סימן תנד – באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו
א אֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת סֻבִּין וְלֹא בְּפַת א מוּרְסָן, אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הָעִסָה בַּסֻבִּין ב וּבַמּוּרְסָן שֶׁבָּהּ וְיוֹצֵא בָּהּ. וְיוֹצֵא בְּמַצָּה מִסֹלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר, וְאֵין אוֹמְרִים אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי. { הַגָּה: וְטוֹב לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַמַּצָּה רְחָבָה יוֹתֵר מִדַּאי, דְּהָוֵי כַּאֲשִׁישָׁה } (מַהֲרִי"ו). ב עִסַת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנָּה יוֹצְאִים בָּהּ; וְאִם לָאו, אֵין יוֹצְאִין בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ מְשֻׁמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה. { הַגָּה: כָּךְ הֵם דִּבְרֵי הָרַמְבָּ"ם אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ קָרוּי לֶחֶם כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ, וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר } (טוּר י"ד סִימָן ש"ל וְר"ש בְּפֵרוּשׁ דְּמַסֶכֶת חַלָּה פ"ק). ג לֵיכָּא בַּזְּמַן הַזֶּה דְּיָדַע לְמִחְלַט, הִילְכָּךְ כָּל מִין חֲלִיטָה ג אָסוּר. ד אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה ד גְּזוּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁגָּזַל מַצָּה; אֲבָל אִם גָּזַל חִטִּים אוֹ קֶמַח וַעֲשָׂאָן מַצָּה, יוֹצֵא בָּהּ, שֶׁקְּנָאָהּ בְּשִׁנּוּי, וְדָמִים לְבַד הוּא חַיָּב לוֹ. { וּלְעִנְיַן בְּרָכָה ע"ל רֵישׁ סִימָן תרמ"ט. }
באר היטב – סימן תנד – באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו
א א מורסן. (דאינו לחם לענין חלה). אבל באים לידי חימוץ רק הקליפה שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות החטים מ"א. ועח"י וביד אהרן. אם נמצא שבולת מקש תוך המאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה לא מחזקינן איסורא באיסור משהו דרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה. ח"י ע"ש: ב ובמורסן. ואם הפריש המורסן ממנה וחזר ועירבן עמהם כתב המ"א דמסתפק אי מצטרף לכזית ע"ש והח"י פסק בפשיטות דאינו מצטרף ע"ש. וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו ממנו התולעים: ג ג אסור. המ"א נסתפק אי נאסר בדיעבד אי לא: והח"י בשם חמיו הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח וע' סימן תס"ה ס"א: ד ד גזולה. אבל בשאולה יצא ט"ז. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו. ודוקא לאחר יאוש ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו מהרי"ל. ואין לברך בתחלה וכתבו האחרונים דטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפייה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה. וכתב הח"י דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא מעבירה. משא"כ אם הוציא מצה בשבת מרה"י לר"ה יוצא בה י"ח בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה. ומ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת ע"ל סימן שי"ח ובסי' ש"ז. כתב הכנה"ג בשם מהרי"ל דיוצאין במרור גזול ע"ש. והפר"ח בסי' תע"ה ס"ק א' הכריח דכשם שבמצה גזולה אין יוצאין בה י"ח ה"ה מרור גזולה וע' בתשובת יד אליהו סי' כ"ד:
מגן אברהם תנ״ד – סימן תנד – באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו
א׳ סובין. פירש"י קליפת חיטים הנושרים בשעת כתישה ומורסן הנשאר בנפה ע"ש מוכח קצת דבא לידי חימוץ מדיוצאין בהם י"ח מצה לדעת רש"י ואפשר לומ' כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח וראיתי מורין שקליפה שקורין שפריי"ר אינו מחמין /מחמיץ/ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים: ב׳ אבל לש הוא וכו'. ואם נטל מורס' מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה יש להסתפק אם מצטרף לכזית עבי"ד סי' שכ"ד ס"ג: ג׳ שאין זו משומרת לשם מצה. לפ"ז אפי' היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו משומר לשם מצה אבל אם חשב בשעת לישה שיאכל ממנ' אדם יוצא בה אפי' היא פת קיבר (כן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"א דחלה) ורמ"א פסק כהר"ש שס"ל דהטעם שאינו קרוי לחם אם עירב בה מורסן הרבה ואינה ראוי' לרועי' אפי' חשב לאוכל בטלה דעתו, ואפי' להטור י"ד שפסק אפי' היא נאה פטורה היינו משום שניכר בה שהיא לכלבים וע"ש ובש"ע: ד׳ למחלט. שהיו חולטין העיסה ברותחין ומתוך כך אינה מחמצת והאידנא אין אנו בקיאין בחליטה וכ"כ בי"ד סי' ע"ג לענין כבד, ולכאורה כשם שפסק שם בדיעבד מותר ה"נ אם נפל חתיכת עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוהו מיד מותר בדיעבד וכן משמע קצת בטור סי' תס"א וסי' תס"ז שכתב שהחטה היתה במים קודם רתיח' והחמיצ' משמע קצת דבשעת רתיח' אין מחמצת ומכל מקום אין להקל מאחר שלא נמצא בפי' בפוסקים: ה׳ במצה גזול'. כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו כל מי שיגיע מצתי לידו יהיה לו במתנה (ב"י) ונ"ל דטוב לומר כן בשעת טחינה שלפעמים מתחלף הקמח: אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו (ודוקא לאחר יאוש) ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל) ועמ"ש סימן תרמ"ט לענין גזל עכו"ם:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תנ״ד
א׳ לא בפת סובין. דאינו לחם לענין חלה: ב׳ דהוי כאשיש'. ובגמ' אמרי' לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדול': ג׳ שאין זו משומרת לשם מצה. פי' לשם לחם הקרוי מצה אבל י"א ס"ל דדוקא באכילתן תליא מלתא: ד׳ במצ' גזול'. באשר"י יליף בפ' כ"ש מדאמרי' לענין מעש' שני שאין יוצאין בו ידי מצה לר"מ בפשיטות אבל באתרוג אינו פשוט כ"כ דאיכא למימר הא דכתיב לכם היינו למעט שאול' וגזולה אבל מעשר שני לא אתמעט משא"כ במצ' דכתיב ב' פעמי' עריסותיכם אתמעט נמי מעשר שני א"כ כ"ש שאול וגזול. ולפ"ז אית לן למימר כי היכי דמצה גזול' פסול' ה"נ מצה שאול' דהא גבי אתרוג כי הדדי נינהו אלא דאין האמת כן דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני' ע"כ אפי' כ"ז שהוא בידו מיקרי אינו שלו דהוי שאול בעלמא בידו אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכל' ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו או מצה אחרת נמצא שזו עכשיו שלו ממש אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו ודומ' למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנ' וקידש בהם אשה דודאי מקודשת לו כיון שאינ' חוזרת בעין ומעות בעלמא יש לו בידו כנלע"ד דיוצא במצ' שאול' ול"ד לאתרוג בזה וק"ו הוא מגזל קמח ואשמו בידו:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תנ״ד
