סימן תכב – סדר התפלה והלל בראש חדש
א עַרְבִית, שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל י"ח בְּרָכוֹת וְאוֹמֵר א יַעֲלֶה וְיָבֹא בִּרְצֵה. וְאִם לֹא אֲמָרוֹ בְּעַרְבִית, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, { וּבְאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁזוֹכֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר ע"ל } ב { סִימָן רצ"ד סָעִיף ד' וְה', } בֵּין שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹם אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא שְׁנֵי יָמִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה. אֲבָל לֹא אֲמָרוֹ שַׁחֲרִית וּמִנְחָה, ג מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְאִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל מוֹדִים, אוֹמֵר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד אַחַר שֶׁהִתְחִיל מוֹדִים, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, חוֹזֵר לִרְצֵה. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם הוּא רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קֹדֶם ד שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו, חוֹזֵר לִרְצֵה. { הַגָּה: וְאִם הוּא סָפֵק אִם הִזְכִּיר אוֹ לָאו, } ה { אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר } (כָּל בּוֹ הִלְכוֹת תְּפִלָּה). { וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח מִלְּהַזְכִּיר בְּשַׁחֲרִית ע"ל סִימָן קכ"ו. } ב וְקוֹרִים ו הַלֵּל בְּדִלּוּג, בֵּין יָחִיד בֵּין ז צִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַצִּבּוּר מְבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה לִקְרֹא אֶת הַהַלֵּל, { וְאִם בֵּרַךְ לִגְמֹר אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין וְשִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); וּלְבַסוֹף, יְהַלְלוּךָ. וְהַיָּחִיד אֵין מְבָרֵךְ עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף הַצִּבּוּר אֵין מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסוֹף, וְזֶה דַּעַת הָרַמְבָּ"ם וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּסְבִיבוֹתֶיהָ. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם יָחִיד מְבָרֵךְ עָלָיו } (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ תָּם). { וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם יִזָּהֵר אָדָם לִקְרוֹת בְּצִבּוּר כְּדֵי לְבָרֵךְ עָלָיו עִם הַצִּבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּכְשֶׁיָּחִיד קוֹרֵא } ח { אוֹמֵר לִשְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ עִמּוֹ רָאשֵׁי פְּרָקִים דְּאָז הָוֵי כְּרַבִּים } (מָרְדְּכַי פ' בַּמֶּה מַּדְלִיקִין וְאָגוּר בְּשֵׁם שׁוֹחֵר טוֹב). { וְנָהֲגוּ כֵּן בְּהוֹדוּ וְלֹא בְּאָנָּא. } ג בְּעִנְיַן הַפְּסוּקִים שֶׁכּוֹפְלִין בּוֹ וְכֵן בַּפְּסוּקִים שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ט וְהַקָּהָל עוֹנִים אַחֲרָיו, כָּל מָקוֹם כְּפִי מִנְהָגוֹ. ד לְעִנְיַן הַפְסָקָה, אֲפִלּוּ בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר לֹא יַפְסִיק. { הַגָּה: וְדַוְקָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּפֶסַח בְּיָמִים שֶׁאֵין גּוֹמְרִים הַלֵּל, אֲבָל כְּשֶׁגּוֹמְרִים אוֹתוֹ, לְעִנְיַן הַפְסָקָה, דִּינוֹ כְּמוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וְע"ל סי' תפ"ח ס"א. } ה אִם הִפְסִיק בּוֹ וְשָׁהָה, י אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר כֻּלּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ. ו הַקּוֹרֵא הַלֵּל לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. { טָעָה, יַחֲזֹר } יא { לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה בּוֹ } (ר' יְרוּחָם). ז מִצְוַת קְרִיאַת הַלֵּל יב מְעֻמָּד.
