סימן תנג – דיני החטים וטחינתם למצות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תנג – דיני החטים וטחינתם למצות

א אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶם יְדֵי חוֹבַת מַצָּה, בְּחִטִּים וּבִשְׂעוֹרִים וּבְכֻסְמִין וּבְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וּבְשִׁיפוֹן, { וְהַמִּנְהָג לִקַּח לְכַתְּחִלָּה חִטִּים, } (מַהֲרִי"ל), אֲבָל לֹא בְּאֹרֶז וּשְׁאָר מִינֵי א קִטְנִיּוֹת, וְגַם אֵינָם בָּאִים לִידֵי חִמּוּץ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם תַּבְשִׁיל. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים } (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה וּמָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה). { וְהַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנָז לְהַחְמִיר, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. מִיהוּ פָּשׁוּט דְּאֵין אוֹסְרִים בְּדִיעֲבַד אִם נָפְלוּ תּוֹךְ } ב { הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר } ג { לְהַדְלִיק בִּשְׁמָנִים הַנַּעֲשִׂים מֵהֶם, וְאֵינָן אוֹסְרִים אִם נָפְלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׁהוֹת מִינֵי קִטְנִיּוֹת בַּבַּיִת } (ת"ה סי' קי"ג). { וְזֶרַע אקליי"א } (מַהֲרִי"ל) { ואני"ס ואליינד"ר אֵינָן מִינֵי קִטְנִיּוֹת, } ד { וּמֻתָּר לְאָכְלָן בְּפֶסַח, כֵּן נ"ל. } ב הָעוֹשֶׂה עִסָה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ ה טַעַם דָּגָן יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. ג אִם לֹא בֵּרְרוּ הַחִטִּים מֵאֲכִילַת ו עַכְבָּר, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. { הַגָּה: וְכֵן אִם לֹא בֵּרְרוּ מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ דָּגָן שֶׁצָּמַח; מִיהוּ צָרִיךְ } ז { לִרְאוֹת שֶׁאֵין בּוֹ כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁשִּׁים כְּנֶגְדּוֹ מִן הַהֶתֵּר } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ"ק וְת"ה סִימָן קי"ד). ד הַחִטִּים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם ח מַצַּת מִצְוָה טוֹב לְשָׁמְרָן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶם ט מַיִם מִשְּׁעַת קְצִירָה, וּלְפָחוֹת מִשְּׁעַת טְחִינָה. וּבִשְׁעַת הַדַּחַק מֻתָּר לִקַּח קֶמַח מִן י הַשּׁוּק. ה הָאִדָּנָא אָסוּר יא לִלְתֹּת בֵּין חִטִּים בֵּין יב שְׂעוֹרִים. ו שַׂקִּים שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם קֶמַח כָּל יג הַשָּׁנָה, אִם רוֹצֶה לִתֵּן בָּהֶם קֶמַח יד וּמְכַבְּסִים אוֹתָם יָפֶה, צְרִיכִים לְהַתִּיר קֹדֶם הַכִּבּוּס כָּל הַתְּפִירוֹת שֶׁבָּהֶם בַּקְּצָווֹת אוֹ אִם הֵם מְטֻלָּאִים. ז כְּשֶׁמּוֹלִיכִים הַשַּׂקִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קֶמַח מֵהָרֵחַיִם, אָסוּר לְהַנִּיחָם עַל גַּבֵּי טו בְּהֵמָה שֶׁאֵין אֻכָּף אוֹ עוֹר עָב תַּחַת הַשַּׂק. { הַגָּה: וְכֵן יִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה } טז { שַׂקִּין עִם קֶמַח זֶה עַל זֶה, בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר } (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין). ח נוֹהֲגִים יז לְנַקֵּר הָרֵחַיִם מִשּׁוּם דְּזִמְנִין נָתְנוּ בָּהֶם תְּבוּאָה לְתוּתָה לְסֹלֶת. וְנוֹהֲגִים שֶׁקֶּמַח הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּטְחַן אַחַר הַנִּקּוּר יח שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ עַד לְאַחַר הָרֶגֶל. { הַגָּה: וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה רְגִילִים לֵילֵךְ בְּעַצְמָם אֶל מְקוֹם הָרֵחַיִם לִרְאוֹת הֵם בְּעַצְמָם לִטְחִינַת קִמְחֵיהֶם } (מָרְדְּכַי). ט צָרִיךְ לִטְחֹן הַחִטִּים יוֹם אוֹ יט יוֹמַיִם לִפְנֵי הַלִּישָׁה; וְאִם טָחֲנוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לָלוּשׁ מַצָּה בּוֹ בַּיּוֹם לְפִי שֶׁהַקֶּמַח בִּשְׁעַת טְחִינָה כ רוֹתֵחַ וּמְחַמֵּם הַמַּיִם וְהָעִסָה נוֹחָה לְהַחְמִיץ.

