סימן תלו – דין המפרש בים והיוצא בשירא – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תלו – דין המפרש בים והיוצא בשירא

א הַמְפָרֵשׁ מִיַּבָּשָׁה לַיָּם אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ א בְּבֵיתוֹ מִי שֶׁיִּבְדֹּק תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, ב זָקוּק לִבְדֹּק. { וְלֹא יְבָרֵךְ אָז עַל בִּעוּר חָמֵץ } (כָּל בּוֹ). קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם ג אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. { וּכְשֶׁמַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, } (טוּר). וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב פֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ ד אוֹצָר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, זָקוּק לִבְדֹּק ה וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂהוּ אוֹצָר; וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח ו אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. { הַגָּה: וְאוֹצַר חִטִּים שֶׁיֵּשׁ } ז { חִטִּים מְחֻמָּצִים בְּקַרְקָעִית הַבּוֹר, אִם נַעֲשָׂה הָאוֹצָר שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ זָקוּק לְבַעֵר אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וּמִיהוּ לְאַחַר פֶּסַח כְּשֶׁמְּפַנֶּה הָאוֹצָר, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָן חִטִּים; וְאִם אֵין שָׁם חָמֵץ יָדוּעַ אֶלָּא סָפֵק, מֻתָּר לִמְכֹּר הָאוֹצָר כֵּן בְּיַחַד. } (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן ע'). ב וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֹדֶם ל' יוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח אוֹ אַחֲרָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק כֵּיוָן שֶׁהוּא קֹדֶם ל' יוֹם { וּכְשֶׁיַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, } אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק אֲפִלּוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בָּדַק, יְבַטֵּל כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַפֶּסַח וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַבִּטּוּל. { הַגָּה: גַּם } ח { אִשְׁתּוֹ תִּבְדֹּק וּתְבַטֵּל בְּבֵיתוֹ, דִּילְמָא יִשְׁכַּח לְבַטֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא } (כָּל בּוֹ). ג יִשְׂרָאֵל ט הַיּוֹצֵא מִבֵּית עַכּוּ"ם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִכְנַס בְּבַיִת אַחֵר בְּעִיר זוֹ, אוֹ הוֹלֵךְ לְעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהֲרֵי יְקַיֵּם י מִצְוַת בִּעוּר בְּאוֹתוֹ בַּיִת אַחֵר. אֲבָל אִם הוּא מְפָרֵשׁ אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְלֹא יִכָּנֵס בְּפֶסַח בַּבַּיִת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחָל עָלָיו חוֹבַת הַבִּעוּר כֵּיוָן שֶׁהוּא תּוֹךְ ל' יוֹם, וְצָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָעַכּוּ"ם שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת בִּעוּר, { אַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ"ם יִכָּנֵס לַבַּיִת בְּפֶסַח; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּשֶׁנִּכְנָס בּוֹ הָעַכּוּ"ם } (טוּר).

באר היטב – סימן תלו – דין המפרש בים והיוצא בשירא

