סימן תקמז – דין מי שמת לו מת בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקמז – דין מי שמת לו מת בחל המועד

א חֹל הַמּוֹעֵד אָסוּר בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית; לְפִיכָךְ אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמֵּת לְבֵית הַקְּבָרוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּבֶר מְתֻקָּן. ב נָשִׁים מְעַנּוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁכֻּלָּם עוֹנוֹת כְּאַחַת; אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ; וְלֹא מְטַפְּחוֹת, דְּהַיְנוּ לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף; נִקְבַּר הַמֵּת, אַף לֹא מְעַנּוֹת. ג כָּל ל' יוֹם לִפְנֵי הַמּוֹעֵד אָסוּר לְהַסְפִּיד עַל מֵּת שֶׁמֵּת לוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ הֶסְפֵּד בְּלֹא זֶה, כְּגוֹן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּתוֹךְ ל' שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ אֲפִלּוּ מֵת עֶרֶב הָרֶגֶל, אָסוּר לְהַסְפִּיד עִמּוֹ עַל הַמֵּת שֶׁמֵּת לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד. ד מִי שֶׁבָּאָה לוֹ א שְׁמוּעָה בְּתוֹךְ ל' יוֹם קֹדֶם הָרֶגֶל, נִרְאֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה. ה נִרְאֶה לִי שֶׁמַּה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים בְּתַשְׁלוּם הַשָּׁנָה לִסְפֹּד הַמֵּת וּלְהַזְכִּיר נִשְׁמָתוֹ אֵינוֹ ב בִּכְלָל זֶה, וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים לָרֶגֶל. ו אֵין קוֹרְעִין עַל הַמֵּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא לִקְרוֹבָיו שֶׁהֵם חַיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְכֵן עַל ג חָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר; אוֹ אִם עָמַד שָׁם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה; וְעַל קָרוֹב שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְעַל חָכָם קוֹרֵעַ אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּפָנָיו אֶלָּא שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בַּמּוֹעֵד אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְעַל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְנָהֲגוּ בְּנֵי } ד { אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לִקְרֹעַ בַּמּוֹעֵד כִּי אִם עַל אָבִיו וְאִמּוֹ; וְעַל שְׁאָר הַמֵּתִים קוֹרְעִים לְאַחַר הַמּוֹעֵד } (מַהֲרִי"ל וְתְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רפ"ח); { וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, יֵשׁ לִקְרֹעַ עַל כֻּלָּם. } ז אֵין חוֹלְצִין כָּתֵף אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת הַמְחֻיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אוֹ עַל חָכָם. ח מַבְרִין בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא יַבְרוּ בָּרְחָבָה אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת; וְלֹא יַבְרוּ הָאָבֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת, לְפִי שֶׁאֵין כְּפִיַּת הַמִּטָּה בָּרֶגֶל כְּלָל. ט עַל הֶחָכָם מַבְרִין הַכֹּל בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּתוֹךְ הָרְחָבָה כַּדֶּרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים, שֶׁהַכֹּל אֲבֵלִים עָלָיו. י עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד; גּוֹזְזִין שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִים כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן בֶּחָצֵר שֶׁבּוֹ הַמֵּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמֵּת; וְאִם לֹא הָיוּ לָהֶם נְסָרִים, מְבִיאִים קוֹרוֹת וְנוֹסְרִים מֵהֶם נְסָרִים ה בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת; וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם, עוֹשִׂים אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵין כּוֹרְתִין ו עֵץ מִן הַיַּעַר לִנְסֹר מִמֶּנּוּ נְסָרִים לָאָרוֹן, וְאֵין חוֹצְבִין אֲבָנִים לִבְנוֹת בָּהֶם קֶבֶר; וּבְמָקוֹם שֶׁהַיְּהוּדִים מְעַט דָּרִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהַכֹּל יוֹדְעִים כְּשֶׁיֵּשׁ מֵת בָּעִיר, הַכֹּל חָשׁוּב כִּמְפֻרְסָם. יא אֵין חוֹפְרִים כּוּכִין בַּחֲפִירָה וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִהְיוֹת מוּכָנִים לַמֵּת שֶׁיָּמוּת; אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם, שֶׁאִם הָיָה אָרֹךְ מְקַצְּרוֹ אוֹ מַאֲרִיכוֹ אוֹ מַרְחִיבוֹ. יב אֵין לִתְלֹשׁ ז עֲשָׂבִים וְעָפָר בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת בַּחֹל { דִּין צִדּוּק } ח { הַדִּין בַּמּוֹעֵד עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' ת"א } (סָעִיף ו').

