סימן תקלט – דיני הסחורה בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקלט – דיני הסחורה בחל המועד

א כָּל סְחוֹרָה, א אֲסוּרָה; אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, בֵּין לִקְנוֹת בֵּין לִמְכֹּר; וַאֲפִלּוּ אִם הִלְוָה מָעוֹת עַל מְנַת שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ אַחַר כָּךְ יַיִן אוֹ סְחוֹרָה אַחֶרֶת בְּפִרְעוֹן חוֹבוֹ כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר, אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ וּלְתָבְעָם, אֶלָּא אִם כֵּן אֵינָם ב מְצוּיִים אַחַר הַמּוֹעֵד דַּהֲוָה לֵיהּ דָּבָר הָאָבֵד אִם לֹא יֵלֵךְ בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִמְקוֹמָם ג וְיִתְבָּעֵם. { הַגָּה: מִיהוּ אִם מִזְדַּמֵּן לוֹ רֶוַח מְרֻבֶּה בַּמּוֹעֵד, יָכוֹל } ד { לִמְכֹּר בְּצִנְעָה; וְיוֹצִיא לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה דַּעְתּוֹ לְהוֹצִיא } (בֵּית יוֹסֵף). ב מִי שֶׁהִלְוָה לַחֲבֵרוֹ מָעוֹת, מֻתָּר לְתָבְעוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִגְבּוֹת מְעוֹתָיו; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מִן הָעַכּוּ"ם. ג מָכַר לַחֲבֵרוֹ פְּרַקְמַטְיָא קֹדֶם מוֹעֵד, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִתְבֹּעַ דָּמֶיהָ בַּמּוֹעֵד, אֶלָּא אִם כֵּן יְהֵא הַלּוֹקֵחַ אָדָם שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בִּמְקוֹם הַמּוֹכֵר וְנִזְדַּמֵּן לוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, דְּהָוֵי דָבָר הָאָבֵד; וְלִי נִרְאֶה שֶׁכֵּיוָן שֶׁזָּקַף עָלָיו הַמָּעוֹת בְּחוֹבוֹ קֹדֶם הַמּוֹעֵד הֲוָה לֵיהּ כְּהַלְוָאָה, וּמֻתָּר לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֹל הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ הוּא אָדָם שֶׁמָּצוּי בִּמְקוֹם הַמּוֹכֵר. { הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לִקְבֹּל } ה { בְּמִשְׁפָּט בִּשְׁבִיל חוֹבוֹתָיו הַמֻּתָּרִים לִתְבֹּעַ } (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ); { וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת זְקִיפָה עִם חוֹבוֹתָיו בַּמּוֹעֵד, כְּדֵי לְהַבְטִיחָן דְּכָל זֶה בִּכְלַל דָּבָר הָאָבֵד, וְשָׁרֵי. } (הַמַּגִּיד פ"ז ונ"י פִּרְקָא קַמָּא דמ"ק). ד אִם יֵשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יִמְכְּרֶנָּה עַתָּה יַפְסִיד מֵהַקֶּרֶן, מֻתָּר לְמָכְרָהּ; אֲבָל אִם לֹא יַפְסִיד מֵהַקֶּרֶן, לֹא. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם יִמְכְּרֶנָּה עַתָּה יִהְיוּ לוֹ מָעוֹת ו בְּרֶוַח וְיוֹצִיא יוֹתֵר לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, מֻתָּר לִמְכֹּר; וְנִרְאֶה לִי שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת מוּעָטִים וְחָס עֲלֵיהֶם מִלְּהוֹצִיא כָּל כָּךְ לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. וְאִלּוּ הָיוּ לוֹ מָעוֹת בְּרֶוַח הָיָה מוֹצִיא יוֹתֵר; אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת בְּרֶוַח לְהוֹצִיא לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב כְּכָל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְאֵין בְּדַעְתּוֹ לְהוֹצִיא כָּל כָּךְ, לֹא נַתִּיר לוֹ לִמְכֹּר כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא יוֹתֵר. ה אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי תָּמִיד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן סְפִינוֹת אוֹ שַׁיָּרוֹת שֶׁבָּאוּ, אוֹ שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לָצֵאת, וּמָכְרוּ בְּזוֹל אוֹ לָקְחוּ בְּיֹקֶר, מֻתָּר לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה וּלְהִשְׁתַּכֵּר; וְהוּא