באר היטב – סימן תנג – דיני החטים וטחינתם למצות

א א קטניות. ה"ה טטרק"י וטעקרש"י וויי"ץ אינם מחמיצים: ב התבשיל. אפילו ליכא ס' ג"כ מותר באכילה מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מקרי תערובות כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח"י. כל מיני הריפות שקורין גרופי"ן העשויים מה' מינים אסור להשהותן בבית שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. ואם עבר עליו פסח אסורין בהנאה עח"י: ג להדליק. ומהרי"ל אוסר במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל. (כי כותשין במדוכה שכותשין בהם שעורים וד"מ שדא ביה נרגא דאפ"ה מותר המאכל דבטל ק"פ וא"ל שקיבל טעם מחמת דוחקא דזה אינו אלא בדבר חריף י"ד סימן צ') עמ"ש ס"ס תמ"ז ומשמ' ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית בפסח. מ"א ע"ש: ד ומותר. ומ"מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם אחד מה' מינים. כתב בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עניס וקימל עד יום אחרון של פסח כי א"א לבררם יפה וט"ז כתב שמעתי שמחלקים אותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאים אותו ממדינות אחרות אסור שגרעינן דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח. והח"י כתב לע"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמ' הוא והבו דלא לוסיף עלה: ב ה טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ: ג ו עכבר. דמעט רוק שבפי עכבר אין מחמיץ חטה קשה ולכן אפילו אין ס' נגדו שרי בדיעבד (ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה דאין כוונתו לבטלו אלא לטחנן) רשב"א ורמב"ן והקשה פר"ח הלא מבטלו ק"פ וכולה היתר הוא. ומסיק הואיל ומערבו על מנת לאכול בפסח הוי כמבטל איסור ע"ש וח"י כתב ע"ש רמב"ן דנשיכת עכבר הוי כמי פירות ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ מ"א וע"ל סי' תס"ו סעיף ד': ז לראות. קאי אדגן שצמח. וא"צ לאפותו ק"פ דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ת"ה וב"ח והח"י כתב ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל ק"פ. ומ"מ ודאי דמותר לבשל מן אותן המצות תוך הפסח ע' מ"א בסימן תנ"ח ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהני ביטול אפילו לאפות ק"פ כמבואר לקמן סימן תס"ז. ח"י: ד ח מצת מצוה. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפילו שימור דלישה ואפייה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ובפוסקים מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת ליש': ט מים. אם העכו"ם שלקח ממנו החטים אמר שרחץ אותם אי מהימן ליה אסורי' עמ"א סימן תס"ז ס"ק ג' וע"ש בח"י: י השוק. דלא מחזקי' איסורא שמא נגע במים ונראה דאפי' במקום שנוהגי' ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ ט"ז. אכן בתצ"צ סי' ל"ב החמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתית' אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה עמח"צ דמי ע"ש (ואם המוכר מביא לבית ישראל מותר דכל דפריש כו'. ועיין פר"ח) וכ"כ המ"א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילין לרחוץ החטין ושוהין אותן במי' אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב וכ"פ כל חכמי פראג ע"ש ובח"י כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים שאין ליקח מהם אבל מותר ליקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים ע"ש הטעם ושמעתי שגם בימי מוח"ז הגאון מהר"ש ז"ל היה פ"א דחוק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג"כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר בפרט במצה שאינ' של מצוה כמ"ש ס"ק ח'. וכתב הט"ז דבמקום שטוחנין החיטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אפי' בשעת הדחק אסור כי חמץ גמור הוא והח"י כ' עליו לעד"נ דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב. ודאי דנתערב ונתבטל ק"פ. מ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל ק"פ. והח"י מביא ראיה כשנפל פרורי פת בקמח דמהני ליה הרקד' ע"ש: ה יא ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים. והערוך פי' לתת שרייה ולפי שאין אנו בקיאין בלתית' לכן אסרו הגאונים. ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתית' כל שאינו קרוב להתבקע כמ"ש סי' תס"ז סעיף ט' והיינו דוקא בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר ח"י. וכתב הט"ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה: יב שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכיכי אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע משא"כ בחטים כמ"ש בס"ק י"א ח"י. ושיפון מין שעורים לענין זה. מ"א: ו יג השנה. ה"ה בנותן בו פעם אחד אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמש"ל סי' תנ"א ס"ק ל"א: יד ומכבסים. כתב הט"ז וטוב לקנות חדשים ע"ש ועח"י: ז טו בהמה. כי הקמח נתחמם בזיעת הבהמה ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת. מ"א ע' ח"י: טז שקין. ואם עבר והניח השקין זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה ח"י ועמ"א ס"ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדיעבד. ח"י וכ"כ נ"צ: ח יז לנקר. כתב בתנ"ש סי' י"ב דל' יום ק"פ מותר לטחון אף בלי ניקור הרחיים ע"ש ובסי' י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור ע"ש ומ"מ יאפה הכל קודם הפסח. ח"י: יח שומרים. כתב א"ז ועתה נוהגין לכסות הרחיים בפשתן ולפ"ז אפשר להתיר אף הקמח הראשון ע"ש וכתב המ"א בשם מ"צ כשטוחנין ברחיים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפי' ברחיים אחרת כי האבק פורח ומתערב והח"י כתב ולא ראיתי נזהרים בזה ע"ש. וע"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' מש"ש. קטן לא ישמור הרחיים. מ"צ: ט יט יומים. פי' לכתחלה יטחון שני ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום אחד לפני הלישה. ונ"ל דלא בעי מעת לעת רק לינת לילה מ"א והח"י כתב דמל' הפוסקים משמע דבעי מעת לעת. ומהרי"ו כתב ג' ימים. ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדיעבד. ח"י: כ רותח. וכתב כנה"ג ששמע מחכם אחד דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר ואיני סומך על שמועה זו ע"ש: חטים שטוחנים ברחיים של יד אין שם חימום כלל וא"צ להמתין יום או יומים. אבל טוב להחמיר הלק"ט מ"א סי' י"א וע' כנה"ג מ"ש בשם הרדב"ז:

מגן אברהם תנ״ג – סימן תנג – דיני החטים וטחינתם למצות

