סימן תסב – דין מי פרות אם מחמיצין
א מֵי א פֵּרוֹת בְּלֹא מַיִם אֵין מַחְמִיצִין כְּלָל. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל בְּפֶסַח מַצָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה כָּל ב הַיּוֹם, אֲבָל אֵין יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַצָּה ג עֲשִׁירָה וּקְרָא כְּתִיב לֶחֶם עֹנִי (דְּבָרִים טז, ג). ב מֵי פֵּרוֹת ד עִם מַיִם מְמַהֲרִים לְהַחְמִיץ יוֹתֵר מִשְּׁאָר עִסָה הִילְכָּךְ אֵין לָלוּשׁ בָּהֶם; וְאִם לָשׁ בָּהֶם, יֹאפֶה ה מִיָּד. ג מֻתָּר לָלוּשׁ בְּיַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא טִפַּת מַיִם שֶׁנּוֹפֶלֶת בִּשְׁעַת הַבָּצִיר, וְאַף לְכַתְּחִלָּה רְגִילִים לִתֵּן מַיִם בִּשְׁעַת הַבָּצִיר כְּדֵי לְהַתִּיר ו נִצֹּק וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין לָחוּשׁ לָהֶם, הוֹאִיל וּכְבָר נִתְבַּטְּלוּ הַמַּיִם בַּיַּיִן ז קֹדֶם שֶׁלָּשׁוּ הָעִסָה. ד מֵי בֵּיצִים וּשְׁאָר מַשְׁקִים, כֻּלָּם הֲווּ בִּכְלַל מֵי פֵּרוֹת. { הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין לָלוּשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת, וַאֲפִלּוּ לִקְטֹף הַמַּצּוֹת אֵין נוֹהֲגִין רַק לְאַחַר } ח { אֲפִיָּתָן בְּעוֹדָן חַמִּין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדַּחַק לְצָרְכֵי חוֹלֶה אוֹ זָקֵן הַצָּרִיךְ לָזֶה. } ה הַלָּשׁ עִסָה בְּמֵי פֵּרוֹת, טוֹב לַעֲשׂוֹתָהּ ט פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר עִשָּׂרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַיֵּב בְּחַלָּה. ו חִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בִּדְבַשׁ אוֹ י בְּיַיִן וְחֹמֶץ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בָּהֶם יא מַיִם. ז יֵשׁ לְבָרֵר הַמֶּלַח קֹדֶם פֶּסַח מֵחִטִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּתוֹכוֹ, כִּי כְּשֶׁהַמֶּלַח מִתְלַחְלֵחַ הוּא נִכְנָס מְעַט מְעַט בַּחִטִּים יב וּמִתְחַמֵּץ.
באר היטב – סימן תסב – דין מי פרות אם מחמיצין
א א פירות. אפי' מפירות חמוצים. הסכמת הפוסקים דלא כש"ג: ב היום. כתב בכנה"ג וז"ל והראנ"ח ח"ב סי' ע"ד העלה שירא שמים יחוש למאן דס"ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר בשימור כשאר עיסה וא"א ז"ל היה נזהר שלא לאכול מצה שנילוש' במי פירות רק בי"ט אחרון גם בתומת ישרים סי' ק"ח מחמיר בדבר עכ"ל: ג עשיר'. משמע דדוקא בכה"ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשיר' אבל בנילושה עם תערובת מים לא מיקרי מצה עשירה וכ"כ הב"ח סי' תע"א דיוצאין בה בדיעבד וכ"כ מהר"ל בספר גבורות ה' דמ"פ עם מים יוצא י"ח מצה בדיעבד. אבל המ"א בסי' תע"א ס"ק ה' השיג עליהם וכ"ה הסכמת אחרונים וע"ל במ"א סי' תע"א דאינו יוצא ידי מצה עניה כל שיש בה אפי' מעט מי פירות אא"כ הוא מעט דמעט ע"ש ול"נ דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני. ח"י ע"ש: ב ד עם מים. וה"ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך ח"י ע"ש (וכן כשנתייבש המ"פ תוך הקמח ואח"כ בא המים עליהם. ר"ן ופר"ח ע"ש רשב"א מתירו): ה מיד. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה"ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולשהותו אח"פ ח"י ע"ש וכ' המ"א וצ"ע אם נפל מעט מ"פ לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר עכ"ל: וכ' הבאר היטב אשר לפני וז"ל ומט"ז התרתי בא' שלש העיסה ונפל מעט מזיעת פניו לתוך העיסה ודוק עכ"ל. ולא צריך לכל זה דהא מבואר סימן תס"ו דזיעת אדם אינו מחמיץ ע"ש: ג ו נצוק. פי' כשמער' לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלי' היין של עכו"ם (עיי' י"ד סימן קסו): ז קודם. משמע דאף שנתערב לתוכו לאחר זמן הבציר אפ"ה נתבטל. ח"י וכ"כ א"ז. אבל אם נתערב מים כל שהוא במ"פ בשעת לישה אסור. מ"א ועס"ק ג' מש"ש: ד ח אפייתן. וב' לילות הראשונות נהגו איסור גם בזה משום גזרה דמצה עשירה ח"י. ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מ"פ דלא כע"ש: ה ט פחות. וט"ז ומ"א כתבו דיפריש בלא ברכה וילוש כשיעור ועח"י: ו י ביין. וכתבו האחרונים בשם הרשב"ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע"י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי"ט ומהרי"ט וח"צ בתשובתו סימן ק"א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע"ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ"א שהניח בצ"ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע"ד וכה"ג אי מקרי מ"פ כיון שנשתנה טעמו ע"י בישול. וט"ז הביא מעשה פ"א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס"ז ס"ק י"ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל"ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא"ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח"פ ובתצ"צ סי' קכ"ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע"ש וכ"כ המ"א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח"כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן לגמרי ע"כ. אבל הפר"ח ס"ס תס"ז דעתו להחמיר כדברי השל"ה ועיין ב"י סי' צ"ט. נשאלתי על לעקו"ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו"ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע"ש: יא מים. תימה דבס"ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח"י מה שתירצו: ז יב ומתחמץ. לכן אם מברר אותו ק"פ נתבטל בס' אבל תה"פ הוי במשהו ונאסר והמ"א האריך והעל' דבדיעבד אם נמצא חטה תוך הפסח במלח ישליך ממנו כדי נטילה והשאר