באר היטב – סימן תכב – סדר התפלה והלל בראש חדש
א א יעלה ויבא. והשמש יתחיל תפלתו קודם הציבור וכשיגיע ליעלה ויבא ירים קולו להשמיע בציבור עיין סימן קי"ד: ב סימן רצ"ד. דהיינו תיכף כשמסיים הברכה אפילו לא התחיל עדיין מודים עיין סימן רל"ו ס"ב ועיין סי' ק"ח: ג מחזירין. ודוקא אם עדיין לא התפלל מוסף אבל אם התפלל מוסף א"צ לחזור. כנה"ג ע"ש ועיין סימן קכ"ו ס"ק ד' מ"ש שם: ד שיעקור. ואם אמר יהיו לרצון הוי כעוקר רגליו עמ"א: ה א"צ. והקשו האחרונים ממ"ש סימן קי"ד ס"ח דאם נסתפק אם אמר משיב הרוח אמרינן חזקה שאמר כמו שהוא רגיל בלא משיב הרוח וצריך לחזור ע"ש ועיין באחרונים מה שתירצו ע"ז והב"י והב"ח פסקו דמחזירין אותו וכ"פ הרוקח וכ"פ הל"ח בראיות ברורות וכן יש להורות דהרי עינינו רואות שההרגל להתפלל בלא יעלה ויבא. מ"א. ובשכה"ג כתב כיון דאיכא פלוגתא בזה יש מקום לומר שב ואל תעשה עדיף ולא יחזור. מיהו הטוב והישר שיתפלל בתורת נדבה ע"ש ועיין הלק"ט ח"א סי' ע"ח. ועיין מ"ש הט"ז: ב ו הלל. ואין קורין בבית האבל דא"ל שם לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש ועסי' קל"א ס"ק י' מה שכתבתי שם. נשים פטורות מכל הלל מפני שהוא מ"ע שהז"ג ועמ"א ועיין יד אהרן: ז הצבו'. ואם בא לבה"כ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבו' ואח"כ יתפלל ל"ח. ואפש' כשהוא אומר פסוקי דזמרה מות' להפסיק באמצע לקרות הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרבה פוסקים שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמרה. מ"א ע"ש: ח אומר. ואפילו אם גומרים ההלל דלא כל"ח מ"א ע"ש. ואם אין מצויין א"צ להטריח אחריהם ע"ש. ונ"ל דיאמר בלא ברכה כמ"ש בשל"ה באר היטב אשר לפני: ג ט והקהל. כתב המ"א דצריך לשמוע פסוקים יאמר נא וגו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמרו בעצמו בנחת. מ"א ע"ש: ה י אפי'. המ"א העלה והמחמי' יחזו' לקרותו בלא ברכה ע"ש: ו יא למקום. פי' אם דילג פסוק א' ונזכ' אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דא"כ ה"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו הפסוק ויאמ' עד סוף: ז יב מעומד. ואסו' לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינו כעמידה מ"א ע"ש באורך מה שתמה על רמ"א בח"מ סי"ז ודו"ק. ומה שקורין בליל פסח הלל מיושב משום שחולקין אותו אין מטריחין אותו לעמוד. ט"ז:
מגן אברהם תכ״ב – סימן תכב – סדר התפלה והלל בראש חדש
א׳ ע"ל סי' רצ"ד. דהיינו תיכף כשסיים הברכה אפי' לא התחיל עדיין מודים עסי' רל"ו ס"ב דלא כע"ש: ב׳ ואם הוא רגיל. משמע דאם סיים התחנונים אף על פי שלא עקר רגליו חוזר לראש מ"ד אמי שאינו רגיל לומר תחנונים מיהו הלשון לא משמע כן וגם בגמ' איכא חד לישנא דמי שרגיל לומר תחנונים אפי' עקר רגליו אינו חוזר לראש ש"מ דס"ל דאין קבע לתחנוני' וא"כ ללישנא בתרא ג"כ אפי' סיים תפילתו ותחנוני' כ"ז שלא עקר רגליו אינו חוזר לראש מיהו משמע בירוש' פ"ה דברכות דכל שהסיח דעתו מלהתפלל הוי כאלו עקר רגליו ונ"ל