הַדִּין ז לִירִידִים הַקְּבוּעִים מִזְּמַן לִזְמַן { וַאֲפִלּוּ מֵעִיר לְעִיר וּמֻתָּר לִסַּע בִּכְהַאי גַּוְנָא } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ); אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יוֹם הַשּׁוּק יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ, אֵינוֹ מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִקְנוֹת בְּיוֹם הַשּׁוּק שֶׁבְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁאֵין זֶה דָּבָר הָאָבֵד, שֶׁאִם אֵינוֹ נִמְכָּר בְּיוֹם הַשּׁוּק שֶׁבְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד יִמָּכֵר בְּיוֹם הַשּׁוּק שֶׁלְּאַחַר ח הַמּוֹעֵד. { הַגָּה: וְתַגָּר } ט { שֶׁקּוֹנֶה מִזֶּה וּמוֹכֵר לְזֶה וְחוֹזֵר וְקוֹנֶה וּמוֹכֵר, מֻתָּר, דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד } (כָּל בּוֹ). ו מְצִיאָה, אָסוּר לִטְרֹחַ וּלְחַפֵּשׂ עָלֶיהָ; כְּגוֹן נָהָר שֶׁהֵצִיף דָּגִים עַל שְׂפָתוֹ, אָסוּר לְאָסְפָם כְּדֵי לְכָבְשָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ רְאוּיִים לֶאֱכֹל מֵהֶם בַּמּוֹעֵד. ז הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל חֵפֶץ אוֹ עַל סְחוֹרָה עַל תְּנַאי שֶׁאִם לֹא יִפְרַע לוֹ לְסוֹף ח' יָמִים שֶׁיְּהֵא קָנוּי לוֹ, יֵשׁ מַתִּירִים וְיֵשׁ אוֹסְרִים. ח עַכּוּ"ם שֶׁפָּרַע לְיִשְׂרָאֵל יַיִן בְּחוֹבוֹ, מֻתָּר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, דִּכְמַצִּיל מִיָּדוֹ דָּמִי. ט מִי שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹת יַיִן בְּעֵת הַבָּצִיר לְצֹרֶךְ שְׁתִיַּת כָּל הַשָּׁנָה וְאִם יַעֲבֹר הַמּוֹעֵד לֹא יִמְצָא כְּמוֹ שֶׁמּוֹצֵא עַתָּה, דָּבָר הָאָבֵד הוּא; וּמֻתָּר לִקְנוֹת וּלְתַקֵּן הֶחָבִיּוֹת וּלְזַפְּתָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ י שְׁתִיָּתוֹ, לֹא יִקְנֶה. { הַגָּה: וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אַחַר כָּךְ לְהַרְוִיחַ בּוֹ, מֻתָּר } (בֵּית יוֹסֵף). י מוֹכְרֵי יא תַּבְלִין אוֹ יָרָק וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פּוֹתְחִין וּמוֹכְרִים כְּדַרְכָּם בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. יא מוֹכְרֵי יב פֵּרוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. כֵּיצַד, אִם הָיְתָה הַחֲנוּת פְּתוּחָה לְזָוִית אוֹ לְמָבוֹי, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיְתָה פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פּוֹתֵחַ אַחַת יג וְנוֹעֵל אַחַת; וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַסֻכּוֹת מוֹצִיא וּמְעַטֵּר אֶת הַשּׁוּק בְּפֵרוֹת, בִּשְׁבִיל יד כְּבוֹד יוֹם טוֹב { וּמֻתָּר לִקְנוֹת לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן } (טוּר וְהָרֹא"שׁ). יב אֵין טו לוֹקְחִים בָּתִּים וַאֲבָנִים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, אוֹ לְצֹרֶךְ הַשָּׂכִיר שֶׁמּוֹלִיךְ הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. { הַגָּה: וְדַוְקָא הָנֵי דְּאִכָּא פִּרְסוּם בִּקְנִיָּתָן וְאַוְשֵׁי מִלְּתָא, אֲבָל שְׁאָר } טז { כֵּלִים נָהֲגוּ לִקְנוֹתָן בְּצִנְעָה } (הַמַּגִּיד). יג יז לְהַלְווֹת לְעַכּוּ"ם בְּרִבִּית לְאוֹתָם שֶׁרְגִילִים לִלְווֹת מִמֶּנּוּ, מֻתָּר מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד; וּלְאוֹתָם שֶׁאֵינָם רְגִילִין לִלְווֹת, גַּם כֵּן מֻתָּר, וְהוּא שֶׁיִּקְּחוּ רִבִּית שֶׁל שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וְיוֹצִיאֶנּוּ יח בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִקַּח עַרְבוּת בַּמּוֹעֵד עַל הַלְוָאָה שֶׁיַּעֲשֶׂה אַחַר הַמּוֹעֵד } (הג"א). יד הַלְוָאָה דְּשֻׁלְחָנוֹת בִּקְבִיעוּת וְחִלּוּף, אָסוּר.