ישה' עד לאח"פ ואם נשתמש בו תה"פ אין לאסור המאכל בדיעבד אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל ע"ש וכל זה כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככ' החט' אבל אם היתה יבשה מותר בכל ענין כ"כ הב"ח (ומ"א הניחו בצ"ע) אלא דסיים דכותח שאני שהוא דבר חריף ומשום זה אוסר ב"י בשם הרמב"ם להניח כד מלח אצל של כותח וכתב ד"מ שמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ ובטור משמע דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ ע"ש. כתב רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם. מ"א ועיין ט"ז ובח"י:
מגן אברהם תס״ב – סימן תסב – דין מי פרות אם מחמיצין
א׳ כתב בש"ג דף רל"ח תפוחים ורמונים שהן חמוצים משקה היוצא מהן מחמיץ שכל משקה חמוץ מחמיץ עכ"ל ונ"ל שהוציא זה ממתני' פ"י דתרומות תפוח שרסקו וכו' אבל במנחות דף נ"ד איתא בהדיא בגמר' ובתוס' דהוי מי פירות וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג התפוחים ורמונים וזתים ודבש דבורים כלן הוי מי פירות וכ"כ הג"מ פ"ה וסמ"ק סי' רי"ט: יאפה מיד. וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאסרו בדיעבד. וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר דכתב דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ ועיין בהג"ה ס"ד: ב׳ להתיר ניצוק. פירוש כשמערה לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלים היין של עכו"ם: ג׳ קודם שלשו. אבל אם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה אסור (סמ"ג ור"ן) עמ"ש ס"ו: ד׳ ואפילו לקטף המצות. קשה מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מי פירות עם מים וממהרין להחמיץ וכ"מ ברי"ף ויש לומר דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט וכמ"ש ס"ב: ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מי פירות ע' ברי"ף ורא"ש דלא כע"ש: ה׳ במי פירות טוב וכו'. משמע בב"י כאן דאפי' לש ביין ודבש הדין כן די"א דאינו חייב בחלה אא"כ נילוש במים וכ"כ הטור בי"ד סי' שכ"ט, ומ"מ קשה ומה בכך ילוש עשרון ויפריש חלה בלא ברכה, ועוד דבי"ד פסק בש"ע שחייב בחלה וכ"כ הדרישה שם בשם רש"ל שאף הרא"ש לא פליג אלא במי ביצים אבל בז' משקין מודה שחייב עכ"ל לכן צ"ל דקאי אמי פירות שאינן מז' משקים וכמ"ש בי"ד הטעם שלא הוכשרה ואסור לשורפה שהיא חלה טהורה וגם לא יאכלנ' כהן שכולנו טמאים עי' ססי' תנ"ז, ומיהו במקום שרגילין לרחוץ החטים א"כ הוכשרו החטים ואין קפידא בדבר וז' משקין ע' סי' קנ"ח ס"ד: ו׳ ובלבד שלא נתערב. תימא דבס"ג כ' דאפי' נתערב בהם מים הוא בטל ואפשר דמיירי הכא שנתערב בהם מים מרובים ודוחק (עמ"ש סי' תס"ג ס"ב) ול"נ דסברו' חלוקות הן וז"ל הת"ה סי' קי"ג חטה שהיא כבושה בתירוש ודאי נתחמצה שא"א שלא נתערב בו מעט מים ע"כ, וז"ל הרמב"ם והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא מחמיצין וכ"כ הסמ"ק דאין לעשות פפ"א בחלב דאיכא למיחש דילמא יערב בו מים תחילה וכ"מ בירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש ריש פ"ג וכולהו ע"י מוי כמ"ש הטור ריש סי' תמ"ב, וא"א לו' דמיירי שהמים מרובים דמסתמא אין מערבין בחומץ מים הרבה וכן מ"כ דהירוש' שמביא הרא"ש פ"ב שצוה לבער היין שנמצא בו חיטים היינו שחשב שמא נתערב בו מים: ואח"כ מצאתי בכ"ה שכ' דמ"ש ס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שתוסס אח"כ הוי כמו שנתבשל ונשתנ' טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מה"ט כמ"ש המבי"ט א"א סי' ער"ב דהוו כמי מי גשמים שנשתנו בתוך הענבים, וראייה מדאמרי' בב"ב פ"ו יין צמוקים אם הביא לנסכים כשר ויין מזוג אם הביא פסול משמע דיין צמוקים לא מקרי מזוג עכ"ל, וכ"כ הרב"י בבד"ה בשם הר"ש בן הרשב"ץ, וכ' רי"ט ח"ב ס"ב דהוא הדין דבש שעושין בצמוקים עם מים הוי מי פירות עכ"ל צ"ל שמה שכ' לעיל בשם ת"ה לאסור היינו שנפלה החטה לתוכו בעודו תירוש שעדיין לא נשתנו המים מברייתן אבל לאחר שתסס עם המים נשתנו מברייתן, ולפי"ז צריך עיון במי דבש שקורין מע"ד אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ דהרי ג"כ נשתנו המים מברייתן ע"י בישול עם הדבש ותסיס', וגם בשכר ויי"ש יש להסתפק אם מחמיץ ונ"מ שאם היה חטה בשכר או ביי"ש בצונן ונטלוהו ממנו ואח"כ נפלה לתוך מי פירות אם היתה חמוצה כבר אוסרת המי פירות ואם אינו מחמיץ אינ' אוסרת המי פירות וע' סי' תס"ז סי"ב, ומיהו י"ל דחטים עצמן בולעין מהשכר ויין שרף כדאי' פרק ה' דע"א דאגב צירייהו כמבוקעין דמיין וכ"כ המרדכי בפסחים אם נפל חלב על חטים אסור לאוכלן עם בשר: כתוב בשל"ה חטה שנפל לשומן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו ומטעם זה אסר רוקח התרנגולת צלוי' שנמצאת חטה עלי' כו' עכ"ל, ול"נ דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתנגב ומכ"ש כשנתבשל אצל האש וכ"מ להדיא רסי' תס"ג שחושב מים שיוצאים מהשבלים מי פירות ואף על גב שנפלו עליו הרב' מי גשמים וכמש"ל גבי יין ומ"ש הטור בבשר יבש היינו דכשמזיע פולטין המים והוי בעין, ומ"ש הרוקח בתרנגולת היינו משום שהורחצה במים וי"ל שהחט' היה בתוכ' מחיים והחמיצוהו במים ומסיים וז"ל ור"ש הגיה כן וחטה זו איך נתחמצה וא"ת כשרחצ' במים משרק שרקי ונפלו ואין בהם להחמיץ ושמנונית העוף מי פירות הוא ואין מחמיץ עכ"ל וגם פלפל שם אי אמרינן שנתעכלה אבל לכ"ע שמנונית אינו מחמיץ דהא קי"ל דשום דבר אינו מחמיץ כי אם במים וכ"כ בספר צ"צ אך במיני טיגון ששורים המצה במים וסוחטין אות' ואח"כ לשין אות' בשמן ונפל לתוכה חטה יש להחמיר דנשארים בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן כ"כ: ז׳ המלח קודם פסח. דאז אפי' נמצא בה חטה בטל בששים מה שאין כן בפסח דהוי במשהו (מהרי"ל ב"ח) וצ"ע אם נמצא חטה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית דאף לדעת האוסרין סו' סי' תס"ז היינו במליחת בשר שהמלח נימס ובולע הכל אבל הכא המלח יבש אינו בולע ומיהו בב"י ס"ס צ"ה כת' בשם הרמב"ם דאסור להניח כד של מלח אצל כד של כותח לפי ששואב ממנ' ואפשר דכותח שאני דהוי דבר חריף, ומיהו בתוס' ורא"ש פ"ח דחולין כתבו דמלח הנתון בקערה של בשר כו' משום דאין מליח' לעץ משמע קצת דאם היה מונח אצל מאכל בולע אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ז משמע דאינו בולע לכן נ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית וישמרנו עד אחר הפסח וכן מ"כ אבל כדי נטיל' סביבו ישליך וה"ה אם נמצא בע"פ ישליך סביבו כדי נטיל' אבל אם שמו מהמלח תוך המאכל אין לאסור בדיעבד אא"כ שמו מאותו כדי נטילה אז יש לאסור בדיעבד דהא בסי' תס"ז פסק דאפי' בבשר מלוח אין לאסור אלא אותה חתכי' ע"ש וכ"ש הכא דלא שייך שמנונית כלל והוא יבש שאין לאסור מכדי נטיל' כמ"ש סי' תס"א: והטור ס"ל דמלח מי פירות הוא: וכת' בד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ עכ"ל א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע אבל בטור משמע לכאורה דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ: כתב הב"ח אם לא נתלחלחה החט' והיא יבשה כמעיקרא אפילו יש בנ"ט שרי, כ' רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תס״ב
א׳ כדי להתיר ניצוק. עיין פירושו בי"ד סי' ק"ס ס"ו: ב׳ פחות מכשיעור חלה. הטעם בב"י דעיס' שנילוש' במי ביצים או ביין ודבש בלא שום מים כ' הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א היה מסתפק וכ' וטוב ליזהר שלא ללוש שום עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים כדי לצאת מידי ספק עכ"ל. ולפ"ז בפסח שאסור ללוש במי ביצים עם תערובת מים ילוש עיסה פחות מכשיעור חלה עכ"ל ב"י ואלו דבריו ג"כ כאן בש"ע ותמי' לי טובא דהא בי"ד סי' שכ"ט פסק בש"ע כהרמב"ם דחייב בחל' וא"כ ודאי מברך עליה' כיון דכ' סתם חייב בחל' ולמה פסק כאן דאין ללוש בהם כשיעו' וכ"ת שזהו חומרא זה אינו דא"כ גם שם לא היה לברך עליהם ותו דכאן הוי חומר' דאתי לידי קולא דהא מפקע ליה מחל' כדאי' פ' א"ע א"ר יוסף הני נשי דידן נוהגין למילש קפיזא קפיזא לפיסח' א"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקעת ליה מחל' וא"כ כ"ש כאן דקי"ל דמדינא חייבת בחלה וצ"ע: ג׳ קודם פסח. פי' ויזרקנו והמלח מותר אבל תוך פסח אסור המלח דחמץ במשהו. וכ' מו"ח ז"ל ומ"מ אם אינה מלחלחת דהיינו שלא נתרככ' כלל אלא יביש' כמעיקרא מותר המלח קודם פסח אפי' יש בו בנ"ט דהא לא פלטה מידי ועססי' תס"ז ודין שנזכר כאן במלח פשוט שכן הוא בתבלין:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תס״ב
