סימן תקנב – דיני ערב ט' באב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקנב – דיני ערב ט' באב

א עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, שֶׁאוֹכְלָהּ אַחַר חֲצוֹת, בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יֹאכַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. { הַגָּה: וְאַף מִמַּשְׁקִים אֲחֵרִים } א { מְמַעֵט בִּשְׁתִיָּתָן מִמַּה שֶּׁרָגִיל לִשְׁתּוֹת } (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרוֹקֵחַ), { וְכֵן לֹא יֹאכַל אַחַר סְעוּדָתוֹ צְנוֹן וּמָלִיחַ, דְּבָרִים שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם בִּשְׁאָר פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְנַהֵג בִּפְרִישׁוּת } (מָרְדְּכַי). ב אֲפִלּוּ בָּשָׂר מָלוּחַ שֶׁעָבְרוּ עָלָיו יוֹתֵר מִשְּׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אַחַת, וּבָשָׂר עוֹפוֹת ב וְדָגִים וְיַיִן מִגִּתּוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים, נָהֲגוּ לֶאֱסֹר. ג אֲפִלּוּ בִּשֵׁל מִין אֶחָד ג בִּשְׁתֵּי קְדֵרוֹת מִקְרֵי שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. וְכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלִזָּהֵר מִשְּׁנֵי מִינִים בִּקְדֵרָה { (אַחַת), } אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ כָּל הַשָּׁנָה כְּגוֹן אֲפוּנִין (מִינֵי זֶרְעוֹנִין וּבְלַעַ"ז ציצר"י) ד שֶׁנּוֹתְנִים עֲלֵיהֶם בְּצָלִים וּבֵיצִים; וְתַבְשִׁיל הַנַּעֲשֶׂה מִדָּבָר שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, מִקְרֵי תַּבְשִׁיל לְעִנְיָן זֶה. { הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין צְלִי לִמְבֻשָּׁל לְעִנְיָן זֶה } (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב). ד מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת כְּשֶׁהֵם ה חַיִּים, אֲפִלּוּ כַּמָּה מִינִים. ה נוֹהֲגִים לֶאֱכֹל ו עֲדָשִׁים עִם בֵּיצִים מְבֻשָּׁלִים בְּתוֹכָם, שֶׁהֵם מַאֲכַלֵי אֲבֵלִים. { הַגָּה: וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לֶאֱכֹל בֵּיצִים } ז { קָשִׁים, שֶׁהוּא גַּם כֵּן מַאֲכַל אֲבֵלִים } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה). ו מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ, לֹא יֹאכַל בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת אֶלָּא פַּת חֲרֵבָה בְּמֶלַח וְקִיתּוֹן שֶׁל מַיִם. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים לְטַבֵּל אַחַר אֲכִילָה פַּת בְּאֵפֶר וּלְאָכְלוֹ, עַל שֵׁם וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ וְגו' } (אֵיכָה ג, טז). ז נָהֲגוּ לִישֵׁב עַל גַּבֵּי ח קַרְקַע בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת { וְאֵין צָרִיךְ לַחֲלֹץ מִנְעָלָיו } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְרַמְבַּ"ם פ"ז וּבֵית יוֹסֵף). ח יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ ט שְׁלֹשָׁה לֶאֱכֹל בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַיְּבוּ בְּזִמּוּן; אֶלָּא כָּל אֶחָד יֵשֵׁב לְבַדּוֹ וִיבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. ט כָּל זֶה בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל עוֹד אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, וּכְשֶׁהוּא אַחַר חֲצוֹת; אֲבָל אִם הָיָה קֹדֶם חֲצוֹת, אוֹ אַחַר חֲצוֹת וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ. { הַגָּה: וּמִנְהָג בְּכָל גְּלִילוֹת אַשְׁכְּנַז לֶאֱכֹל סְעֻדָּה קְבוּעָה קֹדֶם מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וְאוֹכְלִים סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת } (מַהֲרִי"ל). { וְנוֹהֲגִין } י { לְהַרְבּוֹת קְצָת בִּסְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לָהֶם הַתַּעֲנִית הוֹאִיל וּפוֹסְקִים מִבְּעוֹד יוֹם כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּרִים; וְיֵשׁ קְצָת רְאָיָה לָזֶה מִמִּדְרַשׁ אֵיכָה רַבָּתִי; מִיהוּ מִי שֶׁיּוּכַל לְסַגֵּף עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין הַתַּעֲנִית מַזִּיק לוֹ וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, נִקְרָא קָדוֹשׁ כַּנַּ"ל. } י אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, אוֹכֵל יא בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה בְּעֵת מַלְכוּתוֹ. { מִיהוּ צָרִיךְ } יב { לְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם } (סְמַ"ק). יא מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְאֵרַע עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי, יִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ יִלְוֶה תַּעֲנִיתוֹ, וּפוֹרֵעַ. { הַגָּה: וְהַגְּאוֹנִים כָּתְבוּ דְּמִתְעַנֶּה עַד אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה, וְאוֹכֵל סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת קֹדֶם בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי וְת"ה סִימָן רע"ה), { וְכֵן נוֹהֲגִין. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית } יג { חֲלוֹם } (מַהֲרִי"ל). יב אֵין אוֹמְרִים תְּחִנָּה עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב בְּמִנְחָה, מִשּׁוּם דְּאִיקְרֵי מוֹעֵד; { וְאִם הוּא שַׁבָּת, אֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךְ } (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים).