באר היטב – סימן תקלט – דיני הסחורה בחל המועד

א א אסורה. מפני הטורח: ב מצויים. נ"ל דגם בזה צריך שלא יכוין מלאכתו במועד עיין מ"א: ג ויתבעם. וכתב הט"ז נ"ל דזה דוקא שהוא צריך לטרוח וליזל בדינא ודיינא אבל אם אין צריך אלא לתבוע לעצמו שיפרע לו לא מצינו איסור. והאידנא אנו רואים בכל הקהלות שתובעים בפני הדיינים אפי' בעד פרקמטי' בחה"מ יש ללמוד זכות דאנו רואים קלקול החובות הוא מצוי ביותר בכל יום וכל החובות הוויין בחזקת ספק דבר האבד עד כאן לשונו עיין שם: ד למכור. וה"ה דמותר לקנות בצינעה. מ"א: ג ה במשפט. דוקא במשפט העכו"ם לכן דקדק רמ"א וכתב לקבול במשפט וכן הא דכתב מותר לעשות זקיפה מיירי בעכו"ם שמעתי ועיקר. מ"א: ד ו בריוח. דהיינו עושר מופלג. ט"ז: ה ז לירידים. כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ט דע שקבלתי הלכה למעשה להתיר בחה"מ אם בא יריד אפי' יומא דשוקא הנקרא קרסנ"י טאר"ג שהוא דבר דלא שכיחא ובא לזמנים דומי' דשיירות וספינות וחשבינן הפסד ריוח להפסד קרן וכו' אבל שאר ימי שוק אין להתיר כלל לישב בחנות אם לא שהחנות סגורה ופתוחה במקצת אם בא ליקח וכל זה כדי להוציא לשמחת י"ט עכ"ל: ח המועד. ודוקא שיודע בודאי שלא יפסיד מהקרן. מהריב"ל מ"א: ט שקונה. המ"א העלה דדוקא בביתו מותר אבל בחנות אסור וכ"כ רש"ל שהחנות יהיה סגורה וכשיבא הלוקח לקנות פותחה במקצת וביריד שרי למכור כמו שכתב בסעיף קטן ז': ט י שתייתו. פי' לכל השנה. ט"ז: י יא תבלין. מוכרי בשמים אף על פי שהוא דבר המתקיים לא בעי צנעה שניכר שהוא לצורך המועד. ב"ח. וכתב המ"א וא"כ כיון שפותחין לצורך ישראל אפי' בא עכו"ם לקנות מותר למכור לו עסס"ה: יא יב פירות. מפני שאומנותם כך כל השנה לפיכך בעי צנעה אבל בע"ה המוכר לצורך המועד לא בעי צנעה. ב"י ד"מ: יג ונועל. אבל שאר דברים אסור ואפי' יושב בפתח החנות והחנות סגורה והדלת פתוחה אסור. ריב"ל מ"א: יד כבוד יום טוב. זהו לענין לעטר השוק בפירות דדוקא בערב יו"ט אחרון של סוכות יעשו כן שהוא חג בפ"ע ולא בערב יו"ט אחרון של פסח אבל לענין למכור בפרהסיא גם בערב יו"ט אחרון של פסח יעשו כן. ב"י: יב טו לוקחים. ומן העכו"ם מותר לקנות הכל דהוי כמציל מידם. ש"ג כנה"ג מ"א: טז כלים. המ"א העלה שאין להקל מאחר שיכול למצוא אחר המועד ומש"ה כתב רמ"א נהגו לקנותן כלומר שמדינא אין נכון לקנותן: יג יז להלוות. דל"ד לפרקמטי' דהתם יש טורח גדול וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער משא"כ בהלוואה הרא"ש. ומה"ט שרי נמי להלוות לישראל בריוח בדרך היתר ומותר גם כן לעשות עיסקא ליתן לו מעות. מ"א: יח בשמחת. ואם ההלואה מרובה וירע עינו להוציא כ"כ מ"מ יעשה הטוב שיוכל. מהרי"ל וכשמונה מעות בחה"מ להלוות ישנה אם רגיל למנות ב' ב' ימנה אחד אחד. ד"מ:

מגן אברהם תקל״ט – סימן תקלט – דיני הסחורה בחל המועד

א׳ סחורה אסור'. מפני הטורח: ב׳ אלא א"כ אינם מצויים. נ"ל דגם בזה צריך שלא יכוין מלאכתו במועד דהא שולה פשתנו מן המשרה נמי לאו מלאכה הוא ואעפ"כ אסור לכוין מלאכתו במועד וכ"מ במהרי"ק דאם היה יכול למכור משכנות ביוקר כ"כ קודם המועד אסור למוכרן במועד ומביאו בב"י: ג׳ בצנע'. וה"ה דמותר לקנות בצנעה: ד׳ שאוסר לתבוע. וכ"פ הב"ח: ה׳ מותר לקבול. הקש' בסמ"ע סי' ה' הא אין קובעין זמן בניסן ותשרי וכו' ע"ש ולא עיין במרדכי דמוכח דאיירי במשפט העכו"ם מות' לקבול ולכן דקדק רמ"א וכ' לקבול במשפט וכו' וגם הא דכתב וכן מותר לעשו' זקיפ' וכו' מיירי בעכו"ם כמ"ש המ"מ בהדי' שמעתי ועיקר: ו׳ מותר לקנות ולמכור. אף על גב דהרוחה אסור בדבר של טירחא כמ"ש רסי' תקל"ז בדבר שאינו של טירחא אפי' הרוחה שרי לפי שכל עסקי סחור' הוא שקונה בשעת הזול ומוכר בשעת היוקר (ב"י נ"י): ז׳ ימכר ביום השוק. ודוקא שיודע בודאי שלא יפסיד מהקרן (ריב"ל): ח׳ ותגר שקונה וכו'. דאם ימכור היום יחזו' ויקנ' וימכו' ביום השוק השני וצ"ע דהא כל בעלי החניות לוקחין וחוזרין ומוכרין ואפ"ה אסורין אלא לצורך המועד כמ"ש ס"י וסי"א ודוחק לו' דשם מיירי במוכר פירות גינתו וי"ל דהכא דוקא בביתו מותר אבל בחנות אסור וכ"כ רש"ל בתשו' שהחנו' תהי' סגור' וכשיבוא הלוקח לקנות פותחה במקצת וביריד שרי למכור כדרכו עכ"ל: ט׳ מציאה אסור. ול"ד למקח וממכר דביטול דידיה פסידא הוא משא"כ במציאה (הרא"ש): י׳ מוכרי תבלין וכו'. מוכרי בשמים אף על פי שהוא דבר המתקיים לא בעי צנעה שניכר שהוא לצורך המועד (ב"ח) וא"כ כיון שפותחין לצורך ישראל אפי' בא עכו"ם לקנות מותר למכור לו עסס"ה: י״א מוכרי פירות. מפני שאומנתם בכך כל השנה לפיכך בעי צנע' אבל בע"ה המוכ' לצורך המועד לא בעי צנעה (מ"מ ב"י ד"מ): י״ב כיצד כו'. אבל שאר דברים אסור אפי' יושב בפתח החנות והחנות סגור' והדלת פתוחה אסור (ריב"ל ס"ג סי' ס"א כ"ה): י״ג של חג הסוכות. אבל של פסח לא דלא הוי רגל בפ"ע: י״ד ומותר לקנות. דלא אמרי' כיון דבקיאין בקביע' דירחא ה"ל שני חול ומכין מח"ה לחול אפ"ה שרי כי היכי דלא לזלזולי ביה (טור): ט״ו אין לוקחין. ומן העכו"ם מותר לקנות הכל דהוי כמציל מידם (ש"ג