דזהו דוקא כשאמר יהיו לרצון שזהו גמר התפלה כנ"ל: ג׳ ואם הוא וכו'. עסי' ק"ח וסי' קכ"ד ס"י והע"ש לא ע"ש: ד׳ הוא ספק וכו'. ול"ד למ"ש סי' קי"ד שאם נסתפק אם אמר משיב הרוח אמרי' חזקה שאמר כמו שהוא רגיל בלא משיב הרוח וצריך לחזור דלא אמרי' כן אלא בדבר שנתרגל בו הרבה משא"כ כאן דלעולם לא מצינו ל' יום שאינו מזכיר יעלה ויבא לא מקרי הרגל עכ"ל ד"מ (דלא כע"ש) משמע דס"ל דאפי' בשבת ויו"ט אם הוא ספק א"צ לחזור דהא רגיל יותר משל ר"ח, והכל בו כ' אפשר דבשבת וי"ט אין שייך ספק לפי שהי' ברכה בפ"ע והב"ח פסק כמ"ש הרב"י דאפי' בר"ח מחזירין אותו וכ"פ הרוקח בשם הירוש' וכ"פ הל"ח בראיה ברורה וכן יש להורו' דהרי עינינו רואות שההרגל להתפלל בלא יעלה ויבא: ה׳ וקורין ההלל. מה שאין מברכין זמן על ההלל מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך ל' (רד"א כ"ה) וצ"ע דהא גם כשהחדש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין אותו ביום ל' ואפשר דס"ל כיון דיום השני עיקר ה"ל ביום ראשון כקורא בתורה דאינו מחויב בדבר ומ"מ אעיקרא דדינ' פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל דדוקא בדבר שהוא בא לחצי שנה כתבו בברכות דף ל"ו /ל"ז/ שמברך זמן ועמ"ש סי' רכ"ה: נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מ"ע שהז"ג ולפיכך אין יכולים להוציא אחרים י"ח (תוס' ברכו' דף כ' ריש ע"ב) אא"כ עונה אחריהם כל מלה ומלה ותהי' לו מארה שלא למד ואם למד מבזה את קונו לעשות שלוחי' כאלה ע"ש במשנה פ"ג דסוכה ועמ"ש סי' תע"ט: כתב הבד"ה כ' רי"ו ני"ג אף על פי שיצא מוציא בין יחיד בין צבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אין מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה ע"כ וצ"ע היכי איתא בגמ' עכ"ל בד"ה ופליאה בעיני על הרב"י אשר נהירין ליה שבילי דשמעתא דרישא דמילתא תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וסיפא דמילתא הוא מתני' פ"ג דסוכה ומ"ש רי"ו אם יצא אין מוציא ל"ד דה"ה אם לא יצא בעי' שיענ' אחריו הללויה אלא דאם לא יצא ליכא קפידא בקורא דהא קורא בשביל עצמו אבל אם יצא כבר אסור לו לקרות שנית בשביל חבירו אם אינו עונה אחריו הללוי' וצ"ל דקורא בברכה דבקריא' לחוד ליכא איסורא ואפשר דמ"מ איכא איסורא כדאמרי' פ"ו דשבת הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף וא"כ אסור לקרותו דרך שירה אלא בזמן שתקנו חכמים (וצ"ע בש"ג פ"ג דברכות בשם ריא"ז): ו׳ לקרו' בציבור. ואם בא לב"ה סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הציבור ואח"כ יתפלל (ל"ח) ואפשר כשהוא אומר פסוקי דזמרה מותר להפסיק באמצע לקרא הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף כיון שאומר ב"ש וישתבח א"כ היאך יברך ב"פ וכיוצא בזה כתבו בהגדת פסח לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרב' פוסקי' שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמר': ז׳ או' לשנים וכו'. כ' הל"ח דזהו דוקא בימים שאין גומרין ומשום ספק ברכ' ומה