סימן תלד – דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה
א א אַחַר הַבְּדִיקָה יְהֵא נִזְהָר בֶּחָמֵץ שֶׁמְּשַׁיֵּר לְהַצְנִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ בְּדִיקָה ב אַחֶרֶת, כְּגוֹן אִם יִטְּלֶנּוּ עַכְבָּר בְּפָנָיו אוֹ אִם יֶחְסַר לַחְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁיַּנִּיחַ עֶשֶׂר כִּכָּרוֹת וְיִמְצָא תֵּשַׁע, אֲבָל בִּסְתָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם חָסֵר מִמֶּנּוּ אִם לָאו, לֹא. וְאִם כָּפָה עָלָיו כְּלִי וְלֹא מְצָאוֹ, ג אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק, שֶׁוַּדַּאי אָדָם נְטָלוֹ. לְכָךְ יִכְפֶּה עָלָיו כְּלִי אוֹ יִתְלֶנּוּ בָּאֲוִיר אוֹ יַנִּיחֶנּוּ ד בְּתֵבָה, מָקוֹם שֶׁאֵין עַכְבָּר יָכוֹל לָבֹא. ב אַחַר הַבְּדִיקָה מִיָּד בַּלַּיְלָה יְבַטְּלֶנּוּ וְיֹאמַר: כָּל ה חֲמִירָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא (דְּאַרְעָא). { הַגָּה: וְיֹאמַר הַבִּטּוּל בל' שֶׁמֵּבִין } (מַהֲרִ"י ברי"ן). ו { וְאִם אֲמָרוֹ בל' הַקֹּדֶשׁ כָּל חֲמִירָא כּוֹלֵל חָמֵץ וּשְׂאוֹר } (ת"ה סִימָן קל"ד), { אֲבָל בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת צָרִיךְ } ז { לְהַזְכִּיר כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), וְטוֹב לַחֲזֹר וּלְבַטְּלוֹ פַּעַם אַחֶרֶת בְּיוֹם י"ד סוֹף שָׁעָה חֲמִישִׁית, קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית, שֶׁמִּשֶּׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית נֶאֱסָר וְאֵין בְּיָדוֹ לְבַטְּלוֹ. { הַגָּה: וְאֵין לְבַטְּלוֹ בַּיּוֹם אֶלָּא לְאַחַר שֶׁשָּׂרַף הֶחָמֵץ, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת שְׂרֵפָה בֶּחָמֵץ שֶׁלּוֹ } (מַהֲרִי"ו). ג בְּבִטּוּל הַיּוֹם יֹאמַר: דַּחֲזִיתֵיהּ וּדְלָא חֲזִיתֵיהּ, דְּבִעַרְתֵּיהּ וּדְלֹא בִּעַרְתֵּיהּ. ד שְׁלוּחוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל. { וּכְשֶׁמְּבַטֵּל שָׁלִיחַ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: חֲמֵצוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי יְהֵא בָּטֵל וְכו' } (תשו' מַהֲרִ"י ברי"ן). אִם אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, יְבַטֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא; וְאִם ח אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן, טוֹב שֶׁתְּבַטֵּל אִשְׁתּוֹ.
