סימן תנב – זמן הגעלת הכלים – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תנב – זמן הגעלת הכלים

א יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַגְעִיל קֹדֶם שָׁעָה א חֲמִישִׁית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְדַקְדֵּק אִם הַכֵּלִים ב בְּנֵי יוֹמָן אִם לָאו { אוֹ אִם יֵשׁ שִׁשִּׁים בַּמַּיִם נֶגֶד כְּלִי שֶׁמַּגְעִיל אוֹ לָאו. } (טוּר) וְכֵן אִם מַגְעִיל כֵּלִים שֶׁבְּלִיעָתָן ג מוּעֶטֶת עִם כֵּלִים שֶׁבְּלִיעָתָן מְרֻבָּה. וְכֵן אִם מַשְׁהֵא הַכֵּלִים בְּתוֹךְ הַיּוֹרָה יוֹתֵר מִדַּאי ד וְאֵינוֹ מַשְׁהֵא אוֹתָם כָּל כָּךְ. וְכֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָנוּחוּ הַמַּיִם מֵרְתִיחָתָן. { הַגָּה: אַךְ רַבִּים } ה { חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין הַגְעָלָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם אִם אֵין הַמַּיִם רוֹתְחִים } (וְכֵן מַשְׁמָע מֵהָרֹא"שׁ וּסְמַ"ג וְת"ה סִימָן קל"א וְאָגוּר וְטוּר בְּסִימָן ק"ה). { עַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר אֲפִלּוּ קֹדֶם זְמַן אִסּוּרוֹ שֶׁלֹּא יָנוּחוּ מֵרְתִיחָתָן כָּל זְמַן שֶׁמַּגְעִיל } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְשֶׁלֹּא ו יַכְנִיס הַכֵּלִים עַד שֶׁיַּרְתִּיחוּ הַמַּיִם. וְכֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְהַגְעִיל הַיּוֹרָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁמַּגְעִילִים בָּהּ, תְּחִלָּה ז וְסוֹף. { הַגָּה: וְאִם לֹא הִגְעִיל קֹדֶם זְמַן אִסּוּרוֹ יָכוֹל לְהַגְעִיל עַד הַפֶּסַח, שֶׁאָז חָמֵץ } ח { בְּמַשֶּׁהוּ וְאֵינוֹ מוֹעִיל הַגְעָלָה שֶׁחוֹזֵר וּבוֹלֵעַ. אֲבָל מֻתָּר לְלַבֵּן כְּלִי תּוֹךְ הַפֶּסַח } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א). { וּכְשֶׁמַּגְעִיל קֹדֶם פֶּסַח לְאַחַר } ט { שֵׁשׁ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל } י { הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּהֶן קֹדֶם שֵׁשׁ. } ב יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהַגְעִיל כְּלֵי הַבָּשָׂר וּכְלֵי חָלָב יא בְּיַחַד, אֶלָּא אִם כֵּן אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ יב בֶּן יוֹמוֹ. { וְכָל שֶׁכֵּן כְּלִי שֶׁל } יג { אִסּוּר; עַל כֵּן נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַגְעִיל } יד { שׁוּם כְּלִי בֶּן יוֹמוֹ. } ג לֹא יַנִּיחַ כֵּלִים הַרְבֵּה לְתוֹךְ כְּלִי וְיַגְעִילֵם יַחַד { אִם } טו { נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה. } ד אִם מַגְעִיל טז בִּצְבָת יְגַלְגֵּל הַכְּלִי, דְּאִם לֹא כֵן בִּמְקוֹם הַצְּבָת לֹא סָלִיק דִּיקוּלָא דְּמַיָּא. ה אֵין מַגְעִילִין בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה אֲפִלּוּ כֵּלִים שֶׁדִּינָם כִּכְלִי שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ תּוֹלְדוֹת הָאוּר, דְּכְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ, מַה בּוֹלְעוֹ עַל יְדֵי תּוֹלְדוֹת הָאוּר, אַף פּוֹלְטוֹ עַל יְדֵי תּוֹלְדוֹת הָאוּר. { הַגָּה: מִיהוּ אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ רַק בְּמֵי טְבֶרְיָה, מַגְעִילוֹ בָּהֶן } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). { וְאֵין מַגְעִילִין בְּשׁוּם } יז { מַשְׁקֶה, רַק בְּמַיִם; מִיהוּ בְּדִיעֲבַד מְהָנֵי הַגְעָלָה בְּכָל מַשְׁקֶה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). { אִם הִגְעִיל הַרְבֵּה כֵּלִים בַּיּוֹרָה עַד שֶׁמֵּרֹב פְּלִיטַת הַכֵּלִים נַעֲשׂוּ הַמַּיִם כְּצִיר, אֵין } יח { לְהַגְעִיל עוֹד בְּאוֹתָן הַמַּיִם } (רַ"ן פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר). ו כְּלִי גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ תּוֹךְ כְּלִי אַחֵר מֵחֲמַת גָּדְלוֹ, עוֹשֶׂה שָׂפָה לְפִיו יט בְּטִיט כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא הֵיטֵב וְיַגִּיעוּ הַמַּיִם בִּשְׂפָתוֹ, וּמְמַלְּאוֹ מַיִם וּמַרְתִּיחוֹ; אוֹ יִקַּח אֶבֶן רוֹתַחַת אוֹ לַפִּיד אֵשׁ וְיַשְׁלִיכֶנּוּ לְתוֹכוֹ בְּעוֹדוֹ רוֹתֵחַ וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַרְתִּיחוּ הַמַּיִם יוֹתֵר וְיַעֲלוּ עַל שְׂפָתוֹ. ז נוֹהֲגִין כ לִשְׁטֹף הַכְּלִי בְּמַיִם קָרִים אַחַר הַגְעָלָה מִיָּד.

