סימן תמא – דיני מי שהלוה על חמץ
א עַכּוּ"ם שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ וּמִשְׁכְּנוֹ א בְּיָדוֹ, וְאָמַר לֵיהּ ב מֵעַכְשָׁו יְהֵא שֶׁלְּךָ אִם לֹא אֶפְרַע לְךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, ג מֻתָּר אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע עַד אַחַר הַפֶּסַח; דְּמִשֶּׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, נִקְנָה לוֹ לְמַפְרֵעַ וְהָוֵי לֵהּ חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם. ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לְעַכּוּ"ם עַל חֲמֵצוֹ, אִם מִשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן אֲפִלּוּ אַחַר הַפֶּסַח וְלֹא פְּרָעוֹ, אֲפִלּוּ אֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו ד אָסוּר, מִשּׁוּם דְּקָנֵי לֵיהּ לְמַפְרֵעַ. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְאֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו, מֻתָּר.
באר היטב – סימן תמא – דיני מי שהלוה על חמץ
א א בידו. ואם הקנוהו לעכו"ם בקנין או אג"ק אע"פ שלא מסרו לו עד אחר פסח אם אינו באחריות הישראל שרי. ש"ג: ב מעכשיו. ואם לא הלוהו רק שאמר ליה אם לא אעשה דבר פלוני יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהוי ליה אסמכתא (ולדעת הראב"ד אין דין אסמכתא בעכו"ם). ודע דאם חסר אחת מאלו בבות אסור. פירוש שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אע"פ שהוא ביד עכו"ם וצ"ע אי לא אמר ליה מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו. דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה מ"א. וח"י כתב דראוי להחמיר לפדותו ע"ש. ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבד לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו: ג מותר. ואם מכוון בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור דה"ל כמטמין בידו. ט"ז ע"ש: ב ד אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דעדיין היא ברשות עכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו. מ"א והח"י חולק עליו ע"ש. וישראל הממשכן לחבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון מחבירו בלא מעכשיו. מ"א. וט"ז בסי' תמ"ג ס"ק ד' כתב דהלוה חייב לבער:
מגן אברהם תמ״א – סימן תמא – דיני מי שהלוה על חמץ
א׳ ומשכנו בידו. אבל אם לא משכנו ביד העכו"ם רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל אף על גב דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריו' על ישראל דאסור (הרא"ש) ובש"ג כ' אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אף על פי שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי והוא שלא יהא באחריות ישראל עכ"ל ועבח"מ סי' קכ"ג סי"ד דצריך לקנות בסודר של העכו"ם: ב׳ וא"ל מעכשיו. ואם הגיע הזמן קודם פסח אפי' לא א"ל מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם (ראב"ד) והמ"מ כ' שדעת רוב מפרשי' האחרונים שהכל תלוי