באר היטב – סימן תקמז – דין מי שמת לו מת בחל המועד

ד א שמועה. דה"ל כאלו מת תוך למ"ד יום: ה ב בכלל. שהרי עי"ז פוסקים האבלות שלובשין אח"כ לבנים ב"י. וכתב לבוש י"ד סי' שמ"ו אנו נוהגים להזכיר אפי' פעם ראשון אפי' בתוך הרגל: ו ג חכם. ששואלים אותו דבר הלכה בכ"מ ואומר אפי' אינו יודע לישא וליתן בה נ"י. אין בזמנינו ת"ח כזה. מ"א: ד אשכנז. היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולם מ"ב סי' ע"ב מ"א. ואף באשכנז בשמועה קרובה שהיא רחוקה אחר הרגל קורעין. אבל רחוקה אין קורעין אף על אביו ואמו הסכמת אחרונים וע' בי"ד סימן ש"מ. ואם מת אביו ונקבר בי"ט אין לקרוע בחה"מ שאינו לא שעת מיתה ולא שעת אבילות אלא יקרע אחר המועד מהר"ם מלובלין סי' ע"ד: י ה בצינעה. ואם א"א בצינעה עושין בפרהסיא ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי עכו"ם לא אפי' בדלא אפשר ת"י כנה"ג מ"א וע' סימן תקכ"ו ס"ק י"ד: ו עץ. אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא צורך המת משא"כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין ומשמע אפי' באדם מפורסם ואפי' אין להם עצים אחרים אסור מיהו ע"י עכו"ם יש להתיר כיון דצורך מצוה ערסי' תקמ"ג. ובכנה"ג כתב משם ת"י דהיכא דא"א בע"א מותר לקוץ מהמחובר: יב ז עשבים. כתב א"ז מצאתי בתשו' מהר"מ טראני שהאריך על פסק זה ומסיק דמיירי שלוקחן לצורך בית הקברות אבל מה שתולשין אחר קבורת המת זכר לתחייה שרי ע"ש: ח הדין. ואסור נמי לדרוש עליו אלא לחכם בפניו ומכ"ש בי"ט דאסור. מ"א:

מגן אברהם תקמ״ז – סימן תקמז – דין מי שמת לו מת בחל המועד

א׳ שמותר לסופדו. מפני שהו' לו חדש' והמרירות קבוע לו בלבו ואינה מתוספת בשביל ההספד: ב׳ אינו בכלל זה. שהרי עי"ז פוסקים האבילות שלובשין אח"כ לבנים (ב"י): ג׳ אין קורעין וכו'. אם נקבר בי"ט אין לקרוע במועד עד אחר י"ט דההיא שעת' לאו שעת חימום ולאו שעת שמועה הוא (ר"מ לובלין סי' ע"ד) כ' רי"ט ס"ה שמע שמועה רחוקה במועד קורע ובש"כ בי"ד סי' ש"מ סל"א כתב שרש"ל וב"ח חולקין וכ"כ בכ"ה שיש חולקין: ד׳ בני אשכנז. היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כלם (מ"ב סי' ע"ב): ה׳ על חכם. ששואלים אותו דבר הלכה בכ"מ ואו' אפי' אינו יודע לישא וליתן בה [נ"י]: ו׳ נסרי' בצינעא. ואם א"א בצינעא עושין בפרהסיא, ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי נכרים לא אפי' בדלא אפשר (ת"י סי' קי"ז עסי' תקכ"ו): ז׳ אין כורתין עץ. אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא לצורך המת משא"כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין ומשמע אפי' באדם מפורסם ואפי' אין להם עצים אחרי' אסור מיהו ע"י עכו"ם יש להתיר כיון דצורך מצוה ערסי' תקמ"ג ובכ"ה כתב בשם ת"י סי' ק"י בשם הירושלמי דהיכא דא"א בע"א מותר לקוץ מהמחובר: ח׳ צדוק הדין. עבי"ד סי' ת"ג דמשמע כשא"א צ"ה א"א שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו וא"כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו וכ"מ בלבוש סי' תרצ"ו ומכ"ש בי"ט דאסור ונ"ל דאין בזמנינו דין ת"ח שיודע הלכה בכ"מ כמ"ש מהרי"ו עס"ט:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ז

א׳ כל ל' יום כו'. שאין המת משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו לפ"ז אפי' אם מספיד המספיד בחנם אסור אבל לרב אין איסור אלא אם מספיד בשכר ויש לחוש שיתן להמספיד מעות שהכין לרגל וא"כ בחנ' מותר וקי"ל כשמואל: ב׳ שבא' לו שמועה כו'. דה"ל כאלו מת תוך ל' יום דהמרירה קבועה כבר בלבו בלא ההספד: ג׳ אינו בכלל זה. דאין זה עורר על מתו דאדרבא דעתו להפסיק עי"כ אבילתו שהרי קודם לכן לובשי' שחורים ואח"כ מסירים אותם ולובשי' מחלצות עכ"ל ב"י: ד׳ ויש חולקין. הוא דעת הסמ"ק שס"ל אין קריעה כלל בח"ה ונהגו בני אשכנז לעשות פשר' לחלק בין אב ואם ובין שאר קרובים וכ"כ בת"ה שנוהגים באשכנז וסיים ע"ז רמ"א דבזה לא אזלי' בתר בני אשכנז כבשאר מקומות אא"כ מבורר שנוהגים כן אבל מן הסתם סמכינן על עיקר הדין דיש לקרוע על כל הקרובים וכן הוא דברי רמ"א בי"ד סי' ש"מ וע"ש בדברינו בדברים השייכים לזה עוד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקמ״ז

אין

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א