' תקנ"א סי"ו בהגה ובי"ד סימן קצ"ט ס"ד: י״א אם היו ידיו מלוכלכות. נשים המבשלות וצריכים לרחוץ הבשר מותר (ש"ג): י״ב פני רבו. נ"ל שהולך בחול להקביל פני רבו בשבת דבחול אין חייב להקביל פני רבו א"נ נהי דחיובא ליכא בחול מ"מ מצוה איכא וכ"מ בחגיגה: י״ג בחזרה מותר. דאם יהא אסור לחזור ימנע מלילך לדבר מצוה: י״ד לשמור פירותיו. מפני הפסד ממון: ט״ו והיא מתנגבת. עד שאין בה טופח להטפיח כ"מ בב"ח: ט״ז נעילת הסנדל. כתוב בס' משפטי שמואל בתי שוקיים שמקצתן מחופין עור אסור לילך בהן עסי' קכ"ח ס"ה וב"ה החמיר לילך יחף לגמרי: י״ז מותרים בנעילת. נ"ל הטעם דטורח גדול הוא לילך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות עבי"ד ססי' שפ"ב אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"ם ונ"ל דכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק: י״ח ברחוב היהודים. ואף על פי שמשכירין קצת חניות לעכו"ם ועכו"ם עוברים שם אסור (רש"מ סי' י"ט) ונ"ל דאם הרבה עכו"ם עוברים שם מותר: י״ט עם אשתו. ואפשר שלא יגע בה כמו בי"הכ (ד"מ) ונ"ל דביום יש להקל עבי"ד סימן שמ"ב: כ׳ ויש אוסרין. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג (ד"מ ומנהגים) ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברא הראשונה (עס"ח): כ״א אין שאלת שלום. כתוב בי"ד סי' שפ"ה י"א דזה מה שאנו נותנים שלום לא מקרי שאלת שלום שבימיהם וצ"ע דהא בטור שם מביא הירוש' שכתב בהדיא שלום עליכם וגם בגמרא אמרי' כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' ולכן אין להקל ונ"ל דאסור ג"כ לשלוח דורון לחבירו דזהו בכלל שאלת שלום כמ"ש בי"ד שם: כ״ב לחבירו. (בטור איתא לחבירי') פי' ת"ח אין נותנין שלום זה לזה אבל במרדכי כתב לחבירו משמע כל שהוא חבירו אפי' אינו ת"ח אסור (ב"ח) ולא ידענא מאי קאמר דודאי אסור ליתן שלום לכל אדם אך ע"ה שאין יודעין ונותנין שלום משיבין להם בשפה רפה: כ״ג שלא לעשות. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילו' (הרע"ב פ"ד דפסחי') ובת"ה פלפל למצו' טעם כמ"ש בסמוך ונ"ל דמטעם זה גם בלילה אסור במלאכה (דהא גם בלילה מחויב להתאבל) וכ"כ רש"י בפסחים דף נ"ד ע"ב בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה וצ"ע דבתעני' דף י"ג פרש"י מהכא משמע דבליל ט' באב מותרים במלאכה ואין איסור אלא ביום ואין מפרסמין הדבר עכ"ל ומסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה ול"ד לת"צ דהתם הטעם שיהיו פנוים ויתאספו להתפלל (ע' סימן תקע"ה ס"ג) ולכן מותרים בלילה דלא היו מתאספים בלילה כדאיתא בגמרא משא"כ בט' באב שאין אסור במלאכה ותליא במנהגם שנוהגים איסור טעמם שלא יסיחו דעתם מאבילות או משום עינוי ולכן אף בלילה אסור ולכן כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך כנ"ל: כ״ד וכל הרוצה. ואין בו יוהרא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה עסי' תקע"ה: כ״ה אם אפשר בעכו"ם. אף על גב דהוי דבר האבד כמ"ש סי' תקל"ג שאני התם דאיסור מלאכה משום שביתה הוא שרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י ולכן אפי' אינו של טורח ומלאכת הדיוט אסור