באר היטב – סימן תנב – זמן הגעלת הכלים

א א ה'. היינו תחלת שעה ה' סוף שעה ד' כיון דמשעה ד' נאסר עכ"פ מדרבנן תו לא מיקרי נ"ט בר נ"ט דהיתר' (ובטעם חמץ ל"א דחוזר וניעור ולענין דיעבד עיין י"ד סימן צ"ה ס"ג). אחרונים: ב ב"י. שאע"פ שהכלי ב"י ואין ס' במים נגדו אפ"ה שרי משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא מה שאין כן אחר שעה ה' ואע"ג דלעיל בסי' תמ"ז ס"ה אוסר רמ"א דברים המתבשלים בכליה' ולא מתיר מטעם נ"ט בר נ"ט דהכ' איכא הרבה טעמים מן המאכל לכלי ומן הכלי למים ומן המים לכלי ויחזו' ויפלט מהכלי להתבשיל תוך הפסח מ"א. (והח"י תי' דבבישול אסרינן לכתחלה נ"ט בר נ"ט והוי כלכתחלה מתוך שאפשר להשהותן). ח"י: ג מועטת. כגון כפות וכוסות ויש לחוש שיבלעו ממה שפולטין הקערות והקדירות: ד ואינו משהה. דבר זה אין לו פירוש ושייכות כלל. עיין ח"י שמיישב: ה חולקים. דברי רמ"א תמוהים דגם הרב"י מוד' לזה אלא דלאחר איסורו כיון שנחו המים מרתיחתן אסור להרתיחן פעם שנית דכל זמן שהן רותחין לא בלעו ממי הגעלה ואם נחו מרתיחתן בלעו אבל קודם זמן איסור יכול להרתיחן פעם שנית ולהגעיל בו דהוי נ"ט בר נ"ט דהתיר'. עמ"א ובח"י: ו יכניס. כדי שלא יבליע ממי הגעלה: ז וסוף. פירוש דדי כשמגעילה בתחל' או בסוף: ח במשהו. משום ח"ה הוצרך לטעם זה דאלו בי"ט עצמו אפילו בשאר י"ט אסור להגעיל כמ"ש סי' תק"ט ט"ז: ט שש. ל"ד אלא לאחר ד' צריך ליזהר כמ"ש ס"ק א': י הדברים כו'. פירוש שיראה שלא יהיה הכלים ב"י ואם הוא ב"י צריך שיהיה במים ששי' נגדו ואם מגעיל הרבה כלים זא"ז צריך שיהיה ס' נגד כולם שהאיסור חוזר וניעור ואם כלי אחת בלע בשר והשני דגים אין חוזר וניעור כיון שהם טעמים חלוקים ויגעיל תחלה כלים שבליעתן מעט ואח"כ כלים שבליעתן מרובה ולא ישהה אותם יותר מדאי ולא ינוחו המים מרתיחתן ומגעיל היורה תחלה וסוף. וכתב המ"א ונ"ל דאם אין היורה ב"י א"צ להגעילו תחלה דלא גרע מהכלי עצמו ואם הגעילה תחל' א"צ להגעילה בסוף דהא אין הכלים ב"י אך נהגו להחמיר כל החומרות אפילו קודם ה' וכ"כ הב"ח: וכתב מהרי"ל ומט"מ ומנהגים דיש להגעיל שלשה ימים קודם פסח. וכתב ס"ח סימן תש"ל בעל תורה הבקי בהגעלה הוא יגעיל זהו נכון ועח"י: ב יא ביחד. פירוש שתוחב אותן בפעם א' ביור' ואין ס' ביורה נגד שום א' מהן. ולענין דיעבד עיין בי"ד סימן צ"ה ס"ו. ועיין סי' תק"ט במ"א סעיף קטן י"א טעם לאותם הנוהגים שלא להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכ': יב ב"י. או איכא ס' נגדו. וכל זה בשאר ימות השנה או בערב פסח קודם שעה ה' משא"כ אח"כ צריך ליזהר בכל א' מהן שלא יהא ב"י או ס' כמבואר: יג איסור. שצריך שיהא שאינו ב"י או במים ס' נגדו ואז מותר להגעיל אפי' הכלי של איסור תחלה: יד שום כלי. אפי' לבדו וקודם שעה ה' וגם יש ס' משום גזירה דכלי של איסור דלא מהני ליה הגעלה כל זמן שהוא ב"י שחוזר ובולע ממי הגעלה דלא שייך בו נ"ט בר נ"ט דהתיר' (וש"ך י"ד סי' צ"ה מקשה מדאמרי' שם קערה בשר שהודח' ביור' חולבת מותרת. ותירץ דהתם דיעבד ופר"ח דחה סברתו הלא הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא אלא דמסיק דחומר' לכתחלה הוא לסברת פוסקים דל"מ נב"נ כי הטעמים מתערבים בפ"א במים). כתב המ"א אפי' שלחנות ישפשף יפה וישהה אחר השפשוף מעת לעת שלא יהיה ב"י ויהיו מנוגבין מן המים צוננין שמא יצטננו מהן הרותחין ויזהר לשפוך עליהם בזריזות לא ע"י זריקה באויר דזה לא מיחשב עירוי (עיין י"ד סימן צ"ה) ויזהר שישפוך מן הכלי שבישל בו המים ולא ישאוב עם כלי אחר מהקדירה ולערות עליהן להגעיל דזה מיקרי כלי שני אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הקדיר' שמעלין המים רתיחתן מיקרי שפיר כ"ר עיין ט"ז בי"ד סימן צ"ב עכ"ל בשם מהרי"ל. ועיין ח"י ועיין לעיל סימן תנ"א ס"ק מ"ג: ג טו נוגעים. ולענין טבילת כלים אין קפיד'. (דשם תלוי בחציצ'). עיין