באר היטב – סימן תלד – דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה
א א אחר הבדיקה. ל"ד דה"ה קודם התחלת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ב"ח וח"י והיד אהרן ומ"א. ובחנם השיג עליו הט"ז בזה ע"ש. והעולם אינן מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה. אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולאו שפיר עבדי. אחרונים: ב אחרת. (וה"ה דצריך אז לבטל שנית. ב"י בשם ר"ן). ומ"מ אינו צריך לברך שנית. ח"י: ג א"צ. אם א"א לתינוק ליטלו. מ"א: ד בתיבה. ובח"מ סימן רצ"א סי"ג פסק רמ"א דתיבה חתורה אצל עכברים ע"ש וי"ל ודו"ק: ב ה חמירא. לפי שלחם היא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכך ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקים והמקטריגים. סדה"י: ו בלשון. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלשון הקודש יצא ודוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שמפקיר חמצו דאם אינו יודע לא יצא וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו ומ"א ועיין ח"י: ז כל אחד. המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה. כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ב"ח ח"י: ד ח אינו. פי' שאינו רגיל לעשות כן וחיישינן שמא ישכח. אפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים ח"י. והב"ח פסק דאין לבטל על ידי שליח ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ עיין ט"ז:
מגן אברהם תל״ד – סימן תלד – דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה
א׳ אחר הבדיקה. והוא הדין בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצ' לאכול (ב"ח) והעולם אין מצניעי' אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיק' אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי: ב׳ יטלנו עכבר. כ' הר"ן צריך לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל ע"כ ולי נראה דלפמ"ש הטור שלא יאמר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול אף החמץ שבבתים אחרים א"כ אף החמץ שגרר' החולד' חוזר ונתבטל ואין צריך ביטול אחר עכ"ל ד"מ ול"נ דלא כיון הר"ן לזה אלא כוונתו דזה החמץ שגרר אחר הבדיק' לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו וא"כ אם בדק שנית ולא מצא צריך ביטול שנית מיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשע' השריפ': ג׳ א"צ לבדוק. וצ"ל דמונח במקו' גבו' שא"א לתינוקו' ליטלו דאל"כ צריך בדיק' שנית עמ"ש ססי' תל"ט: ד׳ יכפה עליו כלי. וכ"כ הרא"ש ורי"ו בשם הירושלמי דלא כב"ח שאוסר לכתחלה בכפי' כלי ואף על גב דבפסח לא סגי בכפית כלי כמ"ש בסימן תמ"ו שאני התם דחיישי' שישכח ויאכלנו אבל הכא ליכא לחיחש /למיחש/ שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו שדרכו של אדם לכסות כמ"ש הר"ש פי"א דפרה ונ"ל דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות כדאי' בחולין ד' י' אבל כשכופ' עליו כלי רחב אין יכולין לגלות: ה׳ יבטלנו. דהשתא אפי' נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אינו