במעכשיו וכן נראה מן ההלכות וב"ה והר"י אבן גיאת וכן עיקר עכ"ל וכ"מ דעת הרב"י בש"ע: ואם לא הלוהו עליו רק שא"ל אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דה"ל אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע דדוקא במשכון מהני מעכשיו ועמ"ש סי' תמ"ח ס"ג אי אזלי' בתר דיניהם: ג׳ ולא פרעו מותר. וקשה נימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו כדאמרי' גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עליה וי"ל דהכא כיון דמחוסר ממונא לא אמרי' הואיל (ר"ן) ונסתפק הב"ח אם מותר לכתחלה ללות עליו מעכו"ם באופן זה דלא מהני תי' זה אלא בדיעבד: קשה הא אפי' הניחו ביד עכו"ם מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאי' בח"מ סי' ע"ב וא"כ ה"ל ברשות ישראל וי"ל דה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש סי' ת"מ א"נ בדיניהם דיינינן ליה כמש"ל: ודע דאם חסר א' מאלו הבבות דאמרי' אסור פי' שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אף על פי שהוא ביד העכו"ם וצ"ע אי לא א"ל מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו דאל"כ פורע חובו מאיסורי הנאה ודמי למי שאנס המלך גורנו בחובו שחייב לעשר כדאי' בחולין פי"א: ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבדו לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו: אבל אם לא הלוה לו עליו רק שנתנו לעכו"ם במתנה כגון שא"ל אם לא אעשה לך דבר זה ביום פלוני יהיה חמץ שלך מעכשיו כמש"ל א"צ ליתן דמיו לעכו"ם ולבערו דאפי' אמרת דלא קנהו העכו"ם מ"מ הישראל לא משתרשי ליה מידי אבל אם הוא ביד הישראל אסור ליתנו לו דהא אסור בהנאה ואסור ליתנו לאחרים: ד׳ אין אחריותו עליו אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשו' העכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו וכמ"ש סי' ת"מ: ה׳ משום דקני ליה. וא"כ אפי' לא משכנו בידו אם הקנהו לו במעכשיו אסור וכמש"ל: ו׳ אבל אם לא א"ל וכו' מותר. דקי"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון (הרא"ש) ול"ד למ"ש בי"ד סי' ק"כ ס"ט לענין טביל' כלים דספיק' הוא דהתם טעמ' משום דנראה כשלו ועבח"מ סי' רנ"ג סס"כ בהג"ה נ"ל אף על פי שנרא' מדעת העכו"ם שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו לו בפי' ועבח"מ סי' ע"ג ומשמע מזה דישראל הממשכן ביד חבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון, ועמ"ש סי' תמ"ג:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תמ״א
א׳ ומשכנו בידו. דאל"כ אין היתר דב"ח מסתמא מכאן ולהבא הוא גובה פי' ולא חשבי' ליה למפרע כאלו היתה של עכו"ם בפסח דהא בעי' שיאמר הישראל מעכשיו דאל"כ לא קני ליה עכו"ם וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור וכן נמי אם לא משכנו בידו אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על הישראל כ"כ הרא"ש: ב׳ מותר אפי' לא הגיע כו'. אבל הגיע הזמן קודם הפסח מותר אפי' בלא מעכשיו כ"ד הראב"ד והרא"ש ודלא כרבינו אפרים ולענין היתר הלואה מעכו"ם על חמצו