סימן תקנא – דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקנא – דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה

א מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין א בְּשִׂמְחָה; וּבַר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי עַכּוּ"ם, ב לִשְׁתַּמִּיט מִנֵּיהּ דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ. { הַגָּה: מִילָה שֶׁהִיא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד ט' בְּאָב נוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל } ג { וּבַעַל בְּרִית וַאֲבִי הַבֵּן לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבָּת } (מִנְהָגִים); { אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, אָסוּר. אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אֵין מַחְלִיפִין לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, כִּי אִם } ד { הַכֻּתֹּנֶת לְבַד } (מָרְדְּכַי הל' תִּשְׁעָה בְּאָב וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ד דְּתַעֲנִית וַאֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ); { אֲבָל פּוֹרְשִׂין } ה { פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת, אִם לֹא שֶׁאֵרַע ט' בְּאָב בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה, שֶׁאָז אֵין פּוֹרְשִׂין פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִשּׂוּאִין בְּשַׁבַּת נַחֲמוּ, מֻתָּר לִלְבֹּשׁ } ו { בִּגְדֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן } (מַהֲרִי"ל). ב מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית מְמַעֲטִים בְּמַשָּׁא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל ז שִׂמְחָה, כְּגוֹן בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בִּנְיָן שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר, וּבִנְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן אַבּוּרְנְקֵי שֶׁל מְלָכִים שֶׁנּוֹטְעִים לְצֵל לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ אוֹ מִינֵי הֲדַס וּמִינֵי אֹהָלִים; וְאִם הָיָה כָּתְלוֹ ח נוֹטֶה לִפֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל שִׂמְחָה מֻתָּר לִבְנוֹת { וּלְצֹרֶךְ } ט { מִצְוָה הַכֹּל שָׁרֵי } (רַ"ן ספ"ק דְּתַעֲנִית); וְאֵין נוֹשְׂאִים י נָשִׁים וְאֵין עוֹשִׂין סְעֻדַּת אֵרוּסִין, אֲבָל לֵאָרֵס בְּלֹא סְעֻדָּה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ מֻתָּר יא לֵיאָרֵס, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁאֵין נוֹשְׂאִים מִי"ז בְּתַמּוּז וָאֵילָךְ, עַד אַחַר ט' בְּאָב } (מִנְהָגִים). ג שָׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲסוּרִים יב לְסַפֵּר יג וּלְכַבֵּס, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ עַתָּה אֶלָּא לְהַנִּיחוֹ לְאַחַר ט' בְּאָב, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד, אָסוּר; וְכֵן הַמְכֻבָּסִים מִקֹּדֶם, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְהַצִּיעַ בָּהֶם הַמִּטָּה; וַאֲפִלּוּ מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וְהַשֻּׁלְחָן, אָסוּר. וְכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר; אֲבָל גִּהוּץ (פי' מַעֲבִירִין עַל הַבְּגָדִים אֶבֶן חָלָק לְהַחֲלִיקוֹ, עָרוּךְ) שֶׁלָּנוּ, אָסוּר. וּכְלֵי פִּשְׁתָּן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ וַהֲרֵי הֵם כְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, וּמֻתָּר; וְהָנֵי מִלֵּי לְגָהֲצָן וּלְהַנִּיחָן עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲבָל אָסוּר לְלָבְשָׁן בְּשָׁבוּעַ זֶה. וְנָהֲגוּ לֶאֱסֹר אֲפִלּוּ כְּלֵי פִּשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ בְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֶפְשָׁר דְּמִדִּינָא נָמֵי אָסוּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ קָרֵי (גִּהוּץ) לְשֶׁל בְּנֵי בָּבֶל שֶׁאֵין מִתְלַבְּנִים יָפֶה, לְפִי שֶׁמֵּימֵיהֶם הֵם עֲכוּרִים שֶׁאֵינוֹ אֶרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכִבּוּס שֶׁל שְׁאָר אֲרָצוֹת אֶפְשָׁר שֶׁהוּא כְּכִבּוּס שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר. וְעוֹד יֵשׁ מִי שֶׁפֵּרֵשׁ דְּגִהוּץ הַיְנוּ מַיִם וְאֵפֶר אוֹ נֶתֶר וּבוֹרִית, וְכִבּוּס הַיְנוּ בְּמַיִם לְבַד, וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מְכַבְּסִים בְּמַיִם לְבַד וְנִמְצָא שֶׁכָּל כִּבּוּס שֶׁל זְמַן הַזֶּה הָוֵי גִּהוּץ, וְאָסוּר מִדִּינָא אֲפִלּוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן לְלָבְשָׁן מִיהָא. { הַגָּה: וְאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּכָל זֶה מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית, אִם לֹא לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים מֻתֶּרֶת לְכַבֵּס וְלִלְבֹּשׁ לְבָנִים וּלְהַצִּיעַ תַּחְתֶּיהָ } (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ), { אֲבָל בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ } יד { לֹא תִּלְבַּשׁ לְבָנִים רַק לוֹבֶשֶׁת חָלוּק בָּדוּק וְיָפֶה } (הַגָּהוֹת שַׁעֲרֵי דּוּרָא). { וְכֵן } טו { לִכְבוֹד שַׁבָּת לוֹבְשִׁים כְּלֵי פִּשְׁתָּן } טז { וּמַצִּיעִין לְבָנִים כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת. וְאָסוּר לִתֵּן כֵּלִים לְכוֹבֶסֶת עַכּוּ"ם } יז { לְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, אֲבָל קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ מֻתָּר לָתֵת, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹבֶסֶת אַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ } (תּוֹסָפוֹת פ"ד דְּתַעֲנִית וּמַהֲרִי"ל). ד לְאַחַר הַתַּעֲנִית מֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס מִיָּד. וְאִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּיוֹם רִאשׁוֹן אוֹ בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, מֻתָּר בִּשְׁתֵּי הַשַּׁבָּתוֹת, בֵּין שֶׁקֹּדֶם הַתַּעֲנִית בֵּין שֶׁאַחֲרָיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱסֹר כָּל שָׁבוּעַ שֶׁלְּפָנָיו, חוּץ מִיּוֹם ה' וְיוֹם ו'. { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְעִנְיַן כִּבּוּס, אֲבָל תִּסְפֹּרֶת נוֹהֲגִים } יח { לְהַחְמִיר מִי"ז בְּתַמּוּז } (מִנְהָגִים). ה אָסוּר לְעִבְרִיּוֹת לְכַבֵּס בִּגְדֵי יט הָעַכּוּ"ם בְּשָׁבוּעַ זֶה. ו כֵּלִים חֲדָשִׁים, בֵּין לְבָנִים בֵּין צְבוּעִים בֵּין שֶׁל צֶמֶר בֵּין שֶׁל פִּשְׁתָּן, אָסוּר לִלְבֹּשׁ בְּשַׁבָּת זֶה { וְאָנוּ מַחְמִירִין } כ { מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ. } ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְתַקֵּן בְּגָדִים חֲדָשִׁים כא וּמִנְעָלִים חֲדָשִׁים בְּשַׁבָּת זֶה, וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בָּזֶה כב מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לִקְנוֹתָן. וְכֵן אֻמָּן יִשְׂרָאֵל אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן לַאֲחֵרִים, בֵּין בְּשָׂכָר בֵּין בְּחִנָּם } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבֵית יוֹסֵף); { וְנָהֲגוּ } כג { לְהָקֵל בָּזֶה, אֲבָל אִם יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁהַמְּלָאכָה שֶׁל עַכּוּ"ם, שָׁרֵי } (תְרוּמַת הַדֶּשֶׁן). { וְכֵן נָהֲגוּ לָתֵת לְאֻמָּנִים עַכּוּ"ם לְתַקֵּן כֵּלִים חֲדָשִׁים תּוֹךְ זְמַן זֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לְאַחַר } כד { הַתַּעֲנִית; וּמִיהוּ טוֹב לְמַעֵט בָּזֶה בְּמָקוֹם דְּאֶפְשָׁר, דְּלֹא עָדִיף מִשְּׁאָר מַשָּׁא וּמַתָּן דִּמְמַעֲטִינָן. } ח נְשֵׁי דִּנְהִיגֵי דְּלָא לְמִשְׁתֵּי עַמְרָא מִדְּעָיִיל אָב, מִנְהָגָא. וְהוּא מִלָּשׁוֹן אוֹ בִּשְׁתִי אוֹ בְּעֵרֶב. { וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ עַד } כה { אַחַר ט' בְּאָב } (מַהֲרִי"ל וְדַעַת עַצְמוֹ). ט יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת זוֹ; { וּמֻתָּר בְּחֹמֶץ שֶׁל יַיִן; } (אֲגֻדָּה וּמַהֲרִי"ל) וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין כו מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית, וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין מִי"ז כז בְּתַמּוּז. { הַגָּה: וּמַצְנִיעִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ } כח { הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה } (רַ' יְרוּחָם ני"ח ח"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), { שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִים כִּי אִם לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּגוֹן לְחוֹלֶה אוֹ שַׁבָּת אוֹ מִילָה } (אוֹ פִּדְיוֹן הַבֵּן) { וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. } י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנּוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בַּיָּמִים הַנִּזְכָּרִים, מֻתָּרִים כט בְּתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר, וַאֲסוּרִים בִּבְשַׂר עוֹף וּבָשָׂר מָלוּחַ וְיַיִן תּוֹסֵס; וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת יֵין הַבְדָּלָה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא בַּהַבְדָּלָה } (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' ט"ו), { אֶלָּא נוֹתְנִים } ל { לְתִינוֹק; וּבְמָקוֹם דְּלֵיכָּא תִּינוֹק, מֻתָּר בְּעַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת } לא { הַבְדָּלָה. וּבִסְעֻדַּת מִצְוָה, כְּגוֹן מִילָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן וְסִיּוּם מַסֶּכֶת וּסְעֻדַּת } לב { אֵרוּסִין, אוֹכְלִים בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן כָּל } לג { הַשַּׁיָּכִים לַסְּעֻדָּה; אֲבָל יֵשׁ לְצַמְצֵם, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף. וּבְשָׁבוּעַ שֶׁחָל ט' בְּאָב בְּתוֹכָהּ, אֵין לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן רַק מִנְיָן מְצֻמְצָם, וְזֶה אֲפִלּוּ } לד { בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שָׁרֵי } (מִנְהָגִים וּמַהֲרִי"ל), { וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּסְּעֻדָּה שֶׁמַּפְסִיק בָּהּ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). יא כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים בּוֹ אִסוּר, פּוֹרֵץ גָּדֵר הוּא וְיִנְשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קֹהֶלֶת י, ח). { וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת כָּל שֵׁכָר אֲפִלּוּ שֶׁל דְּבַשׁ שֶׁקּוֹרִים מע"ד. } יב תִּסְפֹּרֶת שָׁבוּעַ זֶה, אֶחָד רֹאשׁוֹ וְאֶחָד כָּל שֵׂעָר שֶׁבּוֹ, אָסוּר. יג וּבְזָקָן, כָּל שֶׁמְּעַכֵּב אֶת הָאֲכִילָה מֻתָּר. יד אָסוּר לִגְדוֹלִים לְסַפֵּר לִקְטַנִּים וּלְכַבֵּס כְּסוּתָם בְּשַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ. { הַגָּה: מִיהוּ בְּגָדִים שֶׁמְּלַפְּפִין בָּהֶם הַקְּטַנִּים לְגַמְרֵי, שֶׁמּוֹצִיאִים בָּהֶם רְעִי וּמַשְׁתִּינִין בָּהֶם, הָנֵי וַדַּאי } לה { מִשְׁרָא שָׁרֵי; וַאֲפִלּוּ בִּגְדֵי שְׁאָר קְטַנִּים נוֹהֲגִים לְהָקֵל } (בֵּית יוֹסֵף). טו מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלוּת שֶׁל מֵת וְשֶׁל שַׁבָּת זוֹ וְהִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵקֵל בְּתַעַר אֲבָל לֹא בְּמִסְפָּרַיִם; וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם, אֲבָל לֹא בְּנֶתֶר וּבְחוֹל. טז יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִרְחֹץ לו מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְיֵשׁ שֶׁאֵין נִמְנָעִין אֶלָּא בְּשַׁבָּת זוֹ, וְיֵשׁ מִתְעַנִּים מִי"ז בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב. { הַגָּה: וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה שָׁרֵי; וְלָכֵן נִדָּה רוֹחֶצֶת וְטוֹבֶלֶת } (מַהֲרִי"ל); { וַאֲפִלּוּ אִם טוֹבֶלֶת לֵיל י' בְּאָב, מֻתָּר לָהּ לִרְחֹץ בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב אִם אִי אֶפְשָׁר לָהּ לִרְחֹץ לֵיל י' } (אֲגֻדָּה). { וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים יְכוֹלָה לִרְחֹץ מְעַט כְּדַרְכָּהּ כִּשְׁאָר שָׁנָה, הוֹאִיל וְאֵינָהּ עוֹשָׂה לְתַעֲנוּג רַק לְצֹרֶךְ מִצְוָה. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ, אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ. } (ת"ה סי' ק"ז) { אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אָסוּר לִרְחֹץ כִּי אִם רֹאשׁוֹ וּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּצוֹנֵן } (מַהֲרִי"ל וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' ט"ו וּבֵית יוֹסֵף); { וְיֵשׁ מְקִלִּים בַּחֲפִיפַת } לז { הָרֹאשׁ בְּחַמִּין לְמִי שֶׁרָגִיל בְּכָךְ כָּל שַׁבָּת. } יז טוֹב לִזָּהֵר מִלּוֹמַר לח שֶׁהֶחֱיָנוּ בֵּין הַמְּצָרִים עַל פְּרִי אוֹ עַל מַלְבּוּשׁ, אֲבָל עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן אוֹמֵר, וְלֹא יַחְמִיץ הַמִּצְוָה { וְכֵן בִּפְרִי } לט { שֶׁלֹּא יִמְצָא אַחַר ט' בְּאָב, מֻתָּר לְבָרֵךְ וּלְאָכְלוֹ בֵּין הַמְּצָרִים } (בִּנְיָמִין זְאֵב סי' קס"ג וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל). יח צָרִיךְ לִזָּהֵר מִי"ז בְּתַמּוּז עַד ט' בְּאָב שֶׁלֹּא לֵילֵךְ יְחִידִי מ מִד' שָׁעוֹת עַד ט' שָׁעוֹת { מִשּׁוּם שֶׁבָּהֶם קֶטֶב מְרִירִי שׁוֹלֵט; } וְלֹא מא יַכּוּ הַתַּלְמִידִים בַּיָּמִים הַהֵם.