ב"י: ד טז בצבת. כתב באו"ה וטוב יותר להשימו במחרוזות קטנים של דגים הקלועים או בסל עכ"ל. ח"י: ה יז משקה. וה"ה במים עם אפר שקורין בלשון אשכנ"ז לוי"ג כ"כ הב"י ופר"ח י"ד סי' צ"ה ס"ק י"ט וע"כ אותו ההגעלה שעושין בביתם בכלי בדיל עם אבנים מלובנים עם מי לוי"ג לא מקרי הגעלה שפיר ובפרט שעושין אותה כשהן מלולכלים ע"כ צריכין ליזהר באותן כלים גדולים שאין מכניסין אותם לתוך היורה שינקה אותם היטב ועם מים לבד ח"י. ובבאר היטב אשר לפני ציין על רק במים וכתב עליו המעורבים עם אפר שקורין לוי"ג ע"ש משמע מלשונו דעיקר ההגעל' הוא במי לוי"ג ולא דק: יח להגעיל עוד. ובדיעבד שרי כמו במשקה וצ"ע ח"י. וכתב באו"ה שאין להשתמש במי הגעלה של איסור לכתחלה אף שיש ס' נגד הכלי משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה כיון שרוצה להשתמש במים: ו יט בטיט. אף שהמים זבים דרך הטיט. וה"ה היורה שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה או אבן רותח ט"ז. וכלי שתשמישו מבחוץ כמו קערה שכופין לפעמים על הקדרה או כלי ששואבין בה מהקדרה אין לו תקנה באופן זה דצד חיצון לא נגעל לכן צריך להכניסו כולו ליורה מ"א. וכלי שפיהו צר שאי אפשר לשפשפו בפנים או שיש לה קנים אסור בהגעל' מהרי"ל וע"ל סי' תנ"א ס"ק (מ"ג) [מ"ה]: ז כ לשטוף. ובדיעבד אין קפיד' אם לא שטף כלל. ח"י:

מגן אברהם תנ״ב – סימן תנב – זמן הגעלת הכלים

א׳ אם הכלים ב"י. שאע"פ שהכלי ב"י ואין ס' במים נגדו אפ"ה שרי משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא מה שא"כ אחר שעה ה' וקשה דהא בסי' תמ"ז ס"ה אוסר רמ"א דברים המתבשלים ולא התיר מטעם נ"ט בנ"ט ולמה מתיר כאן לכתחלה וי"ל דהכא כיון דאיכא הרבה טעמים מן המאכל לכלי ומן הכלי למים ומן המים לכלי שרי: ב׳ שבליעתן מועטת. כגון כפות וכוסות ויש לחוש שיבלעו ממה שפולטין הקערות והקדירות: ג׳ אך רבים חולקים וכו'. דברי הרמ"א תמוהים דגם הרב"י מודה לזה אלא דלאחר איסורו כיון שנחו המים מרתיחתן אסור להרתיחן פעם שנית דכ"ז שהם רותחין לא בלעו ממי הגעלה ואם נחו מרתיחתן בלעי אבל קודם זמן איסור שרי דהוי נ"ט בנ"ט דהיתירא וכ"כ בהגד"מ וכ"כ רש"ל בתשו': ד׳ ושלא יכניס. כדי שלא יבלע ממי הגעלה: ה׳ תחלה וסוף. פי' דדי כשמגעיל' בתחלה או בסוף: ו׳ צריך ליזהר בכל כו'. פי' שירא' שלא יהיו הכלים ב"י ואם הוא ב"י צריך שיהיה במים ס' נגדו ואם מגעיל הרב' כלים זא"ז צריך שיהא ששי' נגד כול' דהאיסור חוזר וניעור (ב"י וד"מ בשם רשב"א סי' רס"ב) ובאו"ה שנ"ח כ' דשרי בדיעבד דהא י"א דגם במאכל אינו חוזר וניעור ואם כן בכלי יש להקל וכ"כ הא"ר והש"ך בי"ד סי' צ"ט חולק עליהם ע"ש: ונ"ל דאם כלי אחד בלע בשר והשני דגים אינו חוזר וניעור כיון שהם טעמים חלוקים וכמ"ש בי"ד ססי' צ"ח: ויגעיל תחלה כלים שבליעתן מועט ואחר כך כלים שבליעתן מרובה ולא ישהה אותם יותר מדאי ולא ינוחו המים מרתיחתן ומגעיל היורה תחלה וסוף: נ"ל דאם אין היורה ב"י א"צ להגעילה תחלה דלא גרע מהכלים עצמן ואם הגעילה תחלה אין צריך להגעיל' בסוף דהא אין הכלים ב"י אך נהגו להחמיר בכל החומרות אפי' קודם ה' וכ"כ הב"ח, וצ"ע למה נקט רמ"א אחר שש דהא אחר ד' צריך ליזהר כמש"ל דאף דאיסורא דרבנן מכל מקום לא שייך נ"ט בנ"ט עסי' תמ"ז ס"ג דבדבר שאין בו אלא טעם חמץ לא אמרינן חוזר וניעור דלא כע"ש: ז׳ יש ליזהר. ולענין דיעבד עבי"ד סי' צ"ה ס"ג: ח׳ ביחד. פי' שתוחב אותו בפעם א' ביורה ואין ס' ביורה נגד שום א' מהן: ט׳ שום כלי ב"י. אפי' קודם שעה ה' משום גזירה דכלי של איסור דלא מהני ליה הגעלה כ"ז שהוא ב"י שחוזר ובולע ממי הגעלה דלא שייך בו נ"ט בנ"ט: ואפילו שלחנות ישפשף יפה וישהה אחר השפשוף מע"ל שלא יהיו ב"י ויהיו מנוגבין מן המים צוננין שמא יצטנו מהן הרותחין ויזהר לשפוך עליהם בזריזות ולא ע"י זריקה באויר דזה לא מיחשב עירוי (עבי"ד סי' צ"ב) ויזהר שישפוך מן הכלי שבישל