אף בקצת פוסקים משמע דה"נ הטעם משום איסור מלאכה הוא ולהכי אם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בח"ה (ת"ה): כ״ו דבר האבד. אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"ם וכ"ש למכור דהוי דבר האבד כמ"ש בי"ד סי' ש"פ ס"ז לענין אבל (הגמ"נ ומט"מ), והרא"ש כתב במס' תענית במשא ומתן דאיכ' פרסום החמירו טפי בט"ב מבאבל (ועמ"ש ס"ב) ומ"מ יש להקל כיון דאינו אלא מנהג: כ״ז כל העושה מלאכה. משמע אפי' במקום שנהגו לעשות וכ"מ ברי"ף ורא"ש וטור ובקיצור פסקי הרא"ש דילג הא דמקום שנהגו וכתב רק הא דאינו רואה סימן ברכה וא"כ צ"ע למה אין נזהרין בזה ומ"מ מגמרא משמע דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות ע"ש, וא"כ אף שמותר לישא וליתן אחר חצות לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות: כ״ח על עצמותם. דבעצמות נכיר אם שתה יין חי או מזוג כדאיתא בגמרא (הר"ן):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקנ״ד

א׳ ותינוקות של בית רבן בטלים נראה פשוט דפי' איוב ושאר דברים המותרים לגדול מותר ללמוד גם עם התינוקות וכאן לא אסרו אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרות וקמ"ל דאע"ג דיש צער קצת בלימוד עמהם ור"מ ס"ל בגמרא דהותר לשנות במה שאינו רגיל ואע"ג דלא קי"ל כוותי' היינו בלימוד של עצמו אבל עם התינוקות ה"א דשרי קמ"ל דאפ"ה ליבטלו מזה ואיסור של התינוקות בלימוד אין הטע' משום שהם שמחי' דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בד"ת שלומד עמהם כנ"ל: ב׳ ופ' אלו מגלחין. בגמ' פליגי ר"מ ס"ל דקורא ושונ' בכ"מ במקום שאינו רגיל מפני שצער הוא לו ור"י אוסר אף בזה והלכתא כוותי' וצריך לתת טעם באמת למה אוסר ר"י שהרי יש לו צער ונראה טעמו מפני סוף הלימוד דאחר שיטריח עצמו ויבין הפשט יהיה לו שמחה ואזלי' בתר סופה דמילתא וסברא זו אשכחן בהדי' דר"י ס"ל כן לענין אחר דהיינו בפ"ק דמ"ק ד"ט רי"א לא תסוד אשה פני' במועד ומוד' ר"י בסיד שיכול' לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"ג דעכשיו היא מצירה היא שמח' לאחר זמן והובא לעיל בדברינו סי' תקמ"ו ה"נ אזלי' בתר הסוף דיש שמח' ואסור ומטעם זה נ"ל דאפי' במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברי' אבל לא דרך פלפול ואפי' בהרהור לפ' דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו כנלע"ד: ג׳ ומותר לחזור הפ'. נראה דה"ק דמי שרגיל לחזור הפ' באותו יום דהיינו שחל ט"ב ביום ה' ה"ל כסדר היום: ד׳ חיה כל ל' יום. פי' אע"ג דבי"כ היא לאחר ז' כשאר כ"א כמ"ש בסי' תרי"ז ומ"מ כאן לענין ט"ב לא גזרו עליה: כ' רש"ל בתשו' סי' נ"ג דמיירי באמרה צריכה אני ואע"ג דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפי' באומרת צריכה אני וכן חולה צריך אומד הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן אבל בלא אמרה צריכה אני אלא שמצערת אפי' כואב לה הרבה התענית אסורה מאחר שאינה חולה ע"כ וק"ל דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר וא"כ שיש ספק סכנה קשה דבאומרת צריכה אני מותר' אפי' בי"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילן על פיו כשאומר צריך אני ותו דלמה לא זכר הרמב"ן מרי' דהאי דינא דמיירי באומרת צריכה אני ע"כ נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק אותו חול' א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנ' דאפי' ודאי אין בו סכנ' ואפי' לא אמר צריך אני מותר בט"ב והב"י הביא הג"מ שר"ת התיר לוולדת לאכול בצ"ג אפי' אחר שבעה ואע"ג דאמרינן בפרק מפנין דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה שבת וצ"ג מדברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' אם כן רשות הוא עכ"ל משמע דבט"ב אסור' לאכול שלא כדברי הרמב"ן דהא בט"ב לא תליא ברצו כמש"ל כיון שהוכפלו בו הצרות והוא חוב ואפש' שמ"ה נהגו להחמיר כמ"ש רמ"א וכן מסקנת רש"ל דאחר ז' אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהי' קצת חולה וכן בתשו' מהרי"ל: ה׳ ומיהו נהגו להתענות. נראה דזה קאי דוקא אלאח' ז' אבל תוך ג' אפי' אם אמרה איני צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עלי' שבת כמ"ש סי' ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך ז' כשאומר' צריכה אני שאסור לה להתענות כנלע"ד פשוט: ו׳ וכן בחזרה מותר. הטעם כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה לקיים המצו': ז׳ ושל עץ מחופה עור אסור. כ"ש שיש לאסור אותן שיש להן בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור כנלע"ד: ח׳ שלא יישן בליל ט"ב כו' עמ"שבסי' תרט"ו מזה: ט׳ מותר בכולן כו'. דהא איתא בברייתא ומעלה על שלחנו ואינו מונע עצמו משום דבר וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים של צנעה ולפי זה גם כן אסור לרחוץ ידיו בחמין שג"ז קרוי צנע' כמ"ש המרדכי במ"ק: י׳ וכל הרוצה לעשות עצמו כו'. ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר שאין לו שום מלאכה: י״א על עצמותם. פירש הר"ן דאיתא בהמפלת השותה יין אי עצמותיו שרופים מזיג עצמותיו סכוין כראוי עצמותיו משופין:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקנ״ד

תקנ״ד:א׳תשי״ד א׳ (ס"ק ב) ותינוקות כו' אעפ"י שאינו מבין כו' וא"כ אצל התינוק דברים טובים ורעים א' הן עכ"פ שמח במה שיודע לקרות ולומר פי' המלות אף כי אינו יודע תוכן הענין. ול"כ כו' עם אחרים כמ"ש בי"ד. וא"כ עם תינוק בין מבין ובין אין מבין אסור ואפי' דברים הרעיים מצד איסור המלמד. אמנם לפי מ"ש בי"ד שם דאם רבים צריכים לו מותר. וכ' הש"ך דמלמד תינוקות הוי כרבים צ"ל. וגם הט"ז שלא הקיל כ"א אחר ג' ימים ע"ש מ מ הא הבין מ"א סי' תקנ"ט ס"ק ח' דט"ב מיקרי אחר ג' ימים. ואולי כיון דהכא בט"ב האבלות חל גם על הקטן שהגיע לחינוך חמיר והט"ז כ' כאן דכל לימות עם התינוק אינו משום התינוק דאין התינוק שמח בלמודו ואין האיסור כ"א משום המלמד. וא"כ אפי' תינוק אינו מבין אסור. והיינו דוקא מה שאינו דברים רעים: תקנ״ד:א׳תשט״ו א׳ (ס"ק ג) ובדברים כו' עמ"ש סי' תקצ"א ס"ה דאין לו' תוך פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות פסוקי פורענות. ודוקא פורענות של ישראל. אבל דגוי ל"ל בה: תקנ״ד:א׳תשי״ז א׳ (ס"ק ה) ע"י הרהור כו' דהוראה הוי כהרהור