כ"ה): ט״ז נהגו לקנותן בצנע'. אפי' בלא שיירא כיון שצריך להם אף על פי שאין צריך להם במועד או להשתכר שמוצא בזול (כ"כ המ"מ) אבל דעת התוס' והרא"ש דשאר דברים שוה לבתים ואין לוקחים אלא לצורך המועד וכ"כ הרמב"ן שאף כלי תשמישו לא שרי אלא שיירא שלא ימצא אח"כ לקנותו כ"כ בזול וצ"ע מאחר שסתם בס"ט שאפי' יין לצורך שתייתו אסור לקנות אם לא שלא ימצא אח"כ וכו' והוא דעת הרא"ש איך כ' רמ"א דברי המ"מ שהיא הפך מזה והרב"י השמיט בכוונה דבריו לכך נ"ל שאין להקל מאחר שיכול למצוא אחר המועד ואפשר שמשום זה כ' רמ"א נהגו לקנותן כלומר שמדינא אין נכון לקנותן: י״ז להלוות. דל"ד כ"כ לפרקמטיא דהתם יש טורח גדול בדקדוק שיווי המקח ומתוך טרדתו ימנע משמחת י"ט וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער משא"כ בהלואה (הרא"ש) ומה"ט שרי נמי להלות לישראל בריוח בדרך היתר ומותר ג"כ לעשות עיסקא ליתן לו מעות:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקל״ט

א׳ אינו יכול לילך ולתבעם נ"ל דזהו דוקא שהוא צריך לטרוח וליזיל בדיני ודיינא וכ"מ בגמרא דאמרי' רבינא הוי מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל עלייהו האידנא א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבוד' דמיא ושרי הרי דאמר ל' מהו למיזל עלייהו ולא אמר מהו לתבוע אותם ש"מ שאסור לטרוח בתביעה בהליכה אם הם אינם בעיר הזאת של הב"ח או שהם כאן וצריך טרחא לתבוע לב"ד אבל אם א"צ אלא לתבוע לעצמו שיפרע לו לא מצינו איסור והאידנא אנו רואים בכל הקהלות שתובעים בפני הדיינים אפילו בעד פרקמטיא בח"ה ויש לי ללמוד זכות דאנו רואים קלקול החובות הוא מצוי ביותר ובכל יום אנו נצערים ומתדלדלים ועול העכו"ם קשה עלינו וכמ"ש בסמוך בשם התו' פ' א"נ ועיין בסי' תקנ"א ס"ב והוא כמ"ש בהג"א פ' מ"ע אבל הקפות של עכו"ם שחייב לישראל בלא משכון מתיר רש"י לקבלו במועד ורשב"ם אומר ישר כח המחמיר עכ"ל. וב"י בשם ה' המגיד כתב בפשיטות דלהיפרע מן העכו"ם ד"ה מותר דבכלל דבר אבוד הוא וכ"ז נראה דהיינו אפילו לתבוע בדינא כנלע"ד ללמוד זכות דהאידנא כל החובות הויין בחזקת ספק דבר אבוד לכל הפחות ואיסור התביעה אינו איסור גדול אפי' בזמן התלמוד דהא לא מלאכה עושה: ב׳ ונ"ל שלא נאמרו כו'. לעד"נ דלא בא הרב לומר דיש איסור ביש לו מעות בריוח אלא במופלג בעשירות דהאידנא תשוב הכל כדי חייו של אדם כמ"ש התוס' בפ' א"נ בהלואת רבית לעכו"ם דשרי כדי חייו בדף ע' וז"ל ואפי' ללישנ' קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים עכ"ל: ג׳ וה"ה לירידי' הקבועים כו'. רש"ל בתשו' סי' ע"ט כ' וז"ל דע שקבלתי הלכ' למעש' להתי' בח"ה אם בא יריד אפי' יומ' דשוק' הנקר' קרסנ"י טאר"ג שהו' דבר דלא שכיח ובא לזמני' דומיא דשיירות וספינות וחשבי' הפסד ריוח להפסד קרן וכו' אבל שאר ימי שוק אין להתי' כלל לישב בחנות אם לא שהחנות סגורה ופתוחה במקצת אם בא ליקח וכל זה כדי להוצי' לשמח' י"ט עכ"ל: ד׳ אלא א"כ יהיו ראויים כו'. ואם אין ראוי' לאכול במועד אסור ול"ד לשיירא דלעיל דמותר דמציא' לית בה פסיד' אלא ריוח בעלמ' משא"כ בפרקמטי' ביטול דיד' פסיד' הוא א"כ ע"כ לא שרינן משום רווח' אלא מקח וממכ' שהוא דרך כל אדם לא מקרי מלאכה וגם ליכא טירח' אבל מליחת דגים מקרי מלאכ' ואיכא טירח' לא שרי' משו' רווח' כ"כ ב"י בשם הרא"ש: ה׳ לסוף ח' ימים. הטעם שהרי עיקר הקנייה הוא לאח' י"ט ויש אוסרין משום דא"כ מותר כל משא ומתן שהם יערימו לעשו' כן: ו׳ אבל יות' מכדי שתייתו. נרא' פי של כל השנ' כמ"ש בריש': ז׳ ועי"ט האחרון של חג. זהו לענין לעטר השוק בפירות דדוק' בעי"ט אחרון של סוכו' יעשו כן שהוא חג בפ"ע ולא בעי"ט אחרון של פסח אבל לענין למכו' בפרהסי' גם בעיו"ט אחרון של פסח יעשו כן כ"כ ב"י:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקל״ט

תקל״ט:א׳תקע״ג א׳ (ס"ק ב) אא"כ כו' דהא שולה פשתנו כו' כדאיתא בסימן תקל"ח סעיף א'. ועיין ט"ז. ס"ק א' שמקיל בז"הז. לפי שנראה לעין בעו"ה קילקול החובות יום יום והוא כמו דבר האבוד: תקל״ט:א׳תקע״ד א׳ (ס"ק ג') בצנעה. וה"ה דמותר לקנות בצנעה. נלע"ד שצריך להוציא גם כן מהריוח אשר מאמד בדעתו שיש לו קנין סחורה ההיא לשמחת י"ט. ודע דכ"מ שצריך להוציא מן הריוח לשמחת י"ט א"צ להוציא כל הריוח ודי במקצתו: תקל״ט:א׳תקע״ו א׳ (ס"ק ה) מותר כו' ולא עיין במרדכי כו' במשפט הגוים כו' ר"ל דבחה"מ מיירי בדין ישראל שהבע"ד ישראל וגם הדיינים ישראלים. ובניסן ותשרי דטרודים בטרדת המועד לא אטרחוהו לא לבע"ד ולא לב"ד משא"כ המרדכי מיירי שהבע"ד גוי. וגם בעל המשפט הוא גוי ובס' א"ר כ' וז"ל ולא דק דסמ"ע לא הקשה אהכא כלל. רק על ס"ס תקמ"ה דמיירי לקבול בב"הכ עכ"ל. ובעניתי לא ידעתי למה כ' עליו ולא דק ניהו דבס"ס תקמ"ה כ' הרב"י מותר לקבול בשביל חובותיו כו' ולא הגיה עליו רמ"א. ניהו דהמחבר לא כ' תיבת במשפט. כ"ח לקבול ויש לפרש דר"ל בב"הכ מ"מ לא רצה רמ"א להשיג כיון די"ל ר"ל במשפט ואיירי במשפט עכו"ם דהא גם דינו של הרב"י לקמן ס"ס תקמ"ה נובע מדברי המרדכי הנ"ל שהגהת רמ"א