לכתחלה נלע"ד באם הוא מכוין בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור להלות דזה ה"ל כמטמין ביד עכו"ם דכ' רמב"ם רפ"ד ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הטמינו או הפקידו ביד עכו"ם ואם נתכוין לפדותו קודם הפסח ונמשך אח"כ שאינו פודיהו קודם הפסח נראה שאין זה בכלל מ"ש ס"ס ת"מ דהמפקיד חייב לבערו כפי שביארנו בו לדעת הרמב"ם והר"י דשם אינו אלא פקדון וכ"ז שירצ' ישראל יוכל ליקחנו משא"כ כאן בהלואה עליו דאין סברא לומר שנכריחנו לפדותו שמא ירצה לפדותו אחר הפסח דלמה נכריחנו לפדותו דאם לא יפדה קודם פסח שוב א"א לו לפדותו אחר הפסח דאז יהיה אסור דלמפרע הוא שלו וא"כ הוי כאלו נחלט מהיום לעכו"ם בעד מעותיו כנלע"ד: ג׳ אפי' אין אחריותו עליו כו'. בגמרא אמרי' עכו"ם שהשכין פת אצל ישראל אינו עובר עליו ופירש"י בפסח דסבר גם ישראל מעכו"ם לא קני משכון ואם א"ל הגעתיך עובר עליו ומפרשי' לה דאמר מעכשיו הגעתיך ופירש"י מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואע"ג שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה עכ"ל ולפ"ז ק' על הטור שזכר הדין שאחר הפסח ולא זכר הדין ששייך בפסח דחייב לבערו אם א"ל העכו"ם מעכשיו אע"ג דאין האחריות עליו ונראה שהטור כלל דבר זה במ"ש שאם האחריות על ישראל אפי' בפיקדון בעלמא חייב לבער והיינו בימי הפסח וא"כ ק"ו הוא למ"ש באומר העכו"ם מעכשיו ואע"פ שאין בו אחריות דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וחמיר טפי מאחריות של ישראל דשם אין שום צד שיהיה החמץ עצמו של ישראל כנלע"ד:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תמ״א
תמ״א:תרי״ג א׳ (ס"ק א) ומשכנו כו' לא גרע כו' ברשות ישראל. ר"ל שהאחריות על ישראל דישראל עובר עליו כמ"ש סי' ת"מ: ב׳ ובש"ג כ' כו' בקנין ור"ל קנין סודר. ודע דהש"ג אינו חולק על הרא"ש ושניהם לד"א נתכוונו. אלא שהרא"ש סתם דבריו. והש"ג ביאר הדבר יותר כנודע מחלוקת רש"י ור"ת. דרש"י דפסק כר"ל דבישראל משיכה קונה מן התורה א"כ בגוי מעות קונה ולא משיכה ור"ת פסק כר"י דבישראל מן התורה מעות קונה ולכן בעי' גוי דוקא משיכה. והרא"ש ס"ל כר"ת דבגוי בעי דוקא משיכה. א"כ הא דכ' הרא"ש אבל אם לא משכנו כו' ל"ג מחמצו של גוי ברשות ישראל דאסור משמע דאין איסורו כ"א מצד שהאחריות על ישראל ת"ל דהוי חמצו של ישראל. ניהו דא"ל מעכשיו וא"כ אם לא פרעו אחר הפסח איגלאי מלתא למפרע דמיד בשעת הלואה הוי של גוי והוי כמוכרו לגוי בשעת הלואה מ"מ במאי קנה כיון דלא משכנו אצל הגוי ולא משך וליכא כ"א נתינת מעות דלא קנה בגוי להרא"ש אע"כ מיירי שקנה בקנין סודר או אג"ק אלא שהרא"ש סתם ולא דיבר מענין הקנין ואפי' קנאו כ' דמ"מ אסור משום דהאחריות על ישראל לכן כ' הש"ג דאם קנאו הגוי ע"י קנין סודר או אג"ק והאחריות על הגוי מותר אבל אי לא קנאו הגוי אע"ג דהאחריות על הגוי מ"מ אסור וכמ"ש ס"ס ת"מ: ג׳ ועבח"מ כו' בסודר של הגוי דאנן קי"ל כרב דהקנין יהיה בסודר של הקונה אולם המנהג כיון שע"פ הרוב יש עדים בשעת קנין שלא יכפור אחד מהם בקנין. ולכן קונין בסודר של העדים ומה"ט