באר היטב – סימן תקנב – דיני ערב ט' באב

א א ממעט. ואין לשתות שכר. מהרי"ל אגודה רש"ל הגמ"נ. ואם הוא אדם חלוש שרי. מט"מ עיין ט"ז ובשכנה"ג: ב ב ודגים. עיין מ"א: ג ג בשתי. פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידה לבשל בב' קדירות. מ"א: ד שנותנים. ואסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה. ש"ל מ"א: ד ה חיים. וכן גבינה וחמאה מכמה מינים חיים כ"כ באר היטב אשר לפני: ה ו עדשים. ודוקא שדרכו בכך כל השנה ובטור כתב עדשים או ביצים וכ"כ הלבוש: ז קשים. וקרים: ז ח קרקע. ואחר הסעודה מותר ליישב על הכסא דאין אבילות עד הלילה. מ"א: ח ט שלשה. ואם ישבו ג' לא יזמנו דלא חשיב קביעות. אחרונים. עיין מגן אברהם: ט י להרבות. רש"ל וב"ח כתבו דגדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה ומאן דחש למנהג הש"ע ירבה בסעודה קודם חצות והרבה קדושים מישראל אין אוכלי' שום תבשיל בעט"ב כל היום מצאתי ועיין ט"ז ומ"א: י יא בשר. ואסור למנוע אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה הוא מ"מ ישב בדאגת נפש לא ישב בסעודת חברים ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה. מ"א: יב להפסיק. כ' הבאר היטב אשר לפני וצ"ע ברש"י תענית דף כ"ט דכ' דאין צריך להפסיק עכ"ל ע"ש ולא דק דמ"ש רש"י שם אינו מפסיק סעודתו וכו' ר"ל דאינו אוכל סעוד' מפסקת אלא מותר לאכול בשר ולשתות יין כי בסעודה המפסקת אם חל בחול לא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל בשבת אינו כן וק"ל אבל עכ"פ צריך להפסיק מלאכול ולשתות מבע"י ופשוט הוא: יא יג חלום. וה"ה אם חל יאר צייט בו ומתפלל עננו עטרת זקנים וחייב לפרעו יום אחר ט"ז ואסור לאכול ב' פעמים אבל תבשיל א' שרי מיהו צריך שיאכלנה סמוך לביאת השמש לכן מוטב שישאל על נדרו מ"א עש"ת הלק"ט חלק ב' סי' קל"ה דמצוה לאכול סעודה המפסקת:

מגן אברהם תקנ״ב – סימן תקנב – דיני ערב ט' באב

א׳ ממעט בשתייתן. שאם הי' רגיל לשתו' ד' כוסו' ישתה ג', אין לשתות שכר (מהרי"ל אגוד' רש"ל הגמ"נ) ואם הוא אדם חלש שרי מט"מ: ב׳ ודגים. כ' בנ"ץ שט"ס הוא וצ"ל וגדיים ודוחק לומר שנפל טעות א' בכל ספרי הרב"י והש"ע והג"א ועוד דהא כתבו הג"א שמדינא שרי ואי ס"ד דמיירי בגדיים למה יהא מותר הא בשר הוא לכ"ע לכן נ"ל דגירסת דגים הוא עיקר משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא כמ"ש בי"ד סימן רי"ז ס"ח ועוד דהוא עולה על שלחן מלכים ושמחה הוא לאיש ועמ"ש סי' תקצ"ז: ג׳ בשתי קדירות. פי' שא' בלילתו עבה וא' בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידא לבשל בב' קדירות: ד׳ שדרכו בכך. נ"ל שרוב הפעמים נותנים בצלים ובצים באפונים כמו שדרך לטגן עיסה בבצים אבל דגים אסור לטגנן בבצים כיון שרוב הפעמים מבשלין אותן בלא בצים כמ"ש בטור וכל כיוצא בזה וכ' ש"ל אסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה: ה׳ עדשים עם בצים. צ"ל דוקא שדרכו בכך כל השנה כמ"ש ס"ג ובטור כ' עדשים או בצים וכ"כ הלבוש: ו׳ קשים. וקרים (שם): ז׳ ע"ג קרקע. דאונן אינו מיסב ואוכל ולדידן לא מנכר השפלות אלא ע"ג הקרקע (ת"ה): ח׳ וא"צ לחלוץ. דאין אבילות נוהג עד הלילה ומה שיושבין בקרקע היינו כדי שתהא הסעוד' שפילה (ת"ה) ולכן נ"ל דמות' לישב אחר הסעודה על הספסל: ט׳ שלא ישבו שלשה. אם אירע שאכלו ג' ביחד לא יזמנו (כ"כ במנהגים ומהרי"ל ועיין בטור וב"י) ונ"ל הטעם דלא חשיב קביעות אלא א"כ הסיבו או ישבו בשלחן א' כמ"ש סי' קס"ז ס"א והכא אין דעתן לקבוע עסי' קצ"ג סס"ג: י׳ סעודת קבע. לא כאותם שבטנם בטן רשעים שאוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכיל' שאין בה בשר ויין (טור רמב"ן) ואף שבמדינתינו אין אוכלין בשר מ"מ יש איסור שאוכלין ב' תבשילין והלבוש וב"ח ושל"ה קוראין תגר על מנהג זה ומאן דחש למנהגא שכת' רמ"א ירבה בסעודה קודם חצות: י״א שלא יזיק להם כו'. ול"נ טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יום טוב ת"ב והיה מרבין בסעוד' אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך ב"ב לששון ולשמחה עיין בב"י סוף סי' תקנ"ד: י״ב ממדרש איכה. דף כ"ג ע"א איתא שם אחר שאוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקורין קינין (ד"מ) ובדף ע"ה אי' רב מן דהוי אכל כל המאכלים נסיב חד פת פחם ויהיב עליה קיטמא ואמר זו היא סעודת ט"ב אבל בירושלמי הגי' רב מן דהוי אכיל כל צורכיה הוי נסיב כו' ואמר זו היא עיקר סעודת ט"ב א"כ י"ל שלא הי' אוכל יותר מתבשיל א' וגם המדרש יש לפ' כן ומ"ש משתכרין היינו ששותין כל צרכן לכן יש ליזהר שאף קודם מנחה לא יאכל רק תבשיל א' וכ"כ בד"מ שהמדקדקין פורשין עצמן ואף על גב שאחר מנחה אוכל בצים לא מיצטרפי השני תבשילין כיון שהפסיק בנתי' כנ"ל: י״ג אוכל בשר. ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא (טור) וקשה דבי"ד סי' שמ"א ס"ה בהג"ה כ' דאונן בשבת אוכל בשר אם ירצה וי"ל דהטעם דאונן אינו אוכל בשר אינו משום אבילות אלא משום כבוד המת עיין בב"י סי' ע"א בשם הירושלמי: י״ד כסעודת שלמה. ומ"מ ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה (רוקח וש"ל) ולכן לא ישב בסעודת חברים ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה כנ"ל: ט״ו ואירע עט"ב וכו'. וקשה עליו לישב בתענית ב' ימים ולילה א': ט״ז ילוה תעניתו. ואף על גב דבסי' תקס"ח ס"ב כתב דאסור ללות בכה"ג הכא כיון דא"א בענין אחר שרי ומה"ט כתבו הגאונים דא"צ להשלים וכ"כ מהרמ"ט ומשמע מאן אפשר ליה יתענה ב' ימים ולילה א': י״ז סעודה המפסקת. אבל אסור לסעוד ב"פ מפני נדרו (ת"ה סי' ער"א) וא"כ צריך לנהוג בה כל חומר סעודה המפסקת וכ"כ מט"מ בשם הגאונים שלא התירו לאכול רק תבשיל של עדשים בלא שומן עכ"ל וחומרא בעלמא היא דתבשיל א' שרי לכ"ע ומיהו צריך שיאכלנה סמוך לביאת השמש עסי' תקס"ב ס"ב ולכן מוטב שישאל על נדרו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקנ״ב

א׳ בטור הביא דעת ראבי"ה דמ"ש בגמ' בעט"ב לא יאכל בשר שהוא כשלמים הטעם משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליהם זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה כו' וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצקים י"ח בנדרים וכו' אבל לא בעופות לפי שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה"ה נמי דבסעודה המפסקת שרי וכ' הטור ע"ז נראה דאע"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרי' לא נברא היין אלא לנחם אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מטעם זה אסור אפי' עופות כמו בשר עכ"ל והא דהתירו בשר מלוח שהוא יותר משיעור שלמים הטעם דמתבטל טעמו ואין בו מאכל טוב ולכאור' י"ל אמ"ש