עובר עליו (טור) דאם לא ביטלו עובר עליו אף על פי שלא ידע וכ"כ בסי' תמ"ו מ"ד אמי שאכל חלב בשוגג וז"ל הרמב"ם פ"ג אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עובר על לא יראה שהרי לא ביער ולא ביטל וכו' ע"ש משמע דאם לא ידע בו מתחל' אינו עובר עליו כלל וכ"מ מל' הרא"ש גבי גלוסקא וע' בתו' ריש כל שעה: ודע דפירורין ממילא בטלי והביטול הוא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה עסי' ת"ס ס"ג: ו׳ ואם אמרו. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלה"ק יצא ונ"ל דהיינו דוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שיודע שמפקי' חמצו אבל אות' שאין מביני' כלל וסוברי' שאומרי' איזה תחינה פשיטא דלא יצאו דהא בטול מדין הפקר ובעי' שיהא פיו ולבו שוין וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו שהבודק לאשה תבטל בל' שמבינ' ובסדה"י כתוב טעם למה נוהגין לאומרו בל' תרגום: ז׳ וטוב לחזור ולבטל. לפי שזכ' בפת שאכל ושמא ישאר ממנו כלום (טור) אבל אין לסמוך על ביטול היום ושלא לבטל בלילה דכיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעורי' הוא חיישי' שישכח לבטלו ואפי' לדידן שנוהגין לשרוף קודם שעה ששית ולבטלו באותו פעם מ"מ חיישי' שישכח מלשרפו עד אחר שעה ששי' דאז ל"מ ביטול: ח׳ אלא לאחר ששרף. וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית: ט׳ שלוחו. פי' שצוהו לבטל אכל כשצוהו לבדוק אין יכול לבטל ובד"מ כתוב בשם מהרי"ל שצריך שיעמוד אצלו וכמ"ש סוף סי' תרע"ו וב"ח פסק דאין לבטל ע"י שליח: י׳ ואם אינו עושה כן. פי' שאינו רגיל לעשות כן וא"כ חיישי' שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אבל באמת לא מהני כ"כ בטול האש' כיון שאינה שלה עיין בלבוש סי' תל"ו סס"ב:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תל״ד
א׳ בחמץ שמשייר כו'. הדין הוא כך הן מה שמצא ע"י בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר הן מה ששייר מאכילתו ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיק' כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיק' כי מסתמא כבדו כל החדרי' ואין בודקין רק מספק אבל השיור לאכיל' היא ודאית ובכולן צריך אזהר' שישמרנו מנטילת עכברי' בפניו ובחנ' האריך כאן מו"ח ז"ל ועש' מנהג להצניע החמץ הצריך לאכיל' קודם הבדיקה דאין בזה טעם כעיקר דלפני הבדיקה א"צ אזהרה דאף אם יטלנו העכבר הא א"צ אלא בדיקה והלא עדיין לא בדק אלא דאחר בדיק' צריך אזהר' שלא יצטרך בדיק' שנית וכ"ה בהדיא במנהגי' שא"צ להצניע החמץ שהוא לאכיל': ב׳ אם יטלנו עכבר כו'. ולא אמרי' דעכבר אכלתו דס' אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ: ג׳ בליל' יבטלנו. בטור כתוב דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוה הפקר ולאו דיליה הוא אין פי' שיעבו' על מה שלא ידע אם לא יבטל אלא ימצא אותו אח"כ דשגיאות מי יבין וכ"מ מדברי הרא"ש שכ' בפירורין אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא ה"ל כידוע וא"כ בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו וע"ז פריך בגמרא וכי משכח להו לבטיל