א א בביתו. אבל אם מניח מי שיבדוק א"צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו ח"י בשם אחרונים דלא כב"ח ע"ל ס"ס תל"ד: ב זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום. וכ' הט"ז דאז אין צריך שיבטל אלא ימתין כשיגיע פסח ויבטל. ומ"א השיג על הט"ז בזה דכיון דחל עליו חובת הבדיקה צריך ג"כ ביטול. וח"י הסכים עם הט"ז: ג א"צ לבדוק. וכתב ב"ח ומ"א דאם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו לעולם קודם שיצא ועיין ח"י: ד אוצר. כלומר שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או ד"א: ה ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' תוך למ"ד ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק. מ"א: ו א"צ לבדוק. אבל חמץ ידוע צריך לבער כמו שכתב ס"ק ג': ז חטים מחומצים. הט"ז השיג על הרב בדין זה. והח"י מיישבו ע"ש: ב ח אשתו תבדוק. אפילו לא צוה לה שתבדוק. עמ"א ובח"י: ג ט היוצא מבית עכו"ם. אבל מבית ישראל וישראל אחר דר בו בכל ענין אינו מחויב לבדוק כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו. מ"א ח"י: י מצות ביעור. לפי מש"כ הרב לעיל ס"ס תל"ג. דהכיסים ובתי ידים של הבגדים צריכין לבדוק א"כ יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לו' כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש. ח"י. כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר חמץ בו באופן שלא יוכל להסירו בנקל. ב"ח ומהרי"ל:

מגן אברהם תל״ו – סימן תלו – דין המפרש בים והיוצא בשירא

א׳ זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר כמ"ש סי' תל"ג בב"י ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום, וכ' הט"ז נראה דא"צ ביטול אלא כשיגיע הפסח יבטלנו וכ"מ מפירש"י עכ"ל אפשר שכוון למ"ש רש"י דכי הדר ימי הפסח עובר עליו דההיא שעתא לאו ברשותיה קיימא דלבטל' עב"ל /עכ"ל/ ול"נ שאין משם ראי' דזה קאי אהא דקאמר אם דעתו לחזור אפי' קודם ל' יום חייב לבער ועל זה כ' רש"י דאם לא יבער ויחזור בפסח יעבור עליו לכן חייב לבער ועוד דבגמרא דילן קאי על חמץ ידוע וחייב לבערו מן העולם אבל בש"ע פסק כהירושלמי דאפי' בספק חמץ צריך לבדוק וכיון דחל עליו חובת בדיק' צריך ג"כ ביטול כתיקון חכמים שמא יש שם גלוסקא יפיפיה דאין לסמוך שיבטל כשיגיע הפסח דשמא ישכח באותו פעם לבטל וכמו שכ' סי' תל"ד ס"ב: ב׳ א"צ לבדוק. דלא חל עליו תקנת חכמים אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא (ב"ח): ג׳ דחיישי' שמא כו'. וא"ת כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח יצטרך לבדוק הא לא קשיא דדוקא מפר' לים או יוצא בשיירא חיישי' שמא ישתהא עד סמוך לפסח אבל בדרך לא חיישי' (הג"מ פ"ב ד"מ) א"כ משמע בשיירא ומפרש אפי' דעתו לחזור זמן גדול קודם פסח צריך לבדוק קודם שיצא, ומיהו הכל לפי הענין אפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צריך לבדוק תחלה דשמא יתאחר ביאתו: ד׳ אוצר. כלו' שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או דבר אחר: ה׳ ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק (מהרי"ל) ואפשר דהוא הדין להיוצא בשיירא תוך ל' ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק: ו׳ צריך לבדוק. דחיישי' שמא יפנהו עד שלא ישאר עליו ג"ט ואח"כ יטרוד ולא יבדוק עבב"י: ז׳ א"צ לבדוק. אבל בחמץ ידוע צריך לבער וכמש"ל ואף על גב דחמץ שנפלה עליו מפולת ה"ה כמבוער כמ"ש סי' תל"ב ס"ב שאני הכא דמניח האוצר עליו בידים והוי כמטמין לכתחלה כמ"ש בהגהו' סמ"ק: ח׳ ואוצר חטים. נ"ל דמיירי שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצ' עליהם ואפ"ה אם נעשה קודם ל' א"צ לבער דנהי דפסקי' כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפי' קודם ל' היינו לכתחלה אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו א"צ לפנותו דהא י"א דאפי' לכתחלה א"צ לבער קודם