בו המים ולא ישאב עם כלי אחר מהקדיר' ולערות עליהן להגעיל דזהו מקרי כ"ש (ועבט"ז בי"ד צ"ב שהאריך בזה) אכן אם שוה' את הכלי ששואב עמו תוך הקדיר' שמעלין המי' רתיחתן מקרי שפיר כ"ר (כל זה במהרי"ל) ומט"מ כ' להגעיל ג' ימי' קודם פסח וכל זה תלוי במנהג, כתוב בס"ח סי' תש"ל בעל תורה הבקי בהגעלה הוא יגעיל: י׳ בשום משקה. וה"ה במים המעורבים עם אפר שקורין לוי"ג בל"א ב"י: י״א עושה שפה. משום שא"א שלא ניתז פעם א' עליו ושמא בשעת הגעלה לא יתיז עליו לכן יעשה שפה ואף על גב שהמים זבין משם דרך הטיט קי"ל כבולעו בניצוצו' כ"פ בניצוצות (גמ') וכ' מהרי"ל דאם הוא כלי ששואבין עמו רותחין אין לו תקנה באופן זה דצד החיצון לא נגעל לכן צריך להכניסו כולו ליורה: כלי שפיהו צר שא"א לשפשפו בפנים או שיש לו קנים אסור בהגעלה עכ"ל ונ"ל דה"ה קערות שמכסין בהם המחבת אף צד החיצון צריך הגעלה: י״ב או יקח. פי' שימלאנו בתחל' היטב: י״ג אבן רותחת. דצוננת מצנן המים:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תנ״ב

א׳ קודם שעה ה'. דאז הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא וביש ספרי טור כתוב קודם ששית: ב׳ אם הכלים ב"י. פירוש ויחזרו ויבלעו ממה שפלטו וכן אם משהה אות' יותר מדאי. משמע דשהיה קצת אין בה חשש. ובטור כתוב ונוהגים להכניסן ולהוציאם מיד נראה דלאו ממש קאמר מיד אלא עכ"פ צריך קצת שהיה וכ"כ בכל בו צריך לדקדק שלא למהר להוציא הכלי מן היורה כדי שיהי' פנאי אל הרתיח' ליכנס ולהפליט מה שבלע ע"כ ואין כאן חשש לגמרי בשהייה קצת בפרט שמגעילין קודם שעה ה': ג׳ שלא ינוחו מרתיחתן. ואם נחו אזי חוזר ומרתיחן ומגעיל בהן ולא נאסר היורה במה שנחו המים: ד׳ עד הפסח שאז חמץ במשהו. משום חוה"מ הוצרך לטע' זה דאלו בי"ט עצמו אפי' בשאר י"ט אסו' להגעיל כמ"ש סי' תק"ט: ה׳ צריך ליזהר בכל כו' צ"ע דיש עוד א' מה שלא נזכר כאן דהיינו אם מגעיל מקצת הכלי ב"פ דבזה א"צ ליזהר אם מגעיל קודם ה' כמ"ש בסי' תנ"א ס"ט ממילא אחר האיסו' צריך ליזהר בזה ואיך אפשר ליזהר בזה דהא במקו' שמחזיק הכלי בידו בשעה שמגעילו אין המים נכנסים שם וכ"ש אם מחזיקו בצבת צריך לגלגל הכלי ולהחזירו ליורה וא"כ א"א שלא יגעיל מקום א' ב"פ דא"א לצמצם בזה וב"י הביא בזה דיצמצם כפי יכולתו וא"א באמת לזה צמצום וע"כ צריך להגעיל אז בשבכה שקורין הוי"ב שבזה אפשר להגעילו בפעם א' כיון שהמים נכנסים בכולו אבל אם מגעילו אחר איסורו ביד או בצבת לא עלתה לו הגעלה כלל אפי' דיעבד דחוזר וניעור וא"ל דאם אין הכלי ב"י יכול להגעילו אפי' ביד דהוי נותן טעם לפגם ומותר עד הלילה זה אינו דעכ"פ נט"ל אסור לכתחלה כדאי' בי"ד סי' ק"ג גם שלא ישהה בתוכו לא מהני לזה דכיון דאין בכלי מה לפלוט דהא כבר פליט בראשונה ודאי בלע אפילו מיד שיכניסו שנית אלא דאם יש במים שביורה ס' נגד הכלי שמגעיל מועיל גם לזה שמגעיל הכלי ב"פ אלא דבזה לא יוכל להגעיל ב' כלים דיצטרך ס' נגד שניה' כמ"ש ב"י בשם הרשב"א אפי' בזה אח"ז וא"ל דהוי כמבטל איסור לכתחלה דלא נתכוין על ביטול האיסור מה שיבלע אלא על הפליט' במה שיש בו ומטעם זה נ"ל ג"כ שהבא להגעיל סכין אסור בקדירה שע"ג האש והיא גדולה ויש בה ס' נגד הסכין יכול ליקח קדירה כשירה לזה ולא הוי מבטל איסור לכתחלה ולפי מ"ש ניחא הא דלא זכר כאן מה דמגעיל ב"פ מקצת כלי כיון דזכר כאן ס' נגד הכלי משא"כ לעיל סי' תנ"א ס"ט: ו׳ קודם ו'. היינו לפי הגי' שזכרתי בס"א דל"ג ה' והחילוק שבין הגעלה לליבון דבהגעלה עכ"פ נשאר משהו: ז׳ א' מהם אינו ב"י. א"ל הא באינו ב"י אסור לכתחלה דמקבל טעם פגו'. י"ל דכאן אין ודאי שיבלע הכלי כיון שטרוד לפלוט מ"ה אין כאן לכתחלה איסור ודאי אבל אם כבר פלט כל צרכו דודאי יבלע תכף שיחזירנו ליורה אז יש איסור לכתחלה להגעיל מקום א' ב"פ וכמ"ש: ח׳ ע"כ נהגו שלא להגעיל. פי' אפי' אם מגעיל כלי א': ט׳ אם נוגעים זה בזה. דבמקום נגיעתן לא סלקי