ראבי"ה דבן סורר פטור אם אוכל בשר שאינו כשלמים דהיינו אחר ב' ימים ולילה א' דהא בפ' בן סורר אמרי' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר תנן התם עט"ב לא יאכל בשר כו' אבל אוכל בשר מליח עד כמה א"ר חנינא בר כהנא כ"ז שהוא כשלמי' הכא מאי התם בט"ב משום שמח' הוא כ"ז שהוא כשלמים נמי איכא ביה שמחה הכא בבן סורר משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך פרש"י משעבר לילה מפיג טעמו ולא חשיב משמע לפי המסקנא דבן סורר פטור אפי' בפחות משיעור שלמים וצ"ל דראבי"ה מפרש הגמ' דאין כאן מסקנא אלא הכל מדברי הבעיין דאמר הכא מאי מי נימא דהתם הטעם משום שמחה כו' ובבן סורר נמי אזלי' בתר שמח' דאז ממשיך בתריה או לא נימא הכי אלא בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה אלא בתר המשכה לחוד והאבעי' לא נפשטה וע"כ לא נקט ראבי"ה רק הדבר הפשוט בלי ספק דביותר משיעור שלמים פשיטא דפטור והטעם משום דלית ביה שמחה וש"מ דבעט"ב מותר בזה כן נ"ל פשוט ומו"ח ז"ל דחק בחנם לתרץ הגמ' אליבא דראבי"ה וק"ל על הטור דפירש הטעם בט"ב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמרא זו אמרי' בפי' דהטעם משום שמחה בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה א' כמ"ש לענין בן סורר לחד צד ולפי פי' הטור היה להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וי"ל דהטור מפרש דה"ק התם בט"ב הטעם אף משום שמחה פי' דתרי ביטול טעם ישנן א' הוא ביטול גדול דהיינו אחר שיעור שלמים והב' ביטול קטן שהוא אף בלילה א' וע"ז אמר בגמ' התם משום שמחה פי' דבט"ב אין איסור [היתר] אלא אחר שיעור שלמי' ויש תרתי לטיבותא דהיינו שאין שם שמחה ויש ביטול גדול אבל בחד לטיבותא אסור מה שאין כן בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה כלל אלא בתר טעם לחוד וע"כ מותר אפי' בביטול קטן נמצא דכל שיש חד צד דהיינו שמחה לחוד אף שיש ביטול טעם קטן אזלינן לחומרא כיון שיש עכ"פ טעם ויש שמח' ע"כ אסור בט"ב תוך שיעור שלמים וכאן בבשר עוף יש טעם ואין שמחה אזלי' ג"כ לחומרא ואין היתר אלא באין שמחה ואין טעם דהיינו בשר אחר שיעור שלמים דיש ביטול גדול נמצאו דברי הטור נכונים. ואף שאין נ"מ לדידן דאסו' לנו כל בשר מ"מ יש נ"מ דלטעם הטור דאזלי' גם בתר טעם ובעי' שלא ישתה וישכח חורבן הבית ע"כ אסור בסעודה המפסקת אפילו בשתית מי דבש שקורין מע"ד או יין שרף אף שאין בהם שמחה מ"מ כיון דמשכרים יש בהם חשש וזה ע"כ אסור לדעת הטור כנלע"ד וכן ראיתי בתשו' רש"ל סי' ל"א אוסר אפילו שכר כל שאינו רגיל בכל סעודה בשכר או שהוא אדם חלש: (א) וא"צ לחלוץ מנעליו. והא דבעינן ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא אלא משום שתהא סעודה עניה ושפילה דאין ניכר השפלות אלא בזה דהא לדידן כל השנה אין אוכלין בהיסבה ואותה הסעודה הוה כמו אנינות קודם קבירת המת שעדיין אין אבילות: ב׳ כ"ז בסעודה המפסקת כו'. הרמב"ם כ' מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב והטור הביא זה ואח"כ כ' וכ"ז בסעודה המפסקת כו' משמע ל' הרמב"ם אסעודה המפסקת דוקא ותמהני מאי רבותי' דאם אכל כבר מאכלים טובים בסעודה המפסקת לא אכל תבשיל וצ"ל דהוא לא אכל ב"פ כמו שאנו עושים שאוכלים קודם מנחה סעודה קבועה ואחר תפלת מנחה סעודה מפסקת אלא סעוד' א' לבד אכל והיא היתה הסעודה