אין לאכול מצת עשירה המיוצרת היום במפעלים השונים לפי פסיקת הרב מרדכי אליהו והרב יעקב יוסף (בנו הבכור של הרב עובדיה יוסף) זיע"א
סימן תמד – דין ערב פסח שחל להיות בשבת
א י"ד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בּוֹדְקִין לֵיל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וּמְבַעֲרִים הַכֹּל לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּמְשַׁיְּרִין א מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, דִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית זְמַנָּהּ אַחַר הַמִּנְחָה וְאָז אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ לֹא בְּמַצָּה וְלֹא בְּחָמֵץ אֶלָּא בְּמַצָּה עֲשִׁירָה, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָהּ קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית. { הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תס"ב סָעִיף ד' בְּהַגָּה, יְקַיֵּם סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית בְּמִינֵי } ב { פֵּרוֹת אוֹ בְּבָּשָׂר וְדָגִים כְּדִלְעֵיל סִימָן רצ"א סָעִיף ה' בְּהַגָּה. } ב טוֹב לְבַעֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת בִּשְׁאָר שָׁנִים לְבַעֵר אַחַר חֲצוֹת. { וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, יְבַטְּלֶנּוּ } (טוּר). ג אֵין מְבַשְּׁלִין לְשַׁבָּת זֶה ג דַּיְסָא וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ פַּת הַצְּנוּמָה בַּקְעָרָה. { הַגָּה: וְאִם עָבַר וּבִשֵּׁל וְהַמַּאֲכָל דָּבוּק בַּקְּדֵרָה וְאִי אֶפְשָׁר לְקַנְּחוֹ, יֵשׁ } ד { לַהֲדִיחוֹ מְעַט לְהַעֲבִיר הֶחָמֵץ } (מַהֲרִי"ו). ד אַחַר שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת זֶה סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, יְנַעֵר הַמַּפָּה שֶׁאָכְלוּ בָּהּ, וִיקַנַּח הַקְּעָרוֹת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְיִטְמְנֵם מִן הָעַיִן עִם שְׁאָר כְּלֵי הֶחָמֵץ, וְאִם נִשְׁאַר פַּת יָכוֹל לִתְּנוֹ לְעַכּוּ"ם ה עַל מְנַת שֶׁלֹּא לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, דֶּרֶךְ הַעֲרָמָה, וְדָבָר מוּעָט. ה אִם ו נִשְׁאַר חָמֵץ אַחַר שֶׁאֲכָלוֹ, מְבַטְּלוֹ וְכוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, וּמְבַעֲרוֹ. ו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר הֶחָמֵץ בַּבַּיִת אַחַר סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, צָרִיךְ לְבַטֵּל הֶחָמֵץ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְבַטֵּל בִּשְׁאָר שָׁנִים. ז הַהוֹלֵךְ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לָמוּל אֶת בְּנוֹ אוֹ לֶאֱכֹל סְעֻדַּת ז אֵרוּסִין בְּבֵית ח חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּבֵיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזֹר וִיבַעֵר; וְאִם לָאו, ט יְבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ. וְאִם הָיָה הוֹלֵךְ לְהַצִּיל מִן הַנָּהָר וּמִן הַדְּלֵקָה וּמֵהַמַּפֹּלֶת וּמִיַּד עַכּוּ"ם, יְבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ וְלֹא יַחֲזֹר אֲפִלּוּ יֵשׁ י שְׁהוּת. וְאִם יָצָא לְצֹרֶךְ יא עַצְמוֹ, יַחֲזֹר מִיָּד; עַד כַּמָּה הוּא חוֹזֵר, עַד כַּבֵּיצָה, יב פָּחוֹת מִכָּאן מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. ח הָיְתָה לוֹ עִסָה בְּבֵיתוֹ וְהוּא טָרוּד בְּמָקוֹם אַחֵר וְיָרֵא שֶׁמָּא תַּחְמִיץ, מְבַטְּלָהּ בְּלִבּוֹ קֹדֶם שֶׁתַּחְמִיץ; אֲבָל אִם הֶחְמִיצָה אֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל, אִם הוּא אַחַר זְמַן אִסוּרוֹ.