הרתיח' אע"ג דלענין טבילה אין איסור חציצ' בזה לענין רתיחה שאני כ"כ המרדכי בשם רוקח אבל משום איסור פליטת הכלים אין חשש אפילו אם הם ב"י משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא דהיינו קודם שש כמו דגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאוכלן בכותח כמ"ש בי"ד סי' צ"ז: י׳ כלי גדול כו'. פי' שרוצה להכשירו וחושש שמא יש על שפתו חמץ במקום שאין המים עולים שם וכן הדין ביורה אחד שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה אבל בתחלה קודם שמכשיר הכלים ומכשיר היורה תחלה מן האיסור שבו א"צ לעשות לו שפה דלענין הגעלת הכלים שיעש' בו אין חשש בזה ממ"נ אם כח המים אין מגיע שם להשפה כדי להכשירו גם אין כח בבליעת השפה להפליט ולהבליע בכלים הנגעלים על ידי המים ואם יש להמים כח להפליט משם אם כן מועיל ג"כ הרתיחה שביורה לשפה להכשירו משא"כ בהכשר יורה אחר הגעל' ודאי חיישינן שמא לא הגיעו המים להשפה בכל מקומותיו שקיבל כבר ואחר כן כשיבשל ביורה לפסח ימלאנו ויאסר השפה את התבשיל על כן צריך לעשות בטיט שפה וכ"מ דברי הטור שכתב בשם גאונים מדיח יורה גדולה ומגעיל' ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטה תחלה מחמץ ואחר כך מרתיח בה מים רותחים בלי שיעור (פירוש שא"צ למלאותה אלא כפי מה שיצטרך להגעלת הכלים) ומגעיל בהם יורות קטנים וסכינים ועץ פרור וכלי שצריך הגעלה בכ"ר ויזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה שאם ינוחו יהא אסור להגעיל בהם ונטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפ' עכ"ל הרי שלא הצריך לעשות טיט אלא במה שרוצה להכשירה אח"כ לפסח. אבל בתחלה כשבא להכשיר היורה כדי להגעיל בה לא הצריך זה והיינו מטעם שזכרתי. ואע"ג דכתב הטור בסוף כמשפט הראשון זה לא קאי רק על ההגעלה לא על השפה ועכשיו נהגו לעשות תחלה גם כן שפה בטיט או להכניס בה אבן והוא על צד היותר טוב דשמא יגע בכלי המוכשר בשפה של יורה וכן מסיק מורי וחמי ז"ל: י״א ויגיעו המים בשפתו. אמרי' בגמ' בזה דכבולעו כ"פ מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצו' פירש"י דלא בלעו אלא ע"י ניצוצות שניתזו הרתיחות שם ולא הכניסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליט' אע"פ שלא הוכנס' ליורה אחרת הואיל ונתמלא' יפה מעלה ניצוצות על שפתו ופולט ומיהו גדנפא בעי דאי לאו הכי דלמא לא הוי מסקה ניצוצות על השפה בהאי זימנא. אבל איסור נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם א' עכ"ל משמע דבמקום שנכנס החמץ תוך היורה אינו מועיל לו הכשר ע"י רתיח' אלא דוקא להכניסו ליורה להכשירה דכלל גדול הוא כפי תשמישו כך הכשירו. וכ' מו"ח ז"ל ולפ"ז בקערות דכופים אותם לפעמים על המחבת או שואבין בקער' מהקדיר' כמ"ש בכלבו צריך להכשירו להכניסו ליורה אחרת אבל לערות עליהם רותחין מכלי ראשון וחפי' ישים עליהם ג"כ אבנים מלובני' דכ"ז אינו נקרא אלא ערוי אבל לא הוי ככ"ר עכ"ל ודבר זה שהחמיר באבנים מלובנים אינו מן הדין אלא חומרא בעלמא דהא כ' בש"ע סי' תנ"א ס"ו דהכשר זה הגעל' בכ"ר וכן הביא שם רמ"א בסעי' ה' בקערות גדולות שיתן עליה' אבנים מלובנו' כו' ע"כ ודאי מהני זה לכל הצריך להגעל' דכ"ר ובלבד שילכו הרותחין ע"פ כולו וצדדיו: כתב ב"י ונ"ל דלפי מ"ש רבינו בשם הרא"ש המצריך להגעיל היור' הגדולה היינו דוקא כשהכלים שהוגעלו בתוכן היו ב"י ולא היה ס' במים כנגדן וההגעל' היתה אחר ד' שעות שהוא זמן איסור חמץ הא לאו הכי אם היתה היור' מוכשרת קודם שהגעילו בה א"צ לחזור ולהגעילנ' עכ"ל ונראה דיש להחמיר לכתחל' גם בזה דהא עיקר ההיתר משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא. וכבר זכרנו בי"ד סי' צ"ה ס"א בשם הסמ"ק דאסור לעשות לכתחלה נ"ט בנ"ט ואסור לעלות דגים בכלי של בשר כדי שאח"כ יאכלם עם כותח ה"נ כן הוא דאסור לכתחלה היורה וסומך עצמו שיהיה