תס״ב:תתצ״ב א׳ כתב מ"א כתב בש"ג כו' תפוח שרסקו ר"ל תפוח של תרומה שרסקו ונתנו לתוך עיסה של חולין אסורה לזרים: ב׳ דהוי מי פירות. ומתני' הנ"ל מיירי שעירב בו מים ואפ"ה לא הוו רק חמץ נוקשה: תס״ב:תתצ״ג א׳ (ס"ק ב) להתיר כו' ביין שבכלי עליון. דהיין העליון אסור משום ניצוק חיבור וכמ"ש ביורה דעה סי' קכ"ו דהוי כאלו נתערב יין שבכלי תחתון עם יין שבכלי עליון. וביי"נ גמור אוסר במשהו ובסתם יינם בעינן ששים נגד יין האסור ואם יש ביין העליון גם מים אמרי' סלק היין העליון והמים מבטלים דמים סגי אם הוא ששה חלקים כמו יין האסור וכמ"ש שם סי' קל"ד וע"ש סי' קכ"ו ובש"ך ס"ק י"א: תס״ב:תתצ״ד א׳ (ס"ק ג) קודם כו' אבל אם נתערב מים כ"ש כו' אסור. אף על גב דבס"ק א' נסתפק במעט מי פירות. אבל במעט מים פשיטא לי' דאסור וכך כתב בס"ק ו': תס״ב:תתצ״ה א׳ (ס"ק ד) ואפי' כו' ופשוט כו' דלא כע"ש דס"ל דחלב ודאי מותר מדעביד ריב"ל עובדא ולש בחלב אבל באמת בכל הפוסקים משמע דחלב שוה ליין ושמן ודבש. וריב"ל פסק כר"ע דמתיר גם ביין ושמן ודבש: תס״ב:תתצ״ו א׳ (ס"ק ה) במי כו' ומ"מ קשה ומה בכך כו' דהא אינו נכון להפקיע עיסה מחלה וללוש פחות מכשיעור כדאי' בפסחים הביא ט"ז. אם לא שיש הכרח. וכ"כ הדרישה כו' הוא קושיא ג' דאפי' להרא"ש הפוטר היינו דוקא מ"פ שאינן מז' משקין וא"כ למה בלש ביין שרי יעשה פחות משיעור דהא כה"ג לכ"ע חייב אלא במי ביצים וה"ה בשאר מי פירות שאין מז' משקים כיון דאי' בירושלמי שאם לש עיסה בהן אינו חיבור לענין טומאה. ואם נגע טבול יום במקצת העיסה לא פסל אלא מקום מגעו ולא כל העיסה. וה"ה דאינו חיבור לענין חלה והוי כמו עיסה פחות מכשיעור לכן צ"ל דקאי אמ"פ שאין מז' משקין. ובזה נתישב קושיא ג'. אבל שני קושיות הראשונות עדיין אינן מיושבות: ב׳ וכמ"ש בי"ד הטעם כו' ובזה מיישב גם ב' קושיות הראשונות: ג׳ ואסור לשרפה. בשלמא אי נילושה בא' מז' משקין דהם מכשירים וכיון דכלנו טמאי מתים נטמאה העיסה והחלה. ולכן רשאי לשרפה כדין תרומה וחלה טמאה. ואעפ"כ הקילו חכמים בחלת ח"ל דכהן שלא יצא טומאה מגופו אם ירצה רשאי לאכלה. אע"ג דהוא טמא מת וגם החלה טמאה. אבל אי נילושה במי פירות שאינן מז' משקין דאין מכשירים נשארה העיסה וגם החלה טהורה. וחלה טהורה אסור לישרף: ד׳ וגם כו' ועססי' תנ"ז. ור"ל דאף ע"ג דמ"מ כהן שלא יצא טומאה מגופו מותר לאכלה. והיינו גדול שטבל לקריו או קטן פחות מבן ט' שנים וכמ"ש גם הרב"י פה בשם רבי' נתנאל. מ"מ מבואר לעיל ס"ס תנ"ז דהמנהג שלא להאכיל לכהן אפילו קטן או גדול שטבל וע"ש הטעם לכן יעשה העיסה פחות מכשיעור: ה׳ ומיהו במקום שרגילים לרחוץ כו' ובזה"ז הכל רוחצים ומיהו נ"מ אם נשאר לו מקמח שהכין לצורך המצות עד אחר הפסח דקמח זה אינו לתות: תס״ב:תתצ״ז א׳ (ס"ק ו) ובלבד כו' ול"נ דסברות חלוקים דהאי דסעיף ג' הם דברי סמ"ג והאי דהכא הם דברי הטור. והם חולקים זה ע"ז ולכן קשה על הרב"י שהעתיק שניהם כאלו אין ביניהם מחלוקת: ב׳ וז"ל