אלא פי' דנשאר חמץ שלא מצא בבדיקתו וימצאנו תוך הפסח דהכי אמרי' בגמ' דף ו' אר"ח הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פרורין הא לא חשיבי אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפ' ומשהא אפי' רגע א' ועובר עלי' בבל יראה. ואח"כ מקשי' וכי משכחת לי' לבטלי' ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא. והקשו התו' ולפירש"י מה מקשה המקשן הא כבר אמר שחס עלה לבטלה אלא הפירוש של ודעתי' עליה הוא שלא בטל מאליו ול"נ דלק"מ דמתחלה אמר שאם לא יבטל אלא יסמוך עלמה שיוציאנ' לשריפה אם ימצאנה שמא יחוס מלשורפ' קצת ויעבו' וע"ז פריך דאי משכח לה לבטל' ובביטול לא חיישי' שמא יחוס מלבטל' כיון דאינו מבערה מן העולם: ד׳ דאיתי' ברשותי. בטור כתוב ולא יפרט לו' כל חמירא דאית' בהדין ביתא כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל וק"ל מהי תיתי לו' כן דבר מיותר ונראה דה"א לו' כן משום לכלול החמץ שיש לאשתו ובניו שחלקם קמ"ל דטפי עדיף לו' ברשותי דבאמת הכל בכלל וק"ל לא ה"ל לתקן אלא כל חמץ דאית לי ותו לא ונ"ל דא"כ הייתי מפ' מאי לי לצרכי דהיינו שאינו מבטל אלא מה שהוא לצרכו ולא המותר ואי לא אמר דחמיתיה ודלא חמיתיה ה"א דמה דאמ' דאית לי היינו הידוע לו אבל לא במה שמסופק ע"כ תקנו כן: ה׳ וטוב לחזור ולבטלו כו'. עיין בטור שכ' הטעם משום דבפת ששייר למאכלו לא נתכוין לבטלו ויש לחוש שמא ישייר ממנו בבית ויעבו' עליו ויש להגי' מפני שהרא"ש נתן עוד טעם לזה משום דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו לכן גם כאן יש להגי' טעם זה וא"ת היאך כ' הרא"ש בטעם הא' מפני שחוזר וזוכה בו משמע דבשע' הביטול נתבטל ג"כ מה ששייר אלא שחוזר וזוכה בו והא אמר בלילה דלא חמיתיה משמע דוק' חמץ שאין ידוע לו ואין לו' דבאמת אי לא מבטל ביום או' גם בליל' דחמיתא ודלא חמיתא זה אינו שהרי הטור כ' כצ"ל דחמיתא ודלא חמיתא לדעת הר"ר פרץ אבל להרא"ש משמע שאינו או' אותו אפי' ביום וי"ל דלטעם הא' פי' ר"ל במה שהוא או' דלא חמיתא כולל אף מה שישאר חמץ שהצריכו לאכיל' וה"פ דלא חמיתא לבער וממיל כוונתו היה אף לאותו חמץ הידוע דמה שישאר ממנו ג"כ הוא לא ירא' לבער וא"כ י"ל דגם תמץ שמשייר הוא בכלל הביטול לכן צריך לכתו' הטע' מפני שחוזר וזוכה בו משא"כ לטעם הב' ס"ל דלא נתכוין כלל לבטלו לאותו חמץ כ"ה פירושו דהרא"ש בזה ואין לו' דלרמ"א שכ' בהג"ה ס"ז וטוב לשרוף קודם שיבטלנו כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו וא"כ משמע שהוא שורף קודם איסורו והביטול ביום סמוך לו וכן אנו נוהגין א"כ ק' למה לדידן ביטול דלילה לבטל בשעת שריפה ויזכור אגב שריפ' דהא מאי דמקש' המקשן נבטלי' בשית כו' ומתרץ שבשעה הזאת אינו ברשותו ע"ש בגמ' אבל לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה כיון שהשריפ' היא קודם איסורו ויש לו' בשלמ' בגמ' היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל דהיינו תחלת שעה ששית אבל למנהג דידן שכל א' שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים כנ"ל: ו׳ שלוחו יכול לבטל כו'. זה דעת הטו' והמ"מ והר"ן וב"ה שסוברין בכ"מ שלוחו של אדם כמותו