נ"ט בנ"ט. ול"ד זה למגעיל כלי שאינו ב"י עם כלי ב"י כמ"ש בס"ב דשם אין הבליעה ודאית כיון שהכלי טרוד לפלוט אימור לא בלע כלל. כמ"ש שם משא"כ כאן ביורה שהוא בולע ודאי מהכלים שמגעילים בתוכו שהרי אינו מסולק מהם תמיד שנשאר בו הפליטה של הכלי ע"כ הוי אסור לכתחלה וכן נוהגים שמכשירין היור' אחר הגעל' בכל גווני ולפעמים שיש איסור בפליטת הכלים כיון שיש אפשרות להכשירו לא נמנע מזה. ומו"ח ז"ל מחמיר מטעם שיש אפשרות להמתין מע"ל וזה אינו מספיק דהא לכלים שהוא מכשיר בערב פסח קודם זמן איסורו והוא צריך אותם לפסח אבל בדיעבד אם נשתמש בו בפסח לא נאסר אפי' אם הוא בענין שהוכשרו בו כלים כנלע"ד: הנשים נוהגות שלא להשתמש בקדירה ששופכין רותחין על האבן שמכשירין בו כלים מטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תנ״ב

תנ״ב:תשצ״ב א׳ (ס"ק א) אם כו' אפ"ה שרי ר"ל דאם מגעיל אחר זמן אסורו כה"ג לא מהני הגעלה דהא כה"ג נאסרו מי הגעלה מפליטת הכלים שמגעילים בתוכו ואחר שגמרו הכלי פליטתן חוזרים ובולעין ממי הגעלה ואף שהמים לא נחו מרתיחתן אין לסמוך ע"ז כמ"ש למטה מ"מ קודם זמן אסורו ל"ל בה משום דהוי נ"ט כו' דברים המתבשלים בכלי חמץ ולא כו' כצ"ל: תנ״ב:תשצ״ג א׳ (ס"ק ב) שבליעתן כו' ויש לחוש שיבלעו כו' רצה לומר דכל זמן שהכלי פולט אינו בולע אבל כלי שבליעתו מועט יש לחוש שלאחר גמר פליטתו המעוטה יבלע מכלי אחר שעדין פולט ועמ"ש ס"ק ו': תנ״ב:תשצ״ד א׳ (ס"ק ג) אך כו' דגם הרב"י מודה לזה דאפי'. קודם זמן אסורו לא מהני הגעלה במים שהיד סולדת אא"כ מעלין רתיחה: ב׳ אסור להרתיחן פעם ב' ר"ל אם הגעיל הכלים כשהיה המים רותחין מ"מ יזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן כל זמן שהכלי בתוכו דלאחר שינוחו המים מרתיחתן שוב יבלע הכלי ממי הגעלה אע"ג שהכלי אינו בן יומו וגם יש ס' במים מ"מ לכתחלה היכי דאפשר אין לסמוך ע"ז. וכמ"ש בס"ק ו' ואפי' דעתו להרתיחן שנית א"כ שוב יפלטו מה שבלעו מי הגעלה אין לסמוך ע"ז במקום שאין צורך. גם יש לחוש שלא ידקדק כדינו על ההרתיחה שנית כיון שידע שכבר הרתיחו פעם א' ולא יסיק אדעתיה ששוב בלעו מי הגעלה: ג׳ וכ"כ רש"ל בתשובה סי' כ"ו: תנ״ב:תשצ״ה א׳ (ס"ק ד) שלא יכניס כדי שלא יבלע ממי הגעלה דמי הגעל' היס"ב ומבליעו וכיון דעדיין אין מרתיחין אין פועלים להפליט להכשיר והוא חומרא יתיר' דהא אח"כ כשירתיחן כמו שיפלטו הכלים בליעת עצמן יפלטו גם מי הגעלה שבלעו: תנ״ב:תשצ״ו א׳ (ס"ק ה) תחלה כו' פי' דדי כו' היינו כשרוצה להשתמש ביורה בפסח אבל משום הכלים שמגעילין בתוכו א"צ היור' הגעלה כלל: תנ״ב:תשצ״ז א׳ (ס"ק ו) צריך כו' שלא יהי' הכלים ב"י ואז אפי' ליכא ס' במים שרי דל"ל ששוב יבלעו הכלים ממי הגעל' דהא הכלים אינו ב"י ונט"ל ואפי' לאחר ד' שכבר חמץ אסור מ"מ נט"ל מותר עד הלילה כדלעיל סי' תמ"ז והוי כמו נ"ט בר נ"ט דהתיר': ב׳ ס' נגדו ואז אפי' הכלים ב"י שרי דמתבטל הפליט' במים ואע"ג דאין מבטלים איסור לכתחלה מ"מ כאן דאין כוונתו לבטל אדרב' כוונתו להוציא האיסור שרי. ומה"ט אם הכלי אינו ב"י אפי' ליכא ס' שרי ואע"ג דנט"ל אסור לכתחלה. אבל אם הכלי ב"י וגם ליכ' ס' אפי' דיעבד לא מהני הגעלה דנאסרו מי הגעלה ושוב בלעו הכלים אחר פליטתן ממי הגעל' ואפי' נזהר שלא נחו המים מרתיחתן א"כ לא בלעי וגם הוציאן מיד לאחר שפלטו וכ"ז שפולטים אין בולעי' מ"מ אין לסמוך ע"ז דע"ז שהוציאן מיד אחר גמר פליטתן וודאי דאין לסמוך דהא אין בזה זמן קצוב אלא לפי אומד הדעת כמ"ש הב"י בשם הרשב"א וגם על מה שלא נחו מרתיחתן אין לסמוך דלמא נחו קצת ולאו אדעתיה כ"מ בס' ח"מ. דהאיסור חוזר וניעור דהא ניהו דתחלה כלי א' נתבטל טעם פליטתו שהיה ס' נגדו ולא היה טעם הפליט' נרגש במים מ"מ כשמגעיל כלי שני מצטרף פליטת כלי שני עם פליטת כלי א' ושוב נרגש טעם הפליטה במים ונאסרו המים דגם במאכל אם נפל זית חלב לתוך ס' זתים היתר ונתבטל