פה נובע ממנה. ודא ודא אחת היא. וממ"ש הרב"י שם לעיל מיניה דנין בין ד"מ ובין ד"נ כו' יש לומר דמיירי ברצון שני בע"ד וברצון ב"ד. וקמ"ל אף דבשבת וי"ט אין דנים משום גזרה שמא יכתוב בחה"מ שרי וגם בד"נ משכחת רצון שניהם. כגון שהנתבע רוצח וכה"ג מדמה בנפשו שיצא זכאי בדינו. וחפץ בזה שימהרו להוציא זכותו לאור. גם בלא"ה יש לומר דיני נפשות שאני. ומ"ש משמתין ומכין למי שלא מקבל הדין הטעם כיון שכבר דנו בהיתר או קודם י"ט או בחה"מ: תקל״ט:א׳תקע״ז א׳ (ס"ק ו) מותר כו' בדבר שאינו של טרחא כו'. ר"ל דאינו טרחא גמור' כמו בסימן תקל"ז. אבל מ"מ גם מו"מ איכא טרחא. דהא לא אסרו מו"מ כ"א משום טרחא כמ"ש מ"א ריש הסי': ב׳ שרי לפי שכל עסקי כו' הם כעין שני טעמים. טעם אחד במ"ש דאינו טרחא גמורה. ועוד שכל עסקי סחורה שקונה בשעת הזול כו' ור"ל כיון דחיי אדם ופרנסתו תלוי בזה. לכן אפי' הרותה בדבר שאינו מצוי כגון שיירא מיקרי דבר האבד. כעין זה כ' המ"א בשם הרא"ש ס"ק ט'. ועיין בהרב"י הביא לשון הנ"י שמשמע כן: תקל״ט:א׳תקע״ט א׳ (ס"ק ח) ותגר כו' ודוחק לומר דשם מיירי במוכר פירות גינתו ר"ל דאדרבא משמע מדנקט בסעיף י' מוכרי. וכן בסעיף י"א מוכרי כו' משמע דר"נ דוקא שאומנתו בכך וכמו שדייק מ"א בס"ק י"א: ב׳ וי"ל דהכא דוקא בביתו כו' ולפ"ז מה דנקט רמ"א ותגר שקונה מזה כו' ר"ל ה"ה כל חנוני מוחר כה"ג בביתו: ג׳ וכ"כ רש"נ כו' לולי שיראתי הייתי אומר שהוא טעות הדפוס. והאי וכ"כ רש"ל קאי על מ"ש הרב"י אבל מקומות שיש להם יום השוק יום א' בשבוע אינו מוחר כו' עז"כ מ"א וכ"כ רש"ל לאסור שכן היא בתשובת רש"ל סימן ע"ט. אך מ"ש שהתיר כשהחנות סגורה כו' נא כ"כ על כל יום שוק שהוא פ"א בשבוע אלא יום השוק שקורין בפולין קראס"ני טאר"ג (והוא נקרא במדינה זו גו"טר וואכ"ן טאר"ק) שהוא ג"כ בא לזמנים רחוקים בזה התיר רש"ל שהחנות תהיה סגורה וכשיבא הלוקח כו'. וגם זה לא התיר אלא כדי להוציא ממנו לשמחת י"ט ע"ש הובא גם בט"ז ס"ק ג'. ואפשר אם אינו טעות מביא מ"א ראיה להתיר בחנוני בביתו ולצורך המועד מותר אפי' בחנות דגם ברש"ל מצינו שיש חילוק בין מכירה בצנעה. דהיינו צנעה דידיה של רש"ל בקראס"ני טאר"ג שהחנות תהיה סגורה כו' ומיניה דעכ"פ ראוי להתיר כשהיא הרבה דרך צנעה דהיינו בביתו. אך הוא דוחק גדול: תקל״ט:א׳תק״פ א׳ (ס"ק ט) מציאה. ול"ד למו"מ כו'. ר"ל בשייר' בסעיף וי"ו דהותר הואיל ואינו דבר המצוי. והא מציאה גם כן אינו מצויה. ועיין במ"א ס"ק ו' ובמ"ש שם: תקל״ט:א׳תקפ״ד א׳ (ס"ק יג) של כו אבל של