באר היטב – סימן תקנא – דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה

א א בשמחה. פי' שאין שמחין כלל כמ"ש התוס' פ"ק דמגילה דף ה' עמוד ב': ב לישתמיט. עד ר"ח אלול רי"ו וכ"מ בגמ' ועיין בתשו' שבות יעקב חלק ג' סי' ל"ה: ג ובעל ברית. כתב מ"א נראה דוקא אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה אבל המכניס והמוציא התינוק אינו בכלל זה וכ"ש בשבת שחל ט"ב שמדינא אסור ללבוש לבנים דלא שרי אלא להתופס התינוק עכ"ל. ועיין בי"ד סימן שצ"א סעיף קטן ג' מש"ש. ומדלא כתב נמי שמותרין לגלח משמע דאסור וכתב א"ז שהורה לו זקינו דאבל תוך שלשים לא יתקן צפרניו אם יש מוהל אחר וכן לא יגלח תוך ל' במילה ע"כ. ורמ"א כתב בי"ד סי' שצ"ג סעיף ג' דמותר לגלח וצ"ע. וע"ש מ"ש הבאר הגולה ע"ז: ד הכתונת. ומותר אפי' חל ט"ב בשבת לבוש והמחמיר שלא להחליפו מנהג שטות הוא שאינו לבוש רק מפני הזיע' מט"מ מ"א. וא"ז כתב דבס' תניא וש"ל כתבו דאסו' מפני שהוא דבר של צנעה ולכן אין למחות באשכנזים הנוהגים איסור: ה פרוכת. וה"ה מפות ומכסאות. מהרי"ל: ו בגדי. אבל בגדים חדשים אסור מ"כ. מהרי"ל עשה שפינהל"ץ לבנו ולבש קט"א של שבת לכבוד בנו החתן: ב ז שמחה. קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו ב"י ב"ח וכתב מהרי"ל הסרסורים לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר דשמחה הוא לרואים. ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן צריך התרה עיין בי"ד סי' רי"ד אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התר' כיון דיש פוסקים דס"ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדע' ההוא. ובסי' תקנ"ד ססכ"ב משמע דממעטין בכל מו"מ ע"ש וכ' הב"י בשם הר"ן דכל בנין שא"צ לו רק להרווחה בעלמא אסור. אם קצץ עם העכו"ם בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר ואם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ת"ב תע"ב מהרי"ל. נ"ל דבה"כ מותר דהוי מצוה דרבי'. מ"א: ח נוטה. אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה. ט"ז: ט מצוה. כגון שאין לו אשה ובנים מותר לבנות בית חתנות ר"ן. ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מלתא ב"י ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ל"ה. ולכן נהגו לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין אבל מי שקיים פ"ו אסור עס"ז. מ"א: י נשים. אפי' בלא סעודה: יא ליארס. ומה"ט מותר לעשות שידוכין ומ"מ נ"ל דאסור לעשות סעוד' ואפי' בלא ריקודין ומחולות ול"ד לסעודת ברית מילה דלית בה שמחה כלל משא"כ כאן ונ"ל דאפי' בשבת אסור לעשות דהא בגמ' קתני מר"ח עד התענית אסור וא"א דלית בהו שבת. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה. ונ"ל דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך. מ"א: ג יב לספר. ליטול הצפרנים נ"ל דמותר ולכבוד שבת פשיט' דשרי וכ"ש לצורך טבילה מ"א. וט"ז סעיף קטן (י"ב) [י"ג] אוסר בשבת שחל ט"ב בתוכו ע"ש: יג ולכבס. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות: יד לא. אבל במ"ב משמע שמותרת ללבוש לבנים וכ"מ בב"ח וב"י סי' תקנ"ד: טו לכבוד. משמע שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויש להקל אם אין לו כתונת לשבת וע"י עכו"ם פשיטא דשרי. מ"א עיין שם: טז ומציעין. עיין ט"ז שאוסר להציע הסדינים בשם רש"ל: יז לכבס. אפי' אמר ליה לכבס אחר ט"ב מ"א וע' סי' תקמ"ג סעיף קטן ה' מש"ש: (ובספר אליה רבה צידד להקל בזה לכבס אחר ט"ב ויליף מחה"מ ע"ש): ד יח להחמיר. אבל שחל יום ל' שלו בי"ח בתמוז מותר לספר כיון שאינו אלא מנהג והוי תכפוהו אבילות. ב"ח: ה יט העכו"ם. ובצנעה יש להקל וה"ה במקום שהעכו"ם יש להם מלבושים אחרים וניכר שהם של עכו"ם שרי עס"ז בהג"ה. מ"א: ו כ מר"ח. והב"ח כתב דאסור מי"ז בתמוז ואילך דהא אין מברכין שהחיינו כמ"ש סי"ז. ולזה מ"ש שם דבשבת שרי לברך שהחיינו א"כ מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים אבל מר"ח ואילך אסור ללבוש אפי' בשבת וע' מגן אברהם: ז כא ומנעלים. וה"ה דאסור ללבשם. אגודה הגמ"נ: כב מר"ח. ולענין לבישה דעת המחבר ב"י להקל משום דטעם איסור העשייה כמ"ש ס"ח משום שנהגו שלא למשתי עמר' ר"ל שלא לעשות חוטי שתי מצמר מטעם משום דפסקה בט"ב אבן שתיה וכל תקון בגדים הוי בכלל זה דשתיה הוי תחילת המלאכה ב"י וכתב ד"מ דמטעם זה אפי' עושה לאחרים אסור. ומשמע בת"ה אפי' עושה למכור בשוק אסור אבל לטוות חוטין מותר שאינו בכלל זה וכתב המ"א ונ"ל שמותר לעשותן אותו שקורין קרוני"ן שאורגין בעצים דלאו בגד הוא: כג להקל. משמע דאפי' לישראל נהגו להקל ומיירי שנתנן לו קודם ר"ח אבל אחר ר"ח פשיטא דאסור ליתן. מ"א: כד התענית. אע"כ דכבוס אסור כמ"ש סס"ג היינו לפי שנזכר בגמרא לאיסור מה שאין כן בבגדים חדשים. והטעם לפי שעדיין אינן שלו ולא נקרא שמו עליו. וכ' בהגמ"נ דאפי' בט"ב עצמו שרי לעשות בגדים ע"י עכו"ם וצורך נשואין מ"א. ונ"ל דוקא אחר חצות: ח כה אחר. עסי' תכ"ו סעיף ב' דהאר"י ז"ל כתב דיש לקדש במוצאי ט"ב כי במוצאי ט"ב נולד בן דוד ומבשרים ללבנה ולישראל שעתידים להתחדש: ט כו מר"ח. ומיד שהתפללו הקהל ערבית במ"ש או בר"ח לדידן אע"פ שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין ועסי' רס"ג ויש נמנעין אחר שקיעת החמה: כז בתמוז. ומ"מ מותר בשאר דברים רחיצה וכו' רש"ל. כתב הב"ח מי שקיבל עליו בפי' שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז ועד ט"ב אסור גם בשבת וצריך התרה עכ"ל. וכתב המ"א מ"מ נ"ל דכל שלא הוציאו בל' נדר אלא בלשון קבלה בעלמא מותר בשבת ובסעודת מצוה גם כן מותר ע"כ. וט"ז סעיף קטן ט"ז כתב בפשיטות שאין השבת בכלל ואין צריך התרה לעולם ע"ש: כח הסכין. ואין שוחטין עד י' באב ואם חל ט"ב ביום ה' מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת ב"ח. ונ"ל דבמדינתינו שהעכו"ם אין אוכלין בשר ביום ו' וז' וא"כ לא ימצא קונים לבשר טריפה לכן מותרים לשחוט ביום ד' דאל"כ ממנעי ולא שחטי מ"א ע"ש ואם מותר לנחור בהמות ע' בי"ד סי' קי"ז באחרונים. וע' בתשובת עה"ג סי' ט"ז. ובפנים מאירות סי' ע"ה ובנ"ש בחינוך בית יהודה סי' כ' ובשבות יעקב חלק ב' סי' ל"ו. ואחד שמשאו ומתנו כל השנה הוא למסור בשר לשר כל בשר שצריך לכל בני ביתו מותר לשחוט לו בשבת שחל ט"ב בתוכו ולא יברך על השחיטה כיון שאין ישראל אוכל ממנה חינוך בית יהודה סי' כ'. ושבות יעקב סי' ל"ו מ"כ מי שא"א לו לאכול מאכל חלב יאכל בשר עוף שלא היו מקריבין ממנו קרבן וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. ב"ח: י כט בתבשיל. ונ"ל דשומן של בשר דינו כבשר עצמו ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן. והאידנא נהיגי עלמא לאסור אף בתבשיל של בשר וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רי"ו סי"ט לענין נדרים גם ב"י והד"מ כתבו לאיסור מ"א ע"ש. (מיהו דוקא בתבשיל של בשר אבל כשנתבשל בקדירה של בשר פשיטא דמותר. והט"ז מתיר ביין שנתערב בתבשיל אף שיש בו טעם יין. ולמנהג הנ"ל יש להחמיר): ל לתינוק. וכן כוס ב"ה אחר המילה נוהגין ליתן לתינוק. ודוקא בתינוק שאינו יודע להתאבל על ירושלים מ"א (ומשמע שם במ"א דלאו דוקא משום מצוה אלא אפי' בכל שבת זו מותר כיון שאינו יודע להתאבל על ירושלים אבל בספר אליה רבה חולק עליו דדוקא משום מצוה מותר ע"ש): לא הבדלה. אבל בברכת המזון יברך בלא כוס. מהרי"ל: לב אירוסין. קשה דהא כתב בס"ב דאסור לעשות סעודת אירוסין. וכתב הב"ח דכשאין לו אשה ובנים שרי לעשות סעודת אירוסין כמש"ל בשם הר"ן ע' ס"ק ט' מיהו עכשיו נוהגין איסור אפי' אין לו אשה ובנים כמש"ל וע' מגן אברהם: לג השייכים. ז"ל מהרי"ל דדוקא ההולכים משום קורב' או משום ריעות אבל ההולכים לשתות עבירה הוא בידם. ובלבוש פסק כמ"ש במנהגים דמר"ח עד ט"ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחין י' מלבד הקרובים השייכים לבעלי הסעודה עד כאן לשונו. ומ"כ דנשים השייכים לסעודה מותרות ג"כ בבשר ויין ודוקא במקום שמזמנין נשים לסעודה זו ומי ששולחין לו לביתו אסור לאכול כמ"ש סי' תקס"ח ס"ב בהגה. ונ"ל דוקא פסולי עדות מיקרי קרובים ובסיום מסכת' אף מי שלא למד עמהם יכול לאכול עמהם משום קורבה או ריעות. (בספר אליה רבא הוכיח דסיום מסכת אם לא נזדמן לו בלימודו כסדרו הסיום לא ימהר או לאחר משום כך ואם לא היה עושה סעודה בשאר ימים אפשר שלא יעשנה נמי עתה ע"ש). ונראה לי דאין לנהוג קולות שניהם אלא או כרמ"א בקולו ובחומרו או כלבוש וע' בי"ד סימן רמ"ו סעיף קטן י' כתבתי דאבל תוך יב"ח מותר לאכול על הסיום אבל יאר צייט לא יאכל שם ע"ש וט"ב שחל בשבת ונדחה אין לו דין שבת שחל ט"ב לענין זה ובזה כ"ע מודים. מ"א וע' בשכנה"ג: לד בערב. ונ"ל דעכ"פ יעשנה קודם חצות. מ"א ע"ש: יד לה משרא. ומ"מ יכבסם בצינעה אם אפשר. מ"א: טז לו מר"ח. נראה לי שיולדת מותרת לרחוץ כמ"ש בי"ד סי' שפ"א ובברכות דף ט"ו ע"ב כתבו תוס' דאפילו בתשעה באב מותר' לרחוץ ע"ש ואין להקל בזה דאין אנו רגילין כ"כ ברחיצה. ראש חודש שחל בערב שבת יש נוהגין לרחוץ לכבוד שבת ויש רוחצין ביום ה' שלפניו לבוש ומנהגים. וב"ח כתב דמי שרגיל לרחוץ כל ע"ש ונמנע בזה עבירה היא בידו ודי אם מחמיר בשבת חזון. בשכנה"ג כתב רבות בנות כבסו בט"ב אחר חצות והעלמתי עיני מהם ואם באים לשאול צריך לאסור להם ועל זה כתב הנשים נוהגות לרחוץ ראשם ממנחה ולמעלה וזקינים הראשונים הנהיגו זה כי משיח נולד בט"ב וצריך לעשות זכר לגואל וזה דוקא לנשים שאין יודעים ספר להאמין בנחמות לפיכך צריכים חיזוק. אם חל ט"ב ביום ה' אסור לכבס ביום ה' לכבוד שבת אפי' מן המנחה ולמעלה ר"ן וב"י ד"מ ולבוש: והב"ח כתב דביום ד' עט"ב אחר חצות שרי לכבס לכבוד