סימן תצה – איזה מלאכות אסורים ביום טוב
א כָּל מְלָאכָה הָאֲסוּרָה בְּשַׁבָּת א אֲסוּרָה בְּיוֹם טוֹב, חוּץ מִמְּלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ, וְחוּץ מֵהוֹצָאָה וְהַבְעָרָה וְכֵן מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם מֵאֶתְמוֹל. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּאֹכֶל נֶפֶשׁ עַצְמוֹ כָּל } ב { שֶׁאֵינוֹ מֵפִיג טַעַם כְּלָל, אִם עֲשָׂאוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב } (אוֹר זָרוּעַ וּמַהֲרִי"ל); { מִיהוּ אִם לֹא עֲשָׂאוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְיֵשׁ בּוֹ צֹרֶךְ יוֹם טוֹב, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי } ג { שִׁנּוּי } (סְמַ"ג וְרַ"ן). ב קְצִירָה ד וּטְחִינָה וּבְצִירָה, וּסְחִיטָה וְצֵידָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ, אֲסָרוּם חֲכָמִים. ג אֵין מוֹצִיאִין ה מַשָּׁא עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. ד מֻקְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר בְּשַׁבָּת הִחְמִירוּ בּוֹ בְּיוֹם טוֹב וַאֲסָרוּהוּ. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין מֻקְצֶה אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב } (טוּר בְּשֵׁם פּוֹסְקִים); { אֲבָל } ו { נוֹלַד אָסוּר, לְדִבְרֵיהֶם, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְכָל מֻקְצֶה שֶׁאֵינוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּגוֹן } ז { אוֹצָר שֶׁל פֵּרוֹת וְעֵצִים, סַגֵּי כְּשֶׁיֹּאמַר: מִכָּאן אֲנִי } ח { נוֹטֵל, וְאֵין צָרִיךְ } ט { שֶׁיִּרְשֹׁם } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ד ח"ג). { וּמֻתָּר } י { לְהָכִין מִיּוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּב' יָמִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת } (כָּל בּוֹ). { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"י כָּל דִּינֵי מֻקְצֶה.}
באר היטב – סימן תצה – איזה מלאכות אסורים ביום טוב
א א אסורה. (הטעם בספר החינוך סי' שט"ו כדי שיזכרו ישראל הניסים הגדולים שעשה הש"י להם ולאבותיהם וידברו בם ויודיעום לבניהם כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנוים לעסוק בהם) וכל שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו. ב"י ועיין ר"ס תקמ"ג: ב שאינו. ומה"ט יש לבשל פירות היבשים קודם י"ט שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול. של"ה: ג שינוי. ומותר לכתחלה להמתין עד י"ט לעשותו בשינוי ומ"מ כתב מהרי"ל ללוש הרימזיל"ש או לאקשי"ן מעי"ט דהישנים יותר טובים וגם אסור לדוך שקדים בי"ט להוציא מהן חלב כי אפשר לעשותם מבעי"ט אף שמפיג קצת. מ"א: ב ד וטחינה. הטעם לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צידה אסרו מה"ט. וכתב מהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפוי' דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט וע' סי' תק"י: ג ה משא. אין לפרש משום שביתת בהמתו שהרי אדם עצמו מותר להוציא בי"ט אלא הטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וע' סי' רמ"ו ס"ג אם יש לאסור שביתת בהמה בי"ט או לא ועיין בפר"ח ומג"א ובשכנה"ג שם וע' יד אהרן כאן: ד ו נולד. וא"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו בי"ט: ז אוצר. וה"ה פירות העומדים לסחורה: ח נוטל. ולהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים כמ"ש סי' ש"י סעיף ה'. מ"א: ט שירשום. ע' מ"א שהעלה דבפירות דחזו ולא חזו לכ"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר דאיכא למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי וכמו שכתב סי' תל"ז ס"י ע"ש: י להכין. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מיו"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמירה לחוד במידי שאינו בע"ח ט"ז וכ"כ המ"א דקאי אדלעיל מיניה שבאוצר מותר להכין וכו' ע"ש:
מגן אברהם תצ״ה – סימן תצה – איזה מלאכות אסורים ביום טוב
א׳ כל שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו (ב"י וערסי' תקמ"ג): חוץ ממלאכת אוכל נפש. כוון למ"ש סי' תקכ"א דמותר לשלשל פירות מפני הפסד הואיל וראוים לאכילה וע' בגמ': ב׳ ויש מחמירים. ומה"ט יש לבשל פירות היבשים קודם י"ט שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול (של"ה): ג׳ ע"י שינוי. ומותר לכתחל' להמתין עד י"ט לעשותו בשינוי (וכ"מ סי' תק"ד) ומ"מ כ' מהרי"ל ללוש הוורימזיל"ש מעי"ט דהישני' יות' טובים וגם אסו' לדוך שקדי' בי"ט להוצי' מהם חלב כי אפשר לעשות בעי"ט אף שמפיג טעם קצת ע"כ, ואף על גב דבשאר מאכלים אם מפיג טעם קצת שרי הכא דומ' לסחיטת פירי ואף על פי שאינו דומה כלל דהתם הלחלוחית אגור בתוכו אבל השקדים יבשים הם ומרוב דכייתם נסחט המרק מ"מ בל' בני אדם שם חלב עליהם ודומה לסחיטת פרי לעשו' משקה ואסו' עכ"ל יש"ש סי' ל"ח ועסי' תק"ו ס"ח: ד׳ אסרו חכמים. מפני שדרך לעשות אותם ביום א' לימים הרבה ויש"ש פסק כדעת הפוסקים שהם דאורייתא: ה׳ אין מוציאין. אין לפרש משום שביתת בהמתו שהרי אדם עצמו מותר להוציא בי"ט אלא כמ"ש הרמב"ם שאסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וע' סימן רמ"ו סס"ג ומ"ש דיש לאסור שביתת בהמתו בי"ט דלא כרמ"א: ו׳ ויש מתירין. וכ"פ ביש"ש פ"ד סי' ג' ופ"ה סי"ז ובסי' י"ט כ' דנולד אסור ומוקצה מחמת איסור אף על גב דבשבת שרי אא"כ דחיה בידים בי"ט אסור וע"ש בסוף ביצה: ז׳ לדבריהם. אין מדוקדק זו דהא יש מתירים בי"ט מוקצה ונולד אלא שרמ"א ס"ל שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר בנולד א"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו בי"ט: ח׳ אוצר של פירות. וה"ה פירות העומדים לסחורה: ט׳ סגי כשיאמר. ולהמתירין מוקצ' א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים כמ"ש סימן ש"י ס"ה (ב"י סי' תקי"ח): י׳ וא"צ שירשום. עבב"י סימן תקי"ח שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך שירשום, וכתב בד"מ שם ומדברי ב"י משמע דס"ל כר"א דא"צ שירשום, דקי"ל בדרבנן יש ברירה עכ"ל, ולכן פסק כאן א"צ שירשום ולי צ"ע דהא התוס' כתבו דאי' בירושלמי דחכמים ס"ל כב"ה וב"ה אית להו ברירה ועוד דהרמב"ם פסק ג"כ בדרבנן יש ברירה ואפ"ה פסק צריך שירשום אלא ע"כ אין הטעם משום ברירה אלא כמ"ש התוס' כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה וכ"כ התוס' סוף בפ' דאין הלכה כר"א דשמותי הוא וכ"פ היש"ש כחכמים: ועוד נ"ל דפירות דחזו ולא חזו לכ"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן נוטל למחר דאיכא למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי וכמ"ש סימן תצ"ז ס"י ע"ש וכ"מ בב"י סי' תקי"ח בשם הכל בו: י״א ומותר להכין. קאי אדלעיל מיניה שבאוצר מותר להכין וכו' ועסי' תק"ג וססי' תקנ"ח:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תצ״ה
א׳ וחוץ מהוצאה והבער'. דין הוצאה יתבאר בסי' תקי"ח ודין הבער' בסי' תקי"א. ודין מכשירי אוכל נפש כגון שפוד וכיוצא בו בסי' תק"ט: ב׳ קצירה וטחינה וכו'. הטעם בטור ופר"י לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כא' ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צדה אסרו שפעמי' שתעל' מצודתו דגים הרבה. בירוש' מסמיך להו אקראי עכ"ל ואיני יודע למה תלה דברי הירוש' באסמכתא והא אמרי' בזה דבי"ט סופג מ' ורש"ל בר"פ א"צ מסיק דמן התור' אסור עד לישה. וכת' במהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפויה דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט ועמ"ש בסי' תק"י ס"א: ג׳ אין מוציאין משא כו'. משום עובדא דחול אבל לא משום שביתת בהמה דהא פסק סי' רמ"ו דאין מצות שביתת בהמה ביו"ט: ד׳ ואסרוהו. כיון דבי"ט קיל חשו רבנן דלא לזלזולי ביה ע"כ החמירו בו לפסוק כר"י דמוקצ' אסור אבל בשבת דחמיר' פסקו כר"ש דמותר: ה׳ ומותר להכין כו'. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מי"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמיר' לחוד במידי שאינו ב"ח:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תצ״ה
תצ״ה:א׳קל״ג א׳ מ"א כל שאסור כו' ב"י. מדתנן בביצה דף לו ע"ב כל שחייבים עליו משום שבות כו' בשבת חייבים עליו בי"ט וכיון דאסרו שבותים בי"ט כמו בשבת ה"ה אמירה לגוי דאיכא שבות אסור בי"ט: ב׳ ערסי' תקמ"ג. ר"ל דאפי' בחה"מ אסור אמירה לגוי במה שאסור לישראל אלא רמ"א שם מקיל בחה"מ קצת יותר מבי"ט ע"ש: תצ״ה:א׳קל״ד א׳ (ס"ק ב) ויש מחמירים (גם המחמירים מודים דמדאורייתא אין חילוק בא"נ בין אפשר מעי"ט או לא ודוקא במכשירין יש חילוק אלא דמחמירים בא"נ באפשר מדרבנן) ומה"ט יש לבשל כו' שהם טובים יותר כו' ובשל"ה סוף הל סוכה לא כתב כל' זה אלא ז"ל מאחר שאין בהן שום מפיג טעם א"כ אפשר מאתמול עכ"ל גם רמ"א הא כ' וי"מ כו כל שאינו מפיג טעם משמע אפי' אין טובים יותר כשנעשה מעי"ט מ"מ מחמירים וצ"ל דהמ"א האמת נקט דבפירות יבשים הם טובים יותר כשנתבשלו מעי"ט והוא לאו דוקא. אולם נסתפקתי בדבר שטוב יותר אם נעשה מעי"ט אס מותר בי"ט ע"י שינוי דהיש"ש ר"פ אין צדין הביא בשס סמ"ג שכ' דמן התורה