סימן תקו – דיני לישה ביום טוב
א א אֵין מוֹדְדִין קֶמַח בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לָלוּשׁ, אֶלָּא יִקַּח בְּאֹמֶד הַדַּעַת. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִקַּח הַקֶּמַח מִן הַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה גּוּמָא בַּקֶּמַח } (ר"ן פ"ק דְּבֵיצָה וּפֶרֶק כִּירָה). ב אֵין מְרַקְּדִין הַקֶּמַח, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי. אֲבָל אִם רִקְּדוֹ מֵאֶתְמוֹל וְנָפַל בּוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם וְרוֹצֶה לְרַקְּדוֹ פַּעַם שֵׁנִית, מֻתָּר אַף בְּלֹא שִׁנּוּי. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לִטֹּל הַצְּרוֹר אוֹ הַקֵּיסָם בְּיָדוֹ } (רשב"א), { אֲבָל יֵשׁ } ב { מַחְמִירִין וְאוֹסְרִין } (הַמַּגִּיד פ"ג). וְאִם לֹא נָפַל בּוֹ דָּבָר, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לְרַקְּדוֹ שֵׁנִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַפַּת נָאֶה, צָרִיךְ שִׁנּוּי קְצָת, כְּגוֹן עַל גַּבֵּי ג שֻׁלְחָן. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי אֲפִלּוּ תְּחִלַּת הָרְקִידָה, אִם יְשַׁנֶּה קְצָת } (בֵּית יוֹסֵף). ג הַלָּשׁ עִסָה בְּיוֹם טוֹב, יָכוֹל לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה; וּלְהוֹלִיכָהּ לְכֹהֵן, ד { שָׁרֵי אֲפִלּוּ הִפְרִישָׁהּ מֵאֶתְמוֹל. } אֲבָל עִסָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה בְּיוֹם טוֹב. { הַגָּה: אֶלָּא אוֹכֵל } ה { וּמְשַׁיֵּר קְצָת, וּלְמָחָר מַפְרִישׁ מִן הַמְשֻׁיָּר } ו { חַלָּה. וּמֻתָּר לֶאֱפוֹת הַפַּת עַל יְדֵי } ז { שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ וְיַפְרִישׁ אַחַר כָּךְ חַלָּה } (בֵּית יוֹסֵף). { וְאִם רוֹצֶה יוּכַל } ח { לָלוּשׁ עוֹד עִסָּה אַחַת בְּיוֹם טוֹב וִיצָרְפֵם יַחַד, וְיַפְרִישׁ מֵאוֹתָהּ עִסָּה גַּם עַל מַה שֶּׁלָּשׁ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְּבֵיצָה). ד הַמַּפְרִישׁ חַלָּה בְּיוֹם טוֹב וְהִיא ט טְמֵאָה, י לֹא יֹאפֶה אוֹתָהּ וְלֹא יִשְׂרְפֶנָּה שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא מַנִּיחָהּ עַד הָעֶרֶב וְשׂוֹרְפָהּ. ה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בְּיוֹם טוֹב פִּתִּין גְּדוֹלִים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יָבֹא לֶאֱפוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ. ו הָיָה לוֹ קֶמַח אוֹ עִסָה בְּשֻׁתָּפוּת עִם הַעַכּוּ"ם, אָסוּר יא לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא יְחַלְּקֶנָּה וְיֹאפֶה אֶת שֶׁלּוֹ. ז אִם יֵשׁ לְאָדָם הַרְבֵּה פַּת נְקִיָּה, אֵינוֹ אוֹפֶה פַּת אַחֶרֶת אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בַּיִת שֶׁרָגִיל לְהַאֲכִילָם פַּת הַדְרָאָה; אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ פַּת הַדְרָאָה הַרְבֵּה, יָכוֹל לֶאֱפוֹת פַּת נְקִיָּה. ח אָסוּר לַעֲשׂוֹת שְׂאוֹר בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. ט אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְהַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת בְּיוֹם טוֹב.
באר היטב – סימן תקו – דיני לישה ביום טוב
א א מודדין. דהיה יכול למדוד מאתמול: ב ב מחמירין. עיין מ"ש סי' שי"ט סעיף ט"ז עיין ט"ז: ג שלחן. דבחול דרכו לנפות ע"ג עריבה ואם כן מי שדרכו לנפות בחול ע"ג שלחן צריך שינוי אחר. מ"א: ג ד שרי. אפי' בשבת יש"ש. ונ"ל דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזי למידי בשבת. מ"א: ה ומשייר. היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י ע' בי"ד סי' שכ"ג: ו חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד ב"י. וכת' המ"א וממילא בערב פסח שחל בשבת ושכח להפריש חלה בערב שבת מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנה דהא יצטרך לבער החמץ ואם כן נמצא אכיל טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"כ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכיל טבלים לכן נ"ל דאין להם תקנה עכ"ל. והבאר היטב אשר לפני כתב ונ"ל דיכול לסמוך בזה להאכיל המשויר לכהן קטן ע"ש ולא דק כמה שכתב בסי' תמ"ד ע"ש. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ל': ז שיאכל. וט"ז אוסר לכתחלה ע"ש. (אבל בספר אליה רבה צידד להתיר גם בס' ע"ק לרשב"א מתיר): ח ללוש. ודוקא כשצריך לפת חמה מרדכי. מ"א: ד ט טמאה. כגון בזמן הזה שכולנו טמאין: י לא יאפה. לפי שאסור לאוכלה ואסור ג"כ לטלטל. וכתב הט"ז וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף: ו יא לאפותה. אפי' בתנור אחד אע"פ שהפת משביח בכך. אחרונים:
מגן אברהם תק״ו – סימן תקו – דיני לישה ביום טוב
א׳ אין מודדין. דהיה יכול למדוד מאתמול וגם לאו צורך קדירה היא דנימא שלא יפגום התבשיל (רא"ש) עיין סוף סימן תק"ד: ב׳ אין מרקדין וכו'. מפני שהיא מלאכה הנעשית לזמן מרובה (ר"ן) ויש"ש כ' כמ"ש התו' ריש ביצה דכל המלאכות אין מותרות אלא מלישה ואילך עסי' תצ"ה: ג׳ יש מחמירין. דמחזי כבורר דהוי אב מלאכה כמרקד אבל השונה פי' שרקדו פעם שניה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין שם סובין (רש"י) וא"כ בקמח שלנו שכבר נרקד ברחיים ואין שם סובין אפשר דשרי לרקדו שנית ועיין בשבת פ"ז: ד׳ שרוצה לרקדו שנית. שכן דרכו לעשות בשעת לישה (יש"ש): ה׳ ע"ג שלחן. דבחול דרכו לנפות ע"ג עריבה ואם כן מי שדרכו לנפות בחול ע"ג שלחן צריך שינוי אחר: ו׳ ולהוליכה לכהן. אפילו בשבת, (יש"ש), ונראה לי דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזיא למידי בשבת: ז׳ אוכל ומשייר. היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י עבי"ד סי' שכ"ג: ח׳ ולמחר מפריש. וממילא בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ נמצא אכיל טבלים למפרע וכדאמרי' בגמ' שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"נ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכל טבלים, וא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלא הפרשה מותר להפריש בשבת דהרי חלת א"י ג"כ אסור לאכול ממנה בלא הפרשה ואפ"ה אסור להפרישה בי"ט לכן נ"ל דאין להם תקנה: ט׳ מן המשוייר חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד (ב"י): י׳ ומותר לאפות. וב"ח פסק כמרדכי דאסור לאפות כמו עיסה חציה של עכו"ם (כמ"ש ס"ו) משום דאפשר לחלק העיסה אלא דאיסורא דרביע עליה דאין מגביהין חלה בי"ט עכ"ל, ונ"ל ראיה ברורה דשרי ממתני' פ"ג דפסחים כמ"ש סי' תנ"ז ס"ב דהתם ג"כ מותר להפרישה רק שעושה משום איסור חמץ, ומ"כ במרדכי על קלף טעם אחר שאם אתה מתיר לאפות ולשייר א"כ לא הועילו חכמים כלום בתקנתן שקנסוהו הואיל ולא הפריש מעי"ט ומ"מ נ"ל להקל עסי' תקי"ב סא"ב ולפ"ז שהטעם משום קנס אפשר דבשכח להפריש מעי"ט מותר להפריש בי"ט אבל מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק ועבי"ד סימן צ"ט: י״א יוכל ללוש. וכתב במרדכי הנ"ל דוקא כשצריך לפת חמה דלא עבד כלום רק מחשבה עס"ז: י״ב ויצרפם יחד. פי' שיהיו סמוכים יחד כמ"ש בי"ד ססי' שכ"ה: י״ג והיא טמאה. כגון בזמן הזה שכולנו טמאים: י״ד לא יאפה אותה. לפי שאסור לאוכלה ואסור ג"כ לטלטלה (משנה פ"ג דביצה) ועסי' תנ"ז: ט״ו אסור לאפותה. אפי' בתנור א' אף על פי שהפת משביח בכך כמ"ש סי' תק"ז ס"ו דהתם אוכל איזה פת שירצה א"נ אי מקלעי ליה אורחים אוכלים כל הפת משא"כ כאן (תו' יש"ש ב"ח) ע' סי' תקי"ב ס"א: ט״ז אם יש וכו'. משמע בתו' דשבת דף קי"ז דמותר לכתחלה לאפות פת הדראה ואח"כ פת נקיה: י״ז מותר להפריש. דלא טבלן וא"כ אינו מתקן כלום דמפורשים ועומדות הן דניכרות בפ"ע:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תק״ו
א׳ אין מודדין קמח כו'. בגמ' אמר רב מודדת אשה קמח בי"ט כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר אסור ור"ש אמר מותר אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ור"ש אמר מותר שמואל הלכה למעשה קמ"ל ואע"פ שאוכל נפש מותר מ"מ היה יכול לעשות מעי"ט ע"כ וכ' הטור ויש מתירין בפסח מפני שצריך לדקדק שלא יפחות משיעור חלה ולא יוסיף משום חימוץ ורי"ף אוסר כו' עכ"ל משמע דבפסח אוסר הרי"ף. וכ' ב"י שלא מצאנו לו כן ונ"ל דהיש מתירין הם ס"ל דמדינא מותר כר"ש אלא שהלכה למעשה להחמיר ע"כ הכריעו דבפסח יש לסמוך אעיקר הדין אבל הרי"ף דפוסק לגמרי כשמואל לא סמכינן להקל אפי' בפסח: ב׳ אין מרקדין כו'. דזה אפשר מאתמול וכל אוכל נפש עצמו שאפשר מאתמול אסור בי"ט מדרבנן כ"כ הר"ן הביאו ב"י סי' זה: ג׳ ונפל בו צרור כו'. בגמ' איתא ת"ר אין שונין קמח בי"ט (שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לייפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול) ר' פפיס ור"י בן בתירה אמרו שונין (דליכ' טרחא ודבר הנראה הוא שזה פעם שנייה ואין זה כמרקד לברור) ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו (אבל שונין אסור אפי' בזה) א"ל כ"ש דאסור דה"ל כבורר ובורר אב מלאכה כמו הרקדה אבל שונה אינו מרקד שהרי הכל יוצא ואין כאן סובין. דביתהו דרב יוסף נהלא קימחא אגבי דמהולתא א"ל חזי דאנא ריפתא מעליא בעיא. (אין את צריכה לשנות בי"ט דשונין קמח בי"ט) דביתהו דרב אשי נהל' קימחא אגבי דשלחן (משום שינוי פי' אחורי השלחן ויש שם תוך) והתו' פי' אפי' על השלחן הוי שינוי א"ר אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא ואיהו מרא דעובד' ופסק הרא"ש והטור והר"ן כמ"ד אין שונין בשביל יפוי אם לא ע"י שינוי קצת כדביתהו דרב אשי וא"צ לעשות כדביתהו דרב יוסף ורב יוסף אמר לאשתו שאין אתה צריך לשינוי גדול כזה שאין הקמח יפה עי"ז אלא סגי בשינוי קטן דהיינו על השלחן אבל אם נפל שם צרור א"צ שינוי כלל אלא שונה כך ולא כ' כלל הך דרבינא שאוסר ליטול הצרור או קיסם בידו. וכ' ב"י הטעם דרבינ' לא אמר כן אלא למ"ש אותו דתנא קמיה להחמיר בשונין טפי מנטילה ביד דס"ל אין שונין כלל אפי' ע"י שינוי אבל לדידן דקיי"ל שונין ע"י שינוי מודה רבינא דלא עדיף יד משונין וא"כ לפי האמת גם ביד מותר עוד תי' ב"י דודאי אסור ליטול צרור ביד ולא כתבוהו הפוסקים גבי הרקדת קמח לפי שאינו ענין להרקדה וסמכו על מ"ש בדין בורר וזה נראה יותר עכ"ל. ולעד"נ דהתי' הא' נכון יותר כי לא נזכר בדין בורר מזה כלל דליהוי איסור ליטול צרור או קיסם מדבר מאכל משום בורר והרשב"א התיר בפי' ליטול ביד כמ"ש ב"י אלא ודאי כפי' קמא: והראב"ד בהשגות כ' בפ"ד וז"ל א"א הל' כדברי ר' פפיס ור"י האומרים שונין ואם נפל צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר עכ"ל לכאורה משמע מ"ש אסור היינו אסור לשנות דהיינו הרקדה שנייה לאפוקי מרישא וע"ז אמר ואם שינה מותר פי' ע"י שינוי מותר הרקדה שנייה אפי' נפל צרור וכ"מ דברי כל בו שמביא ב"י וז"ל כ' הראב"ד פעם שנייה מרקדין אותו בי"ט אם לא נפל בו צרור אבל נפל בו צרור אין שונין לרקדו משום דמיחזי כבורר ואם שינה מותר עכ"ל ותימה עליו דהא בהדיא אמרי' דשוין בנפל צרור דמותר בשונין משמע דנפל צרור עדיף משונין וכיון שהוא פסק כמ"ד דשונין אפי' בלא צרור כ"ש בצרור ותו ק' דלמה יאסר השינוי משום בורר והא בורר מותר בי"ט כמו מבשל כמבואר בסי' תק"י בדברי ה"ה ומ"ה פירש"י במ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור משום בורר אבל שונין אין אב מלאכה דהיינו דטפי עדיף לעשות מה שאינו אב מלאכה אבל כאן דאסור לגמרי ודאי ק' ועמ"ש שם ע"כ צ"ל דברי הראב"ד כמ"ש ה"ה וז"ל ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יכול לשנות הקמח אבל הרשב"א פי' דמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת רבינו הרמב"ם שלא כ' איסור נטילה ביד עכ"ל א"כ מ"ש הראב"ד ואם שינה מותר פי' הרקדה שנייה כדרכה בלא שינוי כי הוא מפרש מ"ש רבינא כ"ש ביד דאסור ה"ק אם אתה בא להחמיר בשונין ואתה פוסק כת"ק דאין שונין כ"ש שיש לך לאסור ביד דדמי' לבורר טפי וזה אסור אפי' למ"ד שונין ולמה אתה מתיר ביד ולדידי ס"ל כמ"ד שונין ואפ"ה אסור ביד כיון דאפשר בלא אב מלאכה כנ"ל לדעת הראב"ד והוא ס"ל דהא דאשת רב אשי עשתה שינוי ע"ג השלחן היתה חומרא יתירה דא"צ שינוי כלל אלא שונין כדרכן ומ"ה אר"י לאשתו חזי דריפתא מעליא בעי ע"כ לא תעשה שינוי כלל וכ"כ הר"ן בזה וא"כ ביד אסור לפי המסקנת ליטול צרור או קיסם מן הקמח דה"ל בורר להראב"ד דה"ל כנוטל פסולת מתוך האוכל דאסור בסי' שי"ט משא"כ כששונה הקמח דהיינו שמרקדו שנית אז הוא נוטל האוכל מתוך הפסולת וא"כ כשנופלים זבובים לתוך הכוס בשבת אסור להסיר הזבובים לחוד משם להראב"ד דהוי ליה כבורר אלא צריך שיקח מן המשקה ג"כ עמהם וזהו דעת המחמירין שזכר רמ"א בס"ב ומו"ח ז"ל כ' פי' אחר בדברי הרא"ש והראב"ד והנלע"ד ברור ופשוט כתבתי: ד׳ אפי' תחלת הרקדה. דרשב"ם פסק דשינוי מהני אפי' בהרקדה ראשונה אלא דרש"י פסק דלא מהני דהיא אב מלאכה ואפשר מאתמול ואסור מדרבנן ע"כ כתבו התוס' דע"י עכו"ם יש להקל בשינוי קצת והיינו כמו בהרקדה שנייה ע"י ישראלית: ה׳ הלש עיסה כו'. בפ"ק דביצה דף י"ב קי"ל כר"י דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות דזרוע ולחיים וקיבה שמוליכין לכהן בי"ט לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין פי' דדוקא מתנות מוליכין שזכאי בהרמתן פי' שרשאי להרים אותם בי"ט אבל תרומה אסור להרים בי"ט כדאיתא בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ע"כ מה שהרים תרומה בעי"ט אין מוליכין ובה"א כשם שמוליכין המתנות כך מוליכין התרומה ופשוט שחלה דינה כמתנות ומפרישין אותה בי"ט לכ"ע אם נילוש בי"ט ממילא דינה כמתנות ומוליכה לכהן אפי' לב"ש. ודברי ב"י כאן שלא בדקדוק דכתב וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפי' תרומה שהורמה מאמש שרי ב"ה להוליך דהא במתני' כו' דמה לו לתלות דהלכה כב"ה גבי חלה דהיא כמתנות וגם ב"ש מודים בה ואפי' הפריש מאתמול כיון שיוכל להפריש גם בי"ט כמו במתנות לר' יוסי דקי"ל כוותיה. תו במ"ש אפי' תרומה שהורמה מאמש מאי אפי' דקאמר הא א"א להפריש תרומה בי"ט אלא דוקא מעי"ט אלא אגב ריהטי' לא דק דהיה מדמה תרומה לחלה בזה. כ' הטור הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להוליכן לכהן אפי' הורמה מאמש וכתב ב"י דהאי אפי' הורמו מאמש קאי גם על חלה אבל מצאתי להגאון מהרי"א שכ' שיש חילוק בין מתנות לעיסה דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן משא"כ בעיסה וטעמא משום דמתנות כיון דלא טבלי (פי' שאין איסור טבל אם אוכל הבשר קודם שהפריש המתנות) ועוד דכמפורשות ועומדות דמי ונכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש לה השתא לאו מידי קעביד משא"כ בעיסה עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ולפ"ז מתפרש לשון רבינו כפשוטו דל"ק אפי' הורמו מאמש אלא במתנות אבל גבי חלה דוקא בהורמה מהיום שרשאי להוליכה אבל הורמה מאמש לא ומיהו קשה דבגמ' לא משמע הכי כמ"ש לכך צ"ל דאפי' הורמה שכתב רבינו קאי גם אחלה ושלא כדברי הרב ז"ל עכ"ל ב"י. ואומר אני הגם כי רבינו יוסף הוא השליט בכל העולם בפירושיו והוראותיו מ"מ כאן יצאה שגגה מלפני השליט דתלה ח"ו מילי סריקי בדברי הגאון מהרי"א לומר שאסור להוליך לכהן מה שהורמה חלה בעי"ט לא תהא כזאת בישראל שהרי אפי' ב"ש מודים בה דהא טעם ב"ש גבי מתנות כיון שזכאי בהרמתה היום וחלה היא כמתנות לענין זה שרשאי בהרמתה בי"ט ופשיטא שדינה ממש כמו מתנות דשרי ב"ש אפי' בהופרשו מעי"ט כיון שיש בו היום זכות להפרישה ה"נ בחלה דל"פ אלא בתרומה שא"א להפריש היום כמ"ש והגאון מהרי"א לא כתב דבריו אלא על דין זה דהולכה לכהן דהא לא זכר כלל מזה אלא מהפרשה זכר והוא קאי על הדין שאח"ז דהיינו אם נילוש עיסה מעי"ט אם רשאי להפריש חלה ביום טוב דכתב הטור דרי"ף וכן רש"י אסרו זה וע"ז נתן מהרי"א חילוק בין מתנות לחלה דמותר במתנות להפריש היום מה שנשחט מאמש משא"כ בחלה והטעם היא משום הנך תרתי שזכר אותם משא"כ בחלה ונראה פשוט דהסופר שהעתיק דברי מהרי"א טעה במקום בדברי הטור שמהרי"א כתב דבריו על דין העיסה של עי"ט דבתר הכי והסופר העתיק את דבריו לכאן לענין הולכה לכהן וזה גרם להטעות להרב"י מנוחתו כבוד ומ"מ תימה עליו שלא הרגיש במה שלא הוזכר בדברי מהרי"א כלל מן ההולכה לכהן ולא דק כלל בזה ובסוף הסי' כ' ב"י פעם שנית דברי מהרי"א אלו בשם הרשב"א כי שם מקומם באמת וכתבו התוס' בפ"ק דביצה שם על מתני' בש"א דאין מוליכין לכהן חלה ומתנות כו' ה"ה בביתו שאסור ליתן לו אם לא שרגיל אצלו וראיה מירושלמי ורש"ל הביא מזה באריכות ומסיק דאף לב"ה דהם מתיריה ההולכה לכהן אם הוא בענין שאסור להוליך מצד שמפסיק ר"ה או כרמלית מ"מ אסור ליתן לו בביתו אם לא שרגיל אצלו ולא ידעתי מקור לדבריו דודאי אליבא דידן דלא קי"ל כמתני' אלא כר' יוסי ולב"ה מוליכין אפי' תרומה לא תמצא איסור נתינה לו בבית דלא גרע זה מהולכה ותו דאין איסור בהולכה דרך ר"ה כיון שהוא אוכל נפש לכהן ואין באוכל נפש משום הוצאה בי"ט ואע"ג דלישראל אין כאן אוכל נפש מ"מ הוא מוליכה לאכילה לכהן דאל"כ תהיה אסורה אפי' לטלטל בביתו כיון דלא חזיא ליה ע"כ לא הזכירו הפוסקים מזה כלל: ו׳ יכול להפריש כו'. פירש"י דאע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וחלה כתרומת דגן שיכול להפרישה מאתמול שאני הכא שהרי מותר לגלגלה ולאפות' בי"ט כדי שיאכל פת חמה לא גזרו בזה: ז׳ ומותר לאפות הפת כו'. המרדכי כ' שאין לאפותה בי"ט שאין יכול לאוכלה מיהו אם גלגלה ואפאה מעי"ט ולא הפריש חלה מצי לאכלה ובלבד שיניח כדי חלה כו' עכ"ל וכ' ב"י ע"ז ויש לתמוה אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ"נ דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט עכ"ל ומ"ה פסק רמ"א שמותר לאפות כו' ול"נ לתרץ דהא לא מצי לאכול קאמר דהיינו שצריך לשייר חלק הכהן בשלמא בשאר עיסה אופה חלק הכהן בשביל הכהן משא"כ בזה שיום לא יאכל הכהן חלקו שהרי אסור להפריש א"כ אופה חלק א' שלא לצורך י"ט וקשה שהרי א"א לחלק החלה מן העיסה בי"ט נמצא דא"א בחלוקה א"כ דמיא לבהמה חצים של עכו"ם דמותר בשחיטה בי"ט לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה כדאי' סימן תצ"א סי"א ה"נ בזה והא דעיסה חציה של עכו"ם דאסור לאפותה בי"ט כדאיתא בס"ה היינו משום דאפשר למפלגינהו בלישה וכאן לא שייך זה וי"ל כיון דבשעת הלישה היה חול ואפשר להפרישה והוא לא הפריש נמצא שהעיכוב מצדו שלא עשה כראוי לא מצד העיסה שפיר קרינן ביה אפשר למיפלגינהו בלישה ואסו' כנ"ל נכון טעמו ונראה דמודה הוא באם עבר ואפה דמותר לאכול ולשייר ואפשר שהפוסקים שכתבו שאסור להפריש חלה בזה ולא זכרו האפייה מיירי בענין זה שעבר ואפה ואע"פ שזה קצת דוחק כיון שדעת המרדכי בפי' כן ולא נמצא בפי' לסתור דבריו ראוי לחוש לדבריו כיון שיש לו טעם נכון וכ"כ מו"ח ז"ל: ח׳ והיא טמאה כו'. הדין הזה שאין לשרוף החלה בי"ט היא אפי' בלש עיסה טהורה אין לשרוף החלה בי"ט וכ"כ הטור בהדיא אלא דכאן נקט לשון הרמב"ם והרמב"ם רבותא קמ"ל דאע"פ שהיא טמאה ויש מ"ע בשריפתה שנא' באש תשרף מ"מ עשיית מלאכה שאינו צורך אכילה הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"ה ברמב"ם פ"ג וצריך להזהיר לנשי המון עם דין זה שאין שורפין החלה בי"ט אלא תניחנה עד הערב ותישרף: ט׳ מותר להפריש המתנות. הטעם כתבתי בס"ג בשם מהרי"א:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תק״ו
תק״ו:א׳רפ״ב א׳ (ס"ק א) אין כו' וגם לאו לצורך כו'. האי גם לאו לצורך כו' הוא עיקר הטעם דהא מבואר בר"ס תצ"ה דלאוכל נפש אפי' היה אפשר מעי"ט מ"מ מותר וע"ש: ב׳ עססי' תק"ד ר"ל דבתבלין הותרה המדידה לפי שהוא לצורך א"נ שלא יקדיח תבשילו וכמ"ש שם: תק״ו:א׳רפ״ג א׳ (ס"ק ב) אין מרקדין כו' לזמן מרובה. וא"כ אין איסורו כ"א מדרבנן: ב׳ ויש"ש כ' כו' מלישה ואילך עסי' תצ"ה דלטעם זה יש מחלוקת הפוסקים אי אסור מן התורה או רק מדרבנן: תק״ו:א׳רפ״ד א׳ (ס"ק ג) יש מחמירים כו' אבל השונה כו' שהרי נרא' כו' ולכן התיר המחבר וגם היש מחמירים מודים דאם נפל בו צרור דמותר לרקדו שנית. דדוקא אם נוטלו בידו איכא דרך ברירה אבל ע"י ששונה לאו דרך ברירה היא. וגם משום הרקדה ליכא דהא הכל יוצא דהא אין שם סובין ואע"ג דנשאר הצרור בנפה כיון דליכא סובין אין זה הרקדה ומותר אפי' בלי שינוי אע"ג דאי אין בו צרור ומרקדו שנית צריך עכ"פ שינוי כי כן כ' הרב"י דצריך שינוי. צ"ל דבאין בו צרור אע"ג דאין בו סובין מ"מ כיון דנתכוין להרקדת הקמח נראה כהרקדה וצריך שינוי. משא"כ כשיש בו צרור ואין כוונתו כי אם ליקח הצרור אינו נרא' כהרקדה: ב׳ וא"כ בקמח שלנו כו' ר"ל לטעם זה דלכך הרקדה שניה שריא כיון דכבר נרקד ואין שם סובין א"כ לדידן דכבר נרקד ברחיים (ר"ל ע"י הכלי שקורין בייטל) אפי' פעם א' מותר. דגם בפעם א' נקרא פעם שני. ועכ"פ שינוי בעי וכמ"ש בש"ע אי ליכא בו צרור. אולם לפמ"ש הב"ח דבטעם שני לא הותר ההרקדה אלא בכברה הראשונה אבל בכברה אחרת שמוציאה הקמח וקולטת הסולת אסור דהוי כתחלת הרקדה דמה לי תחלת ההרקד' שמוציא הסובין ומה לי הרקדה שניה שמוציאה את הקמח (וא"כ ה"ה אם נקבי נפה שני' הם קטנים מנקבי נפה ראשונה וע"י זה מוציא ומפריש גם הסובים הקטנים ג"כ אסור) וכתב הפר"ח דראוי להחמיר כדבריו. אם כן גם בקמח דידן אע"ג דכבר נרקד ברחיים פעם אחת מ"מ אסור לרקדו דהנפה מוציאה פסולת יותר ממה שהוציא הרחיים וכאשר יעיד החוש. ועיין מ"ש ט"ז פה ובסי' שי"ט כיצד יעשה אם נפל זבוב לתוך המשקין: תק״ו:א׳רפ״ה א׳ (ס"ק ד) שרוצה כו' בשעת לישה כו' ר"ל כה"ג לא שייכא שני טעמי איסור שכ' בס"ק ב'. לא טעם שנעשה לזמן מרובה. דהא אין דרך הרקדה שניה כי אם בשעת לישה ולא לזמן מרובה. וגם טעם דלא הותר מלאכות שקודם לישה. מ"מ כה"ג ליכא מלאכה דהא אין בה סובין וגם הוי בשעת לישה ה"ה הלישה עצמה דמותרת: תק״ו:א׳רפ״ו א׳ (ס"ק ה) ע"ג כו' צריך שינוי אחר וכתב בספר א"ר דאם מהפך דף השולחן ומרקד עליו זה מיקרי שינוי וכמ"ש רש"י ע"ש: תק״ו:א׳רפ״ז א׳ (ס"ק ו) ולהוליכן כו' בשבת. דבי"ט יוכל לאפותה. דהא מיירי במקום שהחלה טהורה ונאכלת לכהן: תק״ו:א׳רפ״ח א׳ (ס"ק ז) אוכל כו' עבי"ד דאסור לאכול עד שיפריש תחילה: תק״ו:א׳רפ״ט א׳ (ס"ק ח) ולמחר כו' שמא יבקע הנוד. דתנן בדמאי והובא בעירובין דף ל"ז וביתר מקומות. הלוקח יין מבין הכותים קודם שגזרו על יינם. ולאשר חשודים על לפני עור לא תתן מכשול. ואין מפרישים תרומות ומעשרות ממה שמוכרים לאחרים. והוא ע"ש ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות. ס"ל לר"מ דא"ל ברירה לכן מותר לו' שני לוגין שאני עתיד להפריש (דרך משל אם סך הכל מאה לוגין) הן תרומה (כשיעור עין בינוני) וכן אומר על שאר המעשרות אשר צריך להפריש ועל סמך זה מותר לשתות מהיין בשבת והנשאר לבסוף הוברר למפרע שהוא התרומה ומעשר. ור' יודא פליג ואמר אפי' אי אמרי' ברירה מ"מ הא א"ל שמא יבקע הנוד וישפך היין שיהי' תרומה ומעשר ונמצא למפרע שתה טבל. ור"מ לא חייש להכי דהוי מילתא דלא שכיח אבל כאן אף דבשעת אכילה לא עביד איסורא מ"מ לבסוף ודאי לא יוכל להפריש חלה דהא צריך לבער לכ"ע אסור דיאכל טבל למפרע: ב׳ דהא אסור ליתן על תנאי כמ"ש לעיל סי' תמ"ח סעיף ג': ג׳ שמא יאכלנו כו' והוי דומיא דשמא יבקע הנוד. והכא לכ"ע חיישינן דמלתא דשכיח שהגוי יאכלנו: תק״ו:א׳ר״צ א׳ (ס"ק ט) מן המשויר חלה אבל אסור כו' זה גם בחול אסור כמ"ש הרא"ש דגבי חלה כתיב ראשית לכן בעינן שיהיו שירי' ניכרים דהיינו לאחר שהפריש חלה ישארו שירי'. וכן מבואר בי"ד וכן דייק לשון רמ"א שכ' מפריש מן המשויר. משמע קצת מן המשויר ולא כולו. אולם הרב"י הקשה על הטור שהביא תחלה דעת ר"ח דבחלת ח"ל אפי' לש מעי"ט מותר להפריש חלה בי"ט כיון דאוכל והולך ואח"כ מפריש אין ההפרש' מיקרי תיקון. אבל הרי"ף ורש"י אוסרים. וכ' עוד ור"ח כ' בשם רש"י דאפי' מה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהים תרומות ומעשרות. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב שלא להפריש אלא אוכל ומשייר עכ"ל הטור. וכתב הרב"י ואע"ג דלר"ח בשם רש"י לאכול ולשייר נמי אסור לא חש רבינו לאותו סברא דחומרא גדולה הוא. ואפשר דתיקון זה שכתב רבינו מהני גם לפי מ"ש ר"ח בשם רש"י כו' דהאי אוכל ומשייר שכ' ר"ח היינו שאוכל כל הפת ומשייר כדי חלה לבד או מעט יותר דה"ל כמפריש ממש ואוכל ומשייר שכתב רבינו היינו שמשייר הרבה יותר מכדי חלה דתו לא הוי כמפריש חלה בי"ט שהרי במוצי"ט מפריש חלה מתוך פת מרובה. והכי דייק לשון רבינו כו' עכ"ל הרב"י. נראה. דתי' בתרא נרא' עיקר בעיני הרב"י. ולפ"ז מי שרוצה לצאת גם ידי הר"ח בשם רש"י צריך להניח הרבה יותר משיעור חלה. אבל הב"ק תולק על הרב"י ומפרש דברי הר"ח בשם רש"י דאוסר אלא לפי שיטת רש"י דס"ל בחול סגי אם מניח רק כדי חלה מצומצם. דס"ל דכה"ג לא בעי' שיהיו שירי' ניכרים. וע"ז כ' דבי"ט אסור כה"ג דזה הוי כהפרשה. אבל לדידן דס"ל כהרא"ש דגם בחול צריך להניח מעט יותר משיעור חלה כנ"ל כה"ג מודה הר"ח בשם רש"י דגם בי"ט מותר דלא נראה כמפריש וא"כ א"ש דברי הטור דאם מניח מעט יותר משיעור חלה יוצא אליבא דכ"ע וא"צ להניח הרבה יותר משיעור חלה: תק״ו:א׳רצ״א א׳ (ס"ק י) ומותר לאפות. וב"ח פסק כמרדכי כו' דהמרדכי כתב דאין לאפותה בי"ט דאין יכול לאוכלה כו' ותמה עליו הרב"י וז"ל אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כו' עכ"ל ולכך פסק רמ"א דלא כמרדכי וכ' שמותר לאפותה. אך הב"ח הסכים עם המרדכי וכ' שכוונת המרדכי שאין יכול לאוכלה ר"ל עכשיו קודם האפיה א"כ גם האפייה אסורה. דהוי כמו עיסה חציה של גוי כו': ב׳ ממתני' פ"ג דפסחים דף מ"ו ע"א תנן כיצד מפרישים חלה (בפסח) בטומאה (ר"ל כשעיסה טמאה) רא"א לא יקרא לה שם חלה עד שתאפ' דאם יקרא לה שם חלה אין לו תקנה דהא לאפותה א"א כיון דטמא' היא לא חזיא למידי ואם יניחנה עיסה תחמיץ ויעבור על בל יראה לכן לא יקרא עליה שם חלה ויאפה כל העיסה ואחר האפיה יפריש חלה. והא התם ג"כ אפשר לחלק העיסה דהיינו להפריש החלה. אלא דאיסורא דחמץ רביע עלה ואפ"ה מותר לאפות כל העיסה יחד ע"כ דלא דמי לעיסה חציה של גוי וה"ה הכא ועמ"ש הט"ז אך נסתפקתי לא ידעתי גם לדעת הב"ח למה לא יהיה מותר להפריש בעודה עיסה קצת יות' משיעור חלה. ושאר העיס' יאפה. ואחר י"ט יפריש ממה ששייר בעודה עיסה או אחר אפיית המשויירת יפריש חלה ומה לי אם משייר מן האפוי ואוכל והולך או משייר מן העיסה: ג׳ ומ"כ כו' ומ"מ נ"ל להקל. ר"ל ניהו דלטעם המ"כ אין ראיה מהאי דפסחים דלא כמרדכי. מ"מ מסברא נראה למ"א להקל. דטעם קנס אין הפוסקים מודים לו וכמ"ש מ"א אח"ז. ועבי"ד סי' צ"ט סעיף ה' דאם ביטל איסור בידים אפי' דיעבד אסור משום קנס מ"מ אם ביטל בשוגג מות' ולא קנסוהו. ומ"ש מ"א דבשכח. עמ"ש מ"א סי' תקכ"ז ס"ק וי"ו: ד׳ משמע דאין חילוק. וא"כ ע"כ אין הטעם משום קנס: תק״ו:א׳רצ״ב א׳ (ס"ק יא) יוכל כו' דל"ע כלום רק מחשבה. ר"ל שמחשב שחלה שמפריש מן העיסה שלש בי"ט תפטר גם העיסה שלש מעי"ט כה"ג מותר כיון דלא עביד מעשה לצורך העיסה שלש מעי"ט. דהא בלא"ה צריך לפת חמה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהעיסה שלש בי"ט יש בה שיעור חלה דאל"כ הלא א"א להפריש חלה דהא העיסה שלש בי"ט פטורה. וגם אם יצרפה להעיסה שלש מעי"ט וע"י צירוף סל תתחייב. ואח"כ יפריש חלה זה אסור דהא עביד מעשה רבה לצורך העיסה שלש מעי"ט. והוא פשוט לענ"ד דלא כמ"ש בס' ח"מ דפשוט ליה להיפך ע"ש: תק״ו:א׳רצ״ג א׳ (ס"ק יב) ויצרפם כו' פי' שיהיו סמוכים כו' ר"ל כה"ג א"צ צירוף סל ודי שיהיו סמוכים: תק״ו:א׳רצ״ד א׳ (ס"ק יג) והי' טמאה. כגון בזה"ז. ר"ל מ"ש בש"ע והיא טמאה הוא לאו דוקא דמשמע שהוא תנאי וגם אפשר שהי' טהורה. וע"ז כ' דליתא דבזה"ז ודאי טמאה דלא משכחת טהורה דא"א שלא הי' באוהל המת וכדומה ואין לנו אפר פרה וממילא נטמאת העיסה: תק״ו:א׳רצ״ה א׳ (ס"ק יד) לא יאפה כו' שאסור לאכלה כו' ועסי' תנ"ז. ר"ל אף ע"ג דחלת ח"ל מותר לאכלה אפי' היא טמאה רק שהכהן לא יהי' טמא בטומא' היוצאת מגופו כגון בעל קרי לכן מותר להאכילו לכהן קטן שעדיין לא ראה קרי או לכהן גדול שטבל לקריו. וכמ"ש בי"ד ריש הל' חלה מ"מ מבואר לעיל סי' תנ"ז דאין נוהגים כן בזה"ז להאכילו לכהן וע"ש במ"א הטעם: תק״ו:א׳רצ״ו א׳ (ס"ק טו) אסור וכו' שירצה. אי נמי כצ"ל והם שני תרוצי התוס' וע"ש במהרמ"ש: תק״ו:א׳רצ״ז א׳ (ס"ק טז) אם יש כו' משמע בתוס' כו' וז"ל התוס' ד"ה הציל כו' אור"י כשאפו בי"ט מצות מסולת נקיה שיש לו די לצורך י"ט אין אופים אחריהם פת של הדראה אלא מתחלה יעשה של הדראה ואח"כ יעשה הנקיה עכ"ל תוס' מבואר מלשונם. דמותר לאפות ההדראה תחלה אע"ג שיודע שיאפה אח"ז פת נקיה שיהי' לו די בהנקי' לבד: תק״ו:א׳רח״צ א׳ (ס"ק יז) מותר כו' אינו מתקן כלום ועוד דמפורשים כו' כצ"ל וכ"ה בב"י בשם מהרי"א והם שני טעמים. טעם א' דאינו דומה להפרשת חלה דשאני חלה דאסור לאכול העיס' בלי הפרשת חלה. א"כ ההפרש' הוי תיקון גמור ואע"ג דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"פ צריך הפרשת חלה דאל"כ אכל טבל למפרע משא"כ במתנות דאפי' אינו מפריש כלל ניהו דעבר על עשה וגם יש בידו גזל כהן אבל לא עשה איסור באכילתו דלא טבלן. טעם שני כיון דהמתנות ניכרות הזרוע ולחיים וקיבה הוי כאלו הן מפורשים ועומדים ולא עביד מידי בהפרשתן:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א