שבת דאי אפשר להמתין עד ע"ש מפני כבוד שבת. וה"ה למי שיוצא בדרך למרחקים בשבת זו מותר לכבס לו בגדי פשתן לכמה שבתות דודאי אי אפשר לו להמתין עד אחר ט"ב ומ"מ טוב לעשות על ידי עכו"ם עכ"ל והמ"א בס"ק י"ח חולק על הב"ח וכתב דאין היתר כלל לכבס ביום ד' וכ"ש ליוצא בדרך דאסור לכבס לצורך שבת אחר ע"ש וע' ט"ז ס"ק י"ד: לז הראש. אבל אסור לרחוץ בבורית ומים ואפר שקורין לו"ג לבוש. אבל לרחוץ כל גופו נוהגים כל אדם איסור ד"מ. ומי שטובל כל ערב שבת לשם מצוה מותר לטבול גם בשבת זו של"ה. מיהו מי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצנה גם עכשיו אסור לטבול. מ"א וע' ט"ז ס"ז ס"ק ט"ז: יז לח שהחיינו. ובשבתות בנתיים מותר לברך שהחיינו מט"מ ולבוש. ובכתבי האר"י אוסר אפי' בשבת ונראה לי דאם חל שבעה עשר בתמוז בשבת ונדחה מותר לכ"ע. מ"א: לט שלא. ולדעת המתירין בשבת צ"ל שגם בשבת אינו בנמצא ואם יקחהו בחול וישמרהו לשבת יתקלקל: וט"ז כתב נראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו וכן שמעתי סברא זו בשם מהר"י מקראקא ע"ש. ואותן שנהגו שלא לאכול בשר אחר ט"ב כתב הב"ח דצריכים התרה. כתב שכנה"ג השותה טיטו"ן בתענית אין לאסור ודוקא בתענית יחיד אבל בתענית צבור אסור ומכ"ש בד' צומות אין להקל והשותה בט"ב מנדין אותו והמסתפר בו אחר חצות קונסין אותו בממון שכנה"ג ע"ש וע' בתשובת דרכי נועם סי' ט'. ולענין ריח בט"ב או בי"כ כגון שאיפת אבק הטוב"ק דרך הנחירים כתב השכנה"ג משום הר"מ לונזאנ"ו שלא מצינו איסור להריח בט"ב ובי"כ. ומהר"א הלוי בספר גן המלך סי' קמ"ה כתב דבט"ב יש לאוסרו משום תענוג ובי"כ מצוה לענגו ע"ש וע' מ"ש עליו היד אהרן. ובלקט הקמח מיקל והעלה דבט"ב אני נוהג לשאוף אבק הטאבק"י בלא ריח טוב אלא כפשט' וביה"כ ראוי לאוסרו בפרהסיא בבה"כ שבעונותינו יש רבים מעמי הארץ שמזמינים זה לזה ודבר זה אסור אף בשאר ימות השנה ע"ש: יח מ מד'. דהיינו מראש ד' עד סוף ט' מדרש נשא. ובאיכה רבתי איתא מסוף ד' עד ראש ט'. ובכוונת האר"י ז"ל כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה: מא יכו. אפי' ברצועה. ט"ז:

מגן אברהם תקנ״א – סימן תקנא – דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה

א׳ ממעטין בשמחה. פי' שאין שמחין כלל כמ"ש התו' פ"ק דמגילה: ב׳ לישתמיט מיניה. עד ר"ח אלול (רי"ו וכ"מ בגמ'): ג׳ ובעל ברית. לכאור' דוקא אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה כמ"ש בי"ד סי' רס"ה סי"א אבל המכניס ומוציא התינוק אינו בכלל זה ואף שהנשי' רגילות ג"כ ללבוש בגדי שבת היינו לפי שזה הוא עיקר מצותם ומכ"ש בשבת שחל ט"ב שמדינ' אסור ללבוש לבנים דלא שרי אלא להתופס התינוק, אין מחליפין אפי' הטלית (מהרי"ל): ד׳ הכתונת לבד. ומותר אפי' חל ט"ב בשבת (לבוש) והמחמיר שלא להחליפו מנהג שטות הוא שאינו לבוש רק מפני הזיעה (מט"מ): ה׳ פרוכת. וה"ה מפות ומכסאות (מהרי"ל): ו׳ בגדי שבת. אבל בגדים חדשים אסור (מ"כ) מהרי"ל עשה שפינה"לץ לבנו ולבש קט"א של שבת לכבוד בנו החתן: ז׳ של שמחה. קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו (ב"י ב"ח) וכת' מהרי"ל הסרסורי' לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר דשמחה הוא לרואים ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן צריך התרה עבי"ד סי' רי"ד אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התר' כיון דיש פוסקי' ס"ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדעה ההוא ובסי' תקנ"ד ססך"ב משמע דממעטין בכל משא ומתן ע"ש: כתב הב"י בשם הר"ן דכל בנין שא"צ לו רק להרוחה בעלמא אסור: אם קצץ עם העכו"ם בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר ואם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחד ט"ב תע"ב (מהרי"ל) ונ"ל דב"ה הוי מצוה דרבים ושרי: ח׳ ולצורך מצוה. כגון שאין לו אשה ובנים מותר לבנות בית חתנות (ר"ן) ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מלתא (ב"י) ולכן נהגו לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין אבל מי שקיים פ"ו אסור עס"ז: ט׳ ואין נושאין. אפי' בלא סעודה: י׳ שלא יקדמנו אחר. ומה"ט מותר לעשות שדוכין ומ"מ נ"ל דאסור לעשות סעוד' ואפי' בלא רקודין ומחולות ול"ד לסעודת ברית מילה דלית בה שמחה כלל משא"כ כאן ונ"ל דאפי' בשבת אסור לעשות דהא בגמ' קתני מר"ח עד התענית אסור וא"א דלית בהו שבת מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקח' בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה, ונ"ל דאסור לעשו' ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך: י״א לספר. שמעתי שיש אוסרין ליטול צפרנים כמו באבל ונ"ל דל"ד דזה הוי כמו צנעה ובאבילות דצנעה ט"ב קיל מאבל כמ"ש התו' פ' החולץ עמ"ש סי' תקנ"ד ס"ב ולכבוד שבת פשיטא דשרי כמ"ש ס"ג וכ"ש לצורך טביל': י״ב ולכבס. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות: י״ג בט"ב עצמו. אבל המ"ב משמע שמותרות ללבוש לבנים וכ"מ בב"ח וב"י סי' תקנ"ד בשם מהרי"ק שורש ל"ה: י״ד וכן לכבוד שבת. משמע שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' וכ"ה בטור ובמשנה וכ"מ ס"ד וכ"כ הב"ח ססי' זה דנוהגין היתר אך הד"מ כ' וז"ל רחיצה היה לנו להתיר בע"ש מק"ו דכיבוס שאסור מדינא ואפ"ה מותר לכבוד שבת ק"ו ברחיצה אלא שנהגו איסור אפי' ברחיצה עכ"ל משמע דבכיבוס נמי נהגו איסור ומ"מ יש להקל אם אין לו כתונת לשבת וכ"מ בהגמ"נ וע"י עכו"ם פשיטא דשרי וכ' בהג"א דתספורת אסור אפי' לכבוד שבת ונ"ל הטעם דבלא"ה אין רגילין לספר בכל שבוע: ט״ו מר"ח ואילך. אפי' א"ל לכבס אחר ט"ב: ט״ז לאחר התענית. וק"ו שמותר בבשר ויין ואותן הנוהגים איסור בבשר ויין עד שבת נחמו טעות הוא בידם וא"צ התרה (רש"ל בתשובה) וב"ח כ' דצריך התרה דדוקא גבי הטיה בק"ש דלב"ה אין סרך מצוה בהטי' זו ולכן אסור להטות עצמו אבל בכל שאר דברים רשאי כל אדם להחמיר ואותן בני אדם אסורים גם כן לספר ולכבס עד יום ה' מפני כבוד השבת עכ"ל עמ"ש סימן ס"ג ס"ב ועוד נראה לי כיון דרשב"ג ס"ל בגמרא דכל השבת נהגו כרשב"ג ולכן אפי' חל ט"ו באב יום ו' אסורין בבשר ואם נהגו לספר ולכבס מיד אחר התענית נהגו דאין לנו לחייב אותן יותר ממה שנהגו: י״ז שנהגו לאסור. היינו היכא שחל בשבת ונדחה אבל חל ביום א' מותר מכ"ע: י״ח מיום ה'. לכבוד שבת אם חל ט"ב ביום ה' אסור לכבס ביום ה' לכבוד שבת אפי' מן המנחה ולמעלה (ר"ן ב"י ד"מ ולבוש) דלא כהתוס' שמקילין בדבר והב"ח כ' דכוונתם דביום ד' עט"ב אחר חצות שרי לכבס לכבוד שבת דא"א להמתין עד ע"ש מפני כבוד שבת וה"ה למי שיוצא בדרך למרחקים בשבת זו מותר לכבס לו ב"פ לכמה שבתות דודאי אי אפשר לו להמתין עד אחר ט"ב ומ"מ טוב לעשות ע"י עכו"ם עכ"ל ודבריו דחוקי' ודחוים דהא תניא חל להיות בה' לפניו אסור ולאחריו מותר חל להיות בערב שבת מותר לכבס בה' מפני כבוד השב' ואי איתא כדבריו למה קתני חל בה' לפניו אסור הוה ליה למתני חל בה' מותר לכבס בד' מפני כבוד השבת ונילף מק"ו דכשחל להיות בערב שבת דמותר בה' דהא א"א לכבס כלל בשבת אלא ע"כ כשחל בה' אסור לכבס בד' דאפשר לכבס בע"ש ועוד דדוקא בה' מותר דניכר שעוש' לצורך שבת משא"כ בד' וכ"מ במשנ' פ"ב דתענית ולכן אין היתר כלל לכבס ביום ד' וק"ו ליוצא בדרך דאסור לכבס לצורך אחר תדע דהא בטלי קצרי דבי רב עבי"ד סי' שפ"ט סס"א, אבל שחל יום ל' שלו בי"ח בתמוז מותר לספר כיון שאינו אלא מנהג והוי תכפוהו אביליו [ב"ח]: י״ט אסו' לעבריות כו'. אף על גב דמדינא שרי דליכ' שמחה כשמכבס לאחרים מ"מ אסור מפני מראית העין שאין ניכר שהם של עכו"ם [ת"ה] ואפש' דבצנעה יש להקל עמ"ש סי' ש"ה סי"א וה"ה במקום שהעכו"ם יש להם מלבושי' אחרים דניכר שהם של עכו"ם שרי עס"ז בהג"ה: כ׳ כלים חדשים. נ"ל שדרך לכבוש הבגדים במכבש א"כ הוי מגוהצין ואסורים מדינ' ומה"ט נהגו איסו' בבגדי שבת דאע"פ שלבשן כמה שבתות עדיין גיהוצם ניכר: כ״א מר"ח ואילך. והב"ח כתב דאסו' מי"ז בתמוז ואילך דהא אין מברכין שהחיינו כמ"ש סי"ז ולזה מ"ש שם דבשבת שרי לברך שהחיינו א"כ מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים אבל מר"ח ואילך אסור ללבוש אפי' בשבת א"נ מיירי שקנה בגד מתוקן כמו שהוא ובירך שהחיינו בשעת קניה קודם י"ז בתמוז דאז מותר ללבוש בין המצרים אבל מי שקנה בגד שאינו מתוקן ונתן לאומן לתפור מברך בשעת לבישה עמ"ש סי' רכ"ג ס"ד: כ״ב ומנעלי' חדשים. וה"ה דאסור ללבשן [אגודה הגמ"נ]: כ״ג ויש להחמיר. ולענין לבישה דעת הרב"י להקל משום דטעם איסור העשי' כמ"ש ס"ח משום שנהגו שלא למשתי עמרא משום שבטל אבן שתי' וכל תיקון בגדים הוי בכלל זה דהשתי' הוי תחלת המלאכה כ"מ בת"ה ובב"י וכתב בד"מ דמטעם זה אפי' עוש' לאחרים אסור ומשמע בת"ה אפי' עושה למכור בשוק אסור אבל לטוות חוטין מותר שאינו בכלל זה עכ"ל: ונ"ל שמותר לעשות אותן שקורין קרוני"ן שאורגין בעצים דלאו בגד הוא ועס"ה: כ״ד ונהגו להקל בזה. משמע דאפי' לישראל נהגו להקל ומיירי שנתן לו קודם ר"ח אבל אחר ר"ח פשיטא דאסור ליתן: כ״ה לאומנים עכו"ם. אף על גב דבכיבוס אסור כמ"ש סס"ג היינו לפי שנזכר בגמ' לאיסור משא"כ בבגדים חדשים והטעם לפי שעדיין אינו שלו ולא נקרא שמו עליו וכתב בהגמ"נ דאפי' בט"ב עצמו שרי לעשות בגדים ע"י עכו"ם לצורך נישואין עמ"ש ס"ב: כ״ו שלא לאכול בשר. נ"ל דמיד שהתפללו הקהל ערבית במ"ש אף על פי שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין וה"ה בר"ח לדידן ועמ"ש סי' רס"ג ורצ"א ס"ב ובטור סי' קי"ז ובי"ד ססי' שע"ה ויש נמנעין אחר שקיעת החמה: כ״ז ומותר בחומץ. עבי"ד סי' קכ"ג דאין אנו בקיאים איזו מקרי חומץ מ"מ הכא כיון שאינו אלא מנהג כל שבני אדם נמנעין לשתות מפני חמיצותו מקרי חומץ דאזלי' אחר