סימן תם – דין חמצו של עכו"ם שהפקד אצל ישראל – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תם – דין חמצו של עכו"ם שהפקד אצל ישראל

א עַכּוּ"ם שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אִם הוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה, בֵּין שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ בֵּין שֶׁהוּא בְּכָל מָקוֹם בִּרְשׁוּתוֹ, א חַיָּב לְבַעֲרוֹ. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ חָזַר וְהִפְקִידוֹ בְּיַד } ב { עַכּוּ"ם אַחֵר } (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דִּפְסָחִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ עָלָיו אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁחַיָּב בִּפְשִׁיעָה, חַיָּב לְבַעֲרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ בַּדִּין, אֶלָּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהָעַכּוּ"ם אַלָּם וְיִכְפֵּהוּ לְשַׁלֵּם אִם יֹאבַד, חַיָּב לְבַעֲרוֹ; ג וְיֵשׁ חוֹלְקִים. ב וְאִם ד אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרוֹ אֲפִלּוּ אִם כָּבוּשׁ תַּחַת יָדוֹ, כְּגוֹן שֶׁהוּא גֵּר תּוֹשָׁב וְשָׁרוּי עִמּוֹ בֶּחָצֵר. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו מְחִצָּה גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח ה וְיֹאכְלֶנּוּ. { הַגָּה: וְעַכּוּ"ם שֶׁהִנִּיחַ חָמֵץ בְּבֵית יִשְׂרָאֵל בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי } (ריב"ש סי' ת"א); { וְדַוְקָא בְּיוֹם טוֹב, } ו { אֲבָל אִם הוּא קֹדֶם יוֹם טוֹב צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה } (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תמ"ו סָעִיף א'). ג עַכּוּ"ם שֶׁנִּכְנַס לְבֵית יִשְׂרָאֵל וַחֲמֵצוֹ בְּיָדוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְהוֹצִיאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה חָמֵץ שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֲבָל אָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִמּוֹ עַל ז הַשֻּׁלְחָן וַאֲפִלּוּ בְּהֶפְסֵק מַפָּה. ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ אוֹ אֵצֶל הָעַכּוּ"ם, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַנִּפְקָד אַחֲרָיוּת, עוֹבֵר עָלָיו ח [אַף] הַמַּפְקִיד.

באר היטב – סימן תם – דין חמצו של עכו"ם שהפקד אצל ישראל

א א חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו כתב המ"א אם בא העכו"ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתנו לו שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב דמות' לומר לו הרי שלך לפניך ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו: ב עכו"ם אחר. ואם קיבל העכו"ם השני אחריות דגניבה ואבידה שרי. מ"א. והח"י חולק עליו ומחמיר ועיין בפר"ח. ואם הפקידו ביד בעליו שרי וה"ה אם העכו"ם נתן חמצו ברשות עכו"ם ושם קיבל עליו ישראל אחריות. הסכמת הפוסקים: ג ויש חולקים. ובדיעבד יש לסמוך על דיעה ראשונה. (וכן הסכמת ח"י ע"ש). ואם הוא חייב באחריות מדינא דמלכותא מחוייב לבער לכ"ע. ח"י: ב ד אינו חייב לבערו. אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפילו בלא אחריות כלל. ח"י: ה כלי. ואע"ג דאפשר לעשות מחיצה ע"י סדין טוב לעשות בכפיות הכלי מע"י סדין דסדין הולך ובא. מ"א: ו אבל אם הוא קודם י"ט. וה"ה בחה"מ יש לעשות מחיצה אע"פ שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניח אלא לחצי יום יש להקל בכפיות כלי מ"א. וח"י כתב דיבער אותו אם אינו מחויב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בחה"מ ע"ש: ג ז השלחן. ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על שולחנו רק שינקה יפה השלחן אח"כ. מג"א: ד ח אף המפקיד. עיין ח"י ובתשו' חכם צבי סי' ל"ט ובתשובת פנים מאירות סי' מ"ו:

מגן אברהם ת״מ – סימן תם – דין חמצו של עכו"ם שהפקד אצל ישראל

א׳ ביד עכו"ם אחר. שאינו בעליו שהרי הוא כשלו וה"ל כמפקיד חמצו ביד עכו"ם עכ"ל ש"ג ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועבח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפי' חזר והפקידו ביד בעליו שני כש"ח והראשון חייב בגניב' ואבידה ע"ש מ"מ ה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ע"ש ואף על גב דלא קי"ל כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זויות בביתו אבל בבית העכו"ם לכ"ע שרי: ואם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר וקיבל עליו העכו"ם השני אחריות נ"ל דשרי דהא י"א דאפי' חמצו של ישראל שהפקידו ביד עכו"ם וקבל העכו"ם אחריו' שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של עכו"ם שרי כנ"ל ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריו' גניב' ואביד' ואף על גב שהעכו"ם תובע הישראל והישראל תובע לעכו"ם השני ל"ל בה ובכ"מ דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו וכ"כ בח"מ סי' שס"ג דהגוזל חמץ ועב' עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך ואם נאבד צריך לשלם דמיו נמצא דנהנה במה שמחזיר לו החמץ ואפ"ה שרי ה"נ כן ואפשר דאפי' בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך בב"ק דף צ"ח ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתן לעכו"ם דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ בהג"מ סוף ה' חמץ ועסי' תס"ז: ב׳ גר תושב. שיד ישראל שולטת עליו: ג׳ כדי שלא ישכח. משום דלא בדילי מיניה כולי שתא משא"כ בשאר איסורים א"צ מחיצה דבדילי מינייהו: ד׳ בי"ט. ואף על גב דאפשר לעשות מחיצה בסדין כמ"ש רסי' שט"ו מוטב לעשות בכפי' כלי מע"י סדין דסדין הולכין ובאין תחתיו: ה׳ קודם י"ט. ואם הניחו בח"ה צריך לעשות מחיצה וכ"מ מל' רש"י אף על פי שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניחו אלא לחצי יום יש להקל בכפית כלי: ו׳ אינו זקוק. וליכא למיחש שיאכלנו דהא העכו"ם משמרו וגם אינו מסור בידו: ז׳ ואפי' בהפסק מפה. ואף על פי דאם א' אוכל בשר וא' חלב שרי בהפסק מפה הכא כיון דחמץ במשהו א"א שלא יתערב פירור א' של עכו"ם בשל ישראל ואסור משום לך לך אמרי' נזיר' סחור סחור לכרמ' לא תקרב (שם) ונ"ל דאם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו ועבי"ד סי' פ"ח וסי' שכ"ג:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ת״מ

א׳ אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו: ב׳ וצריך לעשות וכו'. ואע"ג דלא קבל עליו אחריו' אבל אם קבל עליו אחריו' לא מהני מחיצ' ואף יחד לו בית לא מהני זה סברת הרמב"ם ורש"י ז"ל ור"ת ס"ל אפי' אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית גם מחיצה נמי מהני ובלא קבל א"צ כלל מחיצה ואין לו' לפ"ז דמהני יחד לו בית אף בקבל עליו אחריות א"כ למה אמר רבא לבני מחוזא בעירו מבתייכו הוי ליה למימר למקום המיוחד וי"ל שבאמת אמר להם כן שיבערו מבתיה' המיוחד להם ויוציאו למקום המיוחד לבני חילא וצריך עתה להבין החילוק בפי' מאי דקאמ' יחד לו בית אינו עובר עליו שרש"י פי' על זה וז"ל כלומר הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה דאין לפרש שיחד לו זויות ממש דהא מיירי בלא קבל עליו אחריו' דאי בקיבל עליו אחריות לא מהני אף אם יחד לו זויות ממש אלא ע"כ דמיירי בלא קבל ובזה א"צ לפ' זויות מיוחד דמהני אף בלא יחד לכן צריכין אנו לפרש שאמר הנה הבית לפניך כו' משא"כ לפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום דאי לא יחד אלא שא"ל הנה הבית לפניך כו' כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד וא"ל שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצ' ולכשיברר לו אמרי' הוברר דהא קיי"ל דלא אמרי' בריר' במידי דאוריי': ג׳ אבל קודם י"ט כו'. ה"ה בחול המועד ג"כ יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה: ד׳ ישראל שהפקיד כו'. באשר"י פ"א דפסחים כתב וז"ל י"א ישראל שהפקיד כו' הנפקד חייב בביעורו ואע"פ שהיא של המפקיד כיון שאינה ברשותו דהמפקיד והביא ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י כתב דהחיוב על המפקיד וראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש המכילתא ונ"ל דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל וקשה לפ"ז גם בבא קמייתא דמכילתא בחמץ של עכו"ם אצל ישראל מיירי נמי בהלואה וא"כ למה לא חייב לבער והא קי"ל כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואם היא באחריות המלוה ותו ק"ל דלפ"ז דמה שהשאיל לו ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד לחמצו אצל ישראל נימא כך וה"ל ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העכו"ם אצל ישראל זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם ה"ל כביתו של עכו"ם ול"ל יחוד ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא ולפ"ז למ"ד לאו כממון דמי הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גורם לממון כממון דמי והיינו ר"ש בפ' מרובה אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ולפ"ז שפיר כתב הר"ר יונה לחייב המפקיד כי הוא פוסק כמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא ס"ל כר"ש דאמר גורם לממון כממון ממילא יש קולא על המפקיד בבית הנפקד וא"כ שחמץ ממש של ישראל בבית העכו"ם פטור ה"ה נמי חמץ עכו"ם בבית ישראל פטור דבעי' תרתי לגריעותא דוקא כן כ' הרמב"ן בפי' התורה להלכה: ועפ"ז ניחא לע"ד לפרש דברי הר"ר יונה במ"ש ראייה מפ' מרובה והיינו שקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי דהא אמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואפי' אם הוא באחריות המקדיש פטור הגנב מכפל דהוה גונב הקדש ואי גורם לממון כממון ליתחייב הגנב דהא המקדיש הוא חייב באחריות אלא ודאי דקיימא לן לאו כממון דמי וכאן היא חידוש מכח לא ימצא ובזה דוקא בבתיכם ולא של עכו"ם ובזה ניחא שפיר מ"ש הר"ן בפ"ק בברייתא דעכו"ם שנכנס לבית ישראל ובצקו בידו וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מחמץ ישראל שהפקיד חמץ אצל עכו"ם עובר בבל יראה ולא ידעתי מנין לו דהא דאמרי' לקמן עובר עליו היינו מדרבנן דאל"כ אמאי קאמר אחר הפסח עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דכבר פסק הרמב"ם כמ"ד גורם לאו כממון וא"כ חייב ישראל בחמצו אפי' בבית עכו"ם דע"ז לא קאי מיעוט דבתיכם כמ"ש וזה נכון מאוד בס"ד. ונראה פשוט דזה היא לענין חיוב אם המפקיד לפנינו אבל אם אינו כאן חייב הנפקד לעשות כמ"ש בסי' תמ"ג ס"ב ועמש"ש:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ת״מ