אין חילוק באוכל נפש ואפי' אינו מפיג טעם מותר לעשותו בי"ט מדהתירו לדוך מלח במדוך של עץ דהיינו ע"י שינוי והא מלח אינו מפיג טעם וא"א דאסור מן התורה אפי' ע"י שינוי אסור עכת"ד הרי דמה שאסור מן התורה אסור אפי' ע"י שינוי (וכ"מ מדברי רמ"א שהתיר אוכל נפש שאינו מפיג טעם ע"י שינוי משמע אבל מכשירים אפי' ע"י שינוי אסור וה"ט משום דמכשירים אסור מן התורה והתוס' במגלה דף ז' ע"ב ד"ה כאן כו' הקשו מדמחלק ר"י במכשירים בין אפשר לעשותן מעי"ט או לא מכלל דבאוכל נפש אפי' אפשר לעשותן מערב י"ט מותר וקשי' מהא דתניא במס' שבת החולב והמגבן כו' בי"ט אם הזיד לוקה כו' וי"ל דודאי אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשות בי"ט אבל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון האי דמגבן אסור לעשותן בי"ט: ב׳ אבל מכשירים כו' עכ"ל ונסתפק הפר"ח בכוונתם במ"ש דעדיף טפי כשנעשה כו' אם הוא לאו דוקא ואפי' אינו עדיף כשנעש' מאתמול רק שאינו מתקלקל אפ"ה אסור וכן הוכיח מדברי הש"ס. וצ"ל דהתו' דנקטו דעדיף טפי כתבו האמת דמגבן עדיף טפי כשנעשה מאתמול. או דלמא התוס' דוקא נקטו דעדיף טפי דהתוס' קאי לדינא דאורייתא דהא באו ליישב הא דתניא במגבן בי"ט לוקה להכי בעי' דוקא דעדיף טפי כשנעש' מאתמול אבל אי לא טדיף רק שאינו מתקלקל אינו אסור כ"א מדרבנן ומהרש"א שם במגלה בתוס' הנ"ל פשיטא ליה דהתוס' לאו דוקא נקטו דעדיף טפי ע"ש א"כ לפי הצד שצדד פר"ח דהתו' דוקא נקטו דעדיף טפי דנהאי גוונא אסור מן. התורה א"כ לפמ"ש בשם סמ"ג כהאי גוונא ל"מ שינוי וי"ל דגם רמ"א כוותיה דהתוס' ס"ל והא דכ' רמ"א דמהני שינוי הוא מייירי בדבר שאינו מפיג טעם אבל לא מיירי בעדיף טפי דכה"ג דא"מ טעם ליכא רק איסור דרבנן אבל במידי דעדיף טפי כשנעשה מאתמול מודה רמ"א דאסור מן התורה וא"כ אפי' שינוי ל"מ אבל לצד השני שכ' פר"ח דהתוס' ל"ד נקטו דעדיף טפי וכן פשיטא ליה למהרש"א כנ"ל וכיון דהתוס' קאי ליישב הא דמגבן ביום טוב לוקה ע"כ ס"ל אפילו לא עדיף רק אינו מתקלקל אסור מן התורה וכן מבואר במהרש"א וא"כ להתוס' אפילו רק אינו מתקלקל ל"מ שינוי לדעת סמ"ג. א"כ לרמ"א שכ' דמהני שינוי באינו מפיג טעם ע"כ לא ס"ל כהתוס' ואפשר התוס' חולקיס על סמ"ג וס"ל דאפי' באיסור תורה מהני שינוי עכ"פ אין ללמוד מדברי התוס' מידי וי"ל לדידן אפי' עדיף טפי כשנעשה מאתמול מ"מ מהני שינוי: תצ״ה:א׳קל״ה א׳ (ס"ק ג) ע"י כו' וכמ"ש סי' תק"ד ר"ל דהא הסמ"ג מביא ראיה דמותר ע"י שינוי אפי' אינו מפיג טעם מהאי דסי' תק"ד דהתירו דיכת מלח ע"י שינוי אע"ג דמלח אינו מפיג טעם ושם במשנה קתני דכין לכתחלה וסתם הדברים משמע אפי' לכתחלה מותר להמתין כו': ב׳ אבל השקדים יבשים כו' ר"ל סחיטה גמור' איננו אלא בענבים וכדומה שסוחט הלחלוחית שבתוכן משא"כ השקדים אין בהם לחלוחית אלא נותנים השקדים במים ודכין השקדים עד שיהיו דק דק. ואז על ידי המים נעשה מרק ומשקה וכהאי גוונא לא מיקרי סחיטה: ג׳ ועסי' תק"ו ס"ח שכתב הרב"י אסור לעשות שאור ביום טוב אלא על ידי שינוי מפני שהיה אפשר לעשותו מבע"י והוא דברי מרדכי ע"ש בהרב"י והיינו כדעת המחמירים