סימן תקיא – הבערה ולהחם מים מתר ביום טוב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקיא – הבערה ולהחם מים מתר ביום טוב

א מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְדוּרָה לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר } א { לְהָחֵם בֵּית הַחֹרֶף בְּיוֹם טוֹב, דְּלִפְעָמִים אֵין הַקֹּר גָּדוֹל וְאֵינוֹ אֶלָּא לִמְפֻנָּקִים, וְהָוֵי כְּמֶרְחָץ וּמֻגְמָר דְּאָסוּר, } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית), { וְנָהֲגוּ לְהָקֵל. } ב מֻתָּר לְהָחֵם בְּיוֹם טוֹב מַיִם לִרְחֹץ יָדָיו אֲבָל לֹא כָּל ב גּוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹחֲצוֹ בְּבַת אַחַת. { הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לִרְחֹץ } ג { תִּינוֹק בְּמַיִם שֶׁהֻחַמּוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב } (מָרְדְּכַי פ"ב), { אֲבָל אָסוּר לְחַמֵּם לְצָרְכּוֹ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, } (מהר"א מִפְּרַאג), { אֲבָל כְּשֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְבַשֵּׁל אוֹ לְהָדִיחַ, אָז מֻתָּר } ד { לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִילוֹ } (כָּל בּוֹ). { וְדִין חַמֵּי טְבֶרְיָה כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, כִּדְאִיתָא סִימָן שכ"ו } (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל בְּמַיִם שֶׁהֻחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לִרְחֹץ כָּל גּוּפוֹ אֲפִלּוּ כְּאֶחָד; מִיהוּ דַּוְקָא חוּץ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל בַּמֶּרְחָץ אָסוּר. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן, וְכֵן נוֹהֲגִין, } (טוּר וְהָרֹא"שׁ). ג אָדָם מֻתָּר לִטְבֹּל בְּיוֹם טוֹב מִטֻּמְאָתוֹ. ד אֵין עוֹשִׂין ה מֻגְמָר, דְּהַיְנוּ לְפַזֵּר מִינֵי בְּשָׂמִים עַל הַגֶּחָלִים, בֵּין לְהָרִיחַ וּבֵין לְגַמֵּר הַבַּיִת אוֹ הַכֵּלִים; אֲבָל אִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ טוֹב בְּפֵרוֹת ו לְמַתְּקָן לַאֲכִילָה, מֻתָּר אֲפִלּוּ אִם מְפַזְּרָן עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ. { הַגָּה: וְאָסוּר לִסְחֹף כּוֹס מְבֻשָּׂם עַל הַבְּגָדִים, מִשּׁוּם דְּמוֹלִיד בָּהֶן } ז { רֵיחָא, } (הַמַּגִּיד פ"א וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי ספ"ב דְּבֵיצָה).

באר היטב – סימן תקיא – הבערה ולהחם מים מתר ביום טוב

א א להחם. וע"י עכו"ם שרי ואם הקור גדול כ"כ שהמאכלים נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש. מ"א: ב ב גופו. שאינו שוה לכל אדם אלא למעונגים: ג תינוק. כיון דהו' רביתיה לא גזרו. מרדכי. והאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו. מ"א: ד להרבות. היינו דוקא בפעם אחת אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג: ד ה מוגמר. ומותר להביא כלי מלא נקבים ומכסין אותו מעי"ט ופוקקין נקביו ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר ואפי' בשבת מותר. רש"ל: ו למתקן. אפי' טובים לאכילה בלא"ה אלא שרוצה למתקן יותר נמי שרי. מ"א: ז ריחא. עסי' תרנ"ח ס"ב ומה"ט כתבו הט"ז בסי' זה והמ"א בסי' זה ובסי' קכ"ח דאסו' ליתן מי וורדים בשבתות וי"ט לתוך המים לצורך נטילת ידים לכהנים ואפי' ששופכים מעי"ט מ"מ מולידין ריח בי"ט ע"י הכהנים וכ"כ הלק"ט ח"א סי' י"ט. אבל בתשו' גינת ורדים חא"ח כלל ג' סימן ט' כתב דבידים אין שום איסור כלל כי אם במים דודאי קמוליד ריחא דאסור. וכ"פ בתשובת ח"צ סי' צ"ב דבידים אין שום איסור כלל ע"ש. (אבל בספר א"ר כתב כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח ע"ש):