ל' אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפי' נעשה תוך ל' א"צ לפנותו דבשע' שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו וכ"כ הרשב"א שאין לך אדם שמפנה בורו ע"ש: ט׳ אסור ליהנות. ואפי' למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי אפשר דהא גרע טפי דהתם ממילא הוא שנמצא שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן דעתו לפנות בורו, (הרשב"א): י׳ יבטלנו. פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח וק' הא כ"כ בס"א וי"ל דקמ"ל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח ולא בא ובדעתו לבא תוך הפסח א"צ לשלוח שליח קודם פסח לביתו שיבדוק אלא די בביטול בעלמ' כיון שיצא בהיתר: י״א צריך לבדוק. דכשיבא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה וכשראוהו עובר עליו (רש"י) משמע דקודם שראוהו אין עובר עליו (ב"ח) וצ"ע דהא בגמרא דידן קאי על חמץ ידוע וא"כ אף על פי שלא ראוהו עובר עליו כיון שהו' ברשותו לכן נ"ל דה"ק דקוד' שרואהו י"ל שכב' נאכל או נאבד או ישראל מכרו מפני שהוא כמשיב אביד' כמ"ש סי' תמ"ג ס"ב אבל כשבא לביתו ורואהו עובר עליו עמ"ש סי' תל"ד: י״ב ואם שכח וכו'. משא"כ אם בדק היה צריך לבטל בשעת הבדיקה כמש"ל: י״ג ולא יברך. דכיון דעיקר הביטול בלב דאפי' מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב: י״ד גם אשתו. וא"ת דהא בר"ס זה כתב ואין מניח בביתו מי שיבדוק א"כ האיך כ' כאן שאשתו תבדוק וי"ל דאע"פ שמניח אשתו בביתו צריך לבדוק קודם שיצא דלכתחלה אין לסמוך על הנשים כמ"ש ססי' תל"ד (ב"ח) ול"נ דבעי' שיצוה וימנ' א' שיבדוק והכא מיירי שלא צוה לאשתו ואשמעי' דמ"מ תעשה כן וכמ"ש ססי' תל"ד ע"ש בב"י דשני הדינים ממקור א' הם: ט״ו א"צ לבער. כיון דהעכו"ם נכנס בבית זוכה ג"כ בחמץ שהרי הישראל הפקירו: ט״ז וצריך לבער בית העכו"ם. משמע דבבית ישראל א"צ לבער, דעל השני חל חובת ביעור כמ"ש סי' תל"ז וכ"כ רש"י בהדי' דהשוכר עובר על בל יראה אם לא בטלו והראשון ה"ל כמי שאין לו בית והחמץ אינו שלו דהפקירו ופטור מלבער ומ"ש המרדכי דאפי' הוא בביתו של עכו"ם וכו' ה"פ ל"מ כשיוצא מבית ישראל ואין ישראל אחר נכנס לדור בו פשיטא דזקוק לבער דהא ישאר החמץ ברשות ישראל אלא אפילו הבית של עכו"ם ויהי' החמץ ברשות עכו"ם והעכו"ם יזכה בו אפ"ה חייב לבער כנ"ל דלא כב"ח גם מ"ש לפרש בדברי האגודה נ"ל דלא כוון האגודה לזה מעולם רק כוונתו דדוקא מפרש ויוצא בשייר' חיישי' שתאחר ביאתו משא"כ ביוצא לדרך וכמ"ש ס"א בשם הג"מ כנ"ל ברור דוק ותשכח: י״ז כשנכנס בו עכו"ם. אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם נ"ל דתוך ל' יום חל עליו חובת ביעור וכמ"ש רסי' זה: כתוב במחזורים כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל (ב"ח מהרי"ל) עסי' תמ"ד ס"ג:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תל״ו

א׳ ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם אלא שאין ביניהם מי שיבדוק וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח אלא צ"ל דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ וזה נכלל במ"ש מי לבדוק דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק: ב׳ צריך לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל וכן מוכח מפירש"י שנזכיר בסמוך והא דלא יברך על הבדיקה דאין זה זמן ביעור ממש כ"כ כל בו ועמ"ש בפי' זה בפי' הגהת סמ"ק: ג׳ דחיישי' שמא יחזור ע"פ בין השמשות. נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג וכתוב בהגהות סמ"ק וא"ל א"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח אפי' קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער הא ל"ק דדוקא במפרש