ושוב נפל עוד זית שני של חלב לתוך ס"א זיתים הראשונים ג"כ מתבטל ולא אמרי' דחלב הראשון חוזר וניעור ניהו דלא קי"ל הכי מ"מ בכלים בנדון דהכא יש לסמוך עליהם: ג׳ והש"ך בי"ד חולק כו' וס"ל דכלי ומאכל דין א' להם ע"ש ס"ס קכ"א: ד׳ ונ"ל דאם כלי כו' כמ"ש בי"ד ס"ס צ"ח קדר' שיש בה נ"ט זתים היתר ונפל בה שני זתים א' של דם וא' של חלב כ"א מצטרף עם הנ"ט זיתי היתר לבטל חברו. וכן נ"ט זתים היתר שנפל בהם כזית חלב (למ"ד דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ) ובקדיר' אחרת היה שלשים של היתר ונפל כזית דם ונתערבו בשוגג מותר כיון שהם טעמים חלוקים וה"ה הכא: ה׳ ובס' ח"מ כ' דלא דמי להתם וז"ל דהתם קאמר דשני אסורים מבטלים זא"ז משום דכ"א הוא איסור בפ"ע משא"כ כאן דתרווייהו אסורייהו הוא משום טעם חמץ הנבלע בהם וא"כ שם איסור חמץ על תרווייהו ומה"ט יבטלו זא"ז ומהנראה שאין להקל בזה עכ"ל. אולם דעת מ"א דאין תלוי במה שהן שני מינין אסורים אלא במה שחלוקין בטעמן וכ"כ הרא"ש הובא בש"ך שם ס"ק ל"ג וז"ל דסברא הוא דכל איסור בטיל כשאינו יכול ליתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהי' לו עוד כח ליתן טעם בהיתר עכ"ל. ואע"ג דכאן בין כלי בשר ובין כלי דגים ההגעל' היא משום טעם החמץ הבלוע בהן הרי דגם טעם האיסור שוה דשניהן טעם חמץ הן. צ"ל דסביר' ליה למ"א דטעם החמץ הנבלע בבשר נשתנה טעמו ע"י הבשר וכן טעם החמץ שבדגים נשתנה טעמו ע"י הדגים א"כ שני טעמי החמץ אין שווין ומבטלים זא"ז: ו׳ ויגעיל תחלה וכ' זהו רק חומרא לכתחלה דמה בכך דכלים שבליעתו מעוטה אחר גמר פליטתן יבלע מכלי אחר ניהו דלא סמכי' על מה שהמים רותחים כנ"ל מ"מ הא הכלים אין ב"י או יש במים ס' וגם יפליט הבלוע כמו שכלי שבליעתו מרובה מפליט ואעפ"כ מחמירים לכתחלה וכן מ"ש ולא ישהה יותר מדאי דחיישי' לאחר גמר הפליט' שוב יבלע ממי הגעל' והיינו נמי רק חומרא לכתחלה דמה בכך דהא מה"ט בעי' שיהי' במים ס' או שהכלי יהי' אינו ב"י אלא כל מה דאפשר למיעבד שלא נצטרך לסמוך על נט"ל או מה שיש ס' עבדינן דהא אין מבטלים איסור לכתחלה ואף דהכ' אינו נתכוין לבטל מ"מ הא כ' הט"ז בי"ד סי' קל"ז ס"ק ד' דהיכי דאפשר בענין אחר אף דאין מתכוין לבטל איסור מ"מ אסור: ז׳ ויגעיל היורה תחלה וסוף. הגעלה תחלה משום דהיורה בלוע מחמץ ואין במה שבכלי ס' נגד הכלי כדאי' בש"ע י"ד אם כן יאסרו המים שמגעילים בתוכה הכלים מבליעת היורה ואפ כן כשיגמרו הכלים פליטתן יבלעו ממי הגעלה האסורים מחמת היורה. וגם בסוף אחר גמר הגעלה צריך להגעיל היור' אם רוצה להשתמש בה בפסח דהא שוב בלע היורה ממי הגעל' ומזה לא הבנתי מ"ש הט"ז סס"ק ה' וז"ל ומטעם זה נ"ל ג"כ שהבא להגעיל סכין איסור בקדיר' שע"ג האש והיא גדולה ויש בה ס' עד הסכין יכול ליקח קדיר' כשיר' לזה ולא הוי מבטל איסור לכתחלה עכ"ל דניהו דלענין הכלי שמגעיל אמרי' סברה זו דלא הוי מבטל א"ל משום דאין כוונתו לבטל. אבל לענין כלי שמגעיל בה ע"כ לא אמרי' כן דהא אע"פ שהגעילו היורה תחלה צריך להגעילה גם בסוף. אף דעל ידי הגעלה ראשונה היורה כשרה. מ"מ צריך להגעיל לבסוף דדוקא בכלי שמגעילין הואיל וא"א בענין אחר משא"כ כלים שמגעילים בה הא אפשר להגעיל' שנית וה"ה בקדיר' ודוחק דהט"ז מיירי בקדיר' של חרס דאין לה תקנה בהגעלה מה בכך מ"מ מיקרי לכתחלה. דמי הכריחו להגעיל בכלי חרס. אולם כוונתו לפי המנהג דאין מגעילים כלים בני יומן וא"כ ע"כ דהסכין איסור אינו בן יומו ואם כן כה"ג ביור' אם הגעילו תחלה א"צ להגעילו בסוף כיון דהכלים אינו בן יומו וכמ"ש מ"א. אלא דלפ"ז גם ס' לא היה צריך שיהי' בקדיר' נגד הסכין ולמה הצריך הט"ז שיהי' ס' בקדירה אם אזיל לפי המנהג דאעפ"כ מחמירים בכל החומרים כמ"ש מ"א גם בזה לא הונח לענ"ד. וכ' ח"י בשם ת"ה ואגור כשתוחבי' הכלי לתוך היור' להגעילו אפי' המים מעלי' רתיחה מ"מ ע"י תחיב' זו נחים המים מרתיחתן ולכן יש לזהר