חוץ מהפרת נדרים ושאלה בבעלים דקראי כתיבי אלא שהר"ן מביא דעת אחרים שסוברים כיון שהביטול משום הפקר נגעו בה ושליח לא מצי מפקר ע"ש בב"י ולפ"ז אף מ"ש באשתו נמי לדיע' זו לא מצי לבטל ע"י אשתו דהא בודאי אף אשתו אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אלא דנ"ל לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קיד' אשה בגזל שלה מקודש' מפני שמסתמ' רוצ' אשה שיהיו המעו' לו במתנ' כדי שיהיו הקידושין תופסין ע"ש באריכו' וא"כ ה"ה הכא נמי אמרי' דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ מסתמא נתן את החמץ שלו במתנ' לשליח שלו כדי שיוכל לבטל ולפ"ז א"צ השליח לומ' חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנה לו במתנה ונ"ל עוד דכיון שהבעה"ב רוצה לעשות שליח לדבר מצוה כזו וכי בשופטני עסקי' שלא יעשה מצוה כזו בעצמו אלא דבסתמא הי' לו זה בהכרח דהיינו מפרש בשיירא וירא שלא יבא בתוך הפסח וישכח לבטל קודם הפסח ולכן עשה שליח ולכן יש לסמוך אמקילין: ז׳ ואם אינו עושה כו'. לכאורה הלשון הוא דחוק ונראה שרצה לו' אם יש לחוש שמא מאיזה סבה לא יעשה כן כנ"ל:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תל״ד
תל״ד:תק״ס א׳ (ס"ק א) אחר הבדיקה וה"ה בשעת הבדיקה כו' ר"ל דודאי קודם הבדיקה א"צ לזהר דהא אפי' יטלנו עכבר לפניו ויהיה צריך בדיקה מה בכך הא באמת צריך לבדוק דהא עדיין לא בדק וכמ"ש הט"ז אבל בשעת בדיקה צריך ליזהר דיש לחוש דלאחר שהשלים לבדוק זויות אחת וילך לבדוק זויות אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזויות שכבר בדק: ב׳ והעולם כו'. גם מצניעים החמץ שמשייר לאכילתו. מ"מ המון עם טועים וסוברים שאין הבודק רשאי לראות אותו חמץ כי לפי טעותם כל חמץ שרוא' הבודק בשעת הבדיק' צריך לבער ולכן מטמינים אותו לבל ישזפנו עין הבודק וטח עיניהם מראות והוא מחסרון ידיעתם: תל״ד:תקס״א א׳ (ס"ק ב) יטלנו כו' נריך לבטל פ"א. ר"ל אם בדק שנית ולא מצא מה שגרר העכבר: ב׳ עכ"ל הרב"י צ"ל עכ"ל ד"מ ובס' ח"י כ' שלא מצא כן בהרב"י ובאמת כן הוא שלא נמצא בב"י כ"א בד"מ. ול"נ דלא כיון הר"ן כו' דהד"מ הבין דכוונת הר"ן במ"ש שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל משום דנוסח הר"ן היה בביטול לומר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא (ובאמת לפי מה שראיתי בר"ן משמע שגם הוא היה נוסחתו כנוסחת הטור וז"ל על מ"ש הרי"ף אר"י הבודק צריך שיבטל והיכי מבטל אמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה כו' וע"ז כתב הר"ן ל' זה אינו בגמ' אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים ז"ל עכ"ל ועיין בב"י)וא"כ כיון שגררתו החולדה חוץ לבית לא היה בכלל הביטול. ולפ"ז לפמ"ש הטור שלא לומר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא דאיתא ברשותי כדי לכלול גם חמץ שיש לו במקומות אחרים א"כ גם חמץ שגררה החולדה חוץ לבית הוי בכלל ביטולו וע"ז כ' מ"א דאין זה כוונת הר"ן אלא דאפי' נוסחת הטור שאומר ברשותי מ"מ אין החמץ שגררה בכלל הביטול: ג׳ שהרי שייר' כו' ומה"ט אומרים בלילה דלא חמיתיה כי החמץ שרואה ומשיירו למחר אינו מבטל: ד׳ מיהו