פסח כו' וכתב ע"ז אבל לענין למכור בפרהסיא גם בערב י"ט אחרון של פסח יעשו כן כ"כ ב"י עכ"ל הט"ז. אולם הרב"י כ' האי התירא דבפרהסיא בעי"ט אחרון של פסח. רק דרך אפשר ע"ס. תקל״ט:א׳תקפ״ז א׳ (ס"ק טז) נהגו כו' או להשתכר שמוצא בזול ר"ל אף שגם אין כוונתו להשתכר הואיל שמוצא עכשיו בזול. דאז מותר מטעם. דהוי כשיירא בסעיף ה' אלא שצריך לו לביתו ולתשמישו. אעפ"כ מותר: ב׳ וכ"כ רמב"ן כו' לאו דוקא. דהרמב"ן החמיר יותר דבשיירא לא הותר לקנות ולהשתכר אלא דוקא לצורך תשמישו ותרתי בעינן שיהא צריך לתשמישו וגם הוא שייר'. עכ"פ בזה שוה לדעת התו' והרא"ש דכלי תשמישו לא הותר כ"א לצורך המוער: ג׳ שאפי' יין לצורך שתייתו כו'. ודע דמ"ש הרב"י שם בסעיף ט' אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה. ר"ל שאינו צורך שתייתו בשנה זו אלא יש לו לשתות בכל שנה זו. אלא קונה לצורך שתהיה בשנה הבאה אחריה ולזה כ' הרב"י דאסור. אבל אם קונה יותר משתייתו כדי להרויח דאחר המועד לא ימצא כ"כ בזול עז"כ רמ"א דמותר דהיינו דין שיירא המוזכר בסעיף ה': תקל״ט:א׳תקפ״ח א׳ (ס"ק יז) להלות דלא דמי כל כך לפרקמטיא כו' זה קאי על סיפא בהיתר הלואה לאותן שאין רגילים אבל ברישא להלוות לרגילים בלא"ה מותר דהוי דבר האבר שילכו ללות מאיש אחר וכמ"ש הרב"י וכ"ה ברא"ש. וכ' בס' א"ר בשם מהרי"ל דאם הרווחים משבוע זו הם הרבה. ורע בעיניו להוציא הכל לשמחת י"ט. יוציא עכ"פ מה שאפשר. וגם כ' בשם מהרי"ל לשנות במנין המעות אם היה דרכו למנות ב' ב' ' ימנה א' א' וכדומה: ב׳ והנה הרבה מהאחרונים קראו תגר על קלות שנוהגים בעו"ה בענין מו"מ בחה"מ. ולא מצאתי להם תקנה אלא שבס' א"ר כ' וז"ל ואפשר דחשבו לדבר אבוד. דאם לא ישבו כ"כ זמן כל ימות החג בחנות יתמעט המו"מ מישראל (ונוסיף לזה יש לומר לענ"ד אם היה אפשר שיסגרו כל ישראל שבאותו העיר חנייתיהן בחה"מ. וגם אין סוחר גוי דר באותו מקום אז ראוי להחמיר. אבל כיון שאי אפשר למחות שכלם יסגרו חניותיהן. כ"ש כשיש סוחר גוי. אם כן אם הירא וחרד על דבר ה' יסגור חנותו לבדו. ירגילו קוניו לילך לסוחר אחר והוי דומיא קצת להלואה לאותן שרגילים אצלו שהותר מה"ט) וסיים ועכ"פ אין ללמוד מלאכה מזה. כי אינו דומה לפרקמטיא שיש צדדי קולות הרבה בפוסקים עכ"ל. אם כן עדיין לא מצאנו תקנה לחתיכת פשתן ובגד בחנות בחה"מ וכדומה. אף שבדבר תלוש אין איסור חתיכה כמ"ש מ"א בסימן שי"ד ס"ק י"ד. מ"מ במקום דהוי מתקן אסור ע"ש ועסי' תק"ט:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א