באר היטב – סימן תמד – דין ערב פסח שחל להיות בשבת
א א מזון. כתבו האחרונים דמ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה עסי' רצ"א ס"ג ואם שכח להפריש חלה בערב שבת זו מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו מ"א בסי' תק"ו סעי' ג' ע"כ. וכתב הבאר היטב אשר לפני ונ"ל שיתן המשויר לכהן קטן בענין זה ודו"ק. ולא הבנתי דבריו דמאי מהני זה סוף כל סוף היאך הפריש חלה ודו"ק: ב פירות. ושל"ה בשם הזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה ג'. וכתב מהרי"ל והיה ראוי לעשותה במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן: ג ג דייסא. וטוב לבשל בכלים חדשים. מהרי"ו: ד להדיחו. פי' אע"ג דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מותר כדי להעביר החמץ: ד ה ע"מ. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציאם לר"ה. ולדידן דלית לן ר"ה מותר לצוות לו להוציאם. וליתן לו הרבה בבת אחת. מ"א ט"ז. כתב מהרי"ו שאם אין עכו"ם לכבד את הבית יכבד ישראל ע"י שינוי בבגד. וכתב ב"ח שהמנהג ליתן לכלבים ולא לחזיר: ה ו נשאר. פי' ואין עכו"ם שיקבל ממנו. אם שכח למכור בערב שבת חמצו שיש לו בחדר מיוחד צריך לתת בשבת במתנה לעכו"ם החדר עם מסירת המפתח ואפשר דאפי' מכירה גמורה גם כן שרי כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ. ח"י ע"ש: ז ז אירוסין. היינו אם אירס בערב שבת אז מותר ג"כ לעשות סעודה משא"כ אם אירס קודם אסור לעשות סעודה בע"ש כמ"ש סי' רמ"ט ס"ב מ"א. וה"ה סעודה של סבלונות או סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין ג"כ מיקרי סעודת מצוה. מ"א וח"י. וע' בחות יאיר סי' ט' שהאריך לבאר איזה דבר מיקרי סעודת מצוה ובסוף התשו' כתב ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מא"ל ודאי לא מיקרי סעודת מצוה ע"ש: ח חמיו. ל"ד החתן עצמו אלא דה"ה לאחר שהולך לסעודת מצוה. אחרונים (וח"י העלה דוקא חתן ולא אחר. דהא אפי' כשהולך אצל רבו חוזר): ט יבטלנו. ואם הוא אחר זמן הביעור דאז אינו יכול לבטלו חוזר ומבער וכתב המ"א אם הולך להתעסק במת מצוה אינו חוזר ומבער ובספר אבן העוזר פוסק דה"ה לכל דבר מצוה אינו חוזר לבער והטעם דכתבו התוס' דמשהה חמצו ודעתו לבערו לא עבר עליו בב"י כיון דלאו הניתק לעשה הוא ע"ש: (וע' בספר אלי' רבה מה שתמה על מ"א בזה ובלא"ה במקום מצוה אוקמיה אדאורייתא. אחרונים): י שהות. ואפילו לאחר זמן הביעור שאין יכול לבטל ויש שהות עדיין להציל אפ"ה לא יחזור כ"כ הכ"מ פ"ג מהלכות חמץ ומצה דלא כמ"א שכתב להיפך ע"ש: יא עצמו. אפי' אצל רבו ללמוד מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור. עמ"א וח"י: יב פחות. ואם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן איסור דלא מצי לבטל אפ"ה א"צ לחזור. מ"א וח"י:
מגן אברהם תמ״ד – סימן תמד – דין ערב פסח שחל להיות בשבת
