סימן תקמד – דין צרכי רבים בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקמד – דין צרכי רבים בחל המועד

א צָרְכֵי רַבִּים מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן לְתַקֵּן הַדְּרָכִים וּלְהָסִיר מֵהֶם הַמִּכְשׁוֹלוֹת; וּלְצַיֵּן הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּזָּהֲרוּ מֵהֶם הַכֹּהֲנִים; וּלְתַקֵּן הַמִּקְוָאוֹת. { הַגָּה: וְדַוְקָא צָרְכֵי רַבִּים כָּאֵלּוּ, שֶׁהֵם צְרִיכִים } א { לְגוּף הָאָדָם, אֲבָל שְׁאָר צָרְכֵי רַבִּים כְּגוֹן בִּנְיַן } ב { בה"כ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א), { אָסוּר לַעֲשׂוֹת בַּמּוֹעֵד; וְהוּא הַדִּין דְּלִשְׁאָר צָרְכֵי מִצְוָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת אֻמָּן בַּמּוֹעֵד } (ריב"ש סִימָן רכ"ו). ב בּוֹרוֹת וּמַעְיָנוֹת שֶׁל רַבִּים שֶׁנָּפַל בָּהֶם עָפָר וַאֲבָנִים וְנִתְקַלְקְלוּ, מֻתָּר ג לְתַקְּנָם וַאֲפִלּוּ אֵין רַבִּים צְרִיכִים לָהֶם עַתָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן; אֲבָל לַחְפֹּר לָהֶם בּוֹרוֹת מֵחָדָשׁ, שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן, אִם הָרַבִּים צְרִיכִים לָהֶם עַתָּה מֻתָּר אֲפִלּוּ אִם כִּוְּנוּ מְלָאכְתָן בַּמּוֹעֵד, וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבְטִרְחָא יְתֵרְתָּא; וְאִם אֵין צְרִיכִים לָהֶם עַתָּה, לֹא יַעֲשׂוּ. אֲבָל בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד אָסוּר לַחְפֹּר אוֹתָם מֵחָדָשׁ, וַאֲפִלּוּ צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה; וְאִם הָיוּ עֲשׂוּיִם כְּבָר, וְנִתְקַלְקְלוּ, אִם צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה מֻתָּר לְתַקְּנָם; וְאִם אֵין צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה אָסוּר לְתַקְּנָם, אֲבָל מֻתָּר ד לְהַמְשִׁיךְ מַיִם לְתוֹכָן אֲפִלּוּ אֵין צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה.

באר היטב – סימן תקמד – דין צרכי רבים בחל המועד

א א לגוף. וה"ה לתקן מרחצאות לרבים ודוקא מעשה הדיוט עיין מ"א: ב ב"ה. ובזמן הזה שרי דאם יתעכב שמא ימנעו העכו"ם מלבנות בית הכנסת. מ"א: ב ג לתקנם. אפי' כוון מלאכתן במועד ט"ז ע"ש. וה"ה דמותר לעשות חריץ מעשה הדיוט שיבואו המים לעיר שישתו בהרוחה ואע"פ שהוא טורח גדול ובפרהסיא וכיון מלאכתו במועד אעפ"כ שרי לפי שצרכי רבים אין לגמרם אלא בשעה שהם בטלים ומתחברים כולם ואם לא יעשו עכשיו לא יעשה לעולם הרא"ש וכתב המ"א משמע דאם יש מנהיג שהרשות בידו לעשות לבדו אסור לעשותו במועד: ד להמשיך. פי' שמקבלין מי גשמים מהגג ומוליכין לבור לפי שאין זה טורח מרובה אבל להביא מים דרך חריץ אסור עיין מ"א:

מגן אברהם תקמ״ד – סימן תקמד – דין צרכי רבים בחל המועד

א׳ לגוף האדם. וה"ה לתקן מרחצאות דצריך לגוף האדם דא"א שלא יצטרך אחד מהן למרחץ אבל יחיד אפשר ליה בלא מרחץ או לילך במקום אחר ומשמע ברשב"א דמרחץ אפי' מעשה אומן שרי אבל ברא"ש משמע דדוקא מעשה הדיוט שרי דאינו צורך המועד עס"ב: ב׳ בנין בה"כ. אפי' צריך ליה עתה אסור: וכתב בס' בד"ה דבזמן הזה הוי בנין בה"כ דבר האבד דחיישי' שימנעו העכו"ם מלבנותו: ג׳ בורות כו'. וה"ה דמותר לעשות חריץ מעשה הדיוט שיבואו המים לעיר שישתו בהרוחה ואף על פי שהוא טורח גדול ופרהסיא וכיון מלאכה במועד אעפ"כ שרי לפי שצרכי רבים אין נגמרים אלא בשעה שהם בטלים ומתחברים כלם ואם לא יעשו עכשיו לא יעשו לעולם (הרא"ש) משמע דאם יש מנהיג שהרשות בידו לעשות לבדו אסור לעשותו במועד: ד׳ ואפי' צריך כו'. ואפי' אין לו מה ישתה אלא מפני דוחק הרבה אסור (מ"מ): ה׳ להמשיך מים. פי' שמקבלין מי גשמים מהגג ומוליכן לבור לפי שאין בזה טורח מרובה (נ"י) אבל להביא מים דרך חריץ משמע ברא"ש דאסור וכ' הרב"י כל צורך מצוה המותרת במועד מותר ליטול עליה שכר עיין סימן תקמ"ב:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ד

א׳ וה"ה דלשאר צורכי מצוה. ב"י בסוף סי' זה מביא דברי התוס' על מ"ש בגמ' יוצאין על הכלאים במועד לפי שאז נשכרין הפועלי' בזול והקשו התו' למ"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור היאך יכולין לשכור פועלים ותירצו דשמא י"ל דהני דמצוה התירו וכ' ב"י ע"ז ואע"ג דקי"ל כמ"ד שכר פעולה מותר באין לו מה יאכל מ"מ יש ללמוד דהיכא דהוה לצורך מצוה אע"פ שיש לפועל מה יאכל מותר עכ"ל וזה סותר מ"ש כאן רמ"א שלשאר צורכי המצוה אסור והוא מדברי ריב"ש שמביא ב"י. ולכאור' נ"ל לחלק דדוקא מ"ע אע"ג שהיא מוטלת על האדם לעשות' מ"מ יוכל לעשות' אחר המועד בזה אסור ובח"ה ישב בטל אבל מה שיש איסור על האדם להיות יושב בטל כההיא דכלאים דהמקיים כלאים לוקה ודאי שרי להשכי' פועל אפי' יש לו מה יאכל אלא דק' ע"ז ממ"ש בסי' שאח"ז דאין מגיהין אפי' אות אחת והא התם יש איסור משום אל תשכן באהלך עולה וע"כ נלע"ד שאין ללמוד מדברי התוס' האלו היתר למצוה וקושית' נלע"ד לתרץ דיוצאים על הכלאים הוא מצרכי רבים שהרי חשבי' התנא בין שאר צרכי רבים ריש מ"ק במשנה ובזה מותר כמ"ש בסעיף שאח"ז. גם התו' לא כתבו תי' שלהם אלא דרך שמא אבל מדברי הטור סי' שאח"ז מוכח דמצוה שרי וע"ש: ב׳ בורות ומעיינות כו'. שני התירים יש בצורכי רבים האחד במעשה הדיוט מותר אפי' א"צ עתה במועד הב' במעשה אומן אין היתר אלא בצריך לה במועד ובשני התירי' אלו התירו אפי' כוון לעשות כן במועד והטע' לפי שצרכי רבים אינ' נגמרים אלא בשעת הבטלה דדמי לקידרא דבי שותפי ובשעה שבטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם ואע"פ שכ' כאן אפי' אם כיונו כו' על היתר השני מ"מ קאי גם על הראשון שכ"ה ברא"ש בהדיא ומביאו ב"י:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקמ״ד