לשון בני אדם עסי' ר"ד ס"ד ובי"ד סי' רי"ז: כתב הב"ח מי שקיבל עליו בפי' שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז ועד ט"ב אסור גם בשבת וצריך התרה עכ"ל ולכאורה נראה דכל הנודר אדעתא דמנהגא נודר ומותר בשבת וכמ"ש סי' תק"ע מיהו בספ"ח דנדרים משמע דאסור ע"ש בר"ן מ"מ נ"ל דכל שלא הוציאו בלשון נדר אלא בלשון קבלה בעלמא מותר בשבת עסי' תקי"ח ובסעודת מצוה ג"כ מותר: כ״ח ומצניעין הסכין. ועבי"ד סי' קי"ז אם מותר לנחור בהמות ובמ"ב: אין שוחטין עד י' באב ואם חל ט"ב ביום ה' מותר לשחוט אחר חצו' לכבוד השבת [ב"ח] אבל באבודרה"ם כתב הטעם דמר"ח עד התענית גזרי' דלמא אתי למיכל מיניה אבל ביום התענית לא שייך למיגזר א"כ לעולם שרי עסי' תקנ"ט ס"י ונ"ל דבמדינתינו שהעכו"ם אין אוכלין בשר ביום ו' וז' וא"כ לא ימצא קונים לבשר טריפה לכן מותרים לשחוט ביום ד' דאל"כ ממנעו ולא שחטו וכ"מ ממ"ש ס"ד ועססי' תצ"ז וסי' תקנ"ד סכ"ג וכן מ"כ מי שא"א לו לאכול מאכלי חלב יאכל בשר עוף שלא היה מקריבין ממנו קרבן וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה (ב"ח): כ״ט מותרין בתבשיל. דלצעורי קמכוון והא אצטער ועוד דדמי לנודר מן הבשר דשרי בתבשיל כמ"ש בי"ד סי' רי"ו ס"ט ונ"ל דשומן של בשר דינו כבשר עצמו ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן והאידנ' נהיגי עלמא לאסור אף בתבשיל של בשר וכ"כ בש"כ בי"ד סי' רי"ז סי"ט לענין נדרים ואסור לשנות המנהג דבנדרים אזלי' בתר מנהג המקו' ועוד דבנדר רגילין להזכיר ל' אכיל' וא"כ מדינא אסורין ג"כ בתבשיל ועוד דהב"י והד"מ כתבו לאסור: ל׳ ובשר מלוח. אף על גב דלענין בן סורר ומורה לא חשיב בשר: ל״א לתינוק. משמע דמותר ליתן לתינוק בשר ויין בשבת זו דמעיקרא לא נהגו איסור להחמי' בתינוק ודוקא בתינוק שאינו יודע להתאבל על ירושלים ועסי' שמ"ג וסי' תקנ"ט ס"ז וסי' תע"א וא"ל דדוקא משום מצוה מותר דהא בסי' רס"ט משמע דאף משום מצוה לא ספינן לתינוק איסורא אלא ע"כ ליכא בזה איסורא ובהג"מ כתב מהרא"ק הניח לבניו הקטנים לאכול בשר בערב (ע"פ) [ת"ב] שחל בשבת אחר חצות עכ"ל משמע דס"ל דלגדולים אסור ולקטנים מותר והא דכתב בשבת משום דמעשה היה בשבת שנשאר להם מסעודת שחרית כנ"ל: ל״ב לשתות הבדלה. אבל ב"ה יברך בלא כוס (מהרי"ל) עסי' קפ"ב: ל״ג וסיום מסכתא. ע' ברמ"מ סי' קי"ט וביש"ש ב"ק פ"ז סל"ז וכתב הר"א [באמרי שפר] פ' מצורע דגם לגמר מצוה עושין סעודה ועמ"ש סי' תקס"ח: ל״ד וסעודת אירוסין. קשה דהא כ' בס"ב דאסור לעשות סעודת אירוסין וכ' הש"כ בגליון שמצא בספרי דווקנא של גדולים שמחקו סעודת אירוסין עכ"ל אבל במנהגים איתא ג"כ סעודת אירוסין ודוחק למחוק כל הספרים והב"ח כת' דכשאין לו אשה ובנים שרי לעשות סעודת אירוסין כמש"ל בשם הר"ן מיהו עכשיו נוהגין איסור אפי' אין לו אשה ובנים עכ"ל מיהו אין ראיה כ"כ מהר"ן דשרי לעשות סעודה וגם בכל הפוסקים משמע שמדינא אסור סעודת אירוסין ואפשר לומר דהכא מיירי שלא בשעת אירוסין או שלא בבית ארוסתו דאז ליכא שמחה כ"כ כמ"ש סי' תקמ"ו ואפ"ה הוי סעודת מצוה ועסי' תמ"ד מ"ש דמשמע קצת דלא הוי סעודת מצוה: ל״ה שלא להוסיף. ז"ל מהרי"ל ודוקא ההולכים משום קורבה או משום ריעו' אבל ההולכים לשתות עבירה הוא בידם ובלבוש פסק כמ"ש במנהגים דמר"ח עד ט"ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחים י' מלבד הקרובים השייכים לבעלי הסעודה עכ"ל ומ"כ דנשים השייכות לסעודת מותרים ג"כ בבשר ויין ודוק' במקו' שמזמני' נשים לסעודה זו ומי ששולחין לו לביתו אסור לאכול כמ"ש סי' תקס"ח ס"ב ונ"ל דוקא פסולי עדות מקרי קרובים, עבי"ד סי' שע"ד ס"ו בהג"ה וכ"מ בת"ה סי' רצ"א דיש ללמוד משתה מאבל ובסיום מסכתא אף מי שלא למד עמהם יכול לאכול עמהם משום קורבה או ריעות דהא אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לכולהו רבנן (רמ"מ יש"ש ספ"ז דב"ק) ונ"ל דאין לנהוג קולות שניהם אלא או כרמ"א בקולו ובחומרו או כלבוש: וט"ב שחל בשבת ונדחה אין לו דין שבת שחל ט"ב לענין זה בזה כ"ע מודים עמ"ש ס"ד: ל״ו מנין מצומצם. והשאר אוכלים מאכל חלב ועמ"ש סי' קצ"ז ס"ג לענין זימון: ל״ז בעט"ב שרי. ונ"ל דעכ"פ יעשנה קודם חצות דבזה ודאי לא מהני מה שאוכלין אח"כ סעודת עראי על הארץ כמ"ש סי' תקנ"ב ס"ט דכיון שאוכלי' בשר יש להחמיר יותר: ל״ח לספר לקטנים. דקטנים נמי שייך בו חינוך אי משום אבילו' אי משום עגמת נפש (ת"ה סי' קנ"ב) וצ"ע דבי"ד סי' שפ"ד פסק דאין אבילות לקטן ונ"ל דבאבילות דרבים מחמירי' טפי: ל״ט מיהו בגדים כו'. ומ"מ לא יכבסו הרבה ביחד מט"מ והגמ"נ ונ"ל דיכבסו בצנעה אם אין מכבסין ע"ג הנהר עסי' תקל"ד: מ׳ שלא לרחוץ. נ"ל שיולדת מותר' לרחוץ כמ"ש בי"ד סי' שפ"א ס"ג ובברכות דף ט"ז ע"ב כתבו התו' דאפי' בט"ב מותרת לרחוץ ע"ש, ואין להקל בזה דאין אנו רגילין כ"כ ברחיצה: ר"ח שחל בע"ש יש נוהגין לרחוץ לכבוד שבת ויש רוחצין ביום ה' שלפניו (לבוש ומנהגים) וב"ח כתב דמי שרגיל לרחוץ כל ערב שבת ונמנע בזה עבירי היא בידו ודי אם מחמיר בשבת חזון: מ״א הראש בחמין. אבל אסור לרחוץ בבורית ומים ואפר שקורין לוי"ג (לבוש) אבל לרחוץ כל גופו נוהגים כל אדם איסו' (ד"מ) ומי שטובל בכל ע"ש לשם מצוה מותר לטבול גם בשבת זו (של"ה) מיהו מי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצינה גם עכשיו אסור לטבול: מ״ב מלומר שהחיינו. ובשב' שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו: מ״ג ולא יחמיץ המצוה. או הברכה (מהרי"ל) ואף על גב דכשרואה פרי חדש מחמיץ הברכה מ"מ כיון שנהגו להמתין עד שעת אכיל' לא מקרי מחמיץ הברכה עסי' רכ"ה: מ״ד שלא ימצא. ולדעת המתירי' בשבת צ"ל שגם בשב' אינו בנמצא ואם יקחהו בחול וישמרהו לשבת יתקלקל כגון גודגדניות קטנות: מ״ה מד' ועד ט'. באיכה רבתי איתא מסוף ד' עד ראש ט' ובנשא רבתי איתא מראש ד' עד סוף ט' ובכוונות האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקנ״א

א׳ אמרי' בגמ' דט"ב אין תלוי ברצו להתענות מפני שהוכפלו בו הצרות והקשו התו' הא בי"ז בתמוז נמי אירעו בו ה' צרות ותי' דחורבן הבית קשה טפי ועי"ל דבט"ב הוכפל צרה א' פעמיים: (א) ממעטין במשא ומתן. כ' ב"י ועכשיו לא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב ונרא' שהם מפרשי' דלא מתסר בנין ונטיע' אלא דוקא בדשמחה כסבר' ראשונה שהזכיר רבינו ומפרשי' דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה כדברי הסברא שדחו התו' ולפ"ז צריכין ליזהר ממשא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה כו' עכ"ל ואי משום הא לא אריא דהא אנו רואין דגם בצרכי חופה לא נשמע מונע בינינו ומה שדחו התוס' זו הסברא דהא לא אסרו אלא לעשות סעודה זו ודאי דחי' אמיתית והיאך נסמוך על סברא דחויה כזו ונראה דטעם המנהג להקל כפי מ"ש בסי' תקל"ט ס"ד טעם להיתר משא ומתן בח"ה אפי' ביש לו מעות משום שיש עלינו מס מלך ושרים והבאתי ראיי' מתו' פ' א"נ ה"נ יש לנו היתר זה במשא ומתן מן אב ואילך מה שאין ממעטין שוב מצאתי כן בדברי מו"ח ז"ל בשם רש"ל: ב׳ ואם הי' כותלו כו'. נ"ל אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר בזה לבנות וראייה מדכ' הטור וז"ל ואמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ליפול מותר ובנין של שמחה היינו בונה בית חתנות לבנו כו' ולפ"ז הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר. אפי' בכותל של חתנות קאמר שמותר אם הוא גוהה וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בנין סתם כל בנין קאמר כו' עכ"ל וקשה למה אמר ולפ"ז כו' הא ודאי גם לי"א מותר אם גוהה ויש סכנה יהיה מה שיהיה אין לך דבר שעומד מפני הסכנה ע"כ נראה דלא מיירי הטור כאן משום סכנה דאפי' באין סכנה כגון שעומדת הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנוס אדם לשם אפ"ה מותר כיון דאין איסור בנין אלא בשל שמחה ובזה מותר אפי' בשל שמחה אבל לפי הי"א דאסור בכל בנין ממילא גם אם גוהה ליפול אסור כל שאין בו סכנה וזה מדוקדק בלשון הטור סי' תק"מ לענין ח"ה כתב ואם הוא מסוכן ונוטה ליפול כו' וכאן לא זכר סכנה אלא ודאי דכאן לא מיירי מסכנה ואפ"ה מותר ואפי' בשל שמחה כנלע"ד: ג׳ שלא יקדמנו אחר. כן איתא בגמרא משמע דבלאו האי חששא אסור לארס ובטור כתוב דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה וק' א"כ למה הוצרכו בגמ' לטעם שמא יקדמנו אחר נ"ל דס"ל להטור דבמקום שאסור משום אבילות ל"מ שמא יקדמנו וראיי' מאבל דפסק הטי"ד סי' שצ"ב דאסור אפי' באירוסין וכן לענין תענית גשמים דאם עברו ולא נענו דממעטים אף באירוסין כמ"ש בה' תענית אלא ודאי דל"מ טעם שמא יקדמנו אלא לענין ח"ה דלא הוה טעמא משום אסור שמחה אלא משום עירוב שמחה בשמחה לזה מהני שמא יקדמנו ומ"ה כתב הטור היתר אירוסין אפי' במקום אבילות משום דאין כאן שמחה והיינו שמחה גדולה לית כאן לאפוקי מנשואין כמ"ש הטור אבל בנשואין בלא סעודה איכא שמחה ור"ל שמחה גדולה ואע"ג דהטור הביא כאן דברי ר"ן דנתן טעם גם בט"ב משום שמא יקדמנו היינו כיון שכבר הקדים דאין כאן שמחה גדולה מש"ה מהני גם טעם שמא יקדמנו אף על גב דאיכא קצת שמח' וט"ב לא חמיר כמו אבל דאבילות ישנה היא כמ"ש בי"ד סי' שצ"ו ובב"י: ד׳ ואפי' מטפחות הידים כו'. ז"ל רש"ל ואנחנו נוהגים איסור אפי' מר"ח כל דבר שנוהג בשבוע שחל ט"ב חוץ ממה ששייך לכבוד שבת אין לשנות כלל כגון כתונ' ומטפחת דנוהגין היתר אבל בסדינין כמדומ' שנהגו בו איסור וצ"ע דמחמרינן באבל ממש אף הכתונת לשבת אבל מטפחת הידי' והשלחן כמדומה שנוהגין היתר פשוט אפי' באבל הנלע"ד כתבתי ועבי"ד סי' שפ"ט עכ"ל: ה׳ וכלי פשתן כו'. בטור בשם הרמב"ן הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ דוקא בישנים אבל בחדשים יש בהם משום גיהוץ אלמא דכלי