כותבים העדים בשטר וקנינ' מפלוני כו' דהפי' שהם קנו מפלוני והיינו בשליחות הקונה דזכין לאדם שלא בפניו דמסתמא ניח' ליה שיהיה הוא שלוחו ויזכה בעדו. משא"כ בגוי כיון דקי"ל אין שליחות לגוי ולא מצי משוה שליח. ולכן א"א לקנות ע"י סודר העדים כ"א בסודר של הגוי בעצמו • אולם הש"ך שם פקפק בגוף הדין ניהו דר"ת ס"ל דגם גוי קונה בחליפין אבל הש"ך הכריח דאין דין חליפין בגוי • וכ' שכן כ' בתשובת מהר"ם מינץ ובתשובת מהרשד"ם ע"ש: תמ״א:תרי״ד א׳ (ס"ק ב) וא"ל מעכשיו כו' שאין דין אסמכתא לגוי. ר"ל ניהו דבפרק י"א מה' מכירה חולקים הרמב"ם והראב"ד. דדעת הרמב"ם דבדבר שהקונה מוחזק בו אין בו דין אסמכתא ולכן כ' דהקונה דבר מחבירו ונתן הקונה למקנה ערבון וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והמקנה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך (ר"ל אשלם לך כפי ערבון פי שנים) ניהי דאם המקנה חוזר א"צ לכפול ערבונו דהוי אסמכתא. אבל אם הקונה חוזר בו קנה המקנה הערבון כיון שהמקנה מוחזק בערבון. והראב"ד חולק וס"ל דאפי' מה שביד הקונה יש בו דין אסמכתא וא"כ הכא שאמר אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך הוי אסמכתא ניהו דבא"ל מעכשיו מסלק דין אסמכת' כמ"ש בח"מ סי' ר"ז כיון דאמר שיקנה מעכשיו הרי ראינו דמקנה לו בלב שלם ואין דעתו כ"א להסמיכו אלא לקנין גמור נתכוין מ"מ היכי דלא אמר מעכשיו הרי לדעת הראב"ד אע"פ שבמשכון ביד גוי יש בו אסמכתא ועז"א שאין דין אסמכת'. ובגוי קונה בכל ענין: ב׳ שהכל תלוי במעכשיו. ר"ל אפי' הגיע קודם פסח הזמן מ"מ צריך מעכשיו דאי לא הוי אסמכתא. אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דהיכי דהוי בידו ליכ' משום אסמכתא מ"מ בגוי בכל ענין קליש קנינו הוי אסמכתא אפי' הוא ביד גוי לכן בעי' מעכשיו לסלק האסמכתא. וכ"מ דעת הרב בית יוסף בש"ע שכ' אפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח משמע לא מבעיא הגיע זמן קודם הפסח דדינו הכי אלא אפי' הגיע הזמן אחר הפסח ג"כ הדין כן דכן טבע הלשון בכ"מ וכ"כ הרב בית יוסף. הרי דגם בהגיע הזמן קודם פסח ס"ל דבעי' מעכשיו דדוקא במשכון מהני מעכשיו. דבסי' רצ"ז ס"ט כ' הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר וא"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים יהיה שלי הוי אסמכת' אבל אם א"ל אם לא תפרעני עד שלשה שנים יהיה שלי מעכשיו לא הוי אסמכתא מבואר דמעכשיו מסלק דין אכמכת' ובסעיף י"ד כת' רמ"א וי"א דמעכשיו לחוד ל"מ לסלק האסמכתא אלא בעינן שיקנה ממנו בב"ד חשוב ומעכשיו • ובס"ט לא הגיה רמ"א משמע דמודה. ולכן כ' סמ"ע בס"ק י"ח וז"ל שאני הכא (במשכן) דנתנו לידו מיד בתורת משכון ושיעבוד על מעותיו והוי כעין מו"מ. וגם עשה לו טובה הלכך אמרי' דדעתו שיהיה לו מעתה מכירה קנין גמור אלא שהתנה שיהיה בידו לפדותה תוך ג"ש עכ"ל סמ"ע וא"כ ה"ה הכא בלא הלווהו אלא שא"ל אם לא אעשה לך כו' אפי' הגיע הזמן קודם פסח אסור דהוי אסמכת' לדעת י"א שהביא רמ"א בח"מ אס לא שקנה בב"ד חשוב: ג׳ ועיין מ"ש סי' ת"מ ס"א א"א בתר דיניהם. שכ' שם בש"ע