ת"ה כו' אייתי ראיה שיש דעות דס"ל דאין המים בטלי' אפי' הם מועטים: ג׳ דלמא יערב בו מים תחלה. משמע דאי מערב אסור ואע"ג דהוי מים מועטים וכדמשמע ל' מערב. וכלהו ע"י מי' ר"ל הא דתנן רפ"ג אלו עוברין וחשב ד' מיני מדינה ומכללן חומץ האדומי. והוא תערובת חמץ לפי שלא היה יין האדומי מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים והקשו בירושלמי מה בכך הא יין הוי מי פירות ואין מחמיצים ותי' ע"י מים שמערבים גם מים בתוכו והוי מ"פ עם מים דמחמיץ: ד׳ שצוה לבער כו' ורצה הרא"ש לומר משום דס"ל אפי' מי פירות לבד מחמיצים. ואותו מ"פ ס"ל דהחשש שמא נתערב בו מים והוי מ"פ עם מים אבל מ"פ לבד מודה דאינו מחמיץ ומסתמא הוי מעט מים. מ"מ נשמע שיש כמה דעות דס"ל דאין בטלין המים וכן י"ל דס"ל להטור וחולק על סמ"ג דסעיף ג' וא"כ קשה על הרב"י שהעתיק שניהם בלי מחלוקת: ה׳ מי גשמים. ר"ל דהא על כל ענבים במחובר יורדים עליהן גשמים ונבלעים תוך הענבים ל"מ מזוג דהמים משתנים ונעשו יין שמ"ש לעיל בשם ת"ה לאסור חטה שהיא כבושה בתירוש: ו׳ וגם בשכר כו' ונ"מ כו' ר"ל דהא בלא"ה בלעה החטה משכר ויי"ש דהן חמץ בצונן דלא בלעה החטה. לכן יש ספק אי החטה בעצמה החמיצה: ז׳ כתב בשל"ה כו' תרנגולת צלוי' אע"ג דמוהל ושומן התרנגולת הוי מי פירות ובמה נתחמצה החטה. אלא ע"כ משום מי הדחה שיש על התרנגולת. הובא דין זה בסי' תס"ז סעיף ט"ו. ומ"ש הטור בבשר יבש בסי' תס"ו בשם רוקח בשר יבש שמזיע בשעת הגשמים מחמיץ מכח המים שהודח בו עכ"ל: ח׳ ומסיים ר"ל הרוקח בדין תרנגולת ומזה מה שמסיים מביא מ"א ראיה לדבריו דהר"ש באמת נתקשה בזה וצ"ל דס"ל להרוקח דאעפ"כ חיישינן שהיה במים כשרחצוה. וכ"כ בספר צ"צ והביאו פר"ח בסי' תס"ז וגם דברי של"ה: ט׳ וכתב בשם צ"צ דאין לחוש שמא נפלה החטה תוך השומן קודם הבישול והרתיחה דעדיין המים היו בהוייתן ולא נשתנו והחמיצה דאמרינן כאן נמצא וכאן היה אחר שכבר הורתח: י׳ ונראה קצת מדברי הפר"ח דוקא אי נמצא החטה בקדרה שעירו לתוכו השומן מן האלפס שהרתיחו בה השומן דה"ל ממקום למקום אבל אי נמצא באלפס שהורתח לא אמרי' כאן נמצא כו' דמזמן לזמן לא אמרינן כאן נמצא כמ"ש סי' תס"ז ס"ק ט"ז: י״א מ"מ לפי מ"ש מ"א סי' תס"ז ס"ק כ"ה בסופו אפי' נמצא באלפס אין לאסור אלא א"כ נמצא באלפס כשעדיין עומדת על הכירה על האש אבל אי כבר סלקוה מן הכירה אע"ג שנמצא החטה באלפס כיון שנשתנה מקום עמידת האלפס ה"ל ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא ועתה נפלה אחר שהורתח ושרי: תס״ב:תתצ״ח א׳ (ס"ק ז) המלח כו' דאז כו' ר"ל ובא ליתן טעם מה לי אם מבררו קודם פסח או ימתין עד הפסח: ב׳ וצ"ע אם נמצא כו' ר"ל דדין של הש"ע הוא לכתחלה עדיף לבררו אבל נסתפק דיעבד אם מצא בי"ט אם יש לאסור המלח במשהו כה"ג: ג׳ דאף לדעת האוסרים כו' ר"ל דהא הרבה פוסקים ס"ל דמליחה אינו אוסר כי אם כדי נטילה בדבר כחוש ואפי' לדידן