צמר אפי' ישנים אסור הלכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועי' אסורים וכן ישנים מכובסי' כולן אסורי' אפי' להניח אחר השבת כו' עכ"ל נראה פי' דהך ישני' מכובסי' דקאי ג"כ דוקא אאיסור גיהוץ דכמו שאסור גיהוץ בחדשים כן אסור לגהץ כלים מכובסים וזה אפי' בכלי פשתן וז"ש ב"י וכן ישנים מכובסים בין לבנים בין צבועים בין דצמר בין דפשתן כלן אסורים דבכיבוס לא שאני לן בין צמר לפשתן עכ"ל פי' לענין גיהוץ דכלים מכובסים אין חילוק בין צמר לפשתן כמו שאין חילוק בחדשים בין צמר לפשתן) ומו"ח ז"ל הקשה על ב"י במ"ש דבכיבוס לא שאני כו' דזה א"א להרמב"ן דלדעתו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ שלנו ולא משום כיבוס שלהם גם הב"י גופי' כתב קודם לזה ומיהו כלי פשתן ישני' בין לבנים בין צבועי' לכבס או לגהץ להניח מותר ונראה דלא דק או שיש ט"ס כו' עכ"ל הוא סבר דמ"ש ב"י בכיבוס לא שאני לן כו' היינו לאסור לכבס ומ"ה הקשה לו כן אבל באמת לא דק בדברי' אלו דהב"י קאי על הרמב"ן דמיירי בבגדים מכובסים כבר קודם שבוע זו אלא דבשבוע זו בא לגהץ אות' זה אסור אפי' בפשתן אפי' בגיהוץ שלנו אבל באינ' מכובסים מותר אפי' בגיהוץ שלהם כדי להניח ומה שסיים הרמב"ן וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בישינים בין במכובסים דקאי אדסמיך ליה וזה פשוט לע"ד לדע' הרמב"ן: אשה הלובשת לבנים עמ"ש בי"ד סימן שפ"א מדין זה: ו׳ אסור לעבריות לכבס כו'. הטעם משום חשש מראית עין: ז׳ דלא למשתי עמרא. פי' שלא לעשות חוטים שתי מצמר וכתב ב"י נרא' דל"ש לו ול"ש לאחרים בין בשכר בין בחנם דהטעם משום דפסקה בט"ב אבן שתיה משום השתות יהרסון וזה שייך בכל גווני: ח׳ שלא לקדש כו'. לאו דוקא ממש אחר ט"ב דהא כתב ססי' תכ"ו ס"ב דאין מקדשין הלבנה במוצאי ט"ב או בשאר תענית אלא כאן אמר עד יום אחר ט"ב: ט׳ ומותר בחומץ של יין. דאיסור זה הוה כמו נדר כמ"ש ב"י בשם תשובת אשכנזית ובנודר מן היין מותר בחומץ יין כמ"ש בי"ד סי' רי"א סי"א לכאורה נראה כיון דאיתא שם דנודר מן היין ונעשה אותו יין חומץ אסור בו ה"נ כן הוא שאסור בזמן זה מחומץ שנעש' מיין בזמן ההוא אבל אינו נראה כן דשם הוה היין עצמו אסור מצד איסור נדר דרביע עליו משא"כ כאן דאין האיסו' אלא משום שמחה ובחומץ ליכא שמחה א"כ נהפך האיסור עצמו להיתר וגם בבשר לדין התלמו' מוכח כן בטור בסי' שאח"ז דמות' אחר ג' ימים והוא ממש כחומץ דכאן והא ראיי' דכאן הותר בתבשיל של בשר כמ"ש אח"ז ואילו בנודר מן הבשר ויין זה ודאי גם התבשיל שקיבל ממנו טעם אסור וכמ"ש בי"ד סי' רי"ז אלא ודאי כמ"ש ודומה כאן לנודר מבשר ויין סתם דמותר בתבשיל שיש בו טעם יין וכ"ש דמותר כאן בנתערב יין בתבשיל אע"פ שיש בו טעם יין כנלע"ד פשוט וכ"מ בכל בו שמביא ב"י בסימן זה מטעם שכתבתי מבואר דבימים אלו מותר ברוטב של בשר כמו בנודר מן הבשר בי"ד סימן רי"ז: י׳ מר"ח עד התענית. בפ' בתרא דתענית פליגי ר"מ ורשב"ג ר"מ ס"ל דאיסור כיבוס ותספורת הוא עד התענית ורשב"ג ס"ל דאיסור כל אותו שבת פי' שבוע ופסק רבא הלכ' כר"מ דאינו אסור אחר התענית אפי' באותו השבוע וכתב רש"ל בתשובה סימן נ"ד דיש אנשים נוהגין שלא לאכול בשר באותן ג' שבועות ומוסיפין עד שבת נחמו כאשר כתוב במנהגים דלא שפיר עבדי כיון שעברו הטעמים שנאסר בשבילו בבשר ויין וסיים ועוד נראה דאפי' בא א' להחמיר עד השבת כרשב"ג דלא יאות עביד כדאי' פ"ק דברכות אר"ט אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת ע"ד ב"ה ופירשו התו' אע"פ שהחמיר על עצמו לעשות כב"ש וב"ה ג"כ מתירין לעשות כב"ש להטות ולקרות מ"מ מאחר שבא לכוין עצמו לעבור ע"ד ב"ה אפי' הוא להחמיר חייב מיתה ה"ה כאן דקבעו הלכ' כר"מ והוא בא להחמיר כרשב"ג שנקרא חוטא שמצער גופו בכדי עכ"ל ואין דברי הרב ברורי' בזה דהא כתבו התו' שם במסקנ' בשם הר"ר שמעי' וז"ל כה"ג גבי קריאת שמע אע"ג דמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב"ה אין נכון כדאית' במתני' כדאי היית לחוב בעצמך אם עשה כב"ש לב"ה לא עשה ולא כלום עכ"ל א"כ לא היה ר"ט ראוי לעונש אלא מצד שעש' כדברי ב"ש מה שאינו נכון לב"ה משא"כ כאן בפלוגתא דר"מ ורשב"ג דלא עבד כלום לר"מ במה שעושה כרשב"ג גם מו"ח ז"ל חולק על רש"ל בזה מטעם אחר ע"כ ודאי אין על המחמיר בזה שום עון אשר חטא רק נלע"ד שהמחמי' אסור לומר שהוא חש לדברי רשב"ג דבזה נראה כחולק על פסק דרבא ח"ו אלא יחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ולא יאמר כלום: י״א מותרים בתבשיל כו'. בסמוך נתבאר דאף ברוטב של בשר מותר: י״ב כל השייכים לסעודה. נראה פי' כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה הן מחמת שהוא אוהבו דאי' במהרי"ל אם אירע מילה או פדיון הבן וסיום מסכתא דהן סעודות מצוה משנכנס אב מותר לקרואים שם בבשר ויין דוקא קרובים מחמת קורבה או ריעות אבל ההולכים שם רק לשתות ובלא"ה לא היו הולכים ה"ל מצוה הבאה בעבירה ומיהו שבת שחל ט"ב בתוכה לא יאכלו אלא בני מצוה רק מנין בצמצום ויש מקילין ומהרי"ל אמר בשבוע שחל ט"ב כל השייכים לברית מותרים כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם מהר"מ במרדכי גדול דהתיר לכל הקרואים לאכול בשר כו' ואילולא דברי רז"ל היה נ"ל היתר לגמרי בסעודת מילה וראייה מדאשכחן בפ"ק דמ"ק דף ט' ששלמה דחה תענית י"כ בשביל בנין ב"ה ומצינו שבת דוחה בנין ב"ה אלמא שבת עדיף מבנין ב"ה ומילה דוחה שבת א"כ כ"ש שמילה תדחה תענית של בשר ויין שהוא אינו אלא מנהג ונהי שתענית ט"ב דוחה סעודת מילה שגזרו רז"ל אפי' על פריה ורביה בשביל כבוד בית אלקינו מ"מ בדבר זה שאינו אלא גדר בעלמא ואף ע"ג דאיתא שם שהיו ישראל דואגים מטעם דשמא צורך הדיוט אסור כאן לא שייך לומר כן דא"כ יהיה אסור לכל אפי' להשייכים לסעודה ע"כ נראה דהמיקל בדבר זה בסעודת מצוה לאכול שם כל הקרואים לא הפסיד והך מנין מצומצם שכ' רמ"א כ' בהג"מנ דהיינו נוסף על הקרואים ונראה פירושו דהיינו הקרואים שהם קרובים שהם שייכים בודאי להסעוד': י״ג תספור' שבוע זו נרא' דה"ה נטילת ציפרנים דאסור בשבוע זו אבל קודם לזה מותר אפי' לפי מה שנהגו איסור בתספורת מן י"ז בתמוז כמ"ש רמ"א בס"ד מ"מ נטילת צפרנים קיל מזה כמ"ש לענין אבל בי"ד סי' ש"ץ דמותר במקום מצוה גבי אבל ה"נ כאן אין להחמיר בו בחומרת המנהג כנלע"ד: י״ד אבל לא במספרים. כ' מו"ח ז"ל דזה דוקא בשבוע שחל ט"ב אבל קודם לזה מותר בתכפוהו אבילות דהיינו ששלמו ל' שלו באותן ימים דמותר בכיבוס ותספורת: כתבו התוס' בפ' בתרא דתענית דף כ"ט ואע"ג דשלחו משמיה דר"י דכלי פשתן מותר לכבס במועד מ"מ החמיר לנו מורי רש"י לתת סדינים שלנו לכבס אותם בשבוע שהיה בה ט"ב קודם התענית אבל היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת עכ"ל והקשה ב"י דבר תימה הוא להתיר לספר ולכבס בט"ב עצמו ותו דבהדיא תניא חל להיות בה' לפניו אסור לאחריו מותר וא"א לשמעי' דבו ביום עצמו מותר ותו דגבי חל להיות בע"ש קתני אם לא כיבס בה' מותר מן המנחה ולמעלה ומסיק דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל להיות בה' דודאי אסור בו ביום אפי' לאחר מנחה וא"ל דמה דשרי התו' מחצות ולמעל' היינו ביום ד' שהוא עט"ב דהא תניא בחל בה' לפניו אסור ותו דטפי יש להחמיר אחר חצות מקודם חצות הלכך אין לסמוך על הוראה זו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים להך א"ל שזכר הב"י והא דתניא לפניו אסור היינו שלא לכבוד שבת ולא דק דבהדיא זכר שם בברייתא במקום שמותר לכבס היינו מפני כבוד השבת וא"כ במקום האסור אסור אפי' לכבוד שבת. ולעד"נ דברי התוספות כפשוטן נכוני' דבט"ב עצמו מותר אחר חצות דאחר חצות שייך ליום מחר כמ"ש שאחר חצות נוהגים לשחוט ולהכין צרכי הסעודה כדאי' לקמן וכן הוא בהרב' דברים ובזה ניחא קושיות ב"י למה אמרו דמותר לאחריו ולא אמרו רבות' דאפי' בט"ב עצמו מותר ביום אחר חצות דהא בהא תליא כיון דמותר ביום מחר ממילא מותר ביום שלפניו אחר חצות דאז אין החומרא כ"כ עליו והקילו לכבוד שבת כאן לגמרי ומ"ש ב"י דהא חל ט"ב בע"ש לייט אביי מאן דכיבס בט"ב עצמו לק"מ דהתם היה אפשר לו בה' כדאי' בברייתא שם חל להיות בע"ש מותר לכבס בה' ואם לא כבס בה' מותר לכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה לייט עלה אביי נראה דעיקר לטותא דאביי כיון דהיה יכול לכבס בה' ולא כיבס אבל בחל ט"ב בה' א"א לו לכבס ביום ד' שאין היתר כלל אפי' לכבוד שבת אלא בה' כדאי' שם בבריית' אז אין עליו חטא במה שכובס לכבוד שבת אחר חצות כי א"א לו קודם לזה ודומה לזה אמרי' גבי גלוח במועד דכל שהיה אפשר לו לגלח קודם המועד אסור לגלח במועד ואם לא היה אפשר מותר לגלח במועד וה"נ ממש כן וא"כ הורא' זו נכונה ומסתבר אלא דמ"מ לדידן אין להקל בכך כיון דאנן מחמירין אפי' ביום העשירי כדלקמן ע"כ פשיטא שאין קולא בט"ב עצמו אחר חצות ומו"ח ז"ל התיר ליוצא בדרך למרחוק בשבוע שחל בה ט"ב לכבס לו בגדי פשתן לכבוד שבת אפי' לכמה שבתו' שהוא צריך כיון דאחר ט"ב לא ימצא לכבס אותם: ט״ו ויש מתענים כו'. עסי' תקס"ב דהם צריכים להשלים התענית ע"ש: ט״ז ויש מקילין בחפיפת הראש. כ' מו"ח ז"ל דאם אירע ר"ח בע"ש נ"ל דרוחצין לכבוד השבת וכ"כ במנהגי' שכן נהגו ואע"פ שכ' שם בשם מנהגי דורא דרבותינו שבמגנצ"א נזהרין ומקדימין לרחוץ מ"מ ל"נ להחמיר שהרי במרדכי פ"ב דשבת האריך בראיות דמצוה לרחוץ בע"ש ובמרדכי הארוך מסיים אבל ביום ה' לא הוה יקרא דשבת אא"כ א"א לו לרחוץ בע"ש ועוד שאף בשבת חזון חומרא יתירה שהרי אף כיבוס התירו בגמ' לכבוד השבת אפי' ביום ה' שחל ט"ב להיות באותה שבוע ואף אנו נוהגין היתר בזה וא"כ היאך נחמיר ברחיצ' שלא אסרוה בתלמוד כל עיקר וכבר הפליג ע"ז הרב רש"ל בתשו' סי' צ"ב ושאין המנהג כ"כ יאות לבטל הרחיצה בע"ש אלא מה אעשה שכבר נתפשט המנהג עכ"ל א"כ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בע"ש של חזון דחל לפעמי' בעט"ב ראוי להחמיר מחצות ואילך כמו עט"ב דעלמא ומשום לא פלוג נהגו לאסור בכל ע"ש של חזון אבל בע"ש שהוא ר"ח שאינו שבת של חזון לא ראיתי לאסור כלל ובפרט הרגיל לרחוץ בכל ע"ש כשאפשר לו ונמנע עתה עון יש בידו עכ"ל וכל מי שרגיל כל השנה להיות נזהר שלא למנוע שום פעם מלרחוץ בע"ש זה יוכל לסמוך ע"ז אפי' בע"ש שחל בו ר"ח ובלבד בשבת חזון יש לנהוג איסור בכל גווני בע"ש: י״ז וכן בפרי שלא ימצא כו'. ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת: טעם דמניעות בשר ויין מן י"ז בתמוז עד ט"ב שנוהגים יחידים וקצת מתענים לגמרי יש בו ג' טעמים. הא' שדניאל התענה שיעור זה. הטעם הב' משום דהום כחדא צערא מן י"ז שהובקעה העיר עד ט"ב שנחרב הבית. הג' משום שבטל התמיד ונסוך היין מן י"ז בתמוז וכתב רש"ל בתשו' סי' צ"ב דלכל הג' טעמים אין שייך איסור רחיצה וכ"כ בסמוך דין רחיצה בע"ש ור"ח בשם מו"ח ז"ל ולפי טעמים אלו הי' לנהוג החומר' אפי' בשבתות שבין המצרים אלא שמשום כבוד השבת לא החמירו כלל ונ"ל דהנודר מבשר ויין בשלשם שבועות אלו אף שלא התנה בפי' להיתר בשבת מ"מ אין שבת בכלל דכלל גדול אמרי' בי"ד סי' רי"ח דבנדרים הולכים אחר כוונת הנודר וכאן נתכוין זה הנודר להיות מכת הפרושין שנוהגין חומרא זו בין המצרים ובשבת אין נוהגים חומרא א"כ ג"ז הנודר בודאי כוונתו כן אלא דנודר לזרוזי נפשי' דלא ליגרי ביה יצה"ר שיתחרט מלנהוג כן אם לא ידור ואע"ג שכתבתי בי"ד סי' ר"ב דהאומר שלא אוכל בשר ג' שבועות גם השבתות בכלל שאני התם דאמר סתם ג' שבועות משמעותם ג' שבועות שלימות מה שאין כן כאן דמורה בפי' על אלו שבין המצרים ודאי דעתו כמו שנוהגין בין המצרים בשביל החורבן כדלעיל וזה אין שייך בשבת דהא לא נהיג חומרא דבין המצרים בשבת כלל ומו"ח ז"ל כ' אע"ג דהנוהג איסור סתם בין המצרים אינו נוהג בשבת מ"מ הנודר בפירוש יש גם שבת בכלל והנלע"ד כתבתי: י״ח ולא יכו התלמידים. מפורש במדרש אפי' ברצועה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקנ״א

תקנ״א:א׳תרמ״ה א׳ (ס"ק א) ממעטים כו' כמ"ש התוס' פ"ק דמגלה דף ה' ע"ב. שכתב דע"כ ממעטים ר"ל שאין ששין כלל אבל א"ל ממעטים אבל ששים קצת דאם כן ה"ל לפרש השיעור מה קורא מעט עכ"ל אע"ג דהתו' כתבו כן אתענית גשמים והתוס' שם סוברים דאותן התעניות חמירי מט"ב אפ"ה יליף מיניה מ"א דגם משנכנס אב הדין כן. דהא גם משנכנס אב קתני ממעטים ואיכא ג"כ ראית התו' דא"א דמעט מותר ה"ל לפרש השיעור וכ"כ הרב"י ואע"ג דלפ"ז במו"מ דקתני ג"כ ממעטים במו"מ ה"ל לאסור כל משא ומתן וכדהוי ס"ל לאנשי בו"דן באמת כמ"ש הרב"י יעי"ש. ז"א דוקא לענין שמחה ע"כ צ"ל דאין שמחים כלל דאל"כ לא נדע שעורו. וה"ל לברייתא לפרש. משא"כ במו"מ הן לדעת האומריה דאין איסור כ"א מו"מ של שמחה הרי נתנה ברייתא שיעור דתיבת שמחה דקתני בש"ע קאי גם על מו"מ ובברייתא דלא הוזכר של שמחה מ"מ הרי גם בבנין לא הוזכר דדוקא של שמחה וצ"ל דהברייתא סמכה את עצמה דמעצמנו נבין ונדע דלא אסור כי אם של שמחה. וה"ה דמהאי טעמא לא הוזכיר במו"מ של שמחה דגם כן נדע מעצמנו של שמחה וכן לאידך פוסקים דס"ל דכל מו"מ אפי' אינו של שמחה צריך למעט ולא הותר כי אם כדי פרנסתינו ג"כ לא הוצרך ברייתא ליתן שיעור דממילא נדע גבול להאי מיעוט. והיינו יותר מצורך פרנסתו. מה שא"כ בשמחה ליכא גבול מצד הסברא לחלק עד כמה מותר. ואי איכא שיעור ה"ל לברייתא לפרש אע"כ דאין שמחים כלל ועיין סעיף ב': תקנ״א:א׳תרמ״ו א׳ (ס"ק ב) לשתמיט כו' וכ"מ בגמ'. תענית דף כ"ט ע"ב אר"פ הלכך בר ישראל דאית לי' דינ' בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ומדנקט באב סתם משמע כל החדש אפי' אחר התענית: תקנ״א:א׳תרמ״ז א׳ (ס"ק ג) וב"ב כו' ואף שהנשים כו' ובס' א"ר לא מסתבר ליה לחלק בין איש לאשה בזה. וכ' דלשון הרב"י משמע ג"כ להיתר שכ' מוהל (לשון יחיד) והסנדקים (בלשון רבים) משמע דכולל גם המוציא ומכניס בכלל ההיתר. וסיים כמדומה שכן עמא דבר: תקנ״א:א׳תרמ״ח א׳ (ס"ק ד) הכתונת כו' מותר כו' וכ' ט"ז ס"ק ד' בשם רש"ל דבשבת מותר גם מטפחת הידים והשלחן אבל אסור להציע סדינים ע"ש: תקנ״א:א׳תר״נ א׳ (ס"ק ו) בגדי כו' שפינהאל"ץ. הוא מה שאנו קורין פא"ר שפי"ל: ב׳ קט"א. הוא לבוש עליון. אבל שאר בגדים לבש של חול: תקנ״א:א׳תרנ״א א׳ (ס"ק ז) של שמחה. קאי גם אמו"מ כו' הרב"י כ"כ מדחזינן דאין העולם נזהרים למעט במו"מ ע"כ ס"ל כי"מ שהביאו התו' דמפרשים דגם מו"מ אינו אסור אלא של שמחה אבל ט"ז ס"ק א' דחה זה. דהא חזי' דגם במו"מ של שמחה דהיינו צורכי חופה אין נמנעים ועוד דהא התו' כתבו אהאי פי' דלא נהירא ליה וז"ל דלא אסור אלא סעודה עצמה עכ"ל ור"ל א"א דאין מו"מ אסור כ"א של שמחה. אם כן למה אסרי' צורכי חופה דגם זה ל"מ שמחה כ"א סעודת נשואין לכן כ' ט"ז דמן הדין באמת כל ריבוי מו"מ אסור כ"א כדי פרנסתו. אבל לדידן שיש עלינו מס המלך והשרים נכנס הכל בכלל כדי פרנסתו ומה"ט אף דמדינ' דגמ' אסור להלות לגוי ברבית כ"א כדי חייו דחיישינן שמא ילמד ממעשיו ואפ"ה כתבו התוס' בזמן הזה הכל מותר מטעם הנ"ל: ב׳ צריך התרה. כ"כ הרב"י ע"ש: ג׳ עבי"ד סי' רי"ד: ד׳ ר"ל דמבואר דחומר' שנהגו מצד טעות א"צ התרה. אבל דבר שיודעים שמותר והחמירו מצד סייג צריך התרה. ובב"י משמע דהם נוהגין כן מצד טעות דמפרשים דכמו שכתבו התוספות דממעטים בשמחה דר"ל שאין שמחים כלל ה"ה דממעטינן במו"מ ר"ל דאין נושאים ונותנים כלל וכתב שאין פירוש זה אמת א"כ מנהגם בטעות ולא הוי צריך התרה ואעפ"כ כתב הרב"י דצריכים התרה. צ"ל אף שכתב הרב"י ללמד עליהן זכות דמפרשים דמדינא כל מו"מ אסור דומי' דשמחה מ"מ אפשר לומר דגם הם ידעו האמת שאין הפי' כן אלא שהחמירו על עצמם לאסור על עצמם כל מו"מ לכך מספק צריך התרה אם לא שנאמר דהרב"י ס"ל כי"א שהביא שם בי"ד דמנהג טעות צריך התרה. וא"כ לפי' מה דהביא שם ביו"ד דעה ראשונה שהיה כל פעם עיקר להרב"י כידוע דרכו. שמנהג טעות א"צ התרה. ורמ"א כ' שם שכן המנהג לא הי' צריך כאן התרה והוא דוחק: ה׳ בכל מו"מ. כ"א כדי פרנסתו כנ"ל: ו׳ ובסי' תקנ"ד ס"ס כ"ב כצ"ל שכתב הרב"י במקום שנהגו שלא לעשות כו' שאפי' משנכנס אב ממעטים מלישא וליתן עכ"ל ע"כ צ"ל כל מו"מ דהא התם לאו במידי דשמחה מיירי: ז׳ כתב הב"י בשם הר"ן והוא חולק על ש"ע שהוא דעת הרמב"ם ועיין בב"י: תקנ״א:א׳תרנ״ב א׳ (ס"ק ח) ולצורך כו' שאין לו אשה ובנים. וא"כ לא קיים עדיין פו"ר: ב׳ ומה שאין נוהגין כו' ר"ל איך נתיר לצורך נשואין דהוי מצוה דהא נשואין גופיה אסורה. ואיך נקל יותר בצורכי נשואין מנשואין עצמה לזה כ' דודאי נשואין כה"ג בא"ל אשה ובנים ג"כ מותר. ומה שלא נהגו לישא אפילו כה"ג אין הטעם משום איסור אלא דלא מסמני מלתא: ג׳ וא"כ כמו דנשואין כה"ג מותר ה"ה דצורכי נשואין כה"ג מותר אם נושא מיד אחר התענית: תקנ״א:א׳תרנ״ה א׳ (ס"ק יא) לספר כו' שמעתי שי"א ליטול צפורנים כו' עיין בט"ז ס"ק י"ג: תקנ״א:א׳תרנ״ז א׳ (ס"ק יג) בט"ב כו' אבל במ"ב סי' ה' משמע כו' המ"ב מתיר גם רחיצה לצורך ליבון ע"י שינוי קצת. דהרב"י כתב דבא"ז התיר לטבול בליל ט"ב וכן בז' ימי אבלות. ואפילו לרחוץ כדי ללבן כ' בא"ז דשרי רק דמשנה הרחיצה קצת אבל חלוק לבן ודאי תלבוש. וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק עכ"ל. ורמ"א בי"ד סי' שפ"א לדידן דקי"ל דטבילה אסורה כ"ש רחיצה לצורך ליבון. וע"ז חלק מ"ב. כיון דהרחיצה אינה לתענוג אלא לצורך מצוה למה תאסר ניהו דאסרינן הטבילה דלא כא"ז היינו דהא"ז לטעמיה דס"ל טבילה בזמנה מצוה. אבל אנן דקי"ל דלאו מצוה לאיזה צורך תטבול. דהא לבעלה אסור' דהא ט"ב וכן אבל אסור בתשמיש המטה וכן ביה"כ. אבל רחיצה לליבון כיון שאינו לתענוג מה"ת תכנס לספק ולכן מותר עכת"ד. והט' ז בי"ד סי' שפ"א הביא דבריו וסיים וז"ל ומ"מ למעשה נ"ל דאין לה לרחוץ ללבישת הליבון אלא תרחץ פניה של מטה ותלבש חלוק נקי לא לבן ממש כו' כן נ"ל ברור ונכון: ב׳ והמחמיר בזה לדחות לבישת הליבון לגמרי הוא מן המתמיהים עכ"ל לענין אבלות וה"ה כאן לענין ט"ב: תקנ״א:א׳תרנ״ח א׳ (ס"ק יד) וכן לכבוד כו' מותר לכבס. דהא כ' אשה הלובשת לבנים מותרת לכבס וללבוש כו' וע"ז כ' וכן לכבוד שבת משמע דחד דינא א"ל עם אשה הלובשת לבנים: ב׳ משמע דבכיבוס נמי נהגו כו' מדכ' ד"מ נהגו איסור אפי' ברחיצה. ומלשון אפי' משמע דכ"ש כיבוס: תקנ״א:א׳תרנ״ט א׳ (ס"ק טו) מר"ח ואינך אפי' א"ל כו' אפשר משום דס"ל דע"כ עיקר האיסור משום הנתינה לגוי. דהא קודם ר"ח מותר ליתן אפי' כובסת אחר ר"ח: תקנ״א:א׳תר״ס א׳ (ס"ק טז) לאחר כו' וא"צ התרה רש"ל בתשובה סי' נ"ד: ב׳ דדוקא גבי כו' דזה ראיית מהרש"ל דב"ש ס"ל בבקר יעמוד בשעת ק"ש ובערב יטה דכתיב בשכבך ובקומך בעי' דרך שכיבה ודרך קימה. וב"ה ס"ל דקורא כ"א כדרכו דכתיב בלכתך בדרך שאינו לא דרך קימה ולא דרך שכיבה. ובשכבך ובקומך ר"ל בזמן שכיבה ובזמן קימה ואר"ט פ"א אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים וא"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. הרי כיון דאפסק' הילכת' בש"ס כב"ה נגד ב"ש העושה כדברי ב"ש עושה שלא כדין. וכאן פליגי ר"מ ורשב"ג דר"מ דס"ל דאחר התענית מותר מיד ורשב"ג סבירא ליה דאסור לאחר התענית כל השבת ופסק רבא לקולא כר"מ א"כ העושה כרשב"ג עושה שלא כדין ולכן א"צ התר'. אבל הב"ח כתב דאין הנדון דהכא דומה להתם. דבשלמא בק"ש לב"ה ליכא שום סרך מצוה בהטי' כיון דלא דרש בשכבך ובקומך כדדרש ב"ש א"כ כשמטה א"ע בשעת ק"ש ע"כ נראה משום דס"ל כב"ש. וזה שלא כדין נגד הש"ס דפסק כב"ה. משא"כ הכא לענין ט"ב. דגם לר"מ אי מחמיר ואוסר ע"ע גם אחר התענית עביד שפיר דכדאי הוא בית אלהינו: ג׳ דהא מחמירים יותר חומרות ויש