לים או שיירא ללכת למרחוק חיישי' דלמא משתהי עד ע"פ בין השמשות וק"ק מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יבוא ע"פ בין השמשות בזה שיוצא מר"ה שיש שהות כ"כ אין סברא למיחש להכי אפי' במפרש ושיירא ולפירש"י ניחא עכ"ל ולפמ"ש ניחא דמיירי דמכוין ומגביל זמן ביאתו סמוך לפסח יום אחד או לכל היותר יומים כנ"ל בהאי מילתא שעיקר אינו אלא מדרבנן: ד׳ שיש חטים מחומצים. משמע שיודע בודאי דבר זה וכ"מ ממ"ש בסמוך ואם אין חמץ ידוע כו' ולא עמדתי על דעתו דהרי בתשו' הרשב"א שם כ' דאוצר חטים אפשר גרע טפי ממפולת כיון שדעתו לפנות בידו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו אלא דשרי מטעם שאין כאן חמץ ידוע דדלמא לא היה בי' בפסח כלל ואח"כ נתבקע כו' עכ"ל משמע דבודאי יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק כאן בין ל' יום או קודם ל' לענין להיות זקוק לבער דאין זה ענין לזה דהא דחילקו בגמר' בזה היינו לעשות אוצר מחטים טובים במקום שיש בו חשש חימוץ ודעתו לפנותו משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי' לפי הנרא' דינא הכי דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפי' מראש השנה דהוה כמטמין בבורות דהא דעתו לפנותו אחר הפסח ול"ד למפול' ואם ספק הוא אין איסור אפי' תוך ל' דלא הוי כמטמין בבור וכ"ש בזה דפסק רמ"א אח"ז דאם יש שם חמץ אחר הפסח אסור ליהנות מאותן חטין ובתשובת הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' או קודם ל' ע"ש ולפי הנראה הדברים שזכרתי עיקר להלכה ודעת רמ"א נעלמה ממני: ה׳ וי"א דקודם ל' יום כו'. עד הנה היתה דעת הרמב"ם וי"א זה הוא דעת רש"י דס"ל דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח אבל קודם הפסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד ואפי' תוך ל' אין זקוק לבער כ"כ בהגהת סמ"ק וכ"ה מבואר שם בפי' שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בה' ביעור חמץ אלא שיש באותו פי' ט"ס במ"ש שם בסוף וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו חובת ביעור צ"ל אחר פסח שהרי סיים ע"ז וז"ל וכ"ש אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך ל' נמי לא א"כ היאך כתב לעיל דאם היה בדעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער אלא ודאי שהיא ט"ס וצריך להיות אחר הפסח והוי שפיר סיפא הפוכא דרישא ועל המחבר כאן יש לתמוה שכ' בתחילת דבריו וי"א דקודם שלשים כו' היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח משמע דבתוך שלשים צריך לבדוק אף שאין דעתו לחזור בתוך הפסח וכן בסוף דבריו שכ' ואע"פ שדעתו כו' כיון שהוא קודם שלשים משמע דבחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו בעינן קודם שלשים וזה אינו כמ"ש ותמיה גדולה על רמ"א שלא הרגיש בזה: ו׳ אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'. ונראה דצריך לברך בשעת הבדיק' כיון שטעם הבדיקה זו מטעם שיבא בתוך הפסח ואז יעבור עליו בבל יראה מש"ה ה"ל בדיקה זו של עכשיו כמו ליל י"ד לאחר אבל לדיעה הראשונה שס"ל שהבדיקה היא משום גזירה בעלמא שמא יבא בין השמשות בע"פ וא"כ א"צ לברך אלא ממ"ש המ"מ והביאו הב"י משמע שא"צ לברך אא"כ בודק לצורך הביעור ע"ש משמע אפי' בדעתו לחזור בתוך הפסח מ"מ כיון שהבדיקה אינה מביעו' ממש א"צ לברך ע"ש ותמהני כיון שזה בהכרח לו הוי לי' כמו ליל י"ד לאחר ולמה לא יברך וכ"כ הכל בו דעות רבים בזה ומו"ח ז"ל פסק דאם הוא בודק בתוך ל' דאז הוא משום ביעור ממש לכן יש לו לברך משא"כ אם הוא קודם שלשים דהטעם הוא משום חששא אין לברך ולעד"נ דבעינן תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלשים ודעתו לחזור בתוך הפסח ואז צריך לברך: ז׳ ישראל היוצא