א׳ ומשיירין וכו'. ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה (ש"ג המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו): ב׳ או בבשר ודגים. פי' אם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירו' כמ"ש סי' רצ"א ובשל"ה כ' בשם הזוהר שרשב"י הי' עוסק בתורה במקום סעודה שלישית וכ' מהרי"ל והי' ראוי לעשות במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל: ג׳ וביום השבת יבטלנו. ונ"ל דביום ו' בשעת הביעור א"צ לבטל וכ"מ מל' רמ"א דאל"כ קשה הא כתבו הרב"י בס"ו ומה חידש רמ"א: ד׳ אין מבשלין כו'. טוב לבשל בכלים חדשים (מהרי"ו): ה׳ להדיחו מעט וכו'. פי' אף על גב דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מות' כדי להעביר החמץ עסי' שכ"ג וסי' תנ"ט ס"ד: ו׳ ינער המפה. שהפירורין נדרסין ברגלי' וגם אין בהם שיעור ובטלי' (הרא"ש) עמ"ש סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ב ס"ז: ז׳ ע"מ שלא לצאת. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציא' לר"ה ועסי' שכ"ה ס"ב דלדידן דל"ל ר"ה מותר לצוות לו להוציאם וכ"כ רש"ל בביאורי סמ"ג ע"ש ובעיר המוקפ' מחיצה ומעורבת לכ"ע שרי עמ"ש סי' רנ"ב סס"א ועסי' תמ"ו: ח׳ ודבר מועט. פי' בכ"פ נותן לו מעט אבל הרב' בבת א' אסו' דמוכחא מלתא שנותן לו להוציאם: ט׳ סעודת אירוסין. דין זה הוא במשנה שלימה פ"ג דפסחים וא"כ משמע שמותר לעשו' סעודת אירוסין בע"פ וכ"ש בע"ש דהא מוכח ריש פ' ע"פ דע"פ חמיר מע"ש וא"כ תימה על מש"ל בסי' רמ"ט ס"ב דאסור לעשות סעודת ארוסין בע"ש והוא מהירושלמי והוא חולק על תלמוד שלנו דבפ"ק דכתובות אית' בירושלמי דאסור לישא בע"ש מפני כבוד השבת ובגמ' דידן לא חיישי' לזה, ומ"מ צ"ע היאך יחלוק הירושלמי על המשנה דמותר לעשות סעודת אירוסין לכן נ"ל דה"פ אסור לארס בע"ש הדא דאיתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש) אבל לארס מותר (פי' מותר לארס בע"ש שמא יקדמנו אחר) ואז מותר ג"כ לעשות סעוד' וכמ"ש רמ"א שם דסעוד' שזמנ' קבוע בע"ש וסעודת סבלונות שהיא סעוד' שניה שאחר סעודת ארוסין היא ג"כ סעודת מצוה (ב"ח) וכ"מ בגמ' ורא"ש וטור וכ"כ הריב"ש סי' ר"ס דלא כב"י וכ' רמ"מ סי' ק"ט דסעודת סבלונות שעושין באשכנז בליל' שקודם החופ' שהחתן משלח סבלונות קודם אכיל' אף על פי שעדיין לא נתארס מקרי סעוד' מצוה עכ"ל ובמדינות אלו ששולחין סבלונות זמן רב קודם החתונ' ועושין סעוד' שקורין סעודת קנין צ"ע אי מקרי סעודת מצוה ונ"ל דמקרי סעודת מצוה: י׳ בבית חמיו. וכ"ה במשנה משמע דדוקא החתן אינו מחויב לחזור דא"א לקיימה ע"י אחרים ולכן קאמר בירוש' דעדיפא מת"ת ע"ש וכדאמרי' פ"ק דמ"ק דמצו' שא"א לקיימ' ע"י אחרים עדיפא מת"ת אבל אדם אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור דהא אפי' הולך אצל רבו צריך לחזור עבב"י והרמב"ם כ' מי שיצא לעשו' מצוה או לאכול סעוד' של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דלא ס"ל לחלק בין מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים או א"א לעשות ע"י אחרים: י״א יבטלנו בלבו. דבמקום מצוה אוקמוה אדאוריית' ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עש' ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ומ"מ נ"ל דמת מצוה עדיף מהשבתת חמץ דהא דחי אפי' פסח שיש בו כרת ועסי' תרפ"ז איז' נקרא מ"מ, ונ"ל דאפי' יש חמץ בביתו בפסח שעובר בלאו אפ"ה מ"מ עדיף כדאי' פ"ג דברכות דשב ואל תעשה עדיף: י״ב אפי' יש שהות. והטעם דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי (מ"מ ורש"י ור"ן) וא"כ משמע דבשעה ו' יחזור דל"מ בטול ונ"ל דוקא כשברי לו שיכול להציל אח"כ אבל מספיק' לא יחזור דספק נפשות דוח' אפי' שבת החמורה: י״ג לצורך עצמו. והטור כ' דאפי' מערב כדי לילך ללמוד אצל רבו מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור וכ' בש"ג הטעם דה"נ מצי ללמוד בביתו ולקיים המצוה ג"כ עכ"ל וק' דהא מותר לכהן לטמא בבית הפרס דרבנן כדי לילך ללמוד לפני רבו אף על פי שיש לו רב בעיר דלאו מכל אדם זוכ' ללמוד כדאי' פ"ק דע"א וא"כ ה"נ דרבנן הוא וי"ל דעכ"פ יש כאן איסור דאורייתא בחמץ הזה אם לא היה מבטלו א"נ שאני הכא שיכול לחזור לביתו ולילך אח"כ לרבו ללמוד וא"כ דברי הש"ג אין עולים כהוגן ועמ"ש סי' תט"ו דפעמי' מערבין לדבר הרשות ולזה נתכוין הטור כגון שמערב ברגליו וכ"ה בהדיא בפירש"י ונ"ל דהרא"ש היה לו גירסא אחרת ברש"י ע"ש: י״ד פחות מכאן. אבל אם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן אסורו דלא מצי לבטולי אפ"ה א"צ לחזור (כ"מ בתוס') ועמ"ש סי' תמ"ב ס"ז:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תמ״ד
א׳ ומשיירין מזון ב' סעודו'. הב"י הביא דברי הרי"ף ומה דקשה עליו ומה שתי' עליו ולעד"ן דהרי"ף מפ' בפ' א"ע דמ"ש ר"א ב"צ חולין בזמנן לאו כל החולין קאמ' אלא מה שיצטרך לבער מן החולין דהיינו אחר מזון שתי סעודות דהוא משייר בע"ש בריוח גדול דהכי משמע טעמ' דידי' והיינו שיש ג' מחלוקו' דת"ק סבר מבערין הכל מלפני שבת ובודאי צריך לשייר ב' סעודו' אלא דמשער כ"כ בצמצו' באופן שלא יצטרך לשום ביעור בשבת כי ס"ל שיש איסור לעשות ביעור בשבת וחכמי' ס"ל בזמנן דהיינו כיון שעיקר זמן הביעור בי"ד יש לעשות כן אפי' בשבת ובע"ש לא יבער כלל וראב"צ ס"ל דיש עכשיו זמן ביעור אפי' בע"ש אלא דיש חילוק דמידי דל"צ כלל בשבת כגון תרומה שאין זמן אכילתה קבוע' בשבת יבער בע"ש אבל חולין דהיינו במה דצריך לשבת ישייר בריוח באופן שיבא ודאי לידי ביעור בשבת זה יעשה בשבת דאי תימה כל החולין יבער בשבת ק' מ"ש מתרומה וזה מדוקדק מל' הבריית' שאמר ראב"צ פ"א כו' הגיע עת לבער את החמץ דק' למה אמר החמץ בה"א הל"ל הגיע עת ביעור חמץ אלא ודאי דעל החמץ הנשאר קאמר אבל עיקר החמץ נתבער מע"ש ומ"ה שפיר קאמר רי"ף דס"ל לראב"צ כר"א ברתות' דר"א ברתות' אמר בפי' כן דמשיירים ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דקש' האיך תלוי בזה שיעור האכילה דשיעור האכילה הוא דין השייך בלא שבת ותו ק' דל"ל כלל לו' משיירין מזון כו' דודאי גם חכמים ס"ל כן אלא ע"כ דה"ק ומשיירין מזון ב' סעודות בריוח כדי לאכול עד ד' שעות והיינו אפי' שיעור שאינו מצומצם והמותר יבער בשבת וא"כ דברי הרי"ף הווי' כרמב"ם וכדברי הטור והכל ניחא ברווחא לפע"ד הך ביעור דשבת במה שנשאר צ"ל דהיינו שמבערו מן הבית קודם זמן איסורו אבל לא שאר השבתה מהעולם כדמוכח בסי' תמ"ו ע"ש: ב׳ דסעודה ג' זמנה אחר המנחה כצ"ל: ג׳ קודם שעה י'. דמשם ואילך אסור לאכול פת כמ"ש סי' תפ"א ומצה עשירה פי' שנלושה במי פירות: ד׳ דייסא כו'. כי יצטרך הדחה אחר האכילה בשבת: ה׳ לר"ם כו'. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר שרי ליתן לו אפי' הרבה אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום: ו׳ וכופה עליו כלי. פי' אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו: ז׳ צריך לבטל החמץ כו'. תמהתי על אשר לא כתבו שצריך לבטל בליל י"ג ולברך על הבדיקה אע"פ שאינו אור לי"ד ואפשר שזה נכלל במ"ש מבערי' הכל לפני השבת ר"ל כדין ביעור ביום י"ד והשייך קודם לו. ח׳ סעוד' אירוסין. בגמ' פליגי ר' יהודה