א׳ לא באורז. דאין יוצאין ידי חובת מצה בליל' הראשונה אלא בדבר הבא לידי חימוץ, טטרק"י אינו מחמיץ (מור"ם לובלין): ב׳ מותר להדליק בשמנים. ומהרי"ל כ' שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל כי כותשים אותו במכתשת ששורין בו שעורין ואפי' שמן זית לא ידליק בפמוטות שמשתמשין בהם כל השנה שהן מתחמצות מכח השמן עכ"ל ובד"מ כ' דאפי' שאר שמנים בדיעבד אין לאסור אפי' ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים דאפי' נתערב בו משהו בטל בס' קודם הפסח וא"ל שקיבל טעם מהמכתשת דדוקא בדבר חריף אמרי' אגב דוחקא בלע כמ"ש בי"ד סי' צ"ו אבל בדבר שאינו חריף לא ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית: ופשוט דכל מיני הריפות העשוים מה' מינין אסור להשהותן בבית שמלחלחין אות' במים קודם כתישה: ג׳ מותר להשהות. וה"ה דמותר ליהנות מהם (ת"ה) כת' בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה: ד׳ טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ כנ"ל להחמיר עבב"י: ה׳ מאכילת עכבר. דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה (טור וב"ח) ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהרת להחמיץ עס"ה ועמ"ש סי' תס"ו ס"ד: ו׳ מיהו צריך לראות. קאי אדגן שצמח וא"צ לאפותו קודם פסח דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור (ת"ה וב"ח) ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וסי"א בשם הרשב"א: ז׳ משעת טחינה. לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש) משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור או שהרוח מוליך הרחיים א"צ שמירה מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים: ח׳ קמח מן השוק. דלא מחזקי' איסורא שמע נגע בו מים (ש"ל ותניא) וכ' הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מגומבין שהי' אב"ד דק"ק ליסא דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החיטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב ועוד ראי' ממ"ש הב"י סי' תמ"ב בשם ת"ה שמחזיקים הסולת לחמץ גמור משום שלותתין החטים (עס"ח) וכן פסקו כל חכמי פראג שפעם א' הור' מור' א' ליקח מן השוק קמח וחזר בו וגזר תענית על שגגתו כ"ז שמעתי מפי מורי מוהר"ר חיים כ"ץ ז"ל שהי' אב"ד בק"ק פוזנא עכ"ל וכ"כ בספר צ"צ ע"ש: ט׳ בין שעורים. בטור משמע דשעורים מדינא דגמרא אסור ללתות ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה עבי"ד סי' שכ"ד: י׳ ע"ג בהמה. שנתחמם מבהמה ועוד דלא ברירא לן אם זיעת בהמ' מחמצת ואף על גב דלפי הסברא אין מחמצת כמו זיעת אדם מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא כ"כ (ת"ה) ונ"ל דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת: י״א משו' דזמנין כו'. כשטוחנין ברחיים תבוא' לתותה לא יטחנו באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת כי האבק פורח ומערב וקטן לא ישמור הרחיים (מ"צ) עסי' תנ"ח סי"ח: י״ב לילך בעצמם. שמצוה בו יותר מבשלוחו: י״ג יום או יומים. פי' לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום א' לפני הלישה ונ"ל דלא בעי' מע"ל רק לינת לילה (ועבח"מ סימן ש"ו ס"ח ובסמ"ע): י״ד י"א שאסור ללוש. ובמקומינו אין חוששין לזה ואפשר כיון שמרקדים הקמח מתקרר (כ"ה): ט״ו ומחמם המים. משמע דברתיח לבדה לא מחמיץ בלא מים וכ"מ בגמרא שהיו רגילין לעשות קמחא דאבישונא וכמ"ש סי' תס"ג וא"כ מ"ש ס"ז שלא להניח הרבה שקין זע"ז היינו קרוב ללישה אבל יום או יומים קודם לכן שרי וצ"ע דבירושלמי לא משמע כן עב"י:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תנ״ג