ת״מ:תר״ח א׳ בש"ע ס"א נכרי כו' אם הוא חייב באחריות מסיק בס' ח"י דבעי דוקא שיקבל עליו בפי' אחריות (והיינו בענין המועיל) דאלת"ה אין דין שומרים בגוי דנתמעט מדכתיב רעהו כמ"ש בח"מ סי' ש"א וכ' עוד דלדעת י"א שאפי' אינו עליו אלא ש"ח חייב: ב׳ ולדעת האומרים בח"מ דאפי' שאינו חייב בדין השומרים מ"מ בפשיעה חייב א"כ ה"ה הכא חייב לבער עכת"ד וצ"ל אע"ג דהאי דעה דס"ל בח"מ דמ"מ בפשיעה חייב הוא דעת הרמב"ם ונתן טעם לדבר אע"ג שפטור מכל דני שומרים מ"מ בפשיעה חייב דהוי כמו מזיק א"כ מה שנתחייב בפשיעה אינו מצד שנעשה עליו שומר אלא מצד מה שהזיקו וא"כ אע"פ שחייב בפשיעה לדעה זו מ"מ אינו חייב לבער כיון דלא נעשה עליו שומר ולא מיקרי חמצו ולא חייב באחריותו. אכן לפמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו לישב השגת הראב"ד מפשיע' בבעלים דאין כוונת הרמב"ם דהוי מזיק ממש אלא כ' דהוי כמו מזיק ור"ל דהוי מחויבים מסברא בלי קרא בפשיעה ולכן לא ממעטי' פשיעה מקרא דרעהו ע"ש שהאריך וא"כ באמת מה שחייב בפשיעה הוא מדין שומר. ושפיר י"ל דחייב לבער למ"ד דאפי' ש"ח חייב לבער: ת״מ:תרי״א א׳ (ס"ק ד) בי"ט כו' כמ"ש בסי' שט"ו דכל מחיצה שלא נעשה להתיר דבר מותר לעשות בשבת: ת״מ:תרי״ב א׳ (ס"ק ה) קודם כו' וכ"מ מלשון רש"י דף וי"ו ע"א אהא דאמר ר"י אמר רב חמצו של גוי עושה לו מחיצה יו"ד וכ' רש"י ולא סגי בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ליטל לצורך ומיהו האי דלעיל (דאמרינן המוצא חמץ בביתו בי"ט דסגי בכפיית כלי) לא אפשר במחיצה (דהוא י"ט) ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו עכ"ל הרי שנתן ב' טעמים למוצא חמץ בי"ט דסגי בכפיית כלי חדא דלא אפשר בי"ט במחיצה וגם אינו רק לחד יומא ובלילה יבערנו משמע דיותר מן יום אחד אינו צריך והח"י הבין דמ"א הביא ראיה מרש"י דבחה"מ מותר לעשות מחיצה ולכן כ' דאין משמעות מרש"י דמותר ולכן בחה"מ צריך לבער החמץ ובאמת מ"א לא דיבר מזה אם רשאי לעשות מחיצה ומיירי בענין שאין רשאי לבער או להשליכו לחוץ דא"כ היה צריך לשלם לגוי דמי חמץ והמחיצה הוא בענין שמותר בח"המ וזהו מלתא דפשיטא דרשאי כה"ג לעשות מחיצה בח"המ ולא הביא ראיה כ"א דבחה"מ צריך דוקא מחיצה ביותר מיזם אחד ול"מ כפיית כלי כהאי גוונא וכ"כ בס' ח"מ:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א