אנו נוהגים בלא"ה לבטל כו' אע"ג שכ מ"א בס"ק ז' דאפי' לדידן שנוהגים לשרוף קודם שש אין לסמוך על ביטול היום היינו בקבע ולשנות מנהג הש"ס שהיו מבטלים בלילה אבל בנידון זה שכבר ביטל בלילה כתקנת הש"ס אלא ע"י מקר' צריך לבטל שנית יש לסמוך על ביטול היום ולא ח־ישינן שישכח לשרפו עד אחר שש דהוא חשש רחוק: תל״ד:תקס״ב א׳ (ס"ק ג) א"צ כו' ס"ס תל"ט ס"ק ו' בשם התוס': תל״ד:תקס״ג א׳ (ס"ק ד) יכפה כו' ואע"ג דבפסח לא סגי בכפיית כלי והבין הח"י דכוונתו שהמוצא חמץ בחש"מ דקיי"ל רסי' תמ"ו שצריך לבערו מיד. ומזה קשיא ליה למ"א למה לא סגי גם שם בחש"מ בכפיית כלי. וכתב ע"ז דלק"מ דבחה"מ דע"כ צריך לבערו אמאי יכפה עליו כלי הא זריזים מקדימין כו' משא"כ הכא כו' ע"ש. ולענ"ד לא לזה נתכוון מ"א אלא כוונתו לדחות ראיית הב"ח שכ' וז"ל וכ"מ (דאין לסמוך לכתחל' על כפיית כלי) לחד פי שכ' רש"י בהאי דמוצא חמץ בי"ט דכופה עליו כלי דהיינו משום דלא אפשר אבל היכי דאפשר לא סמכי' אכפיית כלי משום דהכלי ניטל לצורך עכ"ל הב"ח. ר"ל אהא דאמר ר"י א"ר דף וי"ו ע"א המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי ואמר ר"י א"ר חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים ע"ז כ' רש"י ולא סגי ליה בחמצו של גוי בכפיית כלי שהכלי ניטל לצורך. ומיהו האי דלעיל (ר"ל במוצא חמץ בי"ט) לא אפשר ליה במחיצ' דבי"ט אסור לעשו' מחיצה ועוד כ' רש"י טעם אחר ע"ש. ולזה נתכוון מ"א במ"ש ואף ע"ג דבפסח לא סגי ליה בכפיית כלי ר"ל בחמצו של גוי ומ"ש כמ"ש סי' תמ"ו או דט"ס הוא וצ"ל וכמ"ש סי' ת"מ ס"ב או כיון דקושית רש"י הוא מהאי דסי' תמ"ו כתב סי' תמ"ו אבל יותר נראה דט"ס הוא וצ"ל סי' ת"מ: ב׳ כמ"ש הר"ש רפי"א דפרה שכ' על הברייתא שהובא בחולין דף י' ע"ב צלוחית של מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה מכוסה טמאה אבל הניחה מכוסה ומצא' מגולה טהורה. ואריב"ל מ"ט מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן של שרצים לכסות. ולכן ברישא דמצאו מכוסה וע"כ אדם כיסהו וחיישינן שמא אדם טמא היה וטמאוהו. אבל סיפא דמצאו מגולה תלינן דודאי שרץ גלוהו שדרכן לגלות ואין בו טומא אבל לא חיישינן לאדם דדרכן של בני אדם לכסות ולא להניח דבר מגולה מפני שרצים כן פי' הר"ש. ומ"א נקט דברי הר"ש שמזה ראייתו יותר פשוטה אך גם לפירש"י שם וכן פי' הרמב"ם פט"ו מה' פרה לודאי גם ב"א לפעמים מגלים ואפ"ה בסיפא טהורה דהוי ס"ס חדא שמא שרץ גלוהו ואת"ל אדם שמא היה אדם טהור ה"ה הכא יש לסמוך לכתחלה ול"ל שמא יגולה ע"י אדם והעכברים יגררוהו דהוי ג"כ ס"ס חדא שמא לא יתגלה ואם יגלהו שמא יכסהו ואם לא יכסהו שמא לא יטלנו עכבר ואפי' יטלנו עכבר שמא יאכלוהו ואע"ג דאין לעשות לכתחלה ס"ס בכה"ג דאיכא ספיקא טובא וחשש בעלמא סמכינן וכ"כ בס' ח"י ע"ש ומ"ש בש"ע באר היטב עמ"ש בש"ע או יניחנו בתיבה ממ"ש בח"מ סי' רס"א דסתם תיבה חתורות אצל עכברים לק"מ דהא כ' רמ"א דהכל לפי ענין וכאן לפי שעה עד מחר ודאי לא הוי חתורות לענין עכבר: תל״ד:תקס״ד א׳ (ס"ק ה) יבטלנו כו' מ"ד אמי שאכל כו' הם דברי מ"א לתת טעם לדברי הטור: ב׳ משמע דאם לא כו' דלא כהטור: ג׳ וכ"מ מל' הרא"ש כו' אהא דאמרי' דף