ור"י בסעודה שניה של אירוסין דלר"י רשו' ולר"י מצוה ופירש"י סעודה שני' כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם וקי"ל כר' יוסי ורמב"ם לא נקט השני' שהי' נקראת סבלונות אלא סתם אירוסין והיינו תרוייהו דשייכים זה אח"ז בזמן האירוסין והטור נזהר וזכר בפי' הראשונה של אירוסין או של סבלונות פי' השני שאחרי' והב"י הבין דסבלונות היא מלתא אחריתא ואינה נקראת שניה של אירוסין ומ"ה כ' דהטור פוסק כר"י ואישתמיטתיה דברי רש"י: ט׳ ואם יצא לצורך עצמו. הקשה הרא"ש דהא אין מערבין כלל לדברי הרשות ופי' בשם ירושל' דהיינו שהולך אצל רבו ללמוד כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי סעודת אירוסין ושחיטת פסחו ומילת בנו ואיני יודע למה לא העתיק זה בש"ע ומשמע פשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד דאין חוזר אלא עד כביצ' ובלבוש רוצ' להחמי' דבדבר רשו' חוזר אפי' בחצי ביצה ואין לו שום ראי' והוא עצמו כ' דאין משמעות המשנ' כך אלא שרוצ' לחלק ג' חלוקים דהיינו בין מצוה ולימוד לענין אפי' כביצה ועוד חילק בפחות מכביצה בין ללמוד ובין רשו' ואינו כן דאין כאן אלא ב' חלוקים דהיינו מצוה ולימוד ותו לא וע"כ כ' ל' לצורך עצמו בהולך אצל רבו: י׳ הית' לו עיסה. פי' אפי' אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאות' שעה עדיין לא החמיץ הוה דינו כמו קודם זמן איסורו
ספר מחצית השקל על אורח חיים תמ״ד
תמ״ד:תרמ״ד א׳ (ס"ק א') ומשיירים כו' יפסיק כו'. וכתב מגן אברהם לעיל סי' רצ"א ס"ק וי"ו וז"ל ויקום וילך מעט וימתין מעט בנתים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתן דהוי כסעודה א' עכ"ל: תמ״ד:תרמ״ה א׳ (ס"ק ב) או בבשר כו' פי' אם י"ל כו' כוונתו לבל תטעה בלשון הש"ע דפירות ובשר ודגים שוין לצאת אדרבה הא רמ"א הקדים פירות לבשר ודגים קמ"ל דהל' לאו דוקא דאם אפשר בבשר או דגים עדיף מפירות. ובח"י כתב דלשון רמ"א דוקא דבער"פ עדיף לעשות בפירות דאין משביעין כ"כ כמו בשר ודגים ואינו מוכרח בפרט דאינו אוכל כ"א דבר מועט. במצה מבושלת דמותר לאכלה בערב פסח כיון דאין יוצאים בה בלילה וכמ"ש סי' תס"א סעיף ד'. וכתב הפר"ח הא דכתב דצ"ל קודם שעה יו"ד היינו באוכל מצה עשירה משום דאסור לאכול פת משעה יו"ד ואילך כדלקמן סי' תע"א אבל פירות ובשר ודגים מותר אפי' לאחר שעה יו"ד. מ"מ בין אוכל מצה עשירה או פירות ובשר ודגים לא יאכל יותר מכזית כיון דסגי בזה לצאת ידי סעודה ג'. וע"ל ר"ס רצ"א בש"ע ומ"א דמשמע לכתחלה בעי' יותר מכביצה: תמ״ד:תרמ״ו א׳ (ס"ק ג) וביום כו' ונ"ל דביום וי"ו כו' אין צריך אבל בליל י"ג בשעת בדיקה וודאי צריך לבטל וכ"כ הט"ז ס"ק ז': ב׳ וכ"מ מל' רמ"א והיינו מדלא כתב וגם ביום השבת יבטלנו ומ"ש מ"א דאל"כ קשה כו' היא ראייה אחרת. ומה חידש א"ו לדיוקא אתי דוקא ביום השבת אבל לא ביום ו' בשעת הביעור: תמ״ד:תרמ״ז א׳ (ס"ק ד) אין כו' בב"ח ובפר"ח הוסיף וז"ל אני נוהג בביתי לבשל בקדירו' חדשות ומוכנות לפסח ובכף חדשה מוציאים התבשיל מן הקדירה ומניחים בקערה של חמץ כו' עכ"ל והטעם נלע"ד דהא דאין מבשלים דייסא הוא מפני שנדבק בקדירה. וניהו דקדירה בלוע מותר להשהות בפסח כמ"ש רסי' תנ"א אבל מה שהוא דבוק והוא בעין צריך קינוח וביעור. וכדי שלא יצטרך לקנח בשבת אין מבשלים דייסא אלא בשר וכדומה שאינו נדבק: ב׳ אלא שמהרי"ו חשש שלפעמים גם