מבית עכו"ם. נראה דבישראל היוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' ד הא אותו הישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון ומ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל דאפי' הוא בית של עכו"ם ויוצא ישראל ממנו צריך לבדוק כו' משמע דפשיט' אם ישראל אחר נכנס תחתיו כמו שפירש"י ע"ש זה אינו אלא דר"ל דקאי על דין התלמוד פשיטא אם הוא יוצא מביתו המיוחד לו לשייר' ואינו מניח שם מי לבדוק כלל פשיט' שצריך לבדוק אלא אפי' אם הוא ביתו של עכו"ם מ"מ צריך לבדוק וזהו פי' של אפי' והי"א שכ' רמ"א בהג"ה הוא דעת הטור ומטעם דאף אם נשאר החמץ ודאי נתיאש ממנו ומ"ש בב"י שמתרץ קושיות הטור דמ"מ מצו' חכמים הוא מאחר שהוא תוך ל' ול"נ דמת הטור עיקר שמצות בדיקה אינ' חובת הגוף אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו. לא אמרו אלא בדעתו לחזור לביתו אחר הפסח דביתו מקרי משא"כ כאן כנ"ל להלכה והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תל״ו

תל״ו:תקע״ב א׳ (ס"ק א) זקוק כו' יבדוק ביום והיינו לאור הנר וכדלעיל ר"ס תל"ג: ב׳ אפשר שכיון למ"ש רש"י כו' דבריו סתומים פה הרבה וצריך אני להציע דברי הש"ס דאמרי' דף וי"ו ע"א ואר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר' קודם למ"ד יום אין זקוק לבער תוך למ"ד יוס (כיון דשואלים ודורשים אז בהל' פסח חל עליו החיוב) זקוק לבער. ואמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור. אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער. וכ' רש"י וז"ל אפי' מר"ה נמי דכי הדר בי' בימי פסח (דהוא הי"א שבסי' ב' דדעתו לחזור ר"ל תוך פסח) עבר עליו והאי שעתא לאו ברשותו לבטלה שהרי אסור כו' עכ"ל וא"ל דראייתו ממ"ש רש"י והא שעתא לאו ברשותיה משמע דאי הוי ברשותי' ומצי לבטל היה רשאי לסמוך על אותו ביטול ול"ח שמא ישכח וא"כ ה"ה תוך שלשים יכול לסמוך על הביטול של ער"פ ול"ח שמא ישכח. וכן ראיתי נדפס פי' זה ולא נהירא חדא דאין זה ראייה דאפ"ת דאין לסמיך על אותו ביטול מגזרה שמא ישכח מ"מ מה לו לרש"י לו' הטעם משום גזירה דרבנן הלא טוב טעמו שלרש"י דאפי' מן התורה ל"מ הביטול אז ועוד אדרבה מדברי רש"י הנ"ל משמע להיפך מדברי הט"ז דא"א דרשאי לסמוך על הביטול של ער"פ לא תי' רש"י כלום ניהו דכי הדר בימי פסח לאו ברשותי' לבטל מ"מ למה צריך לבער עתה יסמוך על הביטול בשל ער"פ ואולי נתכוין המ"א לדברי הב"ח שכ' על מ"ש הסמ"ק דמשמע מדברי רש"י דמיירי קודם ביטול ומי הכריחו לרש"י וכ' הב"ח דרש"י הוי ס"ל כמ"ש הר"ן מדאמר זקוק לבער ולא אמר זקוק לבדוק. אע"כ מיירי בחמץ ידוע. והיא גופא טעמא בעי למה נקט ר"י א"ר הדין בחמץ ידוע ולא בסתם בית לענין בדיקה ואע"כ דמיירי בלא ביטול ונקט חמץ ידוע לרבותא דאפ"ה קודם שלשים א"צ לבער משא"כ אי הוי מיירי בביטול דא"צ בדיקה אלא משום שמא יבואו לאכלו. א"כ אין רבותא יותר בחמץ ידוע מסתם בית והק' תו הב"ח דדברי ר"י א"ר א"ש משום רבותא דקול' דקודם למ"ד נקטי בלא ביטל אבל רבא דלא אשמעי' כ"א אסור' דדעתו לחזור אפי' קודם למ"ד צ"ל ה"ל לאשמעי' גם רבותא אפי' בטלו אפ"ה צריך לבער ומזה הוכיח דע"כ באם בטלו אפי' דדעתו לחזור א"צ לבער עכת"ד הב"ח ע"ש א"כ י"ל דגם הט"ז הכי ס"ל והוי מדמה תוך למ"ד לקודם למ"ד ודעתו לחזור. דהא דיניהם שוה שצריך לבער וכמו דקודם שלשים ודעתו לחזור אם ביטלו אין צריך לבער. ה"ה תוך שלשים אם ביטלו א"צ לבער ות"כ א"א דצריך לבטל בשעת הבדיקה הבדיקה היא ללא צורך ובביטול גרידא סגי אע"כ לא"צ לבטל ויסמוך על ביטול של ער"פ והא דאמר רבא אם דעתו לחזור כו' צריך לבער ולא סמכי' על ביטול של ער"פ שאני התם דאיכא חמץ ודאי וחיישי' שמא ישכח לבטל בער"פ משא"כ הכא דבדק וליכא כ"א מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה סמכי' על הביטול של ער"פ. וא"ל א"כ למה חייביהו חכמים ביוצא תוך למ"ד לבדוק ולא לבטל ה"ל לתקן אפכא לבטל ולא יהא צריך לבדוק. ז"א דטפי עדיף הכא דעי"ז יקיים כל תקנות חכמים לבדוק ולבטל והיינו עכשיו ביציאתו בודק ובער"פ יבטל דהא בלא"ה מסתמא יבטל ער"פ חמץ שיהיה לו אז. משא"כ אי יבטל עכשיו לא יקיים מצות בדיקה ועוד דצריך לעשות כתחלת התקנה שיבדוק תחלה ואח"כ לבטל. וחייבוהו בחיוב ראשון דהיינו הבדיק'. ודחה מ"א. ול"נ שאין משם ראייה כו' כוונתו דהט"ז דימה תוך למ"ד לקודם ל' אם דעתו לחזור ומ"א ס"ל דאין דומי'. דרש"י קאי על קודם למ"ד ודעתו לחזור דאז עדיין לא חל עליו צרכי פסח דהא הוא קוד' למ"ד אלא דצריך לבער שמא יחזור בפסח ויעבור על ב"י ולכן אם היה אחר הביטול אין צריך לבער כיון דבלא"ה אינו עובר שא"כ תוך למ"ד דכבר חל עליו חיוב צרכי הפסח ל"מ הביטול וצריך תרווייהו בדיק' וביטול תקנת חכמים בער"פ דלגבי דידיה יציאתו הוי כמו בער"פ: ג׳ ועוד דבגמרא דילן כו' ר"ל דלפי דיחוי הראשון של מ"א מודה מ"א להט"ז ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור אם בטלו א"צ לבער כדמוכח מדברי רש"י כנ"ל אבל לפי דיחוי זה שכ'. ועוד דבגמ' כו' גם בזה חולק מ"א וס"ל דגם קודם למ"ד ודעתו לחזור ל"מ אם בטלו דהראב"י הבי' בשם הר"ן שכ' בשם הירוש' הא דאמרי' קודם למ"ד אינו זקוק לבער ה"מ בספק חמץ אבל ודאי חמץ לא וכ' הר"ן דהש"ס דילן חולק מדאמרי' אין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע אפי' בחמץ ידוע קודם למ"ד א"צ לבער ומשמע מדברי הר"ן דלפי הש"ס דילן אין חילוק בין חמץ ידוע לספק בכל ענין תוך למ"ד חל עליו חיוב חכמים אבל לא קודם למ"ד והמ"א ס"ל דרש"י ס"ל דגמ' דילן ס"ל דוקא בחמץ ודאי אז תוך למ"ד צריך לבער משא"כ בספק חמץ אפי' תוך למ"ד אין צריך לבדוק ובזה א"ש מ"ש הסמ"ק למה אוקמי רש"י קודם ביטול כיון דס"ל להש"ס בספק חמץ א"צ לבדוק כיון דליכא איסור בל יראה ה"ה בודאי חמץ אם בטלו ע"כ מיירי בלא ביטול ולכן כ' מ"א לדידן דקי"ל דאפי' בספק חמץ צ"ל תוך למ"ד אע"ג דליכ' בל יראה ה"ה דאפי' בטלו צריך בדיק'. וה"ה כשבודק צריך שיבטל כתיקון חכמים ואפי' קודם למ"ד ודעתו לחזור ואפי' ביטל צריך לבדוק ולבער: תל״ו:תקע״ג א׳ (ס"ק ב) אצל כו' אבל אם יש כו' והיינו כדעת הירוש' הנ"ל: תל״ו:תקע״ד א׳ (ס"ק ג) דחיישינן כו' וא"ת כל היוצא כו' וא"כ למה נקט ר"י א"ר המפרש בים ויוצא בשייר'. ועוד פוק חזי מה עמא דבר שאין נוהגים כן ביוצא לדרך: ב׳ א"כ משמע כו כת' הח"י וז"ל הבין מ"א דהא דכ' בהג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי לכן פסק בדעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח חיישי' שמא יתעכב הנה בודאי שגגה גדולה יש בדבריו בראייה זו דהא דזמן רב איוצא לדרך קאי שיצא זמן רב קודם פסח. וכדאי' בש"ס ופוסקים אפי' מר"ה כו' עכ"ל ח"י. ובאמת פשט' דלשנ' משמע כמ"ש ח"י אולם הא סיים מ"א ואפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צ"ל כו' והא אפי' לפי הבנת מ"א דברי הג"מ דמ"ש אפי' זמן רב אדעתו לחזור קאי. ניהו דמוכח לפ"ז ביוצא בשייר' אפי' דעתו לחזור זמן רב קודם פסח צ"ל. אבל אינו מוכרח דבדרך קרובה ודעתו לחזור יום או יומים דצ"ל אע"כ מ"א כי כן מסברא דנפשיה דכן מסתברא ליה. וא"כ ממילא מוכח כהבנת מ"א דמ"ש הג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי. ואפי' כה"ג בהיוצא בשייר' צ"ל דאל"כ אלא דוקא בדעתו לחזור יום או יומים קודם פסח א"כ הדר' קו' הג"מ לדוכתי' כל היוצא לדרך הדין כן לפי סברת מ"א ומאי אריא דנקט ר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר'. אך הט"ז חולק על המ"א ולדינא הסכים הח"י עם מ"א ע"ש: תל״ו:תקע״ה