ו' ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ואמרי' מ"ט אי נימא משום פירורין וכ' הרא"ש דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהן בבל יראה ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה כו' ואע"פ שאינו יודע שהם בביתו מ"מ בל ירא' איכא כו' ופריך הא לא חשיבי הפירורים וממילא בטלו והוי הפקר ואמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה דדעתו עליה כלומר חיישי' שמא בא' מן הזויות היתה גלוסקא יפה שדעתו עליה ולא בטלי ממילא ולכן צריך ביטול ופריך וכי משכח לבטלו ולמה הצריכו לבטלו בשעת בדיק' ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן איסוריה דלא מצי מבטל כו' עכ"ל הגמ' והרא"ש ומדהוצרך הרא"ש לומר גבי פירורים דקי"ל שלא מצא כו' ולדעת הטור אפילו לא קים לן שיש שם פירורים צריך לבטל שמא יש שם פירורים ואפי' לא ידע עובר לולי דלא חשיבי אע"כ דהרא"ש ס"ל כהרמב"ם דאם אין לו ידיעה בתחלה אינו עובר לכן הוצרך לומר דקים לן כו' וכה"ג אפי' לא ידע עובר דהוי כאלו ידע וכן בגלוסקא משמע מלשונו כשהיה בא' מן הזוית ראוהו ועיין בב"ח וט"ז והוא דלא כמ"ש הפר"ח בסי' תל"א שמשוה דעת הרא"ש לדעת הטור דאפי' לא ידע תחלה עובר. וכ' לפ"ז מ"ש רבא שמא ימצא גלוסקא יפה תיבת ימצא הוא לאו דוקא דאפי' לא מצאה רק שהיא ברשותו עובר לדעת הטור וכבר כתבתי בע"ה בחדושי הש"ס דלפ"ז לא הבנתי קושית הש"ס וכי משכח לבטליה דאכתי איכא למיחש שמא לא ימצאנו כלל ואי לא הוי מבטל ליה הוי עובר לדעת הטור לכן י"ל לענ"ד דשמא ימצא דוקא כי הוא מילתא דלא שכיח שבבדיקתו בחורין וסדקים לאור הנר אם יש שם גלוסקא יפה שלא ימצאנו. ואף שאפשר ע"י מקרה לא ראוהו בבדיקתו מ"מ כל הלילה ויום ערב פסח אם הוא בא' מן המקומות לא שכיח שלא יראנה(ושתהא הגלוסקא יפה בחור לא שכיח)ומשום מילתא דלא שכיחא לא עבדי רבנן תקנתא. וא"כ אי לא ימצא כלל לא הוי צריך ביטול דהיינו תולין דודאי ליכא גלוסקא ולכן צ"ל דחיישי' שמא באמת ימצאנו אלא שיהיה אחר זמן איסורו. ולפ"ז צ"ל מ"ש הטור שצריך שיבטל דהשתא אפי' נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר דמשמע דמה"ט צריך שיבטל שמא יש בביתו חמץ ע"כ זה ליתא דהא מהי"ט לא היינו צריכים לתקן שיבטל דהא לא שכיח אלא כ' האמת דאפי' לא ימצאנו כלל הי' עובר אבל השתא דבטלו אינו עובר כן צ"ל לדעת הטור: ד׳ וע' בתוס' ריש כ"ש (דף כב) ר"ל דמשמע מדבריהם שגם הם חולקים על הטור וקצת קולא יותר מהרמב"ם דאהא דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה וחיה כו' ומסיק וצריכא דאי תנא בהמה ה"א דאי משיירה חזי לה אבל חיה אי משיירי מצנעי לה אימא לא. ואי תני חיה משום דאי משייר' מיהת מצנע' אבל בהמה זימנין דשיירה ולא מסיק אדעתיה וקאי עלה בבל יראה אימא לאצריכא. וכ' התוס' וז"ל וא"א חיה משום דמצנע לה ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאינו יודע היכן הוא. וכ"מ בפ"ק דפריך וכי משכח לה לבטל' משמע דכל כמה דלא משכח לה לא עבר בב"י עכ"ל התוס': ה׳ ודע דפרורים כו' עסי' ת"ס ס"ג. דפרורי עיס' לא בטלי ממילא כי נדבקי' יחד וחשיבי. תל״ד:תקס״ה א׳ (ס"ק ו) ואם כו' בלה"ק יצא