א׳ ויש אוסרין. הטעם בטור לפי שמיני חטין מתערבין בהם ובסמ"ק כ' הטעם כיון שראוי לעשות עיסה מהן אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ וכ"ז איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך. ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם א' מה' מינים. וקצח שקורין קימ"ל שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאי' אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומין לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ובסי' תס"ד כ' רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונר' הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטי' דומה לגידול קטניות ע"כ הוי בכלל איסור קטניות ומ"ש כאן דאם נפלו בתבשיל אין אוסרין מ"מ אם נמצאו במצה אפוי' אסור' ע' הטעם בסי' ת"ס ס"ז: ב׳ אין בכך כלום. הטעם בטור וז"ל ועוד אפי' אם יש בה נשוכים אינו א' מאלף ומתבטלים הם כשיטחון ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' שאינו טוחן כדי לבטלם וזה דלא כהגהות סמ"ק שכ' וז"ל צריך לבררו יפה שיהא בו ס' מאותן שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפיה גם צריך שתהא האפי' קודם הפסח דאי בשעת הפסח אפי' כל שהוא אסור. וע"כ נכון ליזהר שלא יהי' כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח לפי שרגילות הוא לאפות בפסח עכ"ל. הרי שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח אלא אחר האפיה שאז נעשה חתיכה א' ממש ומ"ה הצריך לאפות קודם פסח וכ"כ הת"ה סי' קי"ד דלא קי"ל כסמ"ק אלא כסמ"ג דס"ל קמח בקמח מתערב והוו כלח בלח וכ"מ בתו' ע"א דף מ"ד ד"ה איתיבי' כו' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חטין וקמח שעורין שאינו ניכר פי' וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוי מין בשאינו מינו ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התור' וצריך מדרבנן ס' בכל מין במינו בלח. ומ"ה כאן ביש שם ס' מותר לאפותו אפי' תוך הפסח כיון שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור כמו בלח סי' תמ"ז אלא דקשה ממ"ש הש"ע סי' תס"ו דאם קודם הפסח נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמיפרך ומתערב ואסור לאוכלו והוא מדברי מרדכי בשם מהר"י מוינ"א. וכבר נזכר שם במרדכי בשם הר"י מוינ"א דמה שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור וא"כ צ"ל דבדין דנתייבש הלחלוחית לא נתבטל כלל דקמח בקמח אינו מתערב כדעת הסמ"ק שזכרנו וא"כ פסקי הש"ע סתרי אהדדי. וצריך לחלק דס"ל דקמח בקמח אינו מתערב שיהי' נחשב כחתיכ' א' אלא אם יטחון אותם ביחד כמו שהוא ל' הטור שכ' ומתבטלים הן כשיטחון כו' דמשמע הטחינ' עושה תערובות כאלו הם חתיכה א' וזה הוי כאפיה לדעת הסמ"ק כמ"ש מ"ה התיר בש"ע ורמ"א כאן אם יש ס' כיון שנעשה התערובות קודם הטחינה אבל בסי' תס"ז דבא החימוץ אחר הטחינה דנתייבש הלחלוחית שעל השק ונעשה חמץ וא"כ בתוך הפסח אסור לאפותו לעשותו כחתיכה א' מ"ה גם קודם פסח אסור לאפותו דודאי אתי לאפותו גם בפסח ובזה מחמיר טפי מסמ"ק שמקיל באפייתו קודם הפסח כנ"ל ליישב דעת הש"ע שכאן הוא מיקל בצד א' יותר מסמ"ק ובסי' תס"ו מחמיר מצ"א יותר מסמ"ק דהיינו במקום שהיא מותר אז מותר אפי' תוך הפסח ובמקום שיש איסור אסור אפי' קודם הפסח. אבל מדברי התוס' שזכרתי מבואר שקמח בקמח מתערב תכף שנפל שם ע"ש ממילא יש היתר כשנתערב קודם הפסח אפי' אחר הטחינ'. ובלבוש פסק כאן כסמ"ק שיש לאפות קודם פסח בדגן שצמח קצתו. והנלע"ד כתבתי שנכון כפסקי הש"ע: ג׳ ועכברים