א׳ ס"ק ד אוצר כו' כלומר שנשתמשו כו' דאל"כ למה צריך בדיקה: תל״ו:תקע״ו א׳ (ס"ק ה) ואח"כ כו' ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' כו' בגמ' נראה דדיניהם שוה דהא אמרי' אהא דאמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד כו' אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ואזדא רבא לטעמי' דגם באוצר אמר הכי וכמ"ש פה בש"ע ואולי ספקו של מ"א דדלמא דוקא באוצר אם עבר ולא בדק צריך לפנות דליכא טרחא מרובה כ"כ כמו ביוצא בשייר' לחזור לביתו או לשלוח שליח דהו' אפושי בטרח' ואפשר דכ"ה לא אטרחוהו רבנן: תל״ו:תקע״ז א׳ (ס"ק ו) צריך כו' דחיישי' כו' דודאי באוצר ל"ל כמו ביוצ' בשייר' שיבא לביתו סמוך לפסח ולא יהיה זמן לבער החמץ משא"כ באוצר ל"ל שיפנה עד סמוך לפסח עד שלא ישאר לו זמן לבער החמץ הא הוא בביתו ויכול למנוע צפנות אוצרו כ"כ סמוך לפסח ואם יראה שהזמן קצר ימשוך ידו ולא יפנה יותר לכן כ' הרב"י דחיישי' שיפנה עד שלא ישאר עליו גוב' ג"ט ויהי' אז אפי' באמצע היום וימשך ידו לפנות יותר לסבה מה או למקרה ואח"כ ע"י טרד' ישכח ולא יתן אל לבו שאין עליו גובה ג"ט דכה"ג צריך ביעור: תל״ו:תקע״ט א׳ ס"ק ח ואוצר כו' דהא י"א דאפי' לכתחלה כו' דפסקו כהש"ס דילן דס"ל דאפי' ודאי חמץ קודם למ"ד א"צ לבער: תל״ו:תק״פ א׳ (ס"ק ט) אסור כו' ואפי' למ"ד כו' דשרי וכמ"ש מ"א בסי' תל"ד ס"ק י"ז בשם הרשב"א שכ"כ בשם הירושלמי: תל״ו:תקפ״א א׳ (ס"ק י) יבטלנו כו' וי"ל דקמ"ל היה דעתו לחזור ק"פ דלדעת י"א שבסעיף זה א"צ לבדוק. אלא שאח"כ בהיוצא בדרך נתחרט לבא תוך הפסח: תל״ו:תקפ״ב א׳ (ס"ק יא) צריך כו' עמ"ש סי' תל"ד ס"ק ה' אי עובר בחמץ שאינו ידוע לו ועיין במהרש"ל ובמהרש"א: תל״ו:תקפ״ג א׳ (ס"ק יב) ואם כו' כמש"ל בס"ק א' דלא כהט"ז שם: תל״ו:תקפ״ד א׳ (ס"ק יג) ולא יברך כיון דעיקר הביטול בלב כו' ואפי' למ"ד שצריך להוציא הביטול בשפתיו כמ"ש הר"ן הובא בב"י מ"מ אין לברך על הביטול שלא מצינו שתקנו חכמים נוסח ברכה על ביטול כ"כ הפר"ח וע"ש לדינא בט"ז ס"ק ו': תל״ו:תקפ״ה א׳ (ס"ק יד) גם כו' ול"נ דבעי שיצוה כו' ומ"ש בריש הסימן ואינו מניחו בביתו כו' ר"ל שאינו מניח מי שצוה לו לבדוק: תל״ו:תקפ״ו א׳ (ס"ק טו) אין צריך כו' כיון דהנכרי כו' ר"ל ניהו דיקיים מצות ביעור במקום שיהיה ער"פ מ"מ הא צריך לבער לו חמצו שיש לו פה והוא תוך למ"ד חל עליו חיוב הביעור עז"כ כיון דהנכרי כו' והם דברי הטור: ב׳ וכתבו האחרונים אפי' יכנס לבית אחד וידור שם ע"י שכירות עם המשכיר ויקיים שם המשכיר שהוא בעה"ב מצות ביעור ולא הוא ל"ל בה דהוי כאלו הוא מקיים מצות ביעור שם דהא המשכיר בודק ומבער גם חמצו של השוכר והוי המשכיר שלוחו של השוכר ושלוחו כמותו בכ"מ: תל״ו:תקפ״ז א׳ (ס"ק טז) וצריך כו' משמע מדכפל וכ' צ"ל בית הנכרי דהא התחיל ישראל יוצא מבית הנכרי אלא לדיוקא אתי דוקא בית נכרי כו: ב׳ וכ"כ רש"י בהדיא דף ד' דבעי מיניה מר"נ ב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד (והוא הדין המבואר בר"ס תל"ז) על מי לבדוק על המשכיר דחמירא דידיה או על השוכר דחמירא ברשותיה ת"ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה ודחי שאני התם דאר"מ מזוזה חובת הדר ופירש"י חובת הדר לפי שמשמרתו וכתיב ביתך ביאתך כו' אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה האמרי' לקמן דסגי ליה בביטול בעלמא כו' עכ"ל ואולם אינו מבואר להדיא מזה דהשוכר חייב לבטל דאפשר דר"ל דסגי בביטול והיינו המשכיר יבטל אך קצת ראיה יש משם ע"פ מ"ש מהרש"ל מדכ' רש"י אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן משמע דס"ל אלו היה דאורייתא ודאי הי' חיוב על המשכיר שהוא ביתו ע"ש. והוי ס"ל למ"א א"א המשכיר לבד יבטל בפה אז מתבטל ממילא ע"י