סימן תקלד – דיני כבוס בחל המועד – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקלד – דיני כבוס בחל המועד

א אֵין א מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד. וְאֵלּוּ שֶׁמְּכַבְּסִין; הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וּמִבֵּית הָאֲסוּרִין, וּמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים בָּרֶגֶל, וּמִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְכַבֵּס וְנִשְׁאַל בָּרֶגֶל וְהִתִּירוּ לוֹ, וּמִטְפְּחוֹת ב הַיָּדַיִם, וּמִטְפְּחוֹת הַסְפָרִים, וּמִטְפְּחוֹת הַסַפָּג, וּבִגְדֵי קְטַנִּים, וּבַעֲלַת הַכֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בַּמּוֹעֵד, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא ג חָלוּק אֶחָד; וְכֻלָּם מְכַבְּסִין כְּדַרְכָּן, אֲפִלּוּ בְּנֶתֶר וְאֹהֶל (פֵּרוּשׁ מִינֵי בֹּרִית), וּבְפַרְהֶסְיָא, עַל גַּבֵּי הַנָּהָר. { הַגָּה: מִיהוּ לֹא יְכַבְּסוּ רַק הַצָּרִיךְ לָהֶן, דְּהַיְנוּ חָלוּק אֶחָד } (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' אֵלּוּ מְגַלְּחִין); { מִיהוּ בִּגְדֵי הַקְּטַנִּים בְּיוֹתֵר, דְּהַיְנוּ אוֹתָן שֶׁמְּלַפְּפִים בָּהֶם וּמַשְׁתִּינִים וּמוֹצִיאִין רְעִי בָּהֶם, מֻתָּר לְכַבֵּס ד' וְה' בְּפַעַם א', כִּי צָרִיךְ לְהַרְבֵּה מֵהֶם כָּל רֶגַע, וְהָא דְּמֻתָּר לְכַבֵּס בְּפַרְהֶסְיָא הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁרוֹחֵץ עַל גַּב הַנָּהָר, מִשּׁוּם דְּמִתְכַּבֵּס יוֹתֵר יָפֶה עַל גַּב הַנָּהָר; אֲבָל אִם אֵינוֹ כּוֹבֵס עַל גַּבֵּי נָהָר, לֹא יְכַבֵּס רַק בְּצִנְעָה וְלֹא בְּפַרְהֶסְיָא, כֵּן נ"ל. } ב כָּל כְּלֵי פִּשְׁתָּן מֻתָּר לְכַבְּסָן; וְלֹא נָהֲגוּ כֵּן, וַהֲוָה לֵיהּ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶם אִסוּר, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָם בִּפְנֵיהֶם. ג מְבִיאִין מִבֵּית הָאֻמָּן כֵּלִים שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן כַּרִים וּכְסָתוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת; אֲבָל כֵּלִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן מַחֲרֵשָׁה אוֹ צֶמֶר מִבֵּית הַצַּבָּע ד אֵין מְבִיאִין; וְאִם אֵין לְאֻמָּן מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לוֹ ה שְׂכָרוֹ וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ, וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ מַנִּיחָן בַּבַּיִת הַסָמוּךְ לוֹ, וְאִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת אֲבָל לֹא יְבִיאֵם לְבֵיתוֹ, אֶלָּא בְּצִנְעָה.

באר היטב – סימן תקלד – דיני כבוס בחל המועד

א א מכבסין. כדי שיכבס מערב י"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול: ב הידים. שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרים ומתלכלכים טור. משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל"כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכים תיכף וצריך בכל יום אחד וא"כ לפי מה שנוהגים שלא להחליפם אלא משבת לשבת א"כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה מעי"ט. מ"א: ג חלוק אחד. אפי' אין בו איזורו שרי לדידן מ"א. במצרים נוהגין היתר לכבס על ידי השפחות עכו"ם כל הכלים הצריכים במועד דכיון דצריכים למועד לכולם הוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד. מהריק"ש: ג ד אין. אפי' מבית לבית באותה חצר דאפי' מאומן עכו"ם עמ"א: ה שכרו. ה"ה דאפי' יש לו מה יאכל מותר ליתן לו שכרו דמה איסור יש בזה אלא ה"ק אע"פ שאין לו מה יאכל דצריך לתת לו שכרו ה"א דמותר ליטלן משום כדי שלא יתבענו שנית קמ"ל דנותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן וכו' אבל אם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו. ולכאורה צ"ע דאם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר לו לעשות מלאכה כמ"ש ס"ס תקמ"ב י"ל דמ"מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ"ז כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא מ"א ועיין בתשובת שער אפרים סי' ל"ו דאוסר לנגן בכלי שיר לישראל בחול המועד:

מגן אברהם תקל״ד – סימן תקלד – דיני כבוס בחל המועד

א׳ אין מכבסין. כדי שיכבס מעי"ט ולא יכנס למועד כשהו' מנוול: ב׳ ומטפחות הידים. שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרי' ומתלכלכי' (טור) משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל"כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכי' תכף וצריך בכל יום א' וא"כ לפי מה שנוהגין שלא להחליפם אלא משבת לשבת א"כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה שמעי"ט: ג׳ חלוק א'. מדסתם ש"מ דס"ל אפי' אין בו איזורו שרי ואפילו לדידן: ד׳ ובפרהסיא ע"ג הנהר. שאין מתכבסין יפה בבית כמו על הנהר וקשה דהא בתוספתא קתני בהדיא דאסור בפרהסיא וי"ל דהם מפרשים דהתוספתא קאי על אבל (ב"י וע"ש) וצ"ע דהרי לשון התוספת' גבי גילוח וכיבוס שוה ע"ש ולמה מפרשים גבי גילוח על ח"ה כמ"ש סי' תקל"א ס"ה וגבי כיבוס מפרשים לה על אבל ובד"מ כ' דבתוספתא מיירי שאינו מכבס ע"ג הנהר כמ"ש כאן בהג"ה, ומ"מ צ"ע מנ"ל למרדכי לחלק בכך דהא בגמרא שהביא ראיה מיירי בכלי פשתן שמותרין לכל אדם אבל באותן שהתירו חכמים אסורי' לכבס בפרהסיא דאין הכל יודעים שהיה במדינת הים או בשביה לכן נ"ל דהמרדכי קאי ג"כ אכלי פשתן וכ"מ בהדיא למעיין שם וה"ה מטפחות ידים אבל אותן ששנוים במשנה מכבסין בצנעא וז"ל התוספתא כל אלו כשאמרו מכבסין וכו' מכבסין בצנעה משמע דקאי על אותן ששנוים במשנה: והא דמותר, משמע דקאי אבגדי קטנים וקשה מ"ש מגילוח דמותר לגלח קטן בפרהסיא כמ"ש סימן תקל"ח ס"ו וכ"ש כאן שיש עוד טעם שמתלכלך כל שעה ואפי' בגדול שרי כה"ג כמו מטפחות הידים, ואפשר דשאני גילוח ששערותיו מוכיחין עליו שהן גדולים אבל גבי כיבוס לא מוכח מלתא די"ל שיש להם עוד בבית: ה׳ דברים המותרים. עבי"ד סימן רי"ד דכל כה"ג יש לו התרה וגם י"א דאחרים הבאים לשם מותרין לעשות בצנעא כמו שכתוב סימן תס"ח אבל הכא באמת יש פוסקים הלכה כאביי ורבא ואסור מן הדין ולכן אין לו התרה: ו׳ אין מביאין. בפסחים פירש"י הטעם מפני הטורח והב"י פי' הטעם שיסברו שנתן לתקנו במועד ויאמרו שהאומן תקנו במועד ע"כ וא"כ אפי' מבית לבית באות' חצר ואפי' מאומן עכו"ם שיסברו שהבע"ה צוה לתקנו במועד (ב"ח סימן תקל"ה): ז׳ נותן לו שכרו. ה"ה דאפי' יש לו מה יאכל מותר ליתן לו שכרו דמה איסור יש בזה אלא ה"ק אף על פי שאין לו מה יאכל דצריך לתת לו שכרו וה"א דמותר ליטלן משם כדי שלא יתבענו שנית קמ"ל דנותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו מניחן וכו' אבל אם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו ולכאורה צ"ע דאם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר ליתן לו לעשות מלאכה כמ"ש ססי' תקמ"ב י"ל דמ"מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ"ז כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקל״ד