ואח"כ מתחיל ענין בפ"ע כל חמירא כולל כו' ולגירסא זו קאי אדלעיל שכ' שיאמר בל' שמבין מ"מ אם אמרו בלה"ק אפי' אינו מבין יוצא. ועל זה כ' מ"א דלפחות צריך לידע שהפקיר חמצו. אבל לא ידעתי מה הפרש בין לה"ק ללשון אחר ה"ה אם אמרו בל' אחר שאינו מבין ויודע שבזה מפקירו ג"כ ראוי לצאת וע' באחרוני': ב׳ שהבודק לאשה תבטל כו' דטוב שלא לבטל ע"י שליח וכמ"ש בסוף הסי' וכיון דהאש' מבטל' וע"פ הרוב אינה מבינה לה"ק תבטל בל' שמבינ' כו': ג׳ ובסדה"י כ' הטעם כו' הובא בס' א"ח שלא יקטרגו המקטריגי' שנרא' הביטול זלזול לפת שהוא חיי אדם ואע"פ שמוכרח לקיו' מצות ה' לבל יעבור בבל יראה צ"ל שהי' לו לחפש אוכלי' קודם לזה כדי שלא ישאר לו חמץ שיהי' צריך לזלזל בו לבטלו: תל״ד:תקס״ו א׳ (ס"ק ז') וטוב כו' לפי שזכה בפת כו' דהא דהוצרך לו' ששוב זכה כו' ת"ל שמעולם לא הי' בכלל ביטול הליל' דהא בביטול הליל' אומר דלא חזיתי' שאין כוונתו לבטל מה שמשייר למאכלו וכן הק' הט"ז אלא די"ל דאי מה"ט למה צריך לבטל שנית ביום טפי הל"ל בלילה דחזיתי' ודלא חזיתי' כמו ביום ולא יצטרך לבטל שני' ביום לכן אמר דלא סגי בזה דהא שוב זוכה בו כשבא לאכלו. ועמ"ש הט"ז: ב׳ ואפי' לדידן כו' ר"ל בזמן הש"ס ניחא שלא הי' זמן קבוע לשורפו ויש שהם מאחרי' עד אחר זמן איסורו דאז לא מצי לבטל משא"כ לדידן שנוהגי' לשרוף כו': תל״ד:תקס״ז א׳ (ס"ק ח) אלא הו' קודם שעה ו' דאח"כ לא מצי לבטל וכ' רמ"א שאין לשרו' בלילה עיין לקמן סי' תמ"ה ס"א בהג"ה: ב׳ ס"ק ט' שלוחו כו' א"י לבטל דמן הסתם אם עשאו שליח לבדוק לא עשאו שליח גם לבטל: ג׳ וכמ"ש ס"ס תרע"ז שכ' מ"א בשם הב"ח אי מדליק נ"ח לאש' תעמוד האשה אצלו בשעת ברכ' דמצות שהיא חובת הגוף קשה לעשות ע"י שליח (לאפוקי הפרשת תרומה וכדומה דהוי חובת התבואה) לכן עכ"פ תעמוד אצלו ה"ה הכא: ד׳ וב"ח פסק כו' הר"ן כ' אע"ג דבכל התורה שלוחו כמותו (חוץ משני דברים המבוארים שם) מ"מ כיון דהביטול הוא מטעם הפקר אם אומר אדם לחבירו שיפקיר נכסיו וכן עשה חבירו ואמר נכסי פלוני יהיו הפקר ל"מ דהא במה שאמר לחבירו שיפקיר בזה לא יצאו נכסים מרשותו. וא"כ אמירת חבירו שאמר נכסי פ' יהיה הפקר א"א שעי"ז יצאו מרשותו וה"ה לענין ביטול והב"י כ' עליו כיון דאקילו בי' דאפי' ביטול בלב מהני אע"ג דבהפקר ל"מ בלב. והיינו מטעם שכתב הר"ן כיון דבלאו הכי חמץ אינו ברשותו ש"א אלא שעשאה התורה כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ובב"י א"כ בגילוי דעתו בעלמא סגי אפילו בלב. וא"כ ה"ה דסגי ע"י שליח והב"ח דחה טעם הרב"י אדרבה הבו דלא להוסיף עליה וכיון דמצינו קולא אחת ניקל קולא אחריתי. אדרבה כיון שהקילו בה א' אין ראוי להקל יותר גם ע"י שליח. והט"ז הסכים עם הרב"י וכ' וז"ל דאמרי' כיון שרוצה להפקיע א"ע מאיסור חמץ. מסתמא נתן החמץ במתנ' לה שליח כדי שיהיה יוכל לבטלו ע"ש. ועדיין לא ידעתי במה זכה השליח באותו חמץ כיון שלא עשה שום קנין ועכ"פ צריך שוב לו' סברת הרב"י דבגילוי דעתו סגי. וכ' הט"ז לפי סברתו לא יאמר השליח חמצו של פלוני ע"ש: תל״ד:תקס״ט א׳ (ס"ק י) ואם כו' פי' דאל"כ מנא ידעה האשה שאין הבעל מבטל במקומו:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א