יציאתו ואין השוכר צריך לבטל ניהו דבדיקת חמץ דרבנן מ"מ כל דתיקון כעין דאורייתא תיקון ויהיה החיוב על המשכיר שהוא ביתו אע"כ ס"ל לרש"י דהשוכר צריך לבטל בפירוש והמשכיר ס"ל או דאין צריך לבטל כלל בפי' וסגי שמתבטל ממילא ע"י יציאתו וכיון דהשוכר צריך לבטל בפי' י"ל דהטילו עליו חכמים גם חיוב הבדיקה ואפי' נאמר דגם רש"י ס"ל דגם המשכיר צריך לבטל בפי' וכמ"ש מ"א בסי' תל"ז ס"ק ג' מ"מ כיון דעכ"פ בין שוכר ובין משכיר יש עליהם חיוב קצת ביעור דהיינו ביטלל מספקא להש"ס על מי הטילו חכמים הבדיקה אע"ג דהבית של המשכיר מ"מ י"ל דהטילו על השוכר הבדיקה כיון דגם עליו חל חיוב הביטול והחמץ ברשותו ה"ל כמי שאין לו בית ר"ל דניהו דכשיצא מפקירו מ"מ הוי כמו ביטול והא מדרבנן לא סגי בביטול ובעי גם בדיקה ולזה כ' דהוי כמי שאין לו בית לבדוק ועיין במ"ש אח"ז: ג׳ ומ"ש המרדכי אפי' הוא בביתו של גוי כו' ר"ל דין זה שכ' בש"ע ישראל היוצא מבית גוי כו' הם דברי המרדכי וכ' שם לשון אפי' הוא בביתו של גוי כו' משמע דכ"ש כשיוצא מבית ישראל דלא כהב"ח דדייק מדכתב המדדכי אפי' הוא בביתו של גוי דכ"ש אם יוצא מבית ישראל דמה אם יוצא מבית גוי ויכנס בו גוי דאין ביעודו מהני לפסח דמ"מ הגוי יכניס בו חמץ בפסח אפ"ה צריך לבער כ"ש אם יכניס בו ישראל דישראל שני יבער גם חמצו מתוך הבית קודם הפסח: ד׳ גם מ"ש לפרש דברי אגודה כו' שכ' ההולכים מביתם למקום אחר תוך למ"ד צריכין לבער וכ' ומיהו י"א דוקא במפרש ויוצא בשייר' ופירש הב"ח דבריו דהני י"א קאי איוצא תוך למ"ד ומניח אשתו בביתו ואז דוקא במפרש ויוצא בשיירא דלא יקיים מצות ביעור באותו מקום שיהיה בערב פסח אע"ג דאשתו תבער החמץ מביתו בער"פ בזה אין לסמוך לכתחלה על נשים משא"כ ביוצא לדרך סתם דקיים מצות ביעוד ערב פסח במקום שיהיה כה"ג רשאי לסמוך על אשתו ע"ש ומ"א ס"ל דאגודה קאי על רישא ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור קודם פסח דצריך לבער כמ"ש ר"ס ובזה מחלקים הי"א באגודה בין ביוצא בשיירא ובין הולך בדרך סתם כמ"ש מ"א ס"ק ג': תל״ו:תקפ״ח א׳ (ס"ק יז) כשנכנס כו' אבל כשמפנהו וכו' וכמ"ש ר"ס זה והח"י כ' דלא דק דבר"ס זה מיירי בביתו משא"כ הכא דהוי בית גוי (וחמצו מופקר הוא כיון שמניחו בבית גוי) והוא פשוט עכ"ל ודעת מ"א י"ל דמדמה בית גוי לביתו לענין זה היינו דנראה מלשונו שכ' בס"ק ט"ו כיון שהגוי נכנס בבית זוכה גם בחמץ שהרי ישראל הפקירו (ועיין בלשון הטור שם) משמע דתרתי בעי שהישראל הפקירו וגם הגוי יזכה בו וכן נראה מלשונו בס"ק זה דתרתי בעי ולכענ"ד דמה שהפקירו לחוד ל"מ. דלא עדיף מביטול דמדין הפקר נגעו בה ואפ"ה אמרו רבנן דל"מ ובעי גם בדיקה. וה"מ דהפקר ל"מ ואע"ג דטעם הבדיקה שלא יבא לאכלו בפסח כמ"ש התוס' דיש מכילתן. והכא ל"ש שיבא לאכלו דהא לא יכנס לבית זה בפסח. מ"מ הא כתבו התוס' שם דלא פלוג אפי' בדברים שלא היה ראוי לגזור שמא יבא לאכלו חייב לבדוק ע"ש. ומה"ט ה"ה הכא דהפקר ל"מ והיה צריך גם בדיקה ולחפש אחד כל חמץ שימצא ולכן בעי שיכנס בו גוי ויזכה בחמץ שבבית דודאי מהני דאטו אי בדק ונתן כל החמץ שמצא לגוי מי לא יצא ידי חובת ביעור. וה"ה כשזכה גוי בכל החמץ שבבית שהוא הפקירו סגי בזה. ולכן ס"ל למ"א דביוצא מבית גוי ולא יכנס בו שום אדם אע"פ שהוא הפקירו לא סגי בזה כיון דלא יזכה בו גוי וצריך ביעור. ולפי שסברא זו היתה פשוטה בעיני מ"א דהפקר לחוד ל"מ לכן אייתי ראיה מר"ס זה דלפ"ז יוצא מבית גוי אם לא נכנס בו אדם דומה ליוצא מביתו: ב׳ ודע שכ' ח"י עמ"ש בש"ע דאם יוצא בשיירא כיון שלא יקיים שם מצות ביעוד כו' אע"ג שכ' לעיל ס"ס תל"ג דבתי ידים והכיסים צריכין בדיקה וזה יקיים עכ"פ. מ"מ אין זה עיקר מצות הביעור כ"א מתוך הבית ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א