תנ״ד:תתי״ח א׳ (ס"ק א) סובין כו׳ מוכח קצת כו׳ לדעת הרי"ף. ר"ל כפי מה שהבין הר"ן דברי הרי"ף שכ׳ לפרש ברייתא דף ל"ז דתניא יוצאים בפת הדראה. היינו פת סובין. וס"ל להר"ן דהעיסה היתה כולו סובין. אלא שהקשה עליו דהא אינו לחם לענין חלה ואמאי יוצאים בה ידי מצה אך לא קיי"ל בזה כהרי"ף (והרא"ש מפ׳ שגם הרי"ף כוונתו כמ"ש בש"ע פת סובין ר"ל סובין שבה וא"א דאינו בא לידי חימוץ הלא מבואר ר"ס תנ"ג דאין יוצאים): ב׳ ואפשר כו׳ ובח"י כ׳ ותמה אני ע"ז הלא משנה שלמה שנינו אין שורין מורסין לתרנגולים ואין האשה שפה בשרה במורסין והוא מחמיץ בוודאי כדלקמן סי׳ תס"ה עכ"ל בקיצור. ובס׳ א"ר תי׳ דהמ"א מסתפק בסובין דגריעין ממורסין לפי׳ רש"י. ואע"ג דהרמב"ם מפרש היפך פירש"י דמורסין הוא הדק וסובין הוא העב. מ"מ מ"א כתב דבריו לפירש שהביא מ"א ע"ש. ולענ"ד דוודאי מודה מ"א דבין סובין ובין מורסין מחמיצי׳ דא"א שלא נדבק בהן מעט קמח וכדמסיים סס"ק זה. ולכן אין שורין לתרנגולים ולא האשה שפה בהן אלא דנסתפק אי המורסין וסובין עצמן מחמיצין ולכן דייק מהרי"ף דס"ל דיוצאים בפת סובין דע"כ הסובין עצמן מחמיצין. ונ"מ אם נפלו סובין או מורסין לתבשיל בער"ש אחר חצות עד הלילה דאז בטל בס׳ כמ"ש לעיל סי׳ תמ"ז. ונגד מעט קמח הדבוק בהן יש ס׳ דאי אין הסובין עצמן מחמיצין התבשיל מותר. ומה שסיים וגם א"א שלא נדבק כו׳ כוונתו דע"כ צריך לחלק בין שפריי"אר ובין קליפת חטין עצמי והמורי׳ שהתירו בשפריי"אר לא יתירו בקליפת החטין עצמן דידע מ"א דאותן מורים התירו אפילו אירע בפסח דאוסר במשהו. או בער"פ וליכא ס׳ וא"כ בקליפת חטים עצמן אפ"ת דאין מחמיצים בעצמו מ"מ ה"ל לאסור משום קמח הדבוק וכדמוכח מהאי דאין שורין מורסין כו׳: תנ״ד:תתי״ט א׳ (ס"ק ב) אבל כו׳ ואם נטל כו׳ עבי"ד סי׳ שכ"ד ס"ג דמבואר שם דכה"ג אינו מצטרף לענין שיעור חלה ומה"ט פשיטא ליה לח"י דגם לענין מצה אינו מצטרף. ובפר"ח כתב בשם ס׳ בית מועד להיפך דלענין מצה מצטרף, אלא שהפר"ח כתב עליו ואין כן דעת הפוסקים. וספקו של מ"א י"ל דהא דאינו מצטרף לענין חלה אין הטעם משום דל"מ לחם. אלא משום דכתיב עריסותיכם ואין דרך לישת עיסה כך ע"ש. וא"כ י"ל דוקא לענין חלה דכתיב ראשית עריסותיכם משא"צ גבי מצה דלא כתי׳ עריסותיכם מצטרף ואע"ג דילפי׳ מצה מחלה בגז"ש דלחם לחם כדאיתא בפסחים דף ל"ח מכל מקום מסתפק דלמא לענין זה לא ילפי מהדדי דדוקא גבי חלה דחיובו חל בשעת גלגול העיסה וכיון דאז לא נקראת עיסה כה"ג לכן אינו מצטרף משא"כ גבי מצה דתלי׳ בשעת אכילה ואז הוי לחם וכה"ג חלקו לעיל בין חלה לברכת המוציא בעיסה שתחלתה סופגנים וסופה עבה ע"ל בהרב"י ס"ס קס"ח: תנ״ד:תת״כ א׳ (ס"ק ג) שאין כו׳ ורמ"א פסק כהרא"ש כו׳ אם עירב בה מורסין הרבה כו׳ בטל׳ דעתו כו׳ לשון עירב משמע שכבר הוציא הסובין וחזר וערבן גם מדכתב מורסין הרבה משמע יותר ממורסין דידה וגם דאי לא הוי רק מורסין של עצמ׳ לא הל"ל דבטל׳ דעתו דכה"ג לחם גמור מיקרי אלא ע"כ עירב בהם מורסין הרבה אחרים וא"כ ע"כ צ"ל שאכל כזית מן הקמח מלבד המורסין דלצרף המורסין בלא"ה מסתפק המ"א אפילו מורסין מעט דהיינו מורסי׳ דידיה אם