תקמ״ד:א׳תר״א א׳ (ס"ק א) לגוף כו' דא"א שלא יצטרך אחד מהן למרחץ. ר"ל יצטרך במועד. וזה מיקרי צורכי רבי' אף שא"צ רק א' כמ"ש מ"א סי' תקמ"ה ס"ק י"ז: ב׳ אפילו מעשה אומן שרי. דס"ל דהוי צורכי רבי' והם צורך המועד וכה"ג אפילו מעשה אומן מותר כדאי' סעיף ב': תקמ״ד:א׳תר״ב א׳ (ס"ק ב) בנין כו' אפילו צריך לה עתה שאין להם מקום להתפלל בו: ב׳ שימנעום גוים כצ"ל ור"ל ע"י ערכאותיהם המעכבים אותנו מעבודת ה': תקמ״ד:א׳תר״ה א׳ (ס"ק ה) להמשיך כו' אבל כו' דרך חריץ. ר"ל לתקן ולפתוח חריץ אסור: ב׳ כ' הרב"י כו' ליטול עליה שכר. ולפי פירושו מיישב קושית הט"ז ס"ק א' שהקשה על הרב"י שהביא דברי התו' שכתבו אהא דתנן בריש מ"ק דבחה"מ יוצאים שלוחי ב"ד על הכלאים דמי שי"ל כלאים בשדהו עוקרים אותו. ופריך הש"ס למה בחה"מ הא מא' באדר כבר משמיעים על השקלים. ומשני לפי שאותם שלוחים משתלמים מתרומת הלשכה לכן קבעו הזמן בח"ה דאז ימצאו פועלים בזול. שאין ב"א צריכים לפועלים כ"כ בחה"מ. והקשה התו' בשלמא למ"ד היכא דאין לפועל לאכול שרי ניחא מחפשי' אחר פועלים שאין להם לאכול אבל למ"ד בגמ' אפילו אין לפועל לאכול אפ"ה אסור האיך יכולים לשכור פועלים. ותי' ושמא י"ל דהני מצות התירו. וכתב הרב"י ואף על גב דקי"ל שכר פעולה מותר באין לו מה יאכל. מ"מ יש ללמוד דהיכי דהוי לצורך מצוה אעפ"י שיש לפועל מה יאכל מותר עכ"ל. דהא למ"ד שכר פעולה באין לו מה יאכל אסור. א"כ אין לו מה יאכל שוה ליש לו לאכול ואפ"ה הותר לצורך מצוה וה"ה נדידן אם י"ל מה יאכל והבין הט"ז דקושית התוס' למ"ד אין לו מה יאכל אסור א"כ האיך הותר לעשות מלאכה בעקירת כלאים בשלמא למ"ד אין לו מה יאכל מותר א"ש דהותר לו לעשות מלאכה כדי שיהיה לו לאכול משא"כ למ"ד אין לו מה יאכל אסור וע"ז תי' התוס' דמצוה שאני דכיון דהוה לצורך מצוה הותר לעשות מלאכה ומזה למד הרב"י לדידן אפילו יש לו מה יאכל מ"מ מותר לעשות מלאכה לצורך מצוה והקשה ט"ז לפי כוונה זו דהא כתב רמ"א בסעיף א' דבנין בה"כ וה"ה שאר מצוה אסורים וכ"כ ר"ס תקמ"ה דאסור להגיה אפילו אות א' בספר אף דהוא מצוה לכן חלק הט"ז על הרב"י ועל התוס' דאפילו לצורך מצוה אסור וליישב קושית התוס' כתב דעקירת כלאים מיקרי צורכי רבים וגם המשנה מנאה בין שאר צורכי רבים ולכן מותר כ"ז לפי הבנת ט"ז דקושית התוס' וכן מה שלמד מדבריהם הרב"י הוא לענין היתר עשיית מלאכה אבל מ"א לא הבין כן א"ו דגם התוס' אסקי דהיתר המלאכה היא משום צורכי רבים אלא דהתוס' הקשו על מה שנתנו עליה שכר דהא מה"ט יוצאים בחה"מ דאז הפועלים בזול ניהו דצורכי רבים מותרים מ"מ ס"ל להתוס' דאין הפועל רשאי לעשות בשכר אא"כ אין לו מה יאכל דבלא"ה מותר אפילו אינו צורכי רבים א"כ למ"ד אפילו אין לו מה יאכל אסור קשיא האיך הותר השכר וע"ז תירץ התוס' מצוה שאני ולכן הותר השכר וכן הרב"י למד מזה דכל שהותר עשיית המלאכה כגון צורכי רבים אם יש בו מצוה מותר לקבל עליה שכר ולפי' זה אין מקום לקושי' ט"ז מ"מ מוכח מזה אף דצורכי רבים מותרים מ"מ היכי דליכא מצוה אסור לקבל עליה שכר:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א