א׳ ומי שאין לו אלא חלוק א'. לשון הטור אפי' אינו של פשתן מותר לכבסו שהוא מתלכלך מיד אפי' אם כבסו קודם לכן בסמ"ק אוסר אלא א"כ אזורו מוכיח עליו והר"פ הוסיף לאסור בכל חילוקים שלנו שאין לנו אזור מוכיח עליו וכ"ש מי שאין לו אלא מפה אחד או סדין אחד שאין לו הוכחה כלל וא"א הרא"ש ז"ל לא הביא ההיא דאזורו מוכיח עליו עכ"ל והקשה ב"י מה הוסיף הר"פ לאיסור הלא גם הסמ"ק אסר אא"כ איזורו מוכיח ש"מ דחלוקי' שלנו כיון שאין להם אזור אסור והאריך מאד בתירוצים שמפרש שהסמ"ק והר"פ הם חולקי' בפירו' איזורו מוכיח. ולעד"נ תמוה דהל' משמע בסמ"ק שאין הר"פ חולק על הסמ"ק וכ"מ לשון הטור שלא כתב והר"פ אוסר בכל חלוקים כו' דהוה משמע שהוא פלוגתא אלא הוספה קאמר וזה אינו לפי' ב"י דהוה מחלוקת גמורה ומו"ח ז"ל פי' דהר"פ מוסיף אפי' של פשתן ועז"ק דהא כבר כ"כ הטור בשם הרא"ש ותו שם לא זכר רק שלא נהגו כן ונלע"ד דהסמ"ק והר"פ שניהם מפרשים הך דאזורו מוכיח כפירש"י בפ' כל הבשר אזורו מוכיח עליו תמיד הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר עכ"ל. וע"כ מחלק בעל הסמ"ק בין איזורו מוכיח או לא דהכל יודעים השינוי בזה שאין לו אלא חלוק אחד שהיו הכל יודעים שתמיד פורקים האיזור מזה ונותנים לזה והוסיף הר"פ לומר דבחלוקים שלנו שאין המנהג כן בענין פריקת האיזור מזה לזה נמצא שאפי' מי שיש לו איזור עכשיו כמו שהיה בזמן התלמוד ודרכו של אותו איש לפרקו מזה לזה כמו שהיה בימי התלמוד אפ"ה לא מהני ליה כיון שאין דרך העולם בזה ע"כ אין הרגשה עכשיו באותו אדם לומר בו שינוי והוכחה שאין לו אלא חלוק אחד ע"כ אמר שפיר שהר"פ הוסיף לאסור בשלנו אפי' באם יש לאחד הך ענין דאיזורו מוכיח כן כיון שאין המנהג כן בינינו ומ"ה שפיר אמר שאין לנו איזור מוכיח עליו דיש להקשות על תיבת לנו שהוא מיותר אבל לדידי ניחא דפי' אף שתמצא בא' שנוהג כן מ"מ אין רוב העלים יודעים זה וע"כ סיים שפיר וכ"ש מי שאין לו אלא מפה כו' פי' דבזה לא הוה הוכחה כלל אפי' בזמן התלמוד זה נ"ל נכון וברור:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקל״ד