המפסק' ועל אות' הסעודה שהוא קבע שלו לא אכל אפי' תבשיל עדשים אבל קודם לזה דהיינו קודם חצות אכל הרבה תבשילין וז"ל הטור בשם הרמב"ן ומסתבר סעוד' המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע אע"פ שדעתו לאכול אחריה עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלים עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין עכ"ל וכ' רש"ל בתשוב' סי' ל' דהא דנקט רמב"ן בשר ויין ל"ת דוקא משום בשר ויין קרי להו בטן רשעים אלא הרמב"ן מיירי לפי הגמ' שהיה מותר בבשר ויין קודם סעודה המפסקת מ"מ הוא בטן רשעים שאוכלים מעדנים כל צרכם ולאכול אחר כך עראי וה"ה שאר אכילות שעושין מיני טיגונים כמו לחג שבועות בארצינו כו' ואו' אני גדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל דכל ירא שמים לא יאכל אחר חצות סעודה ברבוי תבשילין שמה שאוכלין אחר כך סעודה המפסקת בפירות על הקרקע הוא אכילת עראי ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכ' בהגהות ש"ע ירבה בסעוד' קודם חצות עכ"ל: ג׳ חל ט"ב בא' בשבת כו'. כ' רש"ל סוף דבר דבשבת אין לעשות אבילות כלל רק מה שנוהגים להראות אבילות בענין הבגדים שאין משנים כלל כי אם הכתונת משום עונג שבת עכ"ל ולענין חפיפת הראש עסי' תקנ"א: ד׳ והגאונים כתבו כו'. נראה דהם סוברים דאין ללות התעני' ולפרוע מטעם שנכתוב בסמוך דהיינו לאכול לאלתר ביום זה ולפרוע אח"כ וז"ל ת"ה סי' ער"ה בשם א"ז יחיד שקבל עליו תענית ב' ה' כל ימות השנה ואירע עט"ב בשני כיצד הוא עוש' לסעוד ב"פ אסור מפני נדרו אלא סועד פעם א' טרם יבוא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפלל מנחה תפלת תעני' ואח"כ סועד עכ"ל וק"ל כיון דקיבל עליו סתם תענית צריך להשלי' כמ"ש סי' תקס"ב ס"ג א"כ היאך יאכל קודם ביאת השמש בשלמא בתענית חלום והיאר צייט שאינן תלוי' בקבלתו שפיר משא"כ בזה דתלוי במה שקבל עליו וחייב להשלים וכל שאינו משלים כאלו לא התענה כלל ומ"ש דקי"ל מתענין לשעות זה אינו דהיינו אם קיבל עליו בפי' לשעות אבל אם קבל סתם היינו יום שלם לא וצ"ל דס"ל דבכל יום בפ"ע צריך קבלה וקמ"ל דביום זה שלפני ט"ב יקבל התעני' בפי' שלא ישלים וזה אינו דהא כל שקיבל עליו כל השנה כ' רמ"א בסי' תקס"ב ס"ח דבקבלה א' סגי וא"כ חייב בכל תעני' להשלימו ונראה דהגאונים נתכוונו שעכ"פ יתחייב לפרוע להתענות ביום אחר וראי' מדברי הרא"ש פ"ק דתענית דמביא הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכ' ע"ז בשם ראבי"ה וראיתי רבותי שהיו מזקיקי' להתיר נדר תעניתו בג' דכיון שאמר הריני בתענית למחר ה"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרי' שהיה בדעתו להתענות יום א' ולא לקבוע יום א' לחובה וגם מירוש' יש ראיי' שאמר מילתא דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולתלמודא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית א"א לפרושי אלא דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום עכ"ל ובקיצור פסקי הרא"ש כ' ג"כ וז"ל ולוה אדם תעניתו ופורע לאחר שהתענה קצת היום עכ"ל א"כ גם דעת הגאונים כן בעט"ב שחל בשני שחייב להתענות משום נדר עכ"פ תענית שעות ואח"כ ילוה התענית ופרע ביום אחר שלם אחר ט"ב דדוקא באופן זה שהתענה מקצת היום יוכל אחר כך לעשות הלואה והיינו דלא התירו ללות אלא כשהוא מצטער ואז אין צריך