מגן אברהם תקי״א – סימן תקיא – הבערה ולהחם מים מתר ביום טוב

א׳ לעשות מדורה. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך: ב׳ יש אומרים דאסור. משמע מלשון מהרי"ל דדוקא יהודים אסור לחממו אבל ע"י עכו"ם שרי: ג׳ דלפעמים אין הקור. כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר ונ"ל דאם הקור גדול כ"כ שהמאכלי' השמני' נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש עסי' תר"מ ס"ד: ד׳ לא כל גופו. שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים: ה׳ לרחוץ תינוק. כיון דהיינו רביתיה לא גזרו (מרדכי) ונ"ל דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו: ו׳ מותר להרבות. היינו דוקא בפעם א' אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג: ז׳ ויש אוסרין. נ"ל דלדידהו אסור לרחוץ תינוק כיון דס"ל די"ט ושבת שוין הן ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה כמ"ש סי' של"א ועיין במרדכי ולכן סידר ההג"ה ראשונה לעיל דקאי לדיעה ראשונה: ח׳ מותר לטבול. דנראה כמיקר עמ"ש סימן שכ"ו: ט׳ מוגמר. דאינו שוה לכל נפש: י׳ למתקן לאכילה. משמע מלשונו דאפי' טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר ומשום אולודי ריחא ליכא שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בשרא שצולין אגומרי עסי' תק"ז ס"ד: י״א ואסור לסחוף. ואף על גב דמותר למלול עשבים כמ"ש סי' שכ"ב ס"ה דהתם ריחא מיהא איתא ואסופי היא דקמוסיף (גמ') ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש, ומ"מ אתרוג שהי' מונח מעי"ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו בי"ט דאינו מריח יותר בשביל כך (עסי' תרל"ח), ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו דלא כמו שנוהגין קצת לעשות ליטול ידי הכהנים:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקי״א

א׳ לעשות מדורה. כתב הר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ולעיל סי' תק"א כתב ב"י בשם מהרי"א קושי' על הר"ן ועמ"ש ע"ז שם: ב׳ לרחוץ ידיו כו'. דידיו ורגליו שוה בכל נפש אבל כל הגוף אינו אלא למפונקים ואנן בעינן דבר השוה לכל נפש: ג׳ אבל במים שהוחמו מעי"ט כו'. דאין כאן דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה וכי גזרינן בשבת אבל בי"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעי"ט: ד׳ ויש אוסרין בכל ענין. מכח גזירה אטו חמין שהוחמו בי"ט: ה׳ אדם מותר לטבול. דאע"ג דגבי כלים חדשים אסו' משום תקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ועמ"ש סי' שכ"ג מדין הטבלת כלים חדשים: ו׳ למתקן לאכילה. דזה הוא אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאיתא פ"א דכתובות: ז׳ אפי' אם מפזרן כו'. דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעי"ט משא"כ בחרדל בסימן תק"י דאפשר מעי"ט: ח׳ כוס מבושם על הבגדים. בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראי' של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראי' משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריח' דומיא דכסא על שיראי בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראי' ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה: וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסור' קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכים בערב יום טוב מ"מ מולידין ריח ביום טוב ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקי״א

תקי״א:א׳ש״נ א׳ (ס"ק א) לעשות כו' דמתוך כו' עמ"ש מ"א סי' תק"א ס"ק ג': תקי״א:א׳שנ״א א׳ (ס"ק ב) י"א כו' משמע מלשון מהרי"ל כו' שהוא הי"א שכתב רמ"א: תקי״א:א׳שנ״ב א׳ (ס"ק ג) דלפעמים כו' כלומר כו' דלכאור' מלשון רמ"א משמע כיון דלפעמים אין הקור גדול לכן יש לאסור אפי' הקור גדול משום לא פלוג. לכן כתב מ"א דאין זה כוונת רמ"א ולא בא לאסור אלא כשאין הקור גדול: ב׳ ונ"ל דאם הקור כו' עסי' תרל"ט ס"ה כצ"ל. וע"ש במ"א ס"ק ט"ו דכה"ג מיקרי מצטער ופטור מן הסוכה: תקי״א:א׳שנ״ג א׳ (ס"ק ד) לא כל גופו שאינו שוה לכל נפש והוי כמו מוגמר שבס"ד שאסור ולא מיבעיא שאסור לההם חמים מים לצורך רחיצת כל גופו אלא אפי' כבר הוחמו בי"ט בהיתר אסור לגדול לרחוץ בהן כל גופו אבל תינוק ניהו דאסור להחם אפי' ע"י גוי לרחצו. מ"מ אם כבר הוחם אפי' ע"י ישראל מותר לרחוץ בהם תינוק: תקי״א:א׳שנ״ה א׳ (ס"ק ו) מותר כו' אבל אסור להוסיף כו' כיון דאין המים הצריכים לבשל משביחים ע"י התוס". כמו שמותר למלאות תנור פת אע"פ שא"צ אלא לככר לפי שאותו ככר שצריך לו משביח ע"י מילוי התנור. וכן בתבשיל כה"ג אבל במים דאינו משביח בתוס'. וטעם ההיתר הוא משום דחד טרחא הוא. לכן צריך ליתן כל המים הן הצריכים לו הן הנוספים בפעם אחת לקדרה. וכמ"ש ס"ס תק"ג: תקי״א:א׳שנ״ו א׳ (ס"ק ז) וי"א כו' די"ט ושבת שוין כו' ר"ל דבשבת קי"ל ודאי דאפי' הוחמו מע"ש אסור לרחוץ בהן דגזרי' הוחמו מע"ש אטו הוחמו בשבת וכדלעיל סי' שכ"ו. ונחלקו הפוסקים אי גם בי"ט גזרינן הוחמו מעי"ט אטו הוחמו בי"ט. או י"ט דקיל לא גזרו ביה רבנן כה"ג: ב׳ ולכן סידר הגה א' כו' ר"ל מ"ש רמ"א שמותר לרחוץ תינוק סדרו תוך דברי דעה ראשונה שכתב המחבר שמתיר לגדול לרחוץ בחמין שהוחמו מעי"ט. אע"ג דבשבת אסור אפי' הוחמו מע"ש נכן הקיל גם בתינוק אפי' במים שהוחמו בי"ט אבל לדעה שניה דיו"ט ושבת שוין לענין מים שהוחמו מעי"ט ה"ה לענין תינוק י"ט ושבת שוין לאסור. דאל"כ הל"ל רמ"א האי קולא דתינוק אחר דעה שניה: תקי״א:א׳שנ״ז א׳ (ס"ק ח) מותר כו' עמ"ש סי' שכ"ו במ"א ס"ק ח: תקי״א:א׳שנ״ח א׳ (ס"ק ט) מוגמר דאינו שוה לכל נפש ודרשינן קרא דכתיב אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דוקא השוה וצריך לכל נפש שרי: תקי״א:א׳שנ״ט א׳ (ס"ק י) למתקן משמע מלשונו כ' דהרי"ף כתב לעשן הפירות כדי להכשירן לאכילה. וכן הרמב"ם כתב מותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה. וכתב ע"ז הרב"י ע"פ הטעם שכתב הר"ן והוא מ"ש המ"א בס"ק זה דליכא משום כיבוי ואוליד ריח כמו בשרא אגומרי עכ"ל הרי"ף ורמב"ם שכתב להכשירן לאכילה. ע"כ לאו דוקא דלשון זה משמע דוקא שקודם העישון אין ראוים לאכילה הוא דשרי אבל אם היו קודם העישון ג"כ ראוי לאכילה והעישון אינו גורם אלא שמתעלים ומתמתקים יותר אסור ז"א לפי טעם הר"ן. דהא בבשרא אגומר' ג"כ היה אפשר לצלותו בשפוד. ואפ"ה מותר לצלותו אגומרי דניחא ליה יותר בצלי ע"ג גחלים ומותר כיון דאין איסור כלל לא מכבה ולא מבעיר ולא מוליד ריח עכת"ד ב"י. ולכן שנה בש"ע וכתב למתקן לאכילה וכ"ה לשון הטור להורות דאפי' ראויה לאכילה גם קודם העישון שרי: ב׳ עיין סי' תק"ז סעיף ד' ר"ל זהו טעם הרמב"ן דס"ל דבשרא אגומרא לא מיקרי א"נ כיון דאפשר לצלותו בשפוד. ואפ"ה מותר דלא עביד מלאכה כלל. וה"ה עישון פירות לאו אוכל נפש הוא ואפי' הכי מותר דלא עביד מלאכה כמו בשרא אגומרי: ג׳ ולפ"ז תתלת ההבערה ע"כ לא היה לצורך עישון פירות כ"א לצורך בישול. וכמ"ש לעיל סי' תק"י סק"ז ע"ש. אמנם בסי' תק"ז במ"א ס"ק ט' כ' מ"א דהרב"י ס"ל כשיטת רש"י דבין עישון פירות ובין בישרא אגומרי מיקרי אוכל נפש ממש ע"ש ולפ"ז אפי' לעשות תחלת ההבערה לצורך עישון פירות ג"כ מותר: תקי״א:א׳ש״ס א׳ (ס"ק יא) ואסור כו' שהריח הוא שם ר"ל הריח שיוצא ע"י המלילה כבר הוא כנוס תוך העשבים וע"י המלילה מוציאו. ואין כאן דבר חדש: ב׳ עיין סי' תרנ"ח. דשם הביא בשם מהרש"ל שכתב דדוקא כשמניחו על הבגד היה כוונתו כדי שיריח הבגד הוא דאסור. אבל אי לא נתכוין לזה אע"ג דהוי פסיק רישיה מותר והסכים עמו הט"ז פה ע"ש אבל מ"א בסי' תרנ"ח חולק על מהרש"ל ואוסר אפי' אינו מתכוין ע"ש: ג׳ ופשוט דאסור ליתן כו' ובט"ז הוסיף עוד דאפי' נותן לתוך המים דבר המריח מערב י"ט אסורים לרחוץ עם אותן המים בי"ט דמוליד ריח בידיי ובתשו' ה"ה ת"צ סי' צ"ב חלק עליהם דאפי' נותן דבר המריח במים בי"ט מותר וכן שרי לרחוץ בהן. דל"ש מוליד ריח לא במים ולא בגוף אדם ע"ש ראייותיו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א