מבשר וכדומה נשאר מעט דבוק ובשלמא אי נתבשל בקדירה חדשה מה בכך הא אין בדיבוק חימוץ גמור משא"כ אי היו מבשלים בכלי חמץ א"כ הבשר שמתבשל בו מקבל מהחמץ הבלוע בקדירה ונעשה גם הבשר חמץ. ואם היה נשאר דבוק מהבשר היה צריך שוב קינוח לכן מבשלים בכלי חדש. ולכן הוסיף הפר"ח כיון שדרך לאכול הבשר בקערה חמוצה דהא אוכלים עמו לחם חמץ. א"כ אם יערה מקדירה חדשה המוכנות לפסח בעוד התבשיל חם לקערת חמץ ניהו דבדיעבד ל"ל בה אבל לכתחלה אין לעשות כן כמבואר בי"ד סי' ק"ה סעיף ג' בהגה משום דהבל העולה מחברן. ועולה הבל חמץ לקדירה של פסח (וע"ש בפליתי) לכן מוציאים בכף חדשה וכ"ש שא"א להוציא בכף חמץ: תמ״ד:תרמ״ח א׳ ס"ק ה להדיחו כו' אע"ג דאסור כו' לכן אם אפשר על ידי קינוח עדיף טפי. ומכל מקום נלע"ד אם אפשר להדיח על ידי גוי עדיף אם אי אפשר בקינוח ועכ"פ יזהרו שע"י ההדחה לא יבואו לידי מלאכה דאוריית' דהיינו ע"י סדין וכדומה: תמ״ד:תרמ״ט א׳ ס"ק ו ינער כו' עמ"ש סי' תל"ד דפרורים ממילא בטלי: ב׳ וסי' תמ"ב סעיף ח' בשני חצאי זתים דאם א"א לבטלו צריך ביעור היינו משום דע"י כיבוד נדבקים יחד ויהיה כזית והיינו דוקא בפרורי בצק. ולא בפרורי לחם דאין מתדבקי' כמ"ש מ"א סי' ת"ס ס"ק ב': תמ״ד:תר״נ א׳ ס"ק ז ע"מ כו' פי' שנתנן לו סתמא כו' כן מבואר ר"ס שכ"ה דאם אינו מצווה לגוי להוציא מותר: ב׳ דל"ל ר"ה ולא הוי רק כרמלית דליכא רק שבות דרבנן מותר ע"י גוי דהוי שבות דשבות במקום צורך מצוה לבער החמץ. וכתב מ"א לעיל סי' שכ"ה ס"ק וי"ו דמכל מקום אסור לישראל ליתן לגוי בידו כיון דאפשר בלא"ה שיאמר לגוי שיקחהו מה לו לישראל לעשות חצי מלאכת שבות דהיינו העקיר' של ההוצא': ג׳ עמ"ש סי' רנ"ב דבמוקף חומה דוקא במכירה אסור ע"ש כ' בח"י אם שכח למכור החמץ ליתן לגוי החדר עם החמץ במתנה ביום שבת ואם אינו מאמין לגוי ואולי יחזיק בו ולא יחזיר לו אחר הפסח אפשר דאפי' מכירה שרי כיון דאין כוונתו רק לסלק איסור חמץ: ד׳ וע' סי' תמ"ו ר"ל אם אפשר לבער בשבת בענין אחר: תמ״ד:תרנ״א א׳ (ס"ק ח) ודבר מועט פי' בכל פעם כו' וכ' פר"ח דשיעור סעודה אחת הוי דבר מועט: תמ״ד:תרנ״ב א׳ (ס"ק ט) סעודת כו' דהא מוכח ר"פ ע"פ כו' דתנן ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ופריך מאי ארי' ערבי פסחים אפי' ע"ש ועי"ט נמי דתני' לא יאכל אדם בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה כו' דברי ר' יהודה ור"י מתיר ומשני ל"צ אלא לר' יוסי דבער"פ מודה משום מצה. רפ"א אפ"ת ר"י התם מן המנחה אסור והכא בער"פ אפי' סמוך למנחה אסור עכ"ל הגמ' הרי דלכ"ע ער"פ חמיר לענין אכילה ביום מערב שבת. מפני כבוד השבת. שיאכל סעודת שבת לתיאבון וה"ה דסעודת אירוסין אסור ובגמרא דידן ל"ח לזה כדאיתא ריש כתובות דף ה' ע"א ונתן טעם אחר ולדידן קי"ל דמותר כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ס"ד וה"ה סעודת אירוסין שרי לדידן: ב׳ לכן נ"ל דה"פ כו' דמשכחת לה דגם הירושלמי מודה אם אירס בע"ש מותר לעשות גם סעודה בע"ש וכה"ג מיירי מתני' דלא כמו שנראה מדברי רמ"א סי' רמ"ח דבכל גווני אסור סעודת אירוסין בע"ש: ג׳ קבוע בע"ש מותר כצ"ל: ד׳ וסעודת סבלונות כו' דהש"ס פריך על מתני' הנ"ל והא תניא ההולך לאכול סעודת אירוסין בב"ח חוזר מיד ואר"י הא ר' יהודה דס"ל בברייתא שם. דהוי רשות ומתני' ר"י דס"ל דהוי מצוה. והשתא דאר"ח מחלוקת בסעוד' ב' אבל