שאכלו במקום אחד משק של קמח דינו מבואר בסי' תס"ו שיש לאחוז המקום ההוא ביד והשאר יאכל כמ"ש אי"ה בסי' תס"ו (ג) קמח מן השוק. הטעם דלא מחזקי' איסורא ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא: ד׳ האידנא אסור ללתות כו'. ע"כ אסור ליקח חיטים מן בעל הרחיי' שלוקח מדות כל השנה דרגילי' הטוחנים להדיח החיטים תחלה ויש לגלו' דבר זה להמון עם למען ידעו שיש איסור בזה: ה׳ צריכים כו'. ומצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח כי ע"י כיבוס יש לחוש שנדבק הקמח בשק טפי כנ"ל גם מן הדין נ"ל דאסו' וראיה ממ"ש הרא"ש בפ' כ"ש כ' אבי עזרי מעש' היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו א"א משום דאית בעור נקבי' ואמרי' בהעור והרוטב ואי אית בי' פילי אסור וכ"ש בשקי' שעשוי נקבים באריגתם ודאי נדבק שם הקמח ע"י הכביסה ואינו יוצא משם. גם המפות שעושין עליהם המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות מצות על השולחן החלק בלא מפה וכל ירא שמי' לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר: ו׳ שאין אוכף כו'. כי הקמח מתחמם בזיעת הבהמה: ז׳ יום או יומים. ומהרי"ו כת' ג' ימים:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תנ״ג

תנ״ג:תת״ג א׳ (ס"ק א) טטרקי הוא מה שאנו קורין הא"דין וטירק"שער וויי"ץ כ' ח"י הוא מין קטניות: תנ״ג:תת״ד א׳ (ס"ק ב) מותר כו' מקום שי"ל שיפלו. אף ע"ג שאם נפלו בתבשיל אין אוסרים כמ"ש רמ"א (וכ' ח"י ופר"ח הא דכ' בש"ע דאין אוסרים לא בעי ס' אבל רוב עכ"פ בעי' דבבציר מרוב מיקרי תערובות וה"ל כאלו הוא בעין) מ"מ לכתחלה יש ליזהר: ב׳ ואפילו שמן זית. ר"ל דבזה אין לחוש שכתשו במכתשת שכותשים בו שעורים דידוע שי"ל כלים מיוחדים לשמן זית. מזה הוכיח מ"א דמותר לאכול שמן זית: ג׳ שהן מתחמצות. ר"ל שהפמוטו' מתחמצות מכח שאר שמנים שהדליקו בה והשאר שמנים הם חמץ שכותשין אותו במכתשת שכותשים שעורים ובולע שמן זית מן הפמוטות ונאסר: ד׳ ובד"מ כ' דאפילו שאר שמנים מותר לתלותן אפי' במקום שי"ל שיפלו לתבשיל דאין אוסרים בדיעבד כו' כצ"ל במ"א: תנ״ג:תת״ה א׳ (ס"ק ג) מותר להשהות [וכ' בח"י הא דאיצטריך ש"ע לאשמעי' דמותר להשהותן אע"ג דאין איסורן כ"א משום דהני מידי דמדגן גזרי' אטו דגן: ב׳ והא דגן גופא מותר להשהותו כ"ש אורז וכה"ג ותי' דס"ד דאורז וכה"ג דקליש אסורי' ואינו אלא חומרא. אם ישהנו בביתו פן יבא לידי אכילה שכיון דאיסורא קל בעיניו קמ"ל דשרי] כי א"א לבררן. והט"ז כת' דקרא"ם קימ"ל שדומה לדגן אסור ולא מהני ברירה ופעל"ד קימ"ל מתיר ט"ז שאינו דומה לדגן ע"ש ולענין חרדל עי"ל סי' תס"ד ובט"ז כאן: תנ״ג:תת״ו א׳ (ס"ק ד) טעם כו' כזית בכא"פ כו' זהו לשון המשנה. ונחלקו הפוסקים י"א כמו דטעם כעיקר דאורייתא לענין איסור. ה"ה לענין לצאת ידי חובת מצה סגי בטעם. ויש פוסקים דלענין מצה לא. מהני טעם ודוקא בחיטין ואורז דהחיטין גוררים האורז. וגם האורז נעשה כחטין ולכן יוצא. ולפ"ז דוקא חטין ואורז. אבל לא חטין וד"א כגון קטניות או אורז וא' משאר ה' מינים כגון אורז ושעורים אינו יוצא בטעם וי"א דבעו דוקא כזית בכא"פ [ושיעור אכילת פרס עיין סי' תרי"ב סעיף ד' די"א ג' ביצים וי"א ד' ביצים] ומחמיר מ"א כדעה ג'. אך גם בזה יש דעות חלוקים. י"א דבעי' שיאכל אכילת פרס וכיון שמעורב בו כזית הא אכל כזית ויצא אע"ג שהפסיק באכילת מין אחר הא תוך אכילת כ"פ מצטרף אפי' שהה וי"א אם כזית בכא"פ סגי אם אכל כזית ממנו. ופר"ח מחמיר ע"ש ועיין