סימן תקלז – דין מלאכת דבר האבד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקלז – דין מלאכת דבר האבד

א דָּבָר א הָאָבֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּלֹא שִׁנּוּי; { מִיהוּ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לְהָקֵל בְּטִרְחָה יַעֲשֶׂה } (כָּל בּוֹ). לְפִיכָךְ בֵּית הַשְּׁלָחִין (פי' הָאֶרֶץ הַצְמֵאָה) שֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁקוֹתָהּ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹתָהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁקוֹתָהּ קֹדֶם לָכֵן, אִם לֹא יַשְׁקֶנָּה עַכְשָׁו תִּפָּסֵד; אֲבָל שְׂדֵה הַבַּעַל שֶׁאֵין מַשְׁקִין אוֹתָהּ אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחָהּ יוֹתֵר, אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָהּ. ב אֲפִלּוּ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא הֵיכָא דְּלֵיכָּא טִרְחָא יְתֵרָא, כְּגוֹן מִן הַמַּעְיָן, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן, שֶׁהוּא מַמְשִׁיכוֹ וּמַשְׁקֶה; אֲבָל לֹא יִדְלֶה וְיַשְׁקֶה מִן הַבְּרֵכָה אוֹ מִמֵּי הַגְּשָׁמִים מְקֻבָּצִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טֹרַח גָּדוֹל; אֲפִלּוּ עֲרוּגָה אַחַת חֶצְיָהּ גָּבוֹהַּ וְחֶצְיָהּ נָמוּךְ אֵין דּוֹלִים מִמָּקוֹם נָמוּךְ לְהַשְׁקוֹת מָקוֹם גָּבוֹהַּ. ג נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין מִן הָאֲגַמִּים, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא פָּסְקוּ; וְכֵן הַבְּרֵכוֹת שֶׁאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶן; וְכֵן בְּרֵכָה שֶׁנָּטְפָה מִבֵּית הַשְּׁלָחִין וַעֲדַיִן הִיא נוֹטֶפֶת, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מִמֶּנָּה בֵּית הַשְּׁלָחִין אַחֶרֶת, וְהוּא שֶׁלֹּא פָּסַק הַמַּעְיָן הַמַּשְׁקֶה בֵּית הַשְּׁלָחִין הַעֶלְיוֹנָה. ד יְרָקוֹת שֶׁרוֹצֶה לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, יָכוֹל לִדְלוֹת מַיִם לְהַשְׁקוֹתָן כְּדֵי שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיִהְיוּ רְאוּיִם לַמּוֹעֵד; אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, וְעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהַשְׁבִּיחָן, אָסוּר. ה אֵין עוֹשִׂים הַחֲרִיצִים שֶׁבְּעִקָּרֵי הַגְּפָנִים כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ מַיִם; וְאִם הָיוּ עֲשׂוּיוֹת ב וְנִתְקַלְקְלוּ, הֲרֵי זֶה מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד { אֲבָל אָסוּר לְהַעֲמִיקָן יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה } (הַמַּגִּיד פ"ח). ו אַמַּת הַמַּיִם שֶׁנִּתְקַלְקְלָה, מְתַקְּנִין אוֹתָהּ; הָיְתָה עֲמֻקָּה טֶפַח, חוֹפֵר בָּהּ עַד ג שִׁשָּׁה; הָיְתָה עֲמֻקָּה טְפָחַיִם, מַעֲמִיק עַד שִׁבְעָה. ז מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה; וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה לָחָה, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת אֶת כֻּלָּהּ. ח אָסוּר לִפְתֹּחַ מָקוֹם לַשָּׂדֶה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהּ מַיִם לְהַשְׁקוֹתָהּ; וְאִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לָצוּד דָּגִים ד כְּדֵי לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, כְּגוֹן שֶׁפּוֹתֵחַ לְמַעְלָה מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ וּלְמַטָּה מָקוֹם שֶׁיֵּצְאוּ, מֻתָּר. ט אָסוּר לְהַשְׁווֹת הַשָּׂדֶה לְצֹרֶךְ חֲרִישָׁה; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן כְּדֵי לָדוּשׁ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן שֶׁמַּשְׁוֶה כֻּלָּהּ, מֻתָּר. י אָסוּר לְלַקֵּט עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה לְיַפּוֹתוֹ לַחֲרִישָׁה; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן לְצָרְכּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לָעֵצִים, כְּגוֹן שֶׁנּוֹטֵל הַגְּדוֹלִים וּמַנִּיחַ הַקְּטַנִּים, מֻתָּר. יא אָסוּר לְקַצֵּץ עַנְפֵי הָאִילָן לְתַקְּנוֹ; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן בִּשְׁבִיל הָעֲנָפִים לְהַאֲכִילָן לִבְהֶמְתּוֹ וְלֹא לְתַקְּנוֹ, כְּגוֹן שֶׁקּוֹצֵץ כֻּלָּן מִצַּד אֶחָד, מֻתָּר. יב אֵין ה מַתְלִיעִים הָאִילָנוֹת וְלֹא מְזַהֲמִין (פי' מַדְבִּיקִים שָׁם זֶבֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת הָאִילָן) הַנְּטִיעוֹת, אֲבָל סָכִין הָאִילָנוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּשֶׁמֶן. יג אִישׁוֹת וְעַכְבָּרִים שֶׁמַּפְסִידִים בִּשְׂדֵה אִילָן מֻתָּר לְצוּדָן כְּדַרְכּוֹ, שֶׁחוֹפֵר גּוּמָא וְתוֹלֶה בָּהּ הַמְּצוּדָה; וַאֲפִלּוּ בִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן מֻתָּר לְצוּדָן כְּדַרְכּוֹ, שֶׁיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה וּמַפְסִידִים הָאִילָן; וְאִם אֵינָהּ סְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן, אֵין צָדִין אוֹתָן אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי שֶׁנּוֹעֵץ שִׁפּוּד בָּאָרֶץ וּמְנַעְנְעוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית גּוּמָא, וְתוֹלֶה בָּהּ הַמְּצוּדָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי, וְאִם אֵינָהּ סְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אָסוּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי. יד אֵין מַכְנִיסִין צֹאן לַדִּיר בְּחֹל הַמּוֹעֵד לְזַבֵּל הַשָּׂדֶה; וְאִם הִכְנִיסָן הָאֵינוֹ יְהוּדִי מֵעַצְמוֹ, מֻתָּר אַף בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה עַל שֶׁהִכְנִיסָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ שָׂכָר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא שְׂכַר מְזוֹנוֹת אָסוּר; וּבְיוֹם טוֹב ו יָכוֹל לִתֵּן לוֹ שְׂכַר מְזוֹנוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ שָׂכָר אַחֵר; וּבְחֹל הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר אַחֵר מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׂכִּירֶנּוּ; וְלֹא יִמְסֹר לוֹ שׁוֹמֵר לְנַעֵר הַצֹּאן (פי' מוֹלִיכָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַגְּלָלִים מִתְנַעֲרִים); וְאִם הָיָה הָאֵינוֹ יְהוּדִי שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה מְסַיְּעִין אוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד ז וּמוֹסְרִין לוֹ שׁוֹמֵר לְנַעֵר הַצֹּאן. טו אָסוּר לִקְצֹר הַשָּׂדֶה בְּחֹל הַמּוֹעֵד אִם אֵינוֹ נִפְסָד אִם יַעֲמֹד עַד לְאַחַר הַמּוֹעֵד; וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, אֲפִלּוּ מוֹצֵא בַּשּׁוּק לִקְנוֹת אֵין מַצְרִיכִין אוֹתוֹ לִקַּח מִן הַשּׁוּק, אֶלָּא קוֹצֵר וּמְעַמֵּר וְדָשׁ וְזוֹרֶה וּבוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָדוּשׁ ח בְּפָרוֹת; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם הוּא צָרִיךְ לָדוּשׁ לְצֹרֶךְ רַבִּים, דַּשׁ אֲפִלּוּ בְּפָרוֹת. טז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֶּרֶם אֵצֶל כַּרְמוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם, וְעַכּוּ"ם בּוֹצֵר שֶׁלּוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְאִם לֹא יִבְצֹר הַיִּשְׂרָאֵל גַּם אֶת שֶׁלּוֹ יַפְסִיד, יָכוֹל ט לְבָצְרוֹ וְלִדְרֹךְ הַיַּיִן וְלַעֲשׂוֹת הֶחָבִיּוֹת וְכָל צָרְכֵי הַיַּיִן בְּלֹא שִׁנּוּי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן י לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.