כמ"ש סי" פ"ה. שכ' רמ"א שס סוף סי' וז"ל ובמקום שמותר להרהר בד"ת מותר לפסוק דין כו' עכ"ל הרי דהשוה אותם: תקנ״ד:א׳תשי״ט א׳ (ס"ק ז) לחזור כו' הפרשה קודם שיקרא. וכ' בס' א"ר וז"ל לכאורה קשיא פשיטא הא פ' כי תוליד בנים מעין המאורע הוא עכ"ל. ולענ"ד איצטרך לאשמעי'. דהא כ' מ"א ס"ק ה' דאסור ללמוד איזה קושי' ותי' אפי' בדברים רעים. והטעם דאע"ג דבתחלה צער היא לו. מ"מ כיון דלבסוף כשעמד על הקושי' או התירוץ שמח בדבר לכן אסור (וכדס"ל לר"י) א"כ ס"ד גם בחזן דצריך לידע בע"פ קודם הקריאה הטעמים ונקודות. א"כ אע"ג דפ' כי תוליד מעין המאורע. מ"מ כיון שאחר שלמד החזן הטעמים ונקודות על פה שמח בדבר יהיה לו דין לימוד קושי' ותי בדברים הרעים שאסור. קמ"ל דשרי דאין שמחת החזן גדולה כ"כ במה שיודע הטעמים בע"פ: ב׳ ועסס"י תקנ"ג. ר"ל דמזה משמע קצת כמ"ש מ"א שם דאם חל ט"ב בשבת אסור כל היום בד"ת דלא כהאומרים די"ל דין עט"ב כיון שנדחה אינו אסור כ"א אחר חצות דהא זמן קריאת שמו"ת בשבת לכתחלה הוא קודם אכילה שהוא קודם חצות וא"כ מאי קמ"ל דשרי לחזור הפרשה. ודוחק לו' דמיירי דיעבד שלא חזר שמו"ת קודם חצות: תקנ״ד:א׳תשכ״א א׳ (ס"ק ט) חיה כו' כתב רש"ל בתשו' כו' וחולק על הש"ע: ב׳ מיהו בב"י סי' תקנ"ט משמע דיש להתענות. וז"ל ולענין הלכה נקטינן כו' לברך ברכת המילה בלא כוס כו' ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי וביו"ד בטבת שהיולדת יכולה לשתות. מברכים על כוס ותשתה הימנו היולדת כו' עכ"ל. הרי דוקא בג' תעניתים מברכים על הכוס הואיל ואפשר שתשתה היולדת אבל בט"ב אין מברכים על הכוס ע"כ צ"ל דס"ל דבט"ב אסורה היולדת לשתות: ג׳ וע"ש בש"ע כו'. ר"ל מאותו מקום גופיה שהוכיח בד"מ מחיבור הארוך של הרב"י שתתענה מוכח מדברי הרב"י בש"ע שלא תתענה. שכ' בסי' תקנ"ט ס"ז' אם היולדת אנל המילה ושמעה הברכה תשתה היא אף שהמילה ביום ח' וה"ה אחר ז'. דהא או תן ז' ימים לא בעינן מעת לעת אלא שלפ"ז ניהו די"ל דבש"ע חזר בו ממ"ש בחבורו הארוך דמצינו כן במקומות אחרים אבל גם דבריו בש"ע סותרים זה א"ז דבי"ד סי' רס"ה סעיף ד' כ' הרב"י וז"ל בג' צומות שהיולדת אינה מתענה י"ל על הכוס כו' אבל ביה"כ וט"ב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכים על הכוס עכ"ל הרי כ' דבט"ב תתענה: ד׳ לכן תי' הב"ח דמ"ש בי"ד וכן כאן בחבורו הארוך כתב לפי המנהג וכמ"ש רמ"א דנוהגים להתענות כו' עיין ב"ח סי' תקנ"ט. וכ"כ הט"ז בי"ד שם אבל לדינא ס"ל להרב"י דא"צ להתענות וכמ"ש פה: ה׳ יש להקל. עססי' תקנ"ט דמקילים לענין ט"ב שנדחה בבעלי ברית שמותרים לאכול: ו׳ שבאותו יום כו' כמ"ש הטור סי' תקנ"ח והוא גמרא סוף תענית: תקנ״ד:א׳תשכ״ב א׳ (ס"ק י) טבילה כו' דבעי' סמוך כו' דרש' י ושאלתות חולקים דלרש"י בעינן לכתחלה שתהי החפיפה ביום שלפני הטבילה בליל טבילה חיישי מתוך שמהומה וממהרת לביתה לא תחוף יפה ולהשאלתות עדיף שתחוף בלילה קודם טבילתה שתהי' החפיפה סמוך לטבילה מה דאפשר ולכן המנהג כתב הרב"י בי"ד סי' קצ"ט שתתחיל לחוף מבע"י ועוסקת בחפיפה עד שתחשך. ואם חל טבילתה במוצאי שבת. שא"א לחוף מבע"י כתב רמ"א שם דתחוף בע"ש ובמ"ש תחזור ותחוף כו'. וא"כ ה"ה הכא בט"ב