שלא להגעיל במהירות עד שיראה ששוב נרתחים המים. וע"ש מ"ש ליישב המנהג. אולם הלא בלא"ה צריך להשהותן עכ"פ שיעור שיפלטו לפי אומד הדעת: ח׳ ע"ס תמ"ז כו' דלא כע"ש שהק' למ"ד דחוזר וניעור בפסח. א"כ מאי מהני ההגעלה. אם יש ס' במים. מ"מ בפסח חוזר וניעור ואז הוי במשהו ולפמ"ש מ"א בטעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור א"ש: תנ״ב:תשצ״ח א׳ (ס"ק ז) יש לזהר כו' עיין בי"ד ר"ל דשם כ' המחבר קערה של בשר שהודח' ביורה חולבות כו' אפי' שניהן בני יומן מותר דה"ל נ"ט בנ"ט דהתירא והקשה הש"ך מדברי הרב"י דהכ'. ולכן כ' דהתם כ' לענין דיעבד וכאן כ' יש ליזהר לכתחלה: ב׳ והיינו דלכתחל' חושש לסבר' רמ"א שם שכ' דכה"ג ל"מ נ"ט בנ"ט דהתיר' דטעם שני. נאסר דהקער' קבל' טעה בשר והי' היתר ויוצא הטעם אל המים והיור' קבל' טעם חלב היתר ויוצא טעם למים א"כ במים בעי שני הטעמים של בב"ח ומתערבים ונאסר טעם השני וחוזרים ונבלעים בכלי א"כ הכא בדיעבד תלוים במחלוקת רב"י ורמ"א דשם: תנ״ב:תשצ״ט א׳ (ס"ק ח) ביחד כו' ואין ס' כו' דאי היה ס' נגד א' אם כן נתבטל טעם א' א"כ אין הטעם שני אוסר לבד דלא כמ"ש בעטרת זקנים דבעי' ס' נגד שניהם עוד כ' בעטרת זקנים דמ"ש בש"ע ביחד הוא לאו דוק' אלא ה"ה בזה אחר זה אסור ודלא כמ"א נלענ"ד דהדין עם המ"א ולשון הש"ע שכ' ביחד הוא דוקא לפמ"ש הש"ך בי"ד סי' צ"ה ס"ק ה' בשם הר"ן דמה"ט יש אוסרים בקערה של בשר שהודח' ביור' חולבת והוא דעת רמ"א שהבאתי לעיל וז"ל דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטות הבשר ופליטות החלב בעצמו שלא באמצעית המים. הלכך לא הוי נ"ט בנ"ט כו' ועוד מאי דשרינן נ"ט בנ"ט לאו משום דסברי דטעם אינו מתפשט והולך עד השלישי דאם כן כו' הלכך דוקא כשטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אמרי' הכי. אבל כאן שטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל. אלא תיכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב מסתבר' וודאי דאסור כדברי סה"ת עכ"ל וכ"ז לא שייך כ"א בתחבן ביחד בפעם א': תנ״ב:ת״ת א׳ (ס"ק ט) שום כלי כו' עיין בטורי זהב במגעיל ע"י צבת גם במ"ש הט"ז ס"ס על הנשים הנוהגים שלא להשתמש בקדירה שהיה מכשירים ע"י עירוי שאין במנהג ההוא ממש: ב׳ וישהא אחר השפשוף מע"לע כ' עליו ח"י לא ידעתי מקום לחומרא זו דכל כלי שאינו ב"י היינו מתשמיש שנשתמש עליו דבר. (דאע"ג דהשפשוף היה ע"י מים רותחים. מ"מ אינו חוזר וניעור איסור ראשון כיון דהיתר הוא ול"ל נעשה נבילה וא"צ מע"לע כ"א מבליע' הראשונה וכמ"ש הש"ך סי' צ"ד ס"ק ך"ב וע"ש בס"ס ק"ג) אם לא שנחוש דע"י השפשוף ברותחי' הבליע איזה דבר שהיה דבוק עליו זו חששה רחוקה הוא עכ"ל. ואולי כוונת מ"א כיון דטעם שצריכים השלחנות הגעלה מבואר בסי' תנ"א סעיף ך' שלפעמים נשפך עליו מרק מן הקדרה כו' ובזה נעשה שלא במתכוין ואין לזה גבול קצוב לכן השוה המדה ונתן גבול מעל"ע מהשפשוף דלפעמים סמוך לשפשוף נשפך עליו מרק כיון דלאו אדעתי' אימתי נשפך עליו והוא חומרא בעלמא ובצירוף טעם השני שכתב מ"א ויהיו מנוגבים מן המים צוננים: ג׳ ועיין בי"ד סי' צ"ב סעיף ז' בהג"ה דאם נפסק הקילוח ל"מ עירוי: תנ״ב:תת״ב א׳ (ס"ק י"א) עושה כו' ושמא בשעת הגעלה לא יתיז שהגעל' נעשה פעם א' ושמא באותו פעם לא יקרה שיתיז עליו. משא"כ התשמיש נעשה כל השנה וברוב התבשילין א"א שלא יקרה שניתז עליו פעם א': ב׳ לכן יעכה כו' דבלי שפה א"א למלאות עד שיעלה המים למעלה מן השפ': ג׳ לכן ידבק שפה חוץ לכלי והשפה של טיט יעלה למעלה משפת הכלי. ועי"ז יכול למלאות היורה עד שיעלו המים למעלה משפת הכלי: ד׳ ונ"ל דה"ה קערות כו' זה קאי במה שהחמיר בכלי ששואבים כו' דגם צד החיצון צריך הגעלה א"כ ה"ה קערות כו' ובכלי שפיהו צר. או י"ל קנים כיון שא"א לשפשף החמץ בעין שבפנים לא מהני הגעלה לחמץ בעין:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א