סעודה א' ד"ה מצוה אפ"ת הא והא ר' יוד' ול"ק הא בסעודה א' הא בסעודה ב'. ובתר הכי תני' סעודת סבלונות ר' יודא אומר רשות ורי"א מצוה. וכ' הטור וז"ל ההולך כו' לאכול סעודה ראשונה של אירוסין או של סבלונות כו' אם יכול לחזור כו' והבין הרב"י דסעוד' אירוסין ושל סבלונות הם תרי עניני. ובסעודת אירוסין גופא יש סעודה א' ושני. ולפ"ז מ"ש הטור לאכול סעודה א' של אירוסין בא למעט סעודה שנייה והיינו כר"י אע"ג דקי"ל ר"י ור"י הלכה כר' יוסי. לזה כ' הרב"י כיון דלר"י א"ש בין משנה ובין ברייתא (כצ"ל דבריו) לכן פסק כוותי' וסעודת סבלונות פסק דהוי מצוה כרבי יוסי וכהכלל דהלכת' כוותיה נגד ר' יודא אבל הב"ח חולק. דסעודת אירוסין וסבלונות חדא היא וסעודה שניה של אירוסין היא נקראת סעודת סבלונות ופלוגת' דברייתא שנייה בסעודת סבלונות היא עצמה הפלוגתא שבברייתא ראשונה בסעודה שניה כדאמר ר"ח א"כ א"ש פסק הטור דפסק כר' יוסי. ולכן כ' לאכול סעודה א' של אירוסין או של סבלונות והיא נקראת סעודה שניה של אירוסין שניהם הוי מצוה: ה׳ צ"ע אי מקרי סעודת מצוה. ר"ל הסעודת קנין אבל בלילה שקודם החופה במדינתינו שאין שולחים באותו לילה סבלונות ודאי לא הוי סעודת מצוה וכ"כ מ"א ר"ס תקנ"ח: תמ״ד:תרנ״ג א׳ (ס"ק י) בבית כו' דעדיפא מת"ת דאהא דתנן התם ההולך לשבות שביתת הרשות יחזיר מיד והוא מ"ש בש"ע סוף סעיף זה מפרש בירושלמי שהולך להניח עירובי תחומין לילך אצל רבו או למי שגדול ממנו בחכמה וסיים כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד. דקרי לי' רשות גבי מל בנו וסעודת אירוסין ולגבייהו אם יחזור ויבער יתבטל מן המצוה לא יחזיר ודי לו לבטל החמץ ולילך אצל רבו לא הותר לו אלא צריך לחזור מיד: ב׳ וכדאמרינן פ"ק דמ"ק (דף ט' ע"א) דרמי קראי אהדדי כתיב פלס מעגל רגליך. וכתיב אורח חיים פן תפלס. ומשני כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן כו': ג׳ אבל אדם אחר כו' דהא אפי' הולך אצל רבו כו' ר"ל דבאדם אחר הוי מצוה שאפשר להתקיים ע"י אחרים כה"ג ת"ת עדיף והא אפי' הולך אצל רבו דהוי ת"ת צריך לחזור כ"ש אדם אחר ההולך לסעודת אירוסין משמע דלא ס"ל לחלק כו' דהא לא כ' בבית חמיו והראי' מן הירושלמי. אפשר דלא ס"ל כהירושלמי וס"ל הטעם כמ"ש מ"א בס"ק י"ג בשס ש"ג. או ס"ל כפירש"י דשביתת הרשו' לא לילך אצל רבו אלא לצורך עצמו וע"ל ס"ק י"ג: תמ״ד:תרנ״ד א׳ (ס"ק יא) יבטלנו כו' מצוין בטעות וקאי ארישא ההולך לדבר מצוה משא"כ במילה ואינך לא הבנתי הא גם מילה אפי' שלא בזמנה כל שעתא עובר וכמ"ש מ"א לעיל סי' רמ"ט ס"ק ה' דמה"ט מותר לעשות סעודת מילה שלא בזמנה בע"ש דהוי זמנה קבועה וכ"כ לקמן סי' תקס"ח ס"ק יו"ד מדברי התו' ע"ש. ולכאורה עלה ברוחי ניהו דגם אם עבר יום ח' החיוב על האב למוהלו מ"מ אין בו חיוב דאורייתא. דהא בקידושין דף כ"ט ילפינן דהאב חייב למול בנו מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלקים והא אברהם מל יצחק ביום ח'. ניהו דהבן עובר כל היום כשיגדיל מקרא דוכל ערל זכר אשר לא ימיל בשר ערלתו ונכרתה. אבל על האב אין חיוב מן התורה. אבל מלשון רמ"א בי"ד סי' רס"א בהג"ה ובד"מ שם בשם הכל בו משמע דהוי עשה דאוריי על אב וב"ד. וכן משמע מתוס' דקידושין שכתבו דמה"ט הוי מ"ע שלא הזמן גרמא דמן יוס ח' ואילך אין לה זמן קבוע הרי דקראו מה שהחיוב על אב למול מ"ע שאין הזמן גרמא. דהא