פה דאפילו באוכל נפש אם אפשר לעשותו מעי"ט צריך שינוי וא"כ תיקשי דהכ' לא הבי' הרב"י בש"ע כלל דעת היש מחמירים ובסי' תק"ו סתס כדעת היש מחמירי' באין חולק: ד׳ ונסתפקתי בדיכת שקדים אי מותר ע"י שינוי כיון דדומה לסחיטה: תצ״ה:א׳קל״ו א׳ (ס"ק ד') אוסרי' כו' מפני שדרך כו' ועי"ז מחזי כעובד' דחול או משום דהמלאכה מרובה יתעסק בו כל היום וימנע משמחת י"ט כ"ה בטור: ב׳ שהם דאורייתא כי התוספות דף ג' סוף ד"ה גזרה הביאו ירושלמי וכן הביאו יתר פוסקים דממעט קצירה וטחינה ודומה לו מדכתיב אך אשר יאכל כו' דתיבת אך הוא מיעוט. ועוד הביא דרשה אחרת לאסור קצירה וטחינה וכדומה ע"ש. ונחלקו הפוסקים אם הוא דרשה גמורה ואסורי' מן התורה או אינו אלא אסמכת' וליכ' בהו רק איסור דרבנן: תצ״ה:א׳קל״ז א׳ (ס"ק ה) אין כו' שהרי אדם עצמו מותר. והיינו כשיש עכ"פ צורך קצת וכמ"ש סי' תקי"ח ומסתמ' הוצאת משא הוא לצורך קצת: ב׳ ועסי' רמ"ו כו' דלא כרמ"א ר"ל דרמ"א כ' שם דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט וא"כ תיקשי למה הוצרך מ"א לדחות והטעם משום שהרי אדם עצמו כו' לזה רמז לעיין במ"ש מ"א שם דלא כרמ"א אלא דגם ביו"ט מוזהר על שביתת בהמתו לכן הוצרך פה לדחות שהרי האדם עצמו כו' ולענין מחמר אחר בהמה בי"ט האריך הפר"ח. ולהלכה מסיק דאפילו למ"ד דאינו מצוה על שביתת בהמתו בי"ט מ"מ איסור מחמר וודאי איכא גם בי"ט: תצ״ה:א׳קל״ט א׳ (ס"ק ז) לדבריהם כו' דהא יש מתירים כו' הובאו בב"י: ב׳ אלא שרמ"א ס"ל כו' וה"ה כאלו כ' רמ"א אבל נולד אסור אפילו לדבריהם. והוא הכרעת רמ"א ודעת עצמו. אם נתפרקו בי"ט ואז הוי נולד מה שא"כ אם נתפרקו מעי"ט דאז גם מעי"ט היו מוכני' לכלבי' וליכ' נולד. מ"מ כ' מ"א לעיל סי' ש"ח ס"ק נ"ד דבעי' דוק' שיהיו כלבי' מצויי' דאל"כ אסורי' משו' מוקצ': תצ״ה:א׳קמ״א א׳ (ס"ק ט) סגי כו' דגרוגרת וצמוקים דדחינהו בידים ואפי' ר"ש דל"ל מוקצה מודה דאסור אפי' בשבת כ"ש בי"ט: תצ״ה:א׳קמ״ב א׳ (ס"ק י) וא"ל שירשום כו' ומדברי ב"י משמע דס"ל כר"א כו' דתנן דף ל"ד ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ופירש"י דמיירי בגרוגרת וצמוקים דחזי ולא חזי דאיכא אנשי דאכלי להו ואיכ' אנשי דלא אכלי להו. והם צריכים הזמנה ומהני להו הזמנה דאי לא חזי כלל לא מהני הזמנ' דהוי כאלו הזמין אבנים. ואי חזי אע"ג דאין הבעלים יודעים אין צריכים הזמנה כדאי' דף כ"ו ע"ב. עוד כתב רש"י דפלוגתי' דר"א ורבנן היא דר"א ס"ל יש ברירה. ורבנן סברי אין ברירה ולכן צריך שירשום ורי"ו פסק כר"א וממנו נובע הגהת רמ"א דא"צ שירשום. והרב"י בסי' תקי"ח הבי' דברי הרמב"ם דפוסק כחכמים ותמה עליו. דהא טעמייהו דרבנן דל"ל ברירה וכיון דקי"ל כרבנן יש ברירה ראוי לפסוק כר"א והניח בצ"ע ומזה שפט רמ"א דהכרעת הרב"י דלא כהרמב"ם אלא כרי"ו דפסק כר"א: ב׳ ולי צ"ע דהא התו' כו' ד"ה ואומר כו' וז"ל מקשה בירושלמי כו' דמחלפי שיטתיי' דב"ה כדלעיל (דף יו"ד) קאמר דאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי' שירשום וי"ל דשאני הכא דאקצינהו בידים עכ"ל ודברי התו' צ"ב וכן העיר מהרמ"ש ופר"ח דהא דף יו"ד תנן בש"א לא יטול יוני שובך אא"כ נענע מבע"י ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ע"כ לשון המשנה וא"כ איך כתבו התוס' דב"ה ס"ל דאם אומר מכאן אני נוטל סגי וגם לפ"ז דס"ל לב"ה דבעי למימר זה וזה אני נוטל לא קשה מידי מחכמים דהכא דזה וזה אני נוטל הוי כמו שירשום וצ"ל דהתוספות וירושלמי אולי לאוקימת' דרבא לעיל שהקשה לעיל הש"ס לב"ה ל"ל למימר זו"ז אני נוטל אם יאמר מכאן אני נוטל סגי אע"כ צ"ל דמה"ט ס"ל דמכאן אני נוטל אסור דל"ל ברירה. והא שמעי' לב"ה בעלמ' דאית ליה ברירה. ומשני רבא לעולם לב"ה א"ל ברירה. והכא דלא מהני באומר מכאן אני נוטל. לא משום ברירה אלא שמא למחר יטלטל יוני' שהיה סובר שהם ימצאו שמני' וימצאו שהן כחושים ויקח אחרים תמורתן א"כ למפרע טלטל הראשונים שהן מוקצים עכת"ד רבא מוכח מזה דאי לאו חשש שמא ימצא כחושים ויהיה מטלטל מוקצה הוי סגי באומר מכאן אני נוטל ולא הוי צ"ל זו"ז אני נוטל כיון דא"ל ברירה והתוספות לא היו מפרשים כפי' רש"י דמיירי בחזי ולא חזי (ובזה נתיישב קושית מהרש"א לרש"י אליבי' דהתוס') אלא פי' מוקצים שהניחם באוצר או העמידם לסחורה דכה"ג ל"ל דלמא מטלטל ושביק כמו דחיישי ב"ה גבי יונים וכמ"ש הרב"י בסי' תקי"ח בשם הכלבו. ובזה העתיקו התוספות שפיר דלעיל קאמר ב"ה דאומר מכאן אני נוטל כי ר"ל כמו בנדון דהכא דל"ל דלמא מטלטל ושביק כו' מודה ב"ה דסגי באומר מכאן א"נ כיון דא"ל ברירה וכאן אמר דבעי' שירשום וע"ז תי' התוספות שאני הכא דאקצינהו בידים ור"ל דקי"ל יש ברירה וגם ל"ל דלמא מטלטל ושביק מ"מ מוקצה כזה דאקצינהו בידים בעי הכנה גמורה. ולכן צריך שירשום. ודלא כפי' רש"י דפליגי בברירה: ג׳ ועוד דהרמב"ם כו' והוא קושיית הרב"י לרמב"ם כמ"ש לעיל: ד׳ וכ"כ התוספות סוף הפ' דף ל"ה ד"ה שבת כו': ה׳ ועוד נ"ל דבפירו' דחזי ול"ח כו' ר"ל דרמ"א מיירי באצר של פירות דלא שייך גבייהו דלמא מטלטל ושביק כו' כנ"ל תלי' הדין בשקל' וטרי' של רמ"א אבל רי"ו שממנו נובעי' דברי רמ"א הובאו דבריו בב"י סי' תקי"ח. והוא פסק בפי' אפי' בחזי ול"ח אין צריך שירשום. עז"כ דכה"ג לדידן דקי"ל כב"ה גבי יונים וכאוקימת' דרב' ודאי בעי שירשום דהא גם בחזי ול"ח א"ל דלמ' מטלטל ושביק כו': תצ״ה:א׳קמ״ג א׳ (ס"ק יא) ומותר להכין קאי אדלעיל כו' ועסי' תק"ג. ר"ל דהא מבואר שם דאסור להכין מיום טוב לחבירו אע"כ קאי אדלעיל אאוצר של פירות דבעי עכ"פ הכנה. ועז"א דאם לא הכין מעי"ט מותר להכין מי"ט א' לשני: ב׳ והיינו באמירה ע"י תנאי. אם היום י"ט הרי מחר חול וא"צ הכנה ואם היום חול ומחר י"ט אני מכינם היום למחר. וכה"ג דלא עביד מעשה רק אמירה בעלמא לא מיקרי הכנה ומותר: ג׳ וס"ס תקכ"ח אפשר רמז לדעת הרמב"ם שהביא הטור שם דאע"ג דמדין הש"ס מותר להניח עירוב תבשילין בי"ט ע"י תנאי אבל לדידן דבקיאין ויודעים דיומא קמא עיקר והשני חול אלא משו' מנהג אבותינו אנו מחזיקין גם יום שני קדש אסור להתנות. א"כ לדידיה ה"ה הכא לענין מוקצה אין מתנה בזמן הזה. אך לא קי"ל כהרמב"ם בזה ולא הובא דעתו כלל בש"ע לקמן סי' תקכ"ח:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א