להתענות כלל בו ביום וכאן שאינו מצטער היתר שלו אחר שהתענה קצת היום גם בת"ה סי' רע"ה מסיק וז"ל והדעת נוטה בנדון דידן דהיינו שנדר להתענות כל השנה ב' ה' דאין ללות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל אף שלפי תחלת דבריו לא משמע כמ"ש מ"מ לפי מסקנתו נראה כן אלא דדעתו להחמיר אפי' ביש לו צער דמ"מ ימתין קצת וממילא באין לו צער ימתין עד סמוך לביאת השמש ואח"כ יפרע ביום אחר מ"מ נרא' דדעת הגאונים היא כמ"ש כנלע"ד בזה ועמ"ש סי' תקס"ח וכאשר זכרתי כן הוא גם במרדכי פ"ק דתענית בזה וז"ל ומיהו חייב לפורעו שהרי יום שלם קיבל עליו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקנ״ב

תקנ״ב:א׳תרפ״ט א׳ (ס"ק א) ממעט כו' אין לשתות שכר. כ"ש יין שרף או מע"ד כ"כ ט"ז ע' שם: תקנ״ב:א׳תר״צ א׳ (ס"ק ב) ודגים כו' כמ"ש י"ד סי' רי"ז דאם אסר על עצמו בשר סתם. והוא במקום שקורין לדגים בשר אסור גם בדגים. וע' מ"ש סי' תקצ"ז. דמהרש"ל לא אכל דגים בר"ה. שהיו חביבים עליו מאד ומאימת יום הדין מנע תאותו מדבר שהיה חשוב אצלו. משמע קצת דיש בני אדם שחשובים להם דגים יותר מבשר דהא לא מנע את עצמו מבשר: תקנ״ב:א׳תרצ״ב א׳ (ס"ק ד) שדרכו בכך י"ל שרוב הפעמים כו' אבל דגים אסור כו' כמ"ש בטור וכל כיוצא בזה. רבים מקשים הא כתב מ"א סעיף קטן ב' דדגים אסורים אפי' בלי טיגון. ולענ"ד דהא צ"ב במ"ש כמ"ש בטור. הלא לא הוזכר לפשטן של דברים בדברי הטור יותר מבש"ע ובש"ע כתב לשון הטור. אלא כוונת מ"א ליישב קושית הרב"י על הטור ולחלוק עליו לענין הדין. דהטור כ' והביא תחלה מחלוקת אי שני מינים בקדרה אחד שרי או לא ועל זה כתב וז"ל ונראה דאפי' לדברי המחמירים דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונים שנותנים בהם בצלים וביצים שרי עכ"ל. והביא הרב"י בשם הרמב"ן שכ' וז"ל ויש שמחמירים לאסור שני מינים בקדרה אחד ואפי' בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהן קרוים שני תבשילין לענין עירוב (ר"ל דאמרינן במסכת ביצה דף ט"ו ע"ב ר"פ) ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת (והיינו ערוב תבשילין לבשל מי"ט לשבת) בית שמאי אומרים שני תבשילין בעי' לערובי תבשילין. ובית הלל אומרים תבשיל אחד ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין עכל"ה. ובזה לא נחלק ב"ה על ב"ש דדג וביצה שעליו הוי שני תבשילין (וע' דף י"ז ע"ב) וס"ל לרמב"ן דאינו כן דקל הוא לענין עירוב ואינו לענין ט"ב עכ"ל וכ"כ הר"ן סוף תענית. וכ' הרב"י וז"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמ"ש רבינו ונראה דאפי' לדברי המחמירים דבר שדרכו בכך כל השנה כו' שרי. אינו כן שהרי דג וביצה שעליו דרכו בכך כל השנה ואפ"ה איכא מאן דאסר. ומ"מ לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים עכ"ל הרב"י הרי דהרב"י הקשה על הטור שהתיר לכ"ע דבר שדרכו בכך הא יש מחמירים ולדינא התיר הרב"י דג וביצה שעליו. אבל דעת מ"א דדברי הטור מדוקדקים הם לכ"ע ומה"ט נקט אפונים עם ביצים שרוב פעמים נותנים בהם בצלים וביצים לכן שרי לכ"ע. ושביק הטור דגים עם ביצים דזה באמת לאו דברי הכל הוא וכמ"ש הרמב"ן ור"ן די"א. וה"ט כיון שרוב פעמים מבשלים דגים בלא ביצים. ולכן באמת אפשר להחמיר. ובזה נתיישב קושית הרב"י הנ"ל על הטור ולענין דינא ג"כ מ"א חולק על הרב"י דסמך את עצמו על הרמב"ן להתיר