דמחמירים לעיל סי' תס"ז במליחה היינו כו'. מיהו בב"י בי"ד כתב בשם הרמב"ם כו' דין זה הוא גמרא ערוכה בחולק דף קי"ב והכי קי"ל שם בי"ד סי' צ"ה אלא דאנן ס"ל הטעם שמא יפול מן הכותח לתוך המלח והוא לא ידע ויתן המלח לתוך הבשר. אבל הרמב"ם לפי גרסתו בש"ס נתן טעם אחר לפי ששואב כו' הרי אע"ג דהמלח יבש שואב מן הסמיך לו כ"ש ששואב מן החטה המונחת בתוכו: ד׳ ומיהו בתו' חולין דף קי"ג ד"ה טהור כו': ה׳ אבל לעיל סי' תמ"ז סעיף ו' משמע דאינו בולע. לא ידעתי משמעות שם אדרבא משמע קצת להיפך. שכתב שם מלח ששמו במדוכה מותר למלוח בו בשר בפסח. דשם ג"כ הטעם מבואר בסה"ת שהביא הרב"י שם על דברי המרדכי שמתיר מלח הניתן במדוכה משום שאינו מפליט מה שבלוע תוך הכלי (ואע"ג שהפר"ח שם כתב דסתם מדוכה יש בה חמץ בעין ע"ש מ"מ הבאי' אחריו חלקו עליו וגם אין בזה רמז בדברי מ"א שנאמר שנתכוין לזה דס"ל למלתא דפשיטא דסתם מדוכה יש בה חמץ בעין. היפך ממה דמשמע בהרב"י שם ) לכן לבי אומר לי שהוא טעות הדפוס ונתהפכו הדברים וכצ"ל דבר חריף. אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ו משמע דאינו בולע: ו׳ ומיהו בתו' ורא"ש כו' משמע קצת כו' אצל מאכל בולע לכן נ"ל כו': ז׳ ור"ל דתחלה כתב שמדברי הרב"י בשם הרמב"ם משמע דבולע ואף שכתב דרך אפשר דכותח שאני כו' מ"מ ס"ל לעיקר דמשמע מדברי הרמב"ם דבולע ואין חילוק בין כותח לדבר אחר. וע"ז כ' אבל לעיל סי' תמ"ז משמע דאינו בולע מדמתיר מלח הניתן במדוכה. ועז"כ ומיהו בתו' ורא"ש כו' משמע כו' אצל מאכל בולע: ח׳ ולפ"ז גם בסי' תמ"ז גבי מדוכה י"ל הטעם דאין כח במלח להפליט מן הכלי וכדקי"ל בי"ד ס"ס צ"ה ובסי' ק"ה סעיף י"ג. עכ"פ אין להמ"א ראי' גמור' לא לאיסור ולא להיתר לכן הכריע דלכתחלה יש להחמיר כו': ט׳ אבל כדי נטיל'. שאסור מן הדין: י׳ וה"ה אם נמצא בער"פ. ר"ל דאז בטל בס' מ"מ כדי נטילה אסור דהא מן הדין אינם מפעפע יותר ומה מהני שיש ששים כנגדו: י״א וכמ"ש בי"ד סי' ק"ה. ולאו דוקא בע"פ ה"ה קודם פסח. אלא נקט ע"פ דאז צריך להשליך לאיבוד כדי נטיל' משא"כ קודס פסח דאפשר לאכלו קודם פסח: י״ב והטור כו' וכתב בד"מ כו' מוכח דפלוגתייהו. ר"ל שהטור כתב וז"ל מ"כ שאם נמצאת במלח חטה מלוחלחת מחמיץ כי המלח מתולדת המים ואינו בכלל מי פירות. ואינו נ"ל דהא שרינן ותיקא במשחא ומלחא. (והוא דין המבואר סי' תס"ג סעיף ב') אלמא דמלח הוי בכלל מי פירות עכ"ל: י״ג אבל בטור משמע לכאורה כו' מדכתב כי המלח מתולדות המים משמע דהאוסרי' גופייהו אין אוסרים כ"א מלח שמבשלים כו' שהוא מתולדות המים. ולפ"ז דבמלח שחופרי' מקרקע מודי' האוסרים דשרי צ"ל הא דמקשה הטור מותיקא. ולא ניחא ליה דהש"ס מיירי במלח שחופרי' מקרקע. משום דס"ל דסתם מלח המוזכר בש"ס הוא מלח שמבשלי' ממים. כתב רש"ל כו' ופשוט דשרי דיעבד דלא כדמשמע בטורי זהב ע"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א