במ"א לעיל סי' ר"ח ס"ק ט"ו ובהל' חלה: תנ״ג:תת״ז א׳ (ס"ק ה) מאכילת כו' עס"ה דשם מבואר דשעורים ממהרים להחמיץ. ועיין מ"ש סי' תס"ו לענין עכברים שאכלו מקמח: תנ״ג:תת״ח א׳ (ס"ק ו) מיהו כו' קאי אדגן שצמח דבאכילת עכבר א"צ ס' כמ"ש סעיף קטן ה' בשם הרשב"א דאם אין שם ס' אסור להוסיף עד ס' דהוי כמבטל איסור דדי אם נתיר אם יש כבר ס' וע"ש במ"א ובפר"ח מחמיר אפילו יש כבר ס' אע"ג דאין כוונתו לבטל מ"מ הוי כמבטל א"ל דהא מצי לבררו ע"ש: תנ״ג:תת״י א׳ (ס"ק ח) קמח כו' וכ' הגאון כו' ובזה"ז כלם אפי' בני כפרים לותתי'. ומה"ט מ"ש ח"י בשם תשובת נ"ש דהתיר לטחון קודם שלשים יום בלי ניקור הרחים וה"ה אפילו שלשים לפסח אם הוא שעת הדחק. ולענ"ד מספק' לי מלתא טובא אם יש לסמוך ע"ז בזה"ז שעיינתי שם בסי' י"ב שטעמו להתיר א' שאין כוונתו לבטל ב' שמא לא טחנו בה כלל תבואה לתותה ואת"ל טחנו בה תבואה לתותה שמא אח"כ טחנו בה כמה פעמים שאינה לתותה ונתבטל החמץ בתבואה שאינה לתותה. ועוד כיון שיש טרחא בניקור והוצאות חשוב כמו דיעבד. ודי במה שהחמירו תוך שלשים וקודם שלשים לא מצינו מנהג יש לאוקמי אדינא עכת"ד. וכבר כתב בתשובת הרדב"ז וכ"כ בתשוב' ה"ה ח"צ דאין לסמוך על היתר תשובה כ"א שיהיה בנדון הבא לפניו כל הצדדים שכ' בתשו' דשמא לא התיר בעל התשוב' אלא בצירוף כל הצדדים. וא"כ לדידן דלותתין כל התבואות אזיל עיקר התירו שמא טחנו תבואה שאינה לתותה ולא נשאר כ"א ההיתר שאינו מתכוין לבטל והא כ' מ"א בשם הרשב"א בסי' תמ"ז ורמז עליו פה ס"ק ז' דאין להוסיף עליו עד שיהיה ס' אלא דוקא כשיש כבר ס' א"כ איך נתיר לעשות התערובות לכתחלה וטרחא והוצאות אין זה מספיק בשגם על ברירת חטים שצמח חולק פר"ח וכנ"ל ואיך נקיל כה"ג לכן נלענ"ד בזה"ז אין לסמוך על היתר זה: תנ״ג:תתי״א א׳ (ס"ק ט) בין כו' עבי"ד סי' שנ"ד לענין חלה דאם לש עיסה של שיפון מצטרף עם עיסה של שעורים או כוסמין ולא עם מין אחר לדעה א' מזה משמע דהוי מין שעורים מדמצטרף עמו: תנ״ג:תתי״ב א׳ (ס"ק י) ע"ג בהמה כו' ר"ל דזיעת בהמה אינה מחמצת וטעם א' שנתחמם מן הבהמה עמ"ש מ"א ס"ק ט"ו: תנ״ג:תתי״ג א׳ (ס"ק יא) משום כו' ע"ס תנ"א סעיף י"ח דנפה אין לה הכשר א"כ ה"ה כיס של רחיים וכ' ט"ז ס"ק ד' דיש להזהיר שלא ליקח חטין מבעל הרחיים שצריכים הטוחנים ליתן לו מכל שיטחנו שם והם נותנים לו מתבואה הלתותה כבר: תנ״ג:תתט״ו א׳ (ס"ק יג) יום כו' ועבח"מ כו' שכ' בש"ע על ענין מלמד שביטל ללמוד עם תלמידו יום או יומים ופי׳ סמ"ע דר"ל מעל"ע דהיינו ך"ד שעה דומי׳ מה שפי׳ חז"ל על קרא דפ׳ משפטים בעבד כנעני אך אם יום או יומים שר"ל יום שהוא כיומים דהיינו מעל"ע ע"ש וא"כ אפשר דה"ה הכא י"ל כן הכוונה וכן פי׳ ח"י באמת ומ"ש מ"א דסגי בלינת הלילה כתב ח"י הטעם דמדמה לה למים דבעי׳ מים שלנו וסגי בלינת לילה וכדאי׳ סי׳ תנ"ה והביא בשם מהרי"ו וכ"כ הט"ז דבעינן שיטחן ג"י קודם לישה: תנ״ג:תתט״ז א׳ (ס"ק יד) י"א כו׳ ובמקומנו א"ח לזה ואפשר כו׳ והח"י הביא סוף דברי כה"ג שסיים כה"ג בעצמו אף ע"פ ששמע כן מחכם א׳ מכל מקום אינו סומך על שמועה זו והוא נגד משמעות הפוסקים עכ"ל: תנ״ג:תתי״ז א׳ (ס"ק טו) ומחמם כו׳ וצ"ע דבירושלמי לא משמע כן. הובא בב"י דאי׳ שם שר׳ אבהו צוה לטותנים שלא ינוחו השקים זה ע"ז והם דברי הגהות רמ"א בשם מרדכי בסעיף ז׳ וסיים שם בירושלמי הטעם דלא ירתיחו ויחמצו משמע דהחימום לבד גורם החימוץ. דויחמצו משמע מיד קודם שיתן עליו מים:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א