דגים וביצה ומ"א ס"ל כיון דהטור נקט אפונים ובצלים. ושביק דג עם ביצים משמע דלא ס"ל כהרמב"ן אלא דגם זה תלוי במחלוקת אי שני מינים בקדרה אחד שרי. דדגים עם ביצים כיון דאין דרכן בכך כל השנה ה"ל שני מינים ואם כן לפי מאי דמחמירינן בשני מינים בקדרה אחת. ה"ה דדג וביצה כיון דאין דרכן בכך אסור אלא דבדג וביצה ליכא נ"מ לדידן דמחמירין כמ"ש בהג"א אלא דנ"מ כמו שסיים מ"א וכל כיוצא בזה. וכן לענין לביבות כו' דכל דבר שאין דרכן בכך ברוב פעמים אף שלפעמים עושים כך מיקרי שני מינים ואסור: ב׳ וכתב ש"ל אסור לעשות לביבות כו' זה ראיה לדברי מ"א. דהלביבות הם נעשים מעיסה ומילוי הגבינות הם בשני דברים כי העיסה הוא מאכל בפני עצמו. ורוב פעמים אוכלים העיסה בלי מילוי גבינות. והגבינה הוא ג"כ מאכל בפני עצמו. ואף שנאכל כשהוא סי מ"מ כשנתבשל מיקרי תבשיל כמ"ש בש"ע. וה"ל כשני מינים בקדרה אחד כיון דרוב פעמים אין דרכן בכך ואסור ולפ"ז לאו דוקא מילוי גבינות דאסור ה"ה אם נתמלאו הלביבות בדבר אחר כגון מה שקורין פווידל"א ג"כ אסור. כיון דגם בזה אין דרכו בכך דהא רוב פעמים מבשלים העיסה ע"י תבשילין אחרים וכמות שהוא בלי מילוי כלל: תקנ״ב:א׳תרצ״ה א׳ (ס"ק ז) ע"ג קרקע דאונן כו' ולדידן כו' וס"ק ח' וא"צ כו' דאין כו' שתהא סעודה שפלה כו'. הגדילו התערובות בשני ס"ק הללו. כצ"ל כאשר הוא בת"ה: ב׳ ע"ג קרקע וא"צ לחלוץ כו' דאין אבילות נוהג עד הלילה ומה שיושבי' ע"ג קרקע כדי שתהא הסעודה שפלה ולדידן לא מנכר השפלות אלא ע"ג קרקט. סיים בת"ה אבל חליצת מנעל לא שייך מידי לסעודה לא חשובי או לגרועי. ועוד נראה דהאי סעודה דמיא לסעודת אנינות דמקמי' אבלות היא והכי משמע לשון הספר (במסכת תענית דף ל' ע"ב) בר' יודא בר אלעאי דקאמר והיה יושב בין תנור וכירים ודומה לו כאילו מתו מוטל לפניו. והיינו אנינות. וגבי אנינות תנינ' אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן. ובלא"ה לא רגילים בהסבה. אבל חליצת מנעל אין צריך באונן. כדמוכח בהדיא בתוספות פ"ק דכתובות כו' עד כאן לשונו. ולכן מותר לישב אחר הסעודה כו' זה מותר לכל שני טעמים דלעיל. דגם נטעם אנינות דוקא בשעת סעודה צריך ישיבת קרקע וכ"ה באונן: תקנ״ב:א׳תרצ״ז א׳ (ס"ק ט) שלא כו' לא יזמינו כו' ועיין בטור וב"י. רצה לומר שהטור כתב על דין זה וז"ל ואני תמה דהא אפילו אבל חייב בזימון. ועל זה כ' מ"א ונראה לי הטעם דלא חשיב כו'. עסי' קצ"ג סס"ג. מביא ראיה אף שיושבים יחד מכל מקום לפעמים אמרינן דדעתן לא היה לקבוע יחד ולא מיקרי קביעות ואין מזמנים דשם כתב רמ"א דהמנהג שלא לזמן בבית גוי. משום דלא יוכלו לקבוע עצמם בבית גוי משום יראת גוי והוי כאלו אכלו בלא קבע עכ"ל. וה"ה הכא כיון דאין נכון מצד הדין לקבוע יחד. א"כ אפי' קבעו לא מקרי קביעות: תקנ״ב:א׳תרח״צ א׳ (ס"ק י) סעודת כו' שאוכלים בשר כו' הוא לפי מנהג המדינות שנוהגים עפ"י הדין ואין מחמירין למנוע אכילת בשר ויין מר"ח ואילך ואין נמנעים כ"א בסעודה מפסקת: ב׳ ואף שבמדינתינו א"א בשר כו' לאפוקי מדעת ד"מ שכ' ללמד זכות על הנוהגים כן כיון שאין אוכלים בשר ל"מ בטן רשעים דמ"מ איכא איסור שני תבשילין: תקנ״ב:א׳תרצ״ט א׳ (ס"ק יא) שלא כו' ולשמחה עבב"י ס"ו תקנ"ד אייתי ראיה שראוי לעשות זכר לגאולה ב"ב להחזיק לבבות חלושות שכתב הרב"י בשם הכלבו. שזקנים הראשונים הנהיגו שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה בט"ב לפי שהנשים חלושות להאמין בנחמות מפני שאין יודעות ספר וצריכים חיזוק ועשו סמך עמ"ש באגדה כי המשיח נולד ביום ט"ב אבל הרב"י קרא תגר על מנהג ההוא וצריך לכוף לקיים דברי חז"ל לנהוג כל דין אבלות עד הלילה ע"ש. מ"מ שמעינן דיש לעשות זכר לגואל ב"ב בהיכא דליכא איסורא. לכן עושים זכר בערב ט"ב ע"י רבוי סעודה: תקנ״ב:א׳ת״ש א׳ (ס"ק יב) ממדרש איכה כ' חד פת פחם (פי' מ"כ קטן וגרוע) ויהיב כו' אבל בירושלמי הגרס' כו' וא"כ יש שני שנוים בין גרס' המדרש לגרסת הירושלמי דבמדרש הגיר' אכל כל מאכלים משמע מאכלים רבים ולכן סיים עוד שינוי אחר ואמר זו היא סעודת ט"ב דמה שאכל לפני זה לא היה נקרא סעודת ט"ב דהא אכל שני תבשילין. אבל לגרסת ירושלמי כתב תחלה אכל כל צורכו משמע כל שבעו אבל לא אכל רק תבשיל א'. א"כ גם זה מיקרי סעודת ט"ב ולכן סיים ואמר זו היא סעודת ט"ב. אף שבראשון ג"כ היה סעודת ט"ב מ"מ ע"י אכילת פת באפר יותר ניכר סעודת ט"ב ועיקרו: ב׳ ומ"ש ומשתכרין היינו ששותין כל צורכן דהתרגום מפרש ע"פ יין ושכר אל תשת חמר ומרוי. ורוה הוא ל' שביעה. כמ"ש למען ספות הרוה את הצמאה. אם כן לשון שכור ושביעה חדא מלתא הוא אלא שכן הדרך כשאדם שותה כל צורכו מיין חזק נחלש ראשו ונקרא שיכור: ג׳ ואע"ג שלאחר מנחה כו' ר"ל כיון שגם מה שאוכל קודם מנחה אינו רשאי לאכול יותר מתבשיל א' דגם הוא בכלל סעודה המפסקת א"כ הביצים שאוכל אחר מנחה שגם הם מכלל סעוד' המפסקת יצטרפו והוי שני תבשילין: תקנ״ב:א׳תש״א א׳ (ס"ק יג) אוכל כו' דאונן כו' דבחול אסור בבשר אבל בשבת אוכל אם ירצה והוי ליה למימר דחייב לאכול: ב׳ בשם הירושלמי. דהוי שני טעמים א' מפני כבודו של מת שיאמרו שאינו חש לכבודו של מת השני מפני שאין לו מי שישא משאו ר"ל שאין לו מי שיטריח בצורכי המת. ולכן אפי' רצה להחמיר ע"ע לקיים מצוה מן המובחר אסור להחמיר ומה"ט ג"כ אינו אוכל בשר ויין יע"ש. עכ"פ איכא טעם לחלק בשלמ' בט"ב שטעם איסור בשר מפני אבילות וא"כ אי ימנע בשבת מבשר יראה שמתאבל בשבת וזה בזיון לשבת. משא"כ באונן דאיסור בשר בחול הוא מפני כבוד המת או כדי שיתעסק בצורכי המת ולא יקבע א"ע לאכילה. ובשבת שא"א לקברו לא שייכי ה"ט לכך מותר בבשר. ולכן אפי' ימנע א"ע מבשר ויאמרו שגם בשבת חושש לכבוד המת מה בכך אין בזה בזיון לשבת: תקנ״ב:א׳תש״ד א׳ (ס"ק טז) לוה כו' דאסור ללות כה"ג משום דקי"ל דדוקא קיבל עליו תענית סתם רשאי ללות ולפרוע. אבל אם אמר יום זה אסור ללות. וב' וה' כל השנה מיקרי יום זה. כיון דאמר ב' וה' א"א לפרוע יום אחר יום ג' או ד'. וכיון דקיבל עליו ב' וה' של כל השנה. באיזה יום ב' וה' ישלים. ואי ב' וה' של שנה אחרת. כיון דאמר השנה קבע שנה זו דוקא. ומה"ט כ' הגאונים דאצ"ל להשלים. אבל ט"ז כ' דבאמת כוונות הגאונים דצריך לפרוע יום אחר ואעפ"כ צריך להתענות היום עד אחר תפלת המנחה. דס"ל דאפי' בלוה תעניתו ופורע דוקא כשמצטער הותר לו וכאן דעכשיו אינו מצטער צריך עכ"פ להתענות היום מקצת היום וכמ"ש מ"א לקמן סי' תקס"ח ס"ק ה' בשם ת"ה. ואף דמשמע דבמקצת היום סגי ע"ש היינו לדבר מצוה או מצטער משא"כ הכא: תקנ״ב:א׳תש״ה א׳ (ס"ק יז) סעודה כו' ע"ס תקס"ב ס"ב. שכ' מ"א שם ס"ק ה' דוקא אחר שהתפלל מנחה וכבר הוא תחלת השקיעה. והואיל והזמן מצומצם מוטב לשאל על נדרו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א