מתענים בעשירי. א"כ המחמירים אחר התענית אינו נראה דס"ל דהלכתא כרשב"ג נגד פסק רבא. אלא אע"ג דגם הוא ס"ל כרב' דקי"ל כר"מ מדינא מ"מ הוא רוצה להוסיף חומרא על עצמו. ובזה לא עביד שלא כדין: ד׳ ועוד נ"ל כיון דרשב"ג ס"ל כו' נהגו כרשב"ג כצ"ל. ואין כוונות מ"א בזה לישב קושית מהרש"ל אדרבא זו היא קושית מהרש"ל איך רשאי לפסוק כרשב"ג נגד פסק רבא. אלא גם מ"א מחזיק בתירוץ הב"ח. אלא שנראה מדברי הב"ח שאינו אלא חומרא בעלמא וא"כ אי ט"ו באב הוא קודם השבת רשאים לאכול בשר ביום ט"ו. כיון שהוא מימים שאין אומרים בו תחנון כדלעיל סי' קל"א. לזה כ' מ"א דמסתמא טעם המחמירים אף דמודים דמצד הדין שרי אחר התענית כדפסק רבא כר"מ. מ"מ מוסיפים חומרא כרבן שב"ג וכמ"ש הב"ח. וכיון דמחמירים כרשב"ג. ולרשב"ג דאסור מדינא ודאי דאפי' בט"ו באב אסור א"כ הם שמחמירים כרשב"ג גם להם אסור בט"ו. והיינו מן הסתם: ה׳ אבל אם נהגו לספר כו' ואין מחמירים רק לענין בשר ויין והיינו דלא כרשב"ג אין בכך כלום ואין לנו לחייבם כו': תקנ״א:א׳תרס״ב א׳ (ס"ק יח) מיום ה' כו' דלא כהתוס'. והביא הרב"י ראיה חדא מדתניא חל בה' לפניו אסור לאחריו מותר (כמ"ש מ"א אח"ז) ולהתוס' לאשמעינן רבות' דאפי' בו ביום מותר מן המנחה ולמעלה. ועוד אהא דתניא אם חל בע"ש אם לא כיבס בה' מותר לכבס בו' מן המנחה ולמעלה. ולייט עליה אביי מאן דעביד הכי. כ"ש כשחל ביום ה' דאסור בה' מן המנחה ולמעלה: ב׳ דכוונתם. ר"ל של התוספות דגם התוס' מודים דבה' אסור אפי' מן המנחה ולמעלה: ג׳ אע"כ כשחל בה' אסור. לכבס בד' כצ"ל: ד׳ וכ"מ במשנה פ"ב דתענית. דתנן אנשי משמר ואנשי מעמד היו אסורים לספר ולכבס כל ימי השבת. וביום ה' מותרים לכבוד שבת. ואין כוונת המ"א לדחות בזה דברי הב"ח דאם חל בט"ב בה' לאסור בד'. דשאני התם דאפשר לכבס ביום ה'. אלא בא להביא ראיה לסברתו דדוקא ביום ה' ניכר שעושה לצורך שבת. והיינו מדלא התירו לאנשי משמר ומעמד לכבוד שבת כ"א ביום ה' ע"כ ביום ה' יותר ניכר שעושה לכבוד שבת מביום ד' א"כ מסברא י"ל דביום ד' אין מתירים לכבוד שבת: ה׳ דהא בטלי קצרי (היינו כובסים ) דבי רב. דבתענית דף כ"ט הוכיח ר"ש דע"כ אפי' לכבס ולהניח אסור בשבת שחל בו ט"ב מדבטלי באותו שבת קצרי דבי רב וה"ל לכבס עכ"פ להניח אלא ע"כ דגם להניח אסור. וא"כ אכתי תיקשי דהא ודאי נזדמן בישיבתו הגדולה של רב שהיו אנשים שיצאו למרחקים וה"ל לכבס לדידהו אע"כ דגם זה אסור. ועט"ז סס"ק י"ד. ועיין בס' א"ר: תקנ״א:א׳תרס״ג א׳ (ס"ק יט) אסור כו' דליכא שמחה כו' וצ"ל דגם היסח דעת מאבילות לא שייך בזה וכמ"ש מ"א ס"ק י"ב דבמלאכתו עוסק. אלא דלפ"ז לא ידעתי גם בשל ישראל אם אין הכתונת של המכבס אלא מכבס לאחרים בשכר מאי היסח הדעת שייך בזה. ודוחק לומר משום מראית עין שיסברו שהוא שלו. ואולי אפשר האיסור משום בעל הכתונת שנתנו לכבס נראה כמסיח דעת: ב׳ עמ"ש סי' ש"ה כו' ר"ל אע"ג דקי"ל כ"מ שאסרו חז"ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור. מ"מ היינו דוקא היכי דא"ל שיאמרו שעבר על איסור תורה. מה ש"כ כאן דל"ל כ"א שעשה איסור דרבנן מותר בצנע' כ"מ שם אלא דמ"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו הקשה על כלל זה ע"ש מ"ש: תקנ״א:א׳תרס״ד א׳ (ס"ק כ) כלים כו' נ"ל שדרך לכבוש כו' לפי שלא מצינו בגמ' איסור לבישת בגדים חדשים הוצרך מ"א ליתן טעם שהן בכלל איסור מגוהצים שאוסר הש"ס וכמ"ש סעיף ג': תקנ״א:א׳תרס״ה א׳ (ס"ק כא) מר"ח כו' דהא אין מברכים כו' ועל בגדים חדשים צ"ל שהחיינו כמ"ש סי' רכ"ג: ב׳ ולפי מ"ש כו' בא ליישב דעת הש"ע שלא החמיר אלא מר"ח ואילך. (ועל המחבר דאינו אוסר רק באותו שבת ל"ק דהא המחבר כ' לשון איסור) ולענין שלא לברך שהחיינו כ' בסעיף י"ז רק טוב ליזהר כו' וא"כ י"ל דבאמת טוב ליזהר מללבוש בגד חדש מי"ז בתמוז. אבל על רמ"א קשה יותר שגם מר"ח ואילך לא כתב ל' אסור להדיא אלא ואנו מחמירים. וכן בסעיף י"ז משמע מל' רמ"א דס"ל דיש איסור לברך שהחיינו בין המצרים שכ' וכן בפרי כו' מותר לברך כו' משמע דזולת זה יש איסור: ג׳ עמ"ש סי' רכ"ג וע"ש הטעם אבל ט"ז חולק שם וס"ל דגם כה"ג מברך בשעת קנין: תקנ״א:א׳תרס״ז א׳ (ס"ק כג) ויש כו' דעת הרב"י כו' ניהו דאנו מחמירים גם בלבישה מר"ח ואילך. אבל הרב"י כ' בסעיף זה לענין תיקון ויש להחמיר בזה מר"ח. אבל בסעיף שלפני זה דמיירי בלבישה אוסר דוקא בשבת שחל בו ט"ב ולא כ' שיש להחמיר מר"ח: ב׳ אפי' עושה לאחרים כו' דהא אין הטעם משום שמחה: ג׳ אפי' עושה למכור כו' כדמוכח מדין טווית חוטין שכתב אח"ז: ד׳ אבל לטוות חוטין מותר כו' ז"ל ת"ה הנשי' הטוות חוטין כדי לתפור בהן בגדים ומחייתם ממלאכה זו (הרי דעושים למכור ואפ"ה הוצרך לבקש טעם להתיר) נראה דשרי לטוות בשבת זו. דהך נמי לא דמי לתיקון השתי שהוא בתחיל' אריג' הבגדי' ואיכא שמחה בדבר משא"כ בחוטי התפירה עכ"ל ומלשון זה משמע דלא התיר כ"א טווית חוטי' לתפיר' אבל חוטין הנצרכים לשתי גם הטויה אסורה. וכ"מ לשון הט"ז אבל מלשון מ"א שהתיר סתם טוויית חוטין משמע דכל טוויית חוטין אפי' לצורך שתי מותר. ולא אסור כ"א לסדר ולערוך החוטין על כלי האריגה וכמ"ש ר"מ רבקש. ואע"ג דמלשון ת"ה משמע דלא התיר רק חוטי תפירה י"ל דבזמן הש"ע היה חילוק בין חוטי שתי לחוטי ערב בצמר. דחוטי שתי היו דקין. וחוטי ערב היו עבים וגסים כמבואר בנגעיס פ' י"א משנה ה' לכך היה טוויית חוטי שתי אסורים לפי שהיו נקראים שתי ולכך לא התיר כ"א חוטי תפירה. וה"ה דחוטי ערב מותרים דשוין הן. אלא דלא היה אפשר לבעל ת"ה לסתום להתיר טוויית החוטין דהא חוטי שתי אסורים מה שא"כ בזמן הזה דחוטי שתי וערב שוין הם בעוביין. ומה"ט אין נקראים בשם שתי כ"א בשם חוטין סתם א"כ כל טוויית חוטין מותרים כנלע"ד: תקנ״א:א׳תרס״ט א׳ (ס"ק כה) לאומנים כו' והטעם. כו' ר"ל ניהו שלא הוזכר אסורו בפי' בגמרא מ"מ הן בכלל איסור גיהוץ כמ"ש ס"ק כ'. ולכן צריך טעם לחלק ביניהם: ב׳ ולא נקרא שמו עליו. ר"ל על המלבוש (כ"ש לפי מ"ש מ"א סי' רכ"ג דקי"ל אומן קונה בשבח כלי ע"ש סק"ו) אף שנקרא שמו על הבגד או פשתן שמתקנים ממנו המלבוש: ג׳ לצורך נשואין. עמ"ש ס"ב. דדוקא באין לו אשה ובנים: תקנ״א:א׳עת״ר א׳ (ס"ק כו) שלא כו' לדידן. ועמ"ש סי' רס"ג שם סי"ב. דגם לענין קבלת שבת היחיד נגרר בתר הצבור. ומ"מ כ' מ"א שם דאם יש בעיר שני בתי כנסיות. היחיד נגרר דוקא אחר אותו בית הכנסת שהולך שם להתפלל ע"ש. וה"ה הכא: ב׳ ורצ"א סעיף ב' ע"ש ס"ק ד': ג׳ ובטור סי' קי"ז שכ' בשם אבי העזרי דאותן ס' יום שחושבים אחר התקופ' להתחיל לומר ותן טל ומטר בעי' מעת לעת (אבל לא קי"ל הכי) אם שלמו מעת לעת של הס' יום ג' שעות על היום והצבור הקדימו להתפלל קודם ששלמו הג' שעות ולכן לא שאלו ותן טל ומטר. אף אם יחיד מתפלל באותו יום אחר ג' שעות מ"מ לא ישאל ותן ט"ו כי נגרר אחר הצבור: ד׳ ובי"ד ס"ס שע"ה לענין אבילות יש דעות חלוקים אי יחיד נגרר אחר הצבור וע"ש מ"ש האחרונים לחלק בסברות: תקנ״א:א׳תרע״א א׳ (ס"ק כז) ומותר כו' דא"א בקיאים. ואף אי נגע גוי בחומץ שלנו לא אסרו. מ"מ כתב ר"ת דאין אנו בקיאים דיש קורין אותו חומץ ויש מברכים עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו. לכן כל שאינו חזק כל כך עד שאם משליכים אותו לארץ מבעבע אין לו דין חומץ ואוסרו הגוי במגעו: ב׳ עסי' ר"ד ס"ד דגם שם כתב הרב"י כל שב"א נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכים עליו אלא שהכל ואף שמ"א החמיר שם וכתב דמספק יפטרנו ע"י שתיית יין ע"ש. היינו משום ספק ברכה משא"כ כאן דאינו רק מנהג: ג׳ ובי"ד סי' רט"ז סעיף י"א סתם דהנודר מן היין דמותר בחומץ. ולא ביאר מה נקרא חומץ. סתמא כפירושו כל שב"א נמנעים לשתותו מחמת חמיצותו סגי: ד׳ כתב הב"ח כו' צריך התרה. דנדר חל על שבתות וי"ט כדלקמן סי' תק"ע: ה׳ בשבת וכמ"ש ר"ס תקס"ח כנלע"ד כצ"ל: ו׳ ע"ש בר"ן כו' דתנן ר' יודא אומר קונם יין שאני טועם עד שיהי' הפסח (אע"ג דלשון עד שיהי' משמעו עד שיעבור הפסח. מ"מ לענין יין אמרי') לא נתכוין זה אלא עד ליל פסח שדרך ב"א לשתות יין (דהיינו ארבע כוסות) עוד הוסיף באומר קונם בשר שאני טועם עד שיהי' הצום אינו אסור אלא עד שדרך ב"א לאכול בשר דהיינו ערב צום כפור דאז היה דרכן להרבות באכילת בשר כדאי' בחולין דף פ"ג. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דלית הילכתא כוותיה דדוקא בסיפא דסתם מתני' היו מסרבים בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם. ה"ה מותרת ליהנות ממנו. דשם הוי אומדנא רבה שלא נתכוין אלא להנא' אישות שע"ז היו מסרבים בו. אבל אומדנא דרבי יודא היא אומדנא זוטרי לא אזלינן בתריה. והרא"ה והרא"ש חולקים וכתבו דלא קי"ל כר"י מ"מ נשמע דלהרמב"ן דכ' דלא קיי"ל כר"י ה"ה הכא דהוי אומדנא דדומה לאומדנא דקונם בשר שא"ט עד הצום לא אזלינן בתר אומדנא. וכן בש"ע בהל' נדרים לא הביא דברי ר"י משמע דס"ל כרמב"ן דלא ק"ל כר"י: ז׳ אלא בל' קבלה כו' ערסי' תי"ח כצ"ל. וכ"ה לקמן סי' תקע"ב אם קיבל עליו להתענות סך ימים ואירע בהן שבתות ויום טוב אי קבלו בלשון נדר צריך התרה דחל גם על שבתות וי"ט אבל בלשון קבלת תענית א"צ התרה אע"ג דאין ראיה גמורה משם דקיבל עליו להתענות דיש בו איסור בשבת להתענות לכן אין הקבלה חל משא"כ אכילת בשר דאינה חובה וכמ"ש מ"א סי' תקנ"ב ס"ק י"ג. מ"מ כיון דאיכא הכא אומדנא דלא קיבל עליו אלא אדעת' דמנהגא וכמ"ש תחלה. ואף דבהוציאו בלשון נדר לא סמך מ"א אאומדנא עפ"י דברי הר"ן בשם הרמב"ן. מכל מקום כשהוציאו בלשון קבלה דעכ"פ קיל מיני' סמך אפוסקים דפסקו בנדרים כר' יודא דסמכי' אאומדנא. וכתב בס' א"ר אף שמ"א גופי' כ' לקמן ס"ס תקע"ב יחיד שקבל עליו שלא לאכול בשר חל גם על שבת וי"ט. דאין חייב לאכול בשר בשבת וי"ט שאני התם דליכא אומדנא. דהא הוא לבד קיבל עליו ואין