ועסי' תקנ"א ס' ט"ז בהגה שכ' וז"ל ואפי' אם טובלת ליל יו"ד באב מותר לרחוץ בעט"ב אם א"א לה לרחוץ ליל יו"ד מזה משמע דאם אפשר לה ורחוץ ליל י' לא הותר לה לרחוץ עט"ב וסמכי' על דעת השאלתות: תקנ״ד:א׳תשכ״ד א׳ (ס"ק יב) פני רבו. נ"ל כו' דבחול כו' דאמרינן בר"ה דף ט"ז ע"ב אר"י חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת. מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. מוכח דוקא או רגל או חודש או שבת אבל בחול לא: ב׳ וכ"מ בחגיגה דף ה' ע"ב דר' יעקב בר חטייא הוי רגיל לקבל פני רבו כל יומא. כי הזקין א"ל רבו שלא יצטער בהליכתו כל יום כי קשה עליו מחמת זקנה והשיבו מי זוטר השכר דכתיב ויחי עוד לנצח לא יראה השחת וכתיב בתריה כי יראו חכמים ימותו. וה"ק קרא מ"ט ויחי עוד וגו' משום כי ירא' וגו' ומה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם עאכ"ו עכ"ל הגמרא. ובס' א"ר הקשה א"כ אמאי שאל בעלה של שונמית מדוע את הולכת אליו היום לא חדש כו' מה בכך הא כל יומא נמי איכא מצוה ע"ש. ואינו קושי'. דע"כ לא היה דרכה בכך ללכת אליו כל יום יהי' מאיזה טעם שיהי'. ולאשר ראה בעלה ששינתה מדרכה רצה לידע סיבת השינוי וכאשר באמת לא מצד מצות הקבלת פני רבו הלכה יום ההוא כ"א לסיבת בנה והוא לא ידע. אלא שבסי' ש"א ס"ק ז' משמע דס"ל כתי' ראשון דבחול אפילו מצוה ליכא. וז"ל להקביל כו' שחייב כו' ברגל. אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא כו' ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב עכ"ל. הרי דס"ל דבחדש ושבת ליכא רק מצוה מכלל דבחול אפי' מצוה ליכא. וצ"ל דהו' מפרש דברי ר"י שאמר חייב אדם לקבל פ"ר ברגל וסיים מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. א"ו דס"ל לר"י מסברא דברגל יש יותר התחייבות מחדש ושבת. והכי דייק מדא"ל לא חדש ושבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל ר"ל איכא עכ"פ מצוה וא"כ ממילא ברגל מעלינן דרג' ואיכא חיובא עכ"פ צ"ל דבסי' ש"א ס"ל כתי' ראשון שכ' פה: ג׳ אך צ"ל לתי' א' עובדא דר"י חטייא הנ"ל וצ"ל דא"ב מצוה רבה וזוטא. דבחול איכא מצוה זוט'. וחדש ושבת מצוה רבה: תקנ״ד:א׳תשכ״ח א׳ (ס"ק טז) נעילת כו' שמקצתן כו' אפי' רק השולים כ"כ ט"ז ס"ק ז': ב׳ יחף לגמרי וסיים ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל בנעל של בגד: תקנ״ד:א׳תשכ״ט א׳ (ס"ק יז) עבי"ד סי' שפ"ב שכ' שהאבל כשחוזר מבית הקברות צריך לילך יחף. אם לא שהוא בין הגוים וא"כ ה"ה הכא: תקנ״ד:א׳תשל״א א׳ (ס"ק יט) עם כו' ונ"ל דביום יש להקל. אע"ג דבסי' תרי"ג ביה"כ החמיר מ"א ואוסר אפי' ביום. מ"מ הקיל בט"ב דהוא דרבנן וגם קצת סברא יש. דהט"ז כ' שם דביוה"כ אינו אסור כ"א בלילה דיש יותר לחוש להרגל דבר מביום ובט"ב אפילו בלילה מותר. דדוקא ביוה"כ שהנשים מקושטות לכבוד היום יש לחוש לגירוי יצה"ר משא"כ בט"ב אדרב' הולכים בבגדים מנוולים ל"ל כ"ה לגירוי יצה"ר. ולכן ס"ל למ"א דביוה"כ מצד הקישוט יש לחוש אפי' ביום אבל בט"ב דליכא משום קישוט ניהו דביום לא חיישינן מ"מ בלילה דא"ל יותר להרגל דבר. גם בלילה בין ביוה"כ ובין בט"ב אי הולכים מקושטים ולא בבגדים מנוולים גם