שנוהגין העולם לעשות כן אף בימים שגומרי' טעות הוא בידם עכ"ל וכמדומה שלא ראה באגור ובש"ל שכתבו בשם מדרש ש"ט לא יאמר הודו אלא לשנים והטעם דלמי יאמר הודו וכ"כ הטור סי' תע"ט וכן מנהג פשוט לחזור אחר שנים בליל פסח אף על פי שאין שם ספק ברכה ובמרדכי כ' הטעם דמצוה לענות ראשי פרקים וע' בילקוט תהלים סי' קי"ב וכ' האגור וצ"ע מ"ש משאר הודו שאומרים אותו ביחיד כגון בהלל הגדול ואפשר דהכא כיון שהוא דרך שירה בעי' שיענו אחריו כדמצינו בשירת הים: ח׳ וכן בפסוקים. צריך לשמוע יאמר נא וגו' מפי הש"ץ דשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמר בעצמו בנחת עיין בגמ' פ"ג דסוכ' וכתבו התו' הא דמפסיקין פסוק אנא לשנים והא קי"ל דאסור להפסיק באמצע הפסוק שאני הכא שב' בני אדם אמרוהו כדאי' פ' ע"פ והכל בו כ' דדוקא בתורה ובנביאים אבל בכתובים אפשר דשרי לחלק וע' ברוקח שנתן טעם למה חולקין פסוק יהללו את שם ה' וגומ' והא דנוהגין לחלק פסוקי אז ישיר ביום המילה י"ל משום דהם אמרוה ג"כ פסקי פסקי כדאמרי' בסוט' פ"ז הוא או' אשירה לה' והן אומרים אשירה לה': ט׳ א"צ לחזור. אפילו למ"ד בסי' ס"ה אם הפסיק מחמת אונס כגון שלא היה המקום נקי ושהה כדי לגמור את כול' צריך לחזור הכא מוד' דא"צ כיון שקורין אותו בדילוג (ב"י) וא"כ בימים שגומרין צריך לחזור לראש אם הפסיק מחמת אונס ושהה כדי לגמו' את כול' וב"ח פסק דאפי' בר"ח צריך לחזור ובד"מ כ' דדוק' בק"ש שהוא דאוריי' פסקי' כהרא"ש אבל הלל דרבנן א"צ לחזור לראש אפילו בימים שגומרי' ולכן לא הגיה כלום בש"ע והמחמיר יחזיר לקרותו בלא ברכה ועמש"ל ס"ב: י׳ יחזור למקום שטעה. פי' אם דילג פסוק א' ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקו' שנזכ' דא"כ ה"ל קורא למפרע אלא יתחיל מאותו הפסוק ויאמר עד סוף כמ"ש סי' תר"ץ ס"ו: י״א מעומד. חוץ מליל פסח (ב"י ש"ל): אסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה כמ"ש הטור סי' קמ"א ובתו' סוטה דף מ' ומה מאוד נפלאתי על רמ"א בח"מ סי' י"ז שכתב בשם הריב"ש לענין עדות ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה דהא התו' והטור הוכיחו מגמ' דזבחים דסמיכ' אינה כעמידה ופשוט שרמ"א ראה בדברי הרב"י שכ' בח"מ ססי' כ"ח בשם הריב"ש וז"ל אם קבלו עדים מעומד מה שעשה עשוי ואם היו נסמכים על העמוד אפי' לכתחלה מותר דסמיכה אינה כישיבה עכ"ל והבין רמ"א דמ"ש ואם היו נסמכים קאי על העדים וזה אינו דהא פתח בדיינים אלא פשוט דט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש הרב"י בש"ע דסמיכה כישיבה וקאי אדיינים שאם היו הדיינים נסמכין על העמוד מותר דסמיכה הוי כישיבה כנ"ל ברור כ"מ בשבועות דיתיב כמאן דשרי מסאני' ואף על גב דשם הוי כעמידה ג"כ שאני התם דלא בעי אלא הידור אבל במקום דבעי' עמידה אסור לסמוך וכ"כ התו' בזבחים דף י"ט ע"א ואף על גב דכתבו שם ע"ב אף על גב דאין ישיבה בעזרה מ"מ מותר לסמוך א"כ משמע דסמיכה אינה כישיבה י"ל דשאני התם דאין אסור אלא ישיבה ממש מפני הכבוד אבל בישיבת הדיינים מקרי סמיכה ישיