סימן תסה – דיני מורסן בפסח
א אֵין שׁוֹרִין מוּרְסָן לְתַרְנְגוֹלִים א בְּשׁוּם פָּנִים, וְלֹא ב חוֹלְטִין. { הַגָּה: וּכְשֶׁנּוֹתְנִים לָהֶם שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים לֶאֱכֹל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִיכָם בְּמָקוֹם } ג { לַח שֶׁיָּבוֹא לִידֵי חִמּוּץ } (מַהֲרִי"ו). ב אֵין הָאִשָּׁה שָׁפָה מוּרְסָן עַל ד בְּשָׂרָהּ, אֲפִלּוּ יָבֵשׁ. ג אִם שִׁפְשְׁפוּ מוּרְסָן בְּאַוָּז לַח מִמַּיִם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָאַוָּז אָסוּר. { הַגָּה: וְהָכֵי נָהוּג לְעִנְיַן אִסּוּר חָמֵץ שֶׁהוּא } ה { בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַבְהֵב הָעוֹפוֹת בְּקַשִּׁין, שֶׁמָּא יִהְיוּ שָׁם חִטִּים אוֹ דָּגָן מְחֻמָּץ וְיִתֵּן } ו { טַעַם בָּעוֹפוֹת בִּשְׁעַת הַהִבְהוּב. }
באר היטב – סימן תסה – דיני מורסן בפסח
א א בשום. אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהותו אפילו רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב: ב חולטין. לפי שאין אנו בקיאין בחליט' כמ"ש סימן תנ"ד ס"ג וכ' בת' א"ש סי' כ"ז דמי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל"א היבן מוטיר שרפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו דאם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה דמותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ואם א"א ירתיח המים היטב ואח"כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ על ידי חליטה. ואם אפשר לעשות במ"פ יעשה דאז אינו מחמיץ עכ"ל. ועיין סי' שכ"ח סי"ג ובט"ז שם סעיף קטן ו': ג לח. אף קודם פסח יש ליזהר בזה שמא יחמיץ וישאר שם תוך הפסח ועיין כנה"ג: ב ד יבש. דחיישינן שיתלחלח אח"כ. ונראה דאפילו לא תשטוף אח"כ בצונן החמירו ט"ז. ועיין ח"י: ג ה במשהו. וחיישינן שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז ואפילו מפשיט העור אסור כולו עיין א"ז. ובע"פ משש שעות ולמעלה כיון דאין כאן חומרא דאיסור משהו יש להקל. ח"י ע"ש: ו טעם. ובדיעבד מותר. ט"ז: (דהא מ"פ הוא וא"ל שמא בא עליהם מים דהא התירו בסי' תס"ג לחרוך ב' שבלים דאפי' אחד אסור עיין רשב"א וח"י) וכתב המ"א ודוקא מסתמא אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחומץ והבהב בו אסור ואם הבהבו בקש ואח"כ נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו אסור אך אם נמצא בו ג' יש להסתפק וצ"ע. (דלדעת ט"ז בשם רש"ל בי"ד סימן פ"ד דל"א כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו ועיין מ"א סימן תס"ז ס"ז ס"ט ועיין ח"י). עמ"א ואם נמצא שבולת מקש ואין בו תבואה ע"ל סימן תנ"ד סעיף קטן א':
מגן אברהם תס״ה – סימן תסה – דיני מורסן בפסח
א׳ בשום פנים. אפי' אין שוהין שיעור מיל דלכתחל' אסור להשהותו אפי' רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב: ב׳ ולא חולטין. שאין אנו בקיאין בחליט' עסי' תנ"ד ס"ג: ג׳ אפי' יבש. דחיישי' שיתלחלח אח"כ: ד׳ שהוא במשהו. דחיישי' שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז משא"כ בשאר איסורים אפי' יש בו בקעים אין אוסרים כמ"ש בי"ד ססי' צ"א (ד"מ) עמ"ש סי' תס"ז סי"ב: ה׳ שלא להבהב. ובדיעבד מותר (ט"ז) ודוק' בסתמא אבל אם ידוע שהי' בו דגן מחומץ והבהבו בו אסור עבי"ד ססי' צ"ב ולעיל סי' תמ"ו ואם הבהבו בקש ואחר כך נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו איסור אך אם נמצאו ג' צ"ע אם יש לדמותו לתולעי' שכת' בי"ד סי' פ"ד ס"ט דהוי חזקה, מיהו הט"ז כתב שם בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעי' דמיני' קא רבו אבל בדבר דאתי מעלמא לא ע"ש וא"כ הכא י"ל דבשע' דיש' נפלו כלם ולא נשאר אלא מה שאנו רואין ואפי' את"ל שנשאר דגן שמא לא נתחמץ עמ"ש סי' תס"ז סי"א:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תס״ה
א׳ אפילו יבש. דחיישי' שמא ישאר קצת עליו בשעה שתשטוף במים וא"ל מ"ש ממ"ש סוף סי' ת"ן דמותר להחם חמין בכלי חמץ בפסח לרחוץ כו' שאני התם שאינו נהנה מן הבלוע בכלי משא"כ כאן יהיה החמץ בעין ותהנה האשה ממנו במה שתשפשף ונראה דאפי' תשטוף אחר כן בצונן החמירו דשמא לא תשטוף יפה: ב׳ שהאווז אסור. משום דאית בעור' פירצי פירצי. ואי' בהעור והרוטב ואי אית ביה פילי אסור: ג׳ ויתן טעם בעופות. ובדיעבד אין לאסור דהא מי פירות נינהו ואין מחמיצין וא"ל שמא בא על אותו הקש פעם א' מים דאם כן למה התירו בסי' תס"ג לחרך ב' שבלים הא אפי' א' אסור' מחשש זה אלא ודאי לא מחזקי' איסורא וכמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"א בסי' תס"ז שאין חוששין לחימוץ בשבלי' וכאן לא בא להזהר אלא לכתחל' וחומר' יתירה הוא:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תס״ה
תס״ה:תתק״ה א׳ (ס"ק א) בשום פנים אפי' אין כו' ר"ל דמה"ט נקט בשום פנים לאסור אפי' אינו שוהה ש"מ: תס״ה:תתק״ו א׳ (ס"ק ב) ולא כו' עסי' תנ"ד ס"ג לענין דיעבד אם חלט: תס״ה:תתק״ז א׳ (ס"ק ג) אפי' כו' שיתלחלח אח"כ ר"ל אף דהאשה גופה לח עכשיו בשעת שפשוף ע"י זיעה אין בכך כלום. דזיעת אדם אינו מחמיץ כמ"ש סי' תס"ו סעיף ה' אלא משום דאחר השפשוף דרכה להשתטף בצונן וחיישינן שמא לא תסיר כל הסובין מגופה. וישארו קצת סובין על גופה בשעה שתשתטף בצונן ותחמיץ ודברי ט"ז בזה מוטעים וצריכים הג"ה: תס״ה:תתק״ח א׳ (ס"ק ד) שהוא כו' תוך הבקעי'. וכתב ח"י דאפי' הופשטה עורה מ"מ יש בקעי' בגוף האווזא: ב׳ כמ"ש בי"ד ס"ס צ"א אלא אם כן צלי או רותח מ"מ בחמץ שהוא במשהו מחמירי': תס״ה:תתק״ט א׳ (ס"ק ה) שלא כו' ובדיעבד מותר דהא מי פירות אין מחמיצי'. ודיעבד אין חוששי' שמא בא מים על החטים ונתחמצו: ב׳ אסור עיין בי"ד ס"ס צ"ב ולעיל סי' תמ"ז. ואפשר כוונתו דאינו מבואר בדברי רמ"א מאי איסור יש בדגן מחומץ וכמ"ש האחרונים. דל"ל משום שנהנה מחמץ דהא גם החיטים מחומצים גרמו ההבהוב דהא רמ"א כתב ויתן טעם בעופות לכן רמז מ"א לעיין בי"ד ס"ס צ"ב דאוסר הזיעה וה"ה הכא הזיעה מחטים עולה ואוסר: ג׳ גם לעיל ר"ס תמ"ז מחמירים לענין חמץ ריחא מלתא וי"ל דמשום ריחא אסר לה. ועמ"ש מ"א ס"ס תס"ז:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א