בט"ב חיישינן ומחמריני': ב׳ עבי"ד סי' שפ"ט. ר"ל דבאבל לא הוזכר כלל איסור נגיעה ניהו דמחמריני' בט"ב. די להחמיר בלילה ולא ביום: תקנ״ד:א׳תשל״ב א׳ (ס"ק כ) וי"א כו' ופסק של"ה כו' (עס"ח) דכ' של"ה בשער האותיות אות קו"ף. ניהו דכתב בסעיף ח' דבזה"ז ליכא טבילה בזמנה וליכא מצוה. מ"מ הא כ' הרב"י בי"ד היכי דבעלה בעיר גם בזה"ז איכא מצוה. דהא יהושע נענש ולא הניח בן הואיל וביטל ישראל לילה א' מפו"ר. כדאיתא ריש מגילה (וס"ל לשל"ה דקפדי' יותר אעונה של ליל טבילה משאר מצות עונה. דבליל טבילה יש יותר לחוש לביטול פו"ר דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ולכן אי לא נזדמן ליל טבילתה בשבת לא סמך להתיר עונה כ"כ בס' א"ר) א"כ כיון דחשב הרב"י להטבילה מצוה כשבעלה בעיר. ע"כ צ"ל דהתשמיש אז מצוה חשובה וניהו כשחל ט"ב בחול לא התירו חז"ל התשמיש אפי' בליל טבילה דכדאי הוא בית אלהינו לבטל עליו טבילה אחת (כדאמר ר"ח סגן הכהנים פ"ק דתענית) אבל כשחל בשבת כיון דבלא"ה רוב פוסקים מתירים התשמיש במצוה רבה סמך על המתירים. אכן בס' א"ר כ' בשם זקנו ה"ה מהרר"ש ז"ל שאסור ע"ש: תקנ״ד:א׳תשל״ג א׳ (ס"ק כא) אין כו' וצ"ע כו' גם הש"ך שם כ' שאין טעם זה דל"מ שאלת שלום נכון: תקנ״ד:א׳תשל״ד א׳ (ס"ק כב) לחברו פי' ת"ח חסר וכצ"ל בטור כ' אין שאלת שלום לחברים בט"ב והדיוטים שא"י כו' ופירש הב"ח (מדקתני חברים ולא חבר) דר"ל ת"ח הנקראים חברים. (ולפ"ז משמע דהדיוטות מותרים כמו במלאכ' בסעיף כ"ב) ולא ידענא מ"ק כו' דניהו דחברים שכ' הטור ר"ל ת"ח מ"מ לא בא למעט דהדיוטות מותרים. אלא דבא לכתו' דאם שאל בשלומו שצריך להשיב בשפה רפה. ובת"ח לא משכחת לה דהא שניהם יודעים שיש איסור בשאלת שלום. לכן כ' אין שאלת שלום לחברים והם יודעי' שניהם אבל הדיוטות שאין יודעים אם קרה מקרה ששאל הדיוט בשלום ת"ח ישיב לו בשפה רפה: תקנ״ד:א׳תשל״ה א׳ (ס"ק כג) שלא כו'. כמ"ש בסמוך ס"ק כ"ה וע"ש מ"ש: ב׳ ב"ה שלו (ר"ל של ט"ב) אסור באכילה ובמלאכה. הרי דאפילו ב"ה אסור במלאכה כ"ש בלילה: ג׳ מהכא משמע כו' אהא דתניא כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וע"ז כ' רש"י וז"ל כשאמרו אסור במלאכה בתענית צבור (וכדלקמן סי' תקע"ה סעי' ג') כו' מהכא משמע כו' משום דס"ל לרש"י דט"ב דינו כשאר ת"צ וא"כ דברי רש"י סותרים זא"ז: ד׳ ול"ד לת"צ כדס"ל לרש"י במסכת תענית הנ"ל לדמותן. כדאיתא בגמרא תענית דף י"ב ע"ב דמפרש אהא דאסרו בתענית רחיצה סיכה תשמיש מלאכה בשלמא כולהו אית בהו תענוג אבל מלאכה צער הוא. אר"ח אר"י ב"א א"ק קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים. מה עצרת אסור במלאכה אף צום אסור במלאכה אי מה עצרת אף בלילה אף תענית אפי' בלילה. א"ר זירא כו' א"ק אספו זקנים. מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום. ופרש"י דאסיפת זקנים ביום דבלילה כ"א בביתו ואין נאספים עכ"ל: ה׳ או משום עינוי. הוא טעמו של רש"י שמביא בס"ק כ"ה: תקנ״ד:א׳תשל״ז א׳ (ס"ק כה) אם אפשר כו' אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י. והיינו מדאמרינן דף ל' ע"ב מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה. וכת' בת"ה שפירש"י (אבל בפירש"י שלפנינו לית' ולא פירש"י עליו כלום) וז"ל כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שהיו בטלים ממלאכה: ב׳ אך בקצת פוסקים משמע כו' וכן הוכיח בת"ה שם ומקשה על פרש"י דביטול מלאכה הוא עינוי. הא אדרבא בדף י"ב ע"ב קרי הש"ס לעשיית מלאכה צער הובא לעיל ס"ק כ"ג ע"ש. וצריך להבין איך הבין הת"ה דברי רשב"ג שאמר כדי שיתענה בלי פירש"י. דאי עשיית מלאכה צער הוא מהו כדי שיתענה. ע"כ צ"ל דהיה מפרש כמ"ש בשם הר"ט בס"ק כ"ג שלא יסיחו דעתן מהעינוי שע"י עשיית מלאכה יסיח דעתו מהאבלות ומהעינוי ולא יתענה. משא"כ ע"י ביטול מלאכה יהיו מעונה ע"י העינויים שנאסרו עליו כי לא יסיח דעתו מהן. וצ"ל דס"ל לת"ה דלה"ט שלא יסיח דעתו היה ראוי להתיר מלאכה שאינו של טורח ומעשה הדיוט דמלאכה כזו אינו היסח דעת. גם מה שסיים דה"נ הטעם משום איסור מלאכה ר"ל לא מצד שהיא עינוי. אבל מ"מ אין הטעם שהמלאכה מצד עצמה אסורה כמו יום הכפורים (אף שהשוה אותו בתשו' ליום הכפורים מ"מ אין שוין בטעמיהן) כ"א בט"ב הטעם שלא יסיח דעתו דאל"כ תקשי הא דאמר רשב"ג כדי שיתענה כנ"ל וא"כ צ"ב מ"ש מ"א בס"ק כ"ג ובת"ה פלפל למצוא טעם דהא גם ת"ה ס"ל האי טעמא: ג׳ ולהכי אם א"א ע"י נכרי מותר כו' ר"ל דנראה בעיני ת"ה עיקר דעת הפוסקים דאיסור מלאכה בט"ב לאו משום עינוי וכמו שהוכיח מגמ' דף י"ב כנ"ל וא"כ כמו דהותר בחה"מ לישראל בעצמו ה"ה דיש להתיר בט"ב. אלא היכי דאפשר ע"י גוי עדיף טפי כדי לחוש לדעת רש"י דס"ל הטעם משום מנהג כנ"ל. אך מדברי ת"ה הנ"ל ומכל פלפולו נראה דלא חשבו לחליבה לדבר האבוד דהא דבר האבוד גם בט"ב מותר ע"י ישראל כמ"ש סעי' כ"ג ועדיין קשה על רמ"א שכ' לעיל סוף סי' תקל"ג ומותר לחלוב כו' משום דהוי דבר האבוד והוא מדברי הרב"י בחבורו שם וצ"ע כעת עד לעתו' הפנאי בע"ה בל"נ: תקנ״ד:א׳תשל״ט א׳ (ס"ק כז) כל כו' דילג הא דמקום שנהגו כו' כיון דכ' סתם כל העושה כו' ולא הזכיר מנהג המקומות ודאי דעתו דבכ"מ אינו רואה סי' ברכה: ב׳ מגמ' משמע כו' היינו מדרשב"ג הנ"ל דאמר שכ"א יעשה עצמו ת"ח כדי שיתענה דע"כ הפי' שלא יסיח דעתו כנ"ל. ואם כן אין איסור כ"א במסיח דעתו. גם איכא קצת משמעות מדאמר ר"ע שם כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכ"א כל העושה מלאכה ואינו מתאבל על ירושלים. אינו רואה בשמחתה. מסתמא ר"ע גם הוא מיירי כה"ג שאינו מתאבל ע"י המלאכה. אלא דחכמים הוסיפו עונש על ר"ע שלא אמר אלא שא"ר סימן ברכה והם אמרו שאין רואה בשמחתה. ומה שהם הזכירו יותר ל' ואינו מתאבל. כיון שרצו לומר העונש שא"ר בשמחתה. וכל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה. לכן הזכירו הם יותר ואינו מתאבל. שעי"ז נדע שהעונש מדה כ"מ אבל כ"ז אינו מוכרח. ופי' א"ר סימן ברכה מאותה מלאכה הביא בס' א"ר בשם ס' תניא וז"ל כלו' מאותן מעות שמרויח באותה מלאכה. וז"ל התוס' בתענית שם. כל העושה כו' סי' ברכה כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב א"ר סי' ברכה לעולם עכ"ל משמע מלשונם דאפי' עושה אחר כך מלאכה זו בשאר ימות השנה א"ר סי' ברכה גם ממלאכה שעשה בשאר ימות השנה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א