אפי' אינו חייב באחריותו בדין אלא שהגוי אלם כו' חייב לבערו ויש חולקים ומחלוקתם תלוים בסוגי' הש"ס דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מגניב או מתביד בעיתו לשלומי כו' וס"ל להרמב"ם דלא היה חיוב מצד הדין אלא מצד אלמות ואפ"ה אמר רבא שצריכים לבער. והראב"ד ס"ל דהיכי דאין החיוב רק מצד אלמות א"צ ביעור אלא שהיה מצד הדין וחק המלכות ע"ש. ומ"ש בסי' תמ"ח ס"א שהביא שם דעת מ"ב דאזלי' בתר דיניהן לענין קנין ומ"א ס"ל דלא אזלינן בתר דיניהם ע"ש ובאמת יש לחלק בין דין אסמכת' המבואר בסי' זה לדין קנין המבואר בסי' תמ"ח כמ"ש מ"א בסי' תמ"ח: תמ״א:תרט״ו א׳ (ס"ק ג) ולא פרעו כו' כדאמרי' במס' פסחים דמ"ו גבי חלה כיצד מפרישין חלה בטומאה רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה דאם יקרא לחלה שם בעודה עיסה אינו יכול לאפותה דהוא ללא צורך דהא אסורה באכילה דהא היא חלה טמאה ואם יניחנה כך ולא יאפנה תחמיץ ויעבור על בל יראה אע"ג דאמרי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כו' והאי חלה לאו דידיה מ"מ עבר הואיל ואיבעי מתשל על החלה כשאר נדרים דנשאלים עליהם והדרא לטיבלא והוי חמץ דידיה וכמבואר לקמן סי' תנ"ז ס"ב: ב׳ ונסתפק הב"ח כו' והט"ז פשיטא ליה דלכתחלה אסור מיהו כ' אם מתחלה הלוה עליו ע"מ לפדותו קודם פסח ונמשך אח"כ שאינו פודה קודם פסח זה מיקרי דיעבד ע"ש. והח"י כ' דאם אומר בשעת ביעור דרצונו לשקעו ביד גוי ושלא לפדותו שפיר דמי ע"ש: ג׳ קשה כו' מ"מ אלו נאנס כו' ובדינינו ניהו דמלוה על המשכון יש למלוה דין שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה. אבל אם נאנס ביד המלוה פטור המלוה כדין ש"ש שפטור באונס וחייב הלוה לשלם לו חובו. וכיון דאחריות אונסים על ישראל יהיה מחויב לבערו. אע"ג דאין עליו אחריות פשיעה וגניבה מידי דהוי אם גוי מפקיד אצל ישראל וישראל קיבל עליו אחריות גניבה ואבידה אע"ג דלא קיבל עליו אחריות אונסים איכ' מ"ד אפי' לא קיבל עליו אלא אחריות דפשיעה אע"ג דלא קיבל עליו אפי' אחריות דגניבה ואבידה מ"מ חייב לבערו כמ"ש סי' ת"מ הרי אפי' שאין עליו רק מקצת אחריות חייב לבער וה"ה כשאין עליו רק אחריו' אונסים יהיה חייב לבער כמ"ש סי' ת"מ ס"ק א' דכה"ג כ"ע מודים לר"ת: ד׳ א"נ בדיניהם כצ"ל ור"ל דבדין גוי אפי' אחריות אונסים על המלוה: ה׳ ודע כו' וצ"ע כו' אי מחויב כו' ר"ל כיון דהרהינו אצל גוי וגם הגיע זמן ולא פדאו דאפ"ה ל"מ כיון דלא אמר מעכשיו כדלעיל מ"מ כיון שהוא כבר ביד הגוי דהא הרהינו אצלו אי חייב לפדותו דאל"כ פורע חובו כו' דלא דמי למ"ש בסי' ת"מ דאם קיבל ישראל אחריות על חמצו של גוי דחייב לבערו דמ"מ אם לא ביערו ובא הגוי ליטלו מותר לו' לו הרי שלך לפניך דהתם עד עתה אינו חייב לגוי כלל אלא אם לא יניח לגוי ליטול החמץ יתחיל החיוב רשאי להניח לגוי לטלו כדי שלא יתחייב ישראל משא"כ הכא דכבר חייב לגוי וע"י שלא יפדנו יפטר מחובו זהו אסור כדאי' בחולין פ"י דף קל"א ריש ע"א: ו׳ אבל אם לא הלוה כו' כמש"ל סס"ק ב' דכה"ג אפי' אמר מעכשיו לא קנהו הגוי וישראל לא משתרשי ליה מידי ודמי לסיפ' דברייתא דחולין