אחרים נמנעים באותן ימים. מלאכול בשר. משא"כ הכא דמנהג אחרים שלא לאכול בשר ובשבת אוכלים אם כן כשקיבל עליו שפיר י"ל אדעתא דמנהג של אחרים קיבל עליו. ודע דהא דאם קבלו בלשון נדר צריך התרה דוקא כשאמר לשון הרי עלי. אבל אמר הריני נודר שלא לאכול בשר אין זה לשון נדר וכמ"ש מ"א לקמן סי' תק"ע ס"ק ב' דא"צ התרה ע"ש: תקנ״א:א׳תער״ב א׳ (ס"ק כח) אם מותר לנחור כו'. דהיינו שצריך לעורותיהן. דוודאי משום איסור בל תשחית ליכא כיון דנהנה בעורותיהן דלא כב"ח. אלא בענין הבשר אי מותר למוכרו לגוי דעת המ"ב דאסור דה"ל עושה סחורה בנבלות וטרפות אלא צריך להשליך הבשר לכלבים. וט"ז שם השיגו דה"ל כנזדמן לו טרפה באקראי דרשאי למכרו. כיון דאין דעתו בנחירתו כדי למכור הבשר כ"א משום העור ע"ש. אם כן לעולם שרי אפילו חל ט"ב קודם יום ה': ב׳ ועסי' תקנ"ט ס"י. ר"ל דהיתר זה דוקא לאותן ב"א שאוכלים בשר במוצאי ט"ב. אבל להנוהגים שלא לאכול בשר אז. וודאי דאינו רשאי לשחוט בט"ב דלא גרע מן ר"ח עד התענית כ"כ שם מ"א וט"ז: ג׳ וכ"מ ממ"ש סעיף ד'. ס"ק ח"י שכתב בשם הב"ח דאם חל ט"ב ביום ה' מותר לכבס ביום ד' אחר חצות לכבוד שבת. כיון דלא אפשר ביום ה'. אלא שמ"א חולק עליו שם דהא אפשר ביום וי"ו משא"כ הכא דגם ביום וי"ו א"א מודה מ"א דמותר ביום ד': ד׳ ועססי' תצ"ז דהיכא דשכיח טרפות אם נטרפה לו בהמה בי"ט רשאי לטלטלה שלא תסריח דהתירו סופן משום תחלתן. דאם לא נתיר לו הטלטול לא ישחוט שיתירא פן תטרף וימנע משמחת י"ט. וה"ה הכא דאיכא למיחש להכי: ה׳ וסי' תקנ"ד סך"ג דהתירו בט"ב דבר האבוד. כ"ש בערב ט"ב כה"ג דהוי דבר האבוד אם תטרף ולא ימצא קונים: ו׳ שלא היו מקריבים כו' דטעם מניעת בשר משום מיעוט בשמחה. וגם משום דבי"ז בתמוז בטל התמיד. ושני הטעמים לא שייכים בבשר עוף ואף דמחמירים לאסור גם בשר עוף מכל מקום קיל הוא מבשר בהמה: תקנ״א:א׳תרע״ג א׳ (ס"ק כט) מותרים כו' בש"ך בי"ד סי' רי"ז סעיף ט' ס"ק י"א: ב׳ רגילים להזכיר לשון אכילה כו'. ומבואר שם דוקא באומר קונם בשר עלי מותר בתבשיל. אבל אי אמר קונם בשר שאני אוכל אסור בתבשיל של בשר וכיון דהדין בנדרים לדידן לאסור אפילו בתבשיל א"כ ה"ה הכא דדומה לנדר אף שלא הוציא כלל בפיו מ"מ אסור בתבשיל: תקנ״א:א׳עדר״ת א׳ (ס"ק ל) ובשר מלוח אע"ג דלענין בן סורר ומורה כו' בסנהדרין דף ע' ע"א תנן דאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. ואמרינן דאם אכל בשר מליח אינה נעשה בן סורר ומורה. התם ה"ט דבן סורר ומורה נידון ע"ש סופו. דאתי לאמשוכי אחר בשר ויין ויהי' זולל וסובא ויכלה ממון אביו וילסטם הבריות ובבשר מליח אין טעמו טוב כ"כ ולא אתי לאמשוכי אבתריה. משא"כ הכא הטעם משום שמחה. גם מליח אסור. וגם אי ליכא ביה משום שמחה מ"מ כתב הטור דאסור משום כדי להרבות באבלות ע"ש ובט"ז ר"ס תקנ"ב: תקנ״א:א׳תרע״ה א׳ (ס"ק לא) לתינוק כו' ועיין סימן שמ"ג דאפילו איסור דרבנן אסור להאכילו בידים. וסימן תקנ"ט סעיף ז' כתב גם כן ליתן לתינוקות וסימן תע"א התירו להאכיל לקטן מצה בער"פ ודוקא קטן שאינו מבין סיפור ההגדה: ב׳ דהא בסי' רס"ט כו' משום מצוה כו' דהצריכו ליתן טעם על מה שהתירו ליתן לתינוקת לטעום מכוס של קידוש שמקדשין בבה"כ אף דגדול אינו יוצא בו: ג׳ וכדי שלא תהיה ברכה לבטלה כו' נותנים לתינוקות. ע"כ צ"ל דאפילו במקום מצוה לא הותר ליתן לתינוק דבר איסור. ומבואר שם במ"א דצריך ליתן לתינוק שהגיע לחינוך (אבל מ"מ אינו יודע להתאבל) לפי מ"ש שם לחלק בין אכילת איסור ובין אכילת היתר בזמן האיסור גם כאן אין ראיה דלא גזרו על התינוקות: ד׳ בשר בערב ט"ב שחל כצ"ל: ה׳ משמע דס"ל דלגדולים אסור וכ"כ הטור סי' תקנ"ב בשם רב שר שלום כשחל ט"ב בשבת אין לאכול בסעודה המפסקת בשר ויין אך לא קי"ל כוותיה ומהרא"ק י"ל דס"ל כוותיה ואעפ"כ התיר לקטנים ע"כ צ"ל דל"ג על קטנים: תקנ״א:א׳תרע״ו א׳ (ס"ק לב) לשתות כו' עסי' קפ"ב דיש פוסקים דאפי' ג' שאכלו א"צ כוס לבהמ"ז עכ"פ כה"ג יש לסמוך עלייהו. אולם בסעודת מצוה דהותר בשר ויין גם כוס בהמ"ז רשאי לשתות דלא גרע מיין שבתוך הסעודה דהותר: תקנ״א:א׳תרע״ח א׳ (ס"ק לד) וסעודת ארוסין כו' כמש"ל בשם הר"ן בסעיף ב' במ"א ס"ק ה' דבא"ל אשה ובנים רשאי לבנות בית חתנות לישא אחר התענית וס"ל דכה"ג ה"ה דסעודת אירוסין מותר: ב׳ מיהו אין ראיה כ"כ מהר"ן דאין לדמות סעודה לבנין כמ"ש סי' תקמ"ו דאף דאין עושים סעודת אירוסין בחה"מ משום דאין מערבים שמחה בשמחה מ"מ מחד מהני גווני שרי דאין בהם שמחה וליכא משום עירוב שמחה בשמחה: ג׳ ועמ"ש סי' תמ"ד כו' דנקט שם סעודת מצוה לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו. משמע קצת דוקא בבית חמיו אבל זולתו לא מקרי סעודת מצוה: ד׳ גם שלא בשעת אירוסין משמע קצת מדברי מ"א שם דלא הוי סעודת מצוה דהוכיח מן הירושלמי דדוקא אי אירס בערב פסח שרי לעשות הסעודה בער"פ אבל אי אירס קודם ע ר"פ אסור לעשות הסעודה בער"פ: ה׳ וצ"ל דכה"ג לא הוי סעודת מצוה. ואע"ג די"ל דה"ט כיון דכבר אירס תו הוי סעודה שאין זמנה קבוע בע"פ או בערב שבת ולכך אסור כמבואר סי' רמ"ט אולם הטעם שסעודה שאין זמנה קבוע דאסור לעשות בער"ש וער"פ. משום דאפשר להמתין עד אחר שבת ופסח א"כ ה"ה די"ל ג"כ הכא דיוכל להמתין עד יעבור הצום: תקנ״א:א׳תרע״ט א׳ (ס"ק לה) שלא כו' משום ריעות. וגם בזמן אחר היה הולך לסעודה זו. עבי"ד סי' שע"ד שכתב דקרובי המת מראים קצת אבילות עד אחר שבת הראשון. ופי' אף דקתני סתם קרובים מ"מ ר"ל דוקא פסולי עדות: ב׳ וכתב בת"ה דע"כ צ"ל כן. דאל"כ אין לדבר סוף אף רביעים ועשיריים וכל ישראל קרובים זה לזה ע"ש: ג׳ וכ"מ בת"ה די"ל משתה מאבל לא ידעתי שם משמעות. ואולי אפשר כוונתו אף דמדברי הש"ע י"ד אין ללמוד הכא מהתם דאטו כלהו בחדא מחת' מחתינהו. דכ"מ שהוזכר קרובים ר"ל דוקא פסולי עדות. אבל מדברי ת"ה שנתן טעם לדבר דאל"כ אין לדבר סוף כנ"ל והאי טעמא שייך גם הכא א"כ שפיר יש ללמוד משתה מאבל. או י"ל הואיל שבת"ה לא הזכיר כ"א איסור רחיצה ושינוי בגדי חול. והב"ח ותשו' מ"ב אסרו ג"כ לאכול קרובים פסולי עדות בסעודה. הרי דהם ג"ר נתנו שיעור פסולי עדות ה"ה די"ל להיפך דדוקא קרובים באבלותם רשאים לשמוח בשמחת קרוביהם והראשון נ"ל יותר עיקר: ד׳ ובסיום מסכתא כתב בס' א"ר דוקא אם בזמן אחר היה ג"כ עושה סעודה לסיום. וגם לא ימהר בלימודו כדי להשלימו בזמן ההוא: ה׳ ונ"ל דאין לנהוג קולות שניהם. דרמ"א מקיל בחד צד מר"ח עד שבוע שחל בו ט"ב מותרים לילך אפי' אותם שאין קרובים אם הולכים משום ריעות וגם בזמן אחר היו הולכים. ולבוש מחמיר בזה דגם אז אין רשאים לילך כ"א הקרובים. ובשבוע שחל בו ט"ב רמ"א מחמיר דאין לילך כ"א מנין מצומצם משמע עם הקרובים: ו׳ והלבוש מקיל בזה וס"ל דגם בשבוע שחל בו ט"ב רשאים לילך מנין מלבד הקרובים. אבל הט"ז ס"ק י"ב מפרש דברי רמ"א שרמ"א גופי' מיקל שני הקולות. ומפרש הא דכתב רמ"א ובשבוע שחל ט"ב בתוכה אין כו' רק מנין מצומצם. שר"ל מלבד הקרובים ע"ש: ז׳ וט"ב כו' כ"ע מודים עמ"ש ס' ד. ר"ל אף דשם י"ח וס"ל די"ל שבוע שחל בו ט"ב. מ"מ הכא דהוא חומרא בעלמא כ"ע מודו: תקנ״א:א׳תר״פ א׳ (ס"ק לו) מנין כו קצ"ו סעיף ג' כצ"ל. ומבואר שם דאוכלי בשר ואוכלי חלב אין מצטרפים יחד לזימון כיון שכ"א אין רשאי לאכול עם חברו וע"ש במ"א שהאריך: תקנ״א:א׳תרפ״א א׳ (ס"ק לז) בעט"ב כו' כיון שאוכלים בשר דהד"מ בסי' תקנ"ב לימד זכות על מה שנוהגים לאכול סעודה קבועה בעט"ב קודם מנחה. והא רמב"ן וטור כתבו דעליהם נאמר בטן רשעים תחסר דהיינו דוקא כשאוכלים בסעודה ההיא בשר ושותים יין. משא"כ במאכלי חלב. והא רמב"ן וטור מיירי באותן מקומות שאין נוהגים איסור באכילת בשר מן ר"ח ואילך וא"כ מצד הבשר ויין אין בו איסור כ"א הזמן גרמא שהוא בעט"ב בזמן סעודה מפסקת. ואם כן ה"ה לדידן דנוהגים איסור בבשר ויין מר"ח ואילך כשאוכל בעט"ב בהיתר בשר ויין כגון בסעודת מצוה אם היא אחר חצות דאז זמן סעודה מפסקת הוי בכלל איסור' דבטן רשעים: תקנ״א:א׳תרפ״ב א׳ (ס"ק לח) לספר כו' אי משום אבלות אי משום עגמת נפש כו' צ"ע דבי"ד סי' שפ"ד. (וכן בסי' שצ"ו) פסק דאין אבלות לקטן. משמע דלא קשיא ליה כ"א על טעם א' שכתב משום אבלות אבל על טעם עגמת נפש לק"מ דגם בקטן שייך משום עגמת נפש וכדאיתא בי"ד סי' ש"מ סעיף ך"ז קטן שמת לו מת מקרעים לו. ומבואר שם הטעם משום עגמת נפש. ולפי מ"ש שם הדרישה וט"ז ע"ד הרי"ץ גאות שהביא הטור קטן שהגיע לחינוך קורעים לו כדרך שמחנכים אותו בשאר מצות. ופי' הרב"י אפי' מת לו מת דלא שייך ביה עגמת נפש ומזה למדו הדרישה והט"ז דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבלות. א"כ על טעם א' משום אבלות שכת' הת"ה לק"מ אלא שהש"ך בנ"ה חולק וכת' דוקא בקריעה אמרינן כן דהא הרא"ש הביא מחלקותו עם רבו מהר"ם בקטן שנעשה בן י"ג שנה תוך שבע' אי צריך לנהוג אבלות הובא שם סי' שצ"ו אלמא בעודו קטן אפילו הגיע לחינוך אין צריך לנהוג אבילות ואפשר ט"ז ודרישה ס"ל דהרי"ץ גאות חולק עליהם: תקנ״א:א׳תרפ״ג א׳ (ס"ק לט) מיהו כו' עסי' תקל"ד דמבואר שם כן לענין כיבוס בגדים קטנים בחה"מ. דדוקא אי רוחץ ע"ג נהר דשם מתכבס יותר יפה מאלו כבסו בביתו התירו לו לכבס בפרהסיא. אבל שלא ע"ג נהר דצנעה ופרהסיא שוים לענין ייפוי הכיבוס לא הותר לו אלא בצנעה: תקנ״א:א׳תרפ״ד א׳ (ס"ק מ) שלא כו' ר"ח שחל כו'. וב"ח כתב כו' ודי אי מחמיר בשבת חזון דחל לפעמים בעט"ב וראוי להחמיר מחצות ואילך כמו בעט"ב דעלמא. ומשום לא פלוג נהגו לאסור בכל ע"ש של חזן עכ"ל מהרש"ל הובא בט"ז: תקנ״א:א׳תרפ״ח א׳ (ס"ק מד) שלא ימצא כו' ולדעת כו' ומה"ט מיקל ט"ז אפי' בפרי שימצא אח"כ דחיישינן שמא ימות. אולם המ"ב כתב לקמן סי' תקס"ח סעיף קטן י"ג דלזמן מועט לא חיישינן למיתה ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א