דחי אפי' פסח שי"ב כרת כדאיתא בברכות דף י"ט ע"ב דדרשי' מולאחותו דמטמא למת מצוה אפי' הולך לשחוט פסחו. ואע"ג דגם עשה דתשביתו דוחה פסח אם הוא מתחלת שש. ה"ט דתשביתו כל שעתא עובר והא מעלה זו יש גם למת מצוה ולכן ס"ל למ"א מסבר' ידעדיף מעשה מתשביתו. שעובר בלאו. דבער"פ ליכא לאו רק עשה דתשביתו אע"ג דבלא"ה כ' מ"א סי' תמ"ו בשם התו' דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר היינו דוקא אם אינו יכול לבער עכשיו וע"ש סי' תמ"ו סס"ק ב': ב׳ דשב וא"ת עדיף דשם בברכות אמרי' המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק ופריך דנילף ממת מצוה דדוחה פסח והיינו משום כבוד הבריות דקבורת מ"מ הוי כבוד הבריות. וה"ה דלא יהיה צריך לפשוט כלאים בשוק משום כבוד הבריות ומשני שאני פסח דהוי שב וא"ת לכך דוחה משא"כ כלאים אע"ג שכבר לבש הוי קום ועשה ע"ש ברש"י וה"ה הכא: תמ״ד:תרנ״ה א׳ (ס"ק יב) אפי' כו' ונ"ל דוקא כשברי כו' אבל הכ"מ כ' דנ"ל אפי' ברי לו מ"מ לא יחזור דלמא יטרוד בביעור חמץ ויתבטל מהצלות נפשות וכ' דאפשר גם רש"י והמ"מ מודים ע"ש: תמ״ד:תרנ״ו א׳ (ס"ק יג) לצורך כו' פ"ק דע"ז דף י"ג ע"א: ב׳ אם לא היה מבטלו. ור"ל דעיקרו דבר תורה וגם כשבא הנידון לידו הוי דאורייתא אלא שהוא עושה שיהיה איסור דרבנן: ג׳ וא"כ דברי הש"ג אין עולים כו' היינו לפי תי' השני דהא הש"ג נתן טעם שיכול ללמוד בביתו. ומ"א הוכיח דע"כ הטעם משום שאין הביטול תורה כי אם לפי שעה ואפי' אין יכול ללמוד בביתו: ד׳ כגון שמערב ברגליו. דכ' מ"א שם בשם הרשב"א דדוקא במערב בפת אין מערבים כ"א לדבר מצוה משא"כ כשמערב ברגליו וע"ש הטעם: ה׳ ולזה נתכוין הטור שכ' וז"ל ההולך לעשות עירוב כדי לילך לצורך דברי רשות חוזר מיד ואפי' הולך לערב כדי לילך ללמוד כו' עכ"ל. ויקשה איך כ' לעשות עירוב לצורך דברי רשות הא קי"ל אין מערבים אלא לצורך מצוה אע"כ מיירי במערב ברגליו דמותר אפי' לדבר הרשות: ו׳ וכ"ה בהדי' בפירש"י ונ"ל דהרא"ש ה"ל גרס' אחרת כו' דרש"י כ' ההולך לשבות שביתת הרשות. שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כו' לדבר הרשות עכ"ל הרי דמיירי דמערב ברגליו. והרא"ש שהק' על רש"י וכ' וז"ל רש"י פי' דס"ל מערבים לדבר הרשות ולא נהירא דא"כ הוי סתם משנה דלא כהלכתא כו' ובירושלמי מפרש כו' ההולך אצל רבו כו' עכ"ל וע"כ צ"ל דה"ל גרס' אחרת ברש"י דלגרסתינו לק"מ דמערב ברגליו מותר לדבר הרשות. והיינו לפי מאי דס"ל למ"א דעל הרשב"א דבמערב ברגליו מותר לדבר הרשות אין חולק. אולם התוס' שם דף מ"ט ד"ה לשבות כו' העתיקו לשון רש"י כפי שהוא גרסתינו שהיה. הולך להחשיך על התחום כו' ואפ"ה הקשה דתיקשי למ"ד אין מערבין אלא לד"מ וע"כ צ"ל דפליגי מל הרשב"א בזה. תמ״ד:תרנ״ז א׳ (ס"ק יד) פחות כו' כ"מ בתוס' דף מ"ט על מאי דס"ל לרבנן שם ביצא חוץ לירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ולא עבר צופי' צריך לחזור ולשרפו בפני הבירה וס"ל לרבנן דבחמץ השיעור הוא לחזור כביצה דוקא אבל בשר קודש אף בכזית צריך לחזור. וכ' התוס' הטעם דבחמץ א"ל תקנת' לבטל לא החמירו עד כביצה. אבל בשר קודש דל"ל תקנת' בביטול לכן החמירו בכזית הרי דאפי' בשר קודש דל"ל תקלה בביטול אפ"ה על פחות מכזית אינו חוזר ה"ה בחמץ לאחר זמן איסורו אע"ג דאינו יכול לבטל הדין כן:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א