תקל״ד:א׳תקמ״ד א׳ (ס"ק ב) ומטפחות כו' דאל"כ היינו חלוק. דמשמע דבמטפחת מקלינן יותר מבחלוק. ואי לא שרינן במטפחת כ"א במקום שאין לו רק א' הא כה"ג גם בחלוק מותר: תקל״ד:א׳תקמ״ה א׳ (ס"ק ג) חלוק א' כו' אפי' בו אזורו שרי ואפי' לדידן. ר"ל דבמ"ק דף י"ד מתיר ר"י למי שאין לו רק חלוק א' לכבסו במועד ופריך הא לא מוכחא מלתא ואיכא משום מראית עין. ומשני מר בר ר"א אזורו מוכיח עליו וכ"ה בחולין. ופירש"י בחולין שהאזור תמיד קבוע בחלוקו. וכשהוא פושט החלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה. וזה שאין לו חלוק אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. ע"כ. ולפי זה בחלוקים שלנו שאין האזור קבוע בהן אסור. אלא דקיי"ל כפי' רש"י בפ"ק אהא דאזורו מוכיח עליו. דמי שאין לו אלא חלוק א' כשפושטו לכבסו הוא מתעטף בבגדו וחוגר האזור על הבגד. וע"י זה נודע לכל כשמכבסו שאין לו רק חלוק א'. דהא רואים שחגור אזור על בגדו ולפ"ז גם לדידן מותר. אלא שכ' הרב"י דלפי' זה הי' אסור שיכבס החלוק אדם אחד אפי' אשתו דאי מכבסו אחר ואין רואים שהוא חגור באזור ע"ג. בגדו איכא מראית עין כיון דלא מוכחא מלתא. גם אם א' משאיל לו חלוק עד אחד הכביסה דאז אינו חוגר אזורו ע"ג בגדו ג"כ הוה ראוי לאסור אלא כיון דשניהם לא שכיחי דמסתמא מי שאין לו אלא חלוק א' אין לו מי שישמשנו וצריך לכבסו בעצמו. וכן לא שכיח שא' ישאיל לו חלוק דוקא עד אחר הכביסה ולא יותר לכן הותר בכל ענין אפי' אם אחר משאיל לו חלוק ער אחר הכביסה או אחר מכבסו ולא הוא עצמו כיון דלא שכיח ל"ג ביה רבנן. גם כתב הרב"י תחלה דאפשר דבהנהו תרי גווני שאחר מכבסו או שא' משאיל לו חלוק דאין רואים בו אזור ע"ג בגדו באמת אסור. אולם מדסתם בש"ע משמע אפי' לדידן ואפי' אין נראה חלוק בו בבגדו דהיינו בא' משני אופנים הנ"ל אפ"ה שרי משום דלא שכיח' כנ"ל: תקל״ד:א׳תקמ״ו א׳ (ס"ק ד) ובפרהסיא כו' דהרי ל' התוספת' גבי גילוח וכיבוס. ר"ל דבשניהם אסרה התוספת' בפרהסיא: ב׳ מנ"ל למרדכי (דהוא מרא דהאי התירה על גבי נהר) לחלק בכך. ר"ל דהא דאסרה התוספתא בפרהסיא מיירי כשאינו מכבס ע"ג נהר. אבל כשמכבס ע"ג נהר שרי בפרהסיא: ג׳ דהא בגמרא שהביא ראיה כו' ממסכת מועד קטן דף י"ח אמר רבי יוחנן כלי פשתן מותר לכבסן בחה"מ. ואביי ורבא חולקים ואוסרים אפי' כלי פשתן ואמר בר הדיא לסיועיה לר"י לדידי חזי לי ימא של טבריא דמפקי ליה כלים מלאים כלי פשתן לכבסן בחה"מ. ומזה הבי' המרדכי ראיה דע"ג נהר שרי אפי' שהוא בפרהסיא. דהא העיד שכבסו על ים של טבריא. שמותרים לכ"א ואם כן אין בזה מראית עין דהא רואין שהם כלי פשתן ומותר לכ"א. אבל באותן שהתירו' חכמים לכבס. והיינו אפי' של צמר יש לאסור ע"ג נהר דלא מוכח מלתא ולא ידעו כ"ע שבא ממד"הי או יצא מן השבי' וכדומה שהתירו לו חכמים: ד׳ וה"ה מטפחות. דבכלי פשתן ליכא נ"מ לדידן דהא לדידן גם כלי פשתן אסורים כמו צמר כמ"ש בסעיף ב'. אלא דאכתי איכא נ"מ במטפחות דג"כ שרי לכ"א ויש לו דין כלי פשתן מותר אפי' ע"ג נהר. וא"כ אפי' שלא על גבי נהר בפרהסיא שרי כיון דליכא משום מראית העין. אלא לפי מ"ש מ"א לעיל בס"ק ב' לאסור לדידן גם מטפתות א"כ ליכא נ"מ מהתיר' דמדדכי לדידן כלל לפי' מ"א: ה׳ ששנוי במשונה. והא דמותר כו' כצ"ל ומן תיבת והא דמותר הוא סעיף קטן בפ"ע. וקאי על מ"ש רמ"א והא דמותר לכבס בפרהסיא כו': ו׳ משמע דקאי אבגדי קטנים. דהא מיניה סליק: תקל״ד:א׳תקמ״ז א׳ (ס"ק ה) דברים כו' ולכן א"צ התרה. דשמא אבותיהם וחכמיהם פסקו כאביי ורבא. ולא היה אסורו משום נדר לבר שיהיה סגי ליה בהתרה. וכן לענין אחרים הבאים לשם אפי' בצנעה אסורים מה"ט: תקל״ד:א׳תקמ״ח א׳ (ס"ק ו) אין כו' וא"כ אפי' מבית לבית כו'. דלטעמו של רש"י כה"ג מותר דליכא טורח כ"ה: תקל״ד:א׳תקמ״ט א׳ (ס"ק ז) נותן כו' ולפי זה כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא היינו אפי' אין. לו מה יאכל דהותר לו המלאכה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א