מצטרף כה"ג . ומזה משמע דפליגי. והפר"ח כתב דלא פליגי דגם הרא"ש מודה להרמב"ם דלענין מצה בעי׳ שתהא משומרת לשם מצה ואייתי ראיה מחלת תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמן אמרי׳ דף ל"ח ע"ב דאינו יוצא בהן דהוי מצה המשומר׳ לשם זבח ולא לשם פסח כ"ש הכא דאינו משתמרת כ"א לשם כלבים. והרא"ש לא מיירי אלא לענין חלה ע"ש: ב׳ והרמב"ם ס"ל דאפילו לענין חלה כיון שלא עשאה לשם אכילת אדם לא מיקרי לחם כ"כ הכ"מ פ"ו מהל׳ בכורים דין ח׳ ע"ש: ג׳ משום שניכר בה כו׳ היינו שאינה ערוכה ואינו עשוי׳ כצורת לחם ע"ש: תנ״ד:תתכ״א א׳ (ס"ק ד) למחלט כו׳ לענין כבד אם חלטוהו לכבד אח"כ מותר לבשלה עם בשר דשוב אינה פולטת דם מ"מ לדידן דאין בקיאים בחליטה אסור: ב׳ וסילק׳ מיד מותר הק׳ בס׳ ח"מ מה לי אם סלקה מיד או לאחר זמן דהא אי סמכי׳ על החליטה אפי׳ שהתה שם זמן מרובה אין בכך כלום דהא שוב לא תחמיץ ולענ"ד נקט מיד לרבות׳ דהרב"י בי"ד סי׳ ע"ג כ׳ דה"ט דאין אנו בקיאים שמא לא יהיה רותחים יפה יפה והב"ח שם הוסיף דאין אנו בקיאים בשיעור המים אם מעט ואם הרבה עוד הוסיף הב"ח דא"א בקיאים כמה זמן ישהה בתוך המים רותחים עוד הוסיף ע"ש וא"כ לספקא בתרא דא"א בקיאים כמה זמן ישהה משמע דאפי׳ בקיאים בשיעור המים וגם בקיאים בשיעור הרתיחה שהוא יפה אעפ"כ חיישי' שמא צריך לשהותו בתוכו זמן מרובה יותר ממה שהניחו שם. אם כן כל זמן שהעיסה תוך הרותחין גם לדידן ליכא למיחש שמא המחיצה אלא אח"ז כשנטל העיסה מתוך הרותחי' א"ל שמא היה צריך להשהותה ברותחי' יותר ועדיין אין העיסה חלוט' ועדיין אפשר שתחמיץ. ואעפ"כ אם שהה העיסה ברותחים זמן מרובה יש לאסור הרותחים שמא עדיין לא נחלטה העיס' וניהו כל זמן שהמים רותחים ל"ל שמא תחמיץ. מ"מ שמא נחו המים קצת מרתיחתן ועדיין לא היתה חלוטה ואם כן באותו זמן שנחו המים מרתיחתן שמא החמיצה ולזה כ' מ"א אפי' סלקיהו מיד וידעי' שבאותו זמן מועט לא נח מרתיחתו וא"כ ה"ל להתיר גם לדידן אף ע"ג דא"א בקיאים כמה זמן ישהה תוך הרותחים ממ"נ כנ"ל מ"מ יש לאסור משום ספיקות אחרות שכתב הרב"י וב"ח כנ"ל: ג׳ מ"מ אפי' כה"ג מסתפק מ"א אם יש להתיר בדיעבד או אפשר אם לא סלקוהו מיד לא נסתפק וברור לו אפי' דיעבד אסור: ד׳ וכ"מ קצת בטור סי' תס"א שכ' שהגאונים אסרו חליט' כ"א לחיה או לחולה ע"פ בקיאים וכן כתב אח"ז כ"א לחולי שהוקשה חוליו ע"פ רופאים וע"כ מיירי בחולי שאין בו סכנה דאי איכא סכנה מאי קמ"ל דהותר לחולה ע"פ רופאים אפי' קדלי דחזירי מותר. וכיון דמיירי בחולי שאין בו סכנה אי ס"ד דבעלמא אפי' דיעבד אסור לא ה"ל להתיר לכתחלה לחולי שא"ב סכנה: ה׳ שכתב שהחטה כו' וז"ל מעשה שמלגו תרנגול במים חמים ונמצא במים אח"כ גרעין חטה ואסר ראב"ן התרנגול שמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלע התרנגול מן המים עכ"ל: ו׳ ומ"מ אין להקל כו' וח"י כתב בשם חמיו ז"ל הלכה למעשה שנפלה חטה לתוך תבשיל רותח הואיל ואינו רק איסור משהו דרבנן והתירו בהנאה או להשהותו עד אחר הפסח ומותר אז אפי' באכילה: תנ״ד:תתכ״ב א׳ (ס"ק ה) במצ' כו' ודוקא לאחר יאוש ואם בעי' ייאוש קודם שינוי רשות או מהני אפי' קדם שינוי רשות ליאוש עיין בח"מ סי' שנ"ג שני דעות: ב׳ ועמ"ש סי' תרל"ז לענין גזל נכרי כצ"ל ואם חל בשבת והוציא מצה מרה"י לר"ה עיין בפר"ח:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א