באר היטב – סימן תקלז – דין מלאכת דבר האבד

א א האבד. וספק דבר אבד נמי מותר. רש"ך חלק א' סימן קי"ג: ה ב ונתקלקלו. ואם נסתמו לגמרי אסור דהוי כעושה מתחלה: ו ג ששה. אבל בפחות מכאן כיון דלא עברו ביה מיא אסור ועמוקה ג' אפשר דאסור לחפור עד ח' דטרחה יתירה היא להשליך העפר לחוץ עיין ב"י: ח ד כדי. ומה שפסק לעיל בסימן תקל"ג ס"ד דצד דגים שהרי אפשר שיאכל מהם במועד והכא כתב לאוכלם במועד שאני הכא דסוף סוף גם השדה שותה ממנה ומש"ה בעי שיאכל דוקא מה שאין כן התם ועיין מ"א: יב ה מתליעים. שנוטל התולעת שבאילן אע"פ שנפסד האילן אסור דטירח' יתירה היא: יד ו יכול. אבל במלאכה גמורה אסור ליתן לו שכר מזונו. מ"א: ז ומוסרין. אבל לשכור לו שומר אסור ובשבת אפי' למסור לו אסור. מ"א: טו ח בפרות. ולדידן שאין דשין בפרות צריך שינוי אחר. מ"א: טז ט לבצרו. ופועלים ישראלים יכולים ליטול שכר ועיין סימן תקמ"ב סעיף א': י לעשות. ואדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבוד שמא יטעה העולם לומר שכיון מלאכתו במועד. ב"י בשם רוקח:

מגן אברהם תקל״ז – סימן תקלז – דין מלאכת דבר האבד

א׳ ספק דבר האבד מות' (רש"ך ח"א קי"ג): ממי הגשמים. ואפי' אינו דולה אלא ממשיך ברגל אסור מפני שסופו לדלות כשיחסרו: ב׳ שלא פסקו. וימשוך מן הנהר הגדול אבל פסקו אפי' אית בהו הרבה מים שלא יבואו לדלו' בדלי אסור משום לא פלוג: ג׳ יכול לדלות. דכל שהוא לצורך אפי' טירח' יתירה התירו: ד׳ ונתקלקלו. אבל נסתמו לגמרי אסור לעשותם דהוי כחדתי: ה׳ היתה עמוקה טפח. משמע דס"ל אפי' לא חפר בה טפח מותר לחפור יותר וכ"ש כשהית' חפורה ונסתמו עד טפח ומיהו בגמ' קאמר ומתקני' את המקולקלו' משמע דאסור לחפור בתחלה עבב"י: ו׳ עד ו'. אבל פחות מכאן כיון דלא עברי בי' מיא אסור: ז׳ עד ז'. אבל כשהיתה עמוקה ג' אפשר דאסור לחפו' עד ח' דטרחא יתירה היא להשליך העפר לחוץ עבב"י: ח׳ כדי לאוכלן. לכאורה צ"ע דבסי' תקל"ג ס"ד מתיר לצוד אפי' אינו רוצה לאכול מהן כיון שאפשר שיאכל מהן ואפשר דהכא חמיר טפי דאוושא מלתא עמ"ש שם: ט׳ כגון שפותח. דאפי' נתכוין לדבר המותר בעי' שיעשה מעשה שניכר שעושה לדבר המותר הא לא"ה אסור: י׳ אין מתליעין. שנוטל התולע' שבאילן אף על פי שנפסד האילן אסור דטירחא יתירה היא: י״א מזהמין. כשנשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות: י״ב לזבל השדה. דהוי תולדת זורע או חורש (נ"י): י״ג יכול ליתן לו. אבל במלאכה גמור' אסור ליתן לו שכר מזונו: י״ד שלא יתן לו שכר. צ"ע דבסי' רנ"ב ורמ"ז שרינן טפי כשנותן לו שכר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד וצ"ל כיון דמלאכת מחובר הוא לא מהני קצץ כמ"ש סי' רמ"ד וה"ה בחנם אסור אלא כיון שמזבל אינה מלאכה גמור' אם עשה העכו"ם מעצמו א"צ למחות אבל כשנותן לו שכר ידעו שעושה מדעת ישראל ויסברו ששכרו לעשות מלאכה לימים כנ"ל: ט״ו מוסרין לו. אבל לשכור לו שומר אסור בשבת אפי' למסור לו אסור כ"נ דעת הש"ע עב"י: ט״ז שלא ידוש בפרות. משום דאושא מלתא ולפי זה אסור גם בשאר ב"ח והרמב"ם מפ' הטעם משום שינוי וא"כ בשאר ב"ח מותר (ב"י) ולדידן שאין נוהגין לדוש בפרות א"כ צריך שינוי אחר: י״ז יכול לבוצרו. ופועלים ישראלים יכולים ליטול שכר ועסי' תקמ"ב ס"א:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקל״ז

א׳ נהרות המושכין כו'. בטור כתוב יאורות מים המושכים מהאגמי' אם אינן פוסקים שמקלחין תמיד מותר להשקות מהם ואם הם פוסקים אסורים. חריצין שהמים באים דרך שם מהנהר לשד' אסור להשקות מהן אע"פ שנמלאו קודם י"ט לפי שהן פוסקים ואם אמת המים עוברת ביניה' שאז אינן פוסקי' מותר אפי' אם אין רוב השדה ראוי להשקו' מן האמה נ"ל פי' דיאורות אינם עשוי' לצורך השדה אלא הם נמשכים כן מצד בריאתן וזה יש לו שדה אצלם ומשקה מהם זה תלוי בדרך היאורים בפעם אחרת אם אין פוסקים בשום פעם מותר ולא חיישי' שמא עכשיו יפסקו ויהיה לו טירח' יתירה אבל חריצים שהם עשוים לצורך שדה והם מתמלאי' מן הנהר הגדול דהיינו שקצה של החריצים נוגע בנהר אין משקים מהם דדרך חריצים אלו אינם מתמלאים אלא כשהנהר הוא גדול ומלא על כל גדותיו אז נמשך להחריץ בזה אין משקין מן החריצי' אפי' אם נתמל' קודם י"ט כיון שודאי הוא שדרכו להפסיק לפעמי' כשאין הנהר גדול מאוד ואם אמת המים עוברת ביניהם פי' שאותו אמת המי' שממנ' בא לחריצין היא עומדת בין החריצי' אלא שאין אורך אותה אמה כאורך החריצין וע"כ אין משקין כל השנה אלא מן החריצין שאורכו כאורך השדה בזה מותר כיון שעכ"פ האמת מים הולכת ג"כ לקצת אורך השדה יכול להשקות מן האמה עצמ' אפי' אין רוב השדה ראוי להשקות ממנה דמ"מ יכול להשקו' בתרי זימני כנ"ל פי' זה והב"י פי' בדרכים אחרים והנלע"ד נכון כתבתי: ב׳ וכן בריכ' שנטפה כו'. פירש"י בית השלחין שהיא גבוה והי' מעין נובע מצדו ומצד אחר היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין הי' בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבו' ממעין נוטפין טיפים מב"ה הגבוה לתוך הבריכ' הנמוכ' מותר להשקות אותו ב"ה הנמוך מאותה בריכ' ואע"ג דבריכה עביד דפסק' הואיל ומטפטפ' מב"ה הגבוה מים שבאו לו ממעיין ואע"ג דהבריכ' עבידא דפסקה ואזיל ומייתי ממקום אחר מ"מ עדיין היא מטפטפת מב"ה גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה והוא שלא פסק מעיין המטפטף מב"ה גבוה לבריכ' מותר להשקות מבריכ' לב"ה הנמוך אבל אי פסק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף מב"ה הגבוה לתוך הבריכה אין משקין מהבריכה לב"ה נמוך דלמ' פסק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר: ג׳ כדי להשביחן אסור. פי' אפי' אם אין שם טירחא יתירה כגון המשכה בלא הדלאה דאז היה מותר אם היה חשש פסידא ואסור כאן כיון שא"צ אלא להשביחם וליכ' חשש פסיד' אבל בטרחא יתירה דהיינו לדלות מים אסור אפי' במקום חשש פסיד' כ"כ ה' המגיד: ד׳ ונתקלקלו. פי' ועדיין ניכר החריץ מעט אפי' פחות מטפח דאלו נסתם לגמרי אסור דהוה כעוש' מתחלה: ה׳ אמת המים. שהיא כדי שיקלחו שם המים לא סגי שם בפחות מטפח אבל כל שיש טפח מעמיק אח"כ עד ששה: ו׳ ואם ניכר שמכוין כו'. כ' ב"י בשם נ"י אפי' הוא מתכוין להיתר אסור כיון דניכר ממעשיו לאיסור: בגמרא פ' מ"ש ר' ינאי הוי ליה ההוא פרדיסא כי מטי ח"ה קטפי' לשנה שהו כולי עלמא לפרדסייהו לח"ה אפקריה רבי ינאי לפרדיסא ההוא שתא משמע שאם יש לו כרם שמותר לבצרו דהיינו אם הוא דבר האבד וכ' רי"ו מהאי עובדא יש ללמוד דאדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבד שמא יטעה העולם לו' שכיון מלאכתו במועד וכ"כ הרוקח כ"כ ב"י:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקל״ז

תקל״ז:א׳תקנ״ד א׳ וספק דבר האבוד מותר. דש"ך. צ"ל דס"ל מלאכת חה"מ דרבנן. והוי ספק דרבנן וגם הרב"י פסח דהוי דרבנן וכמו שהוכיח מ"א ר"ס תק"ל: תקל״ז:א׳תק״ע א׳ (ס"ק יז) יכול. ועסי' תקמ"ב. ר"ל כמו שבסימן תקמ"ב כ' דמ"א היתר זה דיכולים ליטול שכר. וגם הראיה משם כמו שאם אין לפועל מה יאכל הותר לבעה"ב ליתן לפועל לעשות מלאכה. הרי משום היתרה דפועל הותרה לבע"ה. ה"ה להיפך דאם הוא דבר האבד משום התירא דבעה"ב הותר לפועל לעשות ולקבל שכר כ"מ בהרב"י: ב׳ מ"ש ט"ז ס"ס זה דאדם חשוב יש להחמי' בדבר אבד בשם ב"י בס' בדק הבית משמע דחזר בו הרב"י והתיר אפילו לאדם חשוב וכ"כ בס' א"ר:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א