הנ"ל דקתני דוקא אנס המלך בחוב וכדין הוא דחייב לעשר. אבל באנפרות פירש"י הפסד ובחנם פטר לעשר וה"ה הכא אע"ג דהכא חייב הישראל לגוי כה"ג וא"כ משתרשי ליה ז"א דאי אזלינן בתר דיניהם ה"ה חמצו של גוי ובלא"ה פטור מלבער וכמ"ש מ"א לעיל: תמ״א:תרט״ז א׳ (ס"ק ד) אין כו' נ"ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו כו' דשמא יפדנו כוי והט"ז חולק דחייב לבער והביא ראיה מדברי רש"י שכ' שם דף ל"א ע"ב אהא דתניא גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם א"ל הגעתיך עובר ומסקי' דלרבא דקי"ל כוותיה דבע"ח מכאן ולהבא גובה: ב׳ וא"כ אפי' א"ל הגוי אחר הפסח הגעתיך ואינו רוצ' לפדותו מ"מ לא עבר למפרע הישראל דהא כל ימי הפסח הוי ברשות גוי אלא דה"פ וא"ל הגעתיך בשעת הלואה אמר כן אם לא אפדנו לזמן פלוני הגעתיך מעכשיו אז עובר וכ' רש"י וז"ל אע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצ' עובר למפרע על ב"י עכ"ל רש"י שהרי מבואר היפוך מדברי מ"א וכן הסכימו האחרונים עם הט"ז ובס א"ר כ' לישב דמ"א מיירי כשבטלו ורש"י מיירי בלא ביטל וכן נלענ"ד דבלא"ה אנו צריכין לישב כן דעת מ"א • דאל"כ סותר דברי עצמו דלעיל בס"ק ג' כ' דלא סמכי על הואיל ובידו לפדותו כיון דמחוסר ממון אפי' לחומרא והיאך רצה לסמוך כאן על האי הואיל לקול'. אבל אי מיירי בבטלו א"ש דכ' דאין חייב לבערו אע"ג דבחמץ של ישראל לא די בביטול וצריך דוקא ביעור לענין זה הואיל ואפשר שהגוי יפדהו מקרי עדיין חמץ של גוי וסגי בעשיית מחיצה ולא החמירו עליו להפסיד ממונו כה"ג. ואם לא פדאו מה דינו אחר פסח אי נסמוך על הביטול ולא ניחוש להערמ' כמ"ש בסי' תמ"ח ס"ה עיין בס' א"ר: תמ״א:תרי״ז א׳ (ס"ק ה) משום כו' אסור וכמש"ל בס"ק א' בשם ש"ג: תמ״א:תרי״ח א׳ (ס"ק ו) אבל כו' לא קני משכון ר"ל אע"ג דקי"ל ישראל מישראל קני משכון ואפי' אין אחריות עליו אבל בגוי. אין הדין כן: ב׳ דספיק' הוא ר"ל אם הגוי השכין כלי לישראל וישראל רוצה להשתמש בו וכל זמן שהוא של גוי א"צ טבילה. אבל אי נראה מדעת הגוי שדעתו לשקועי ולא לפדותו צריך טביל' וברכה אבל מסתמא דלא ידעי' אי דעתו לשקועי מספיק' צריך טבילה בלא ברכה הרי דבסתם קראו ספק אי הוא של ישראל שמא ישקענו וא"כ ה"ה הכא הל"ל שצריך לבער מספק: ג׳ משום דנראה כו' אבל באמת אינו נקרא של ישראל אלא נראה כשלו הואיל ומשתמש בו לכן הוצרכוהו טבילה:ועיין בח"מ כו' מבואר שם ג"כ דנ"מ של ישראל ואפי' המלוה בעצמו אינו סומך דעתו בזה ע"ש: ד׳ ונ"ל אע"פ שנראה כו' דכה"ג גבי טבילה צריך טבילה וברכה היינו דיותר נראה כשלו אבל באמת אינו שלו ואינו חייב לבערו: ה׳ ועבח"מ סי' ע"ג דאפי' נתן הלוה למלוה רשות למוכרו אפ"ה כל זמן שלא מכרו יכול הלוה לחזור בו כ"ש כשלא אמר הלוה רק נראה דדעתו לשקעו דלא הוי של ישראל וא"כ אפילו אמר הגוי בפי' שמשקעו ואינו רוצה לפדותו כשהוא תוך זמנו מ"מ לא מיקרי חמץ של ישראל דהא גם בכה"ג יכול לחזור וכמ"ש שם בח"מ: ו׳ אך הש"ך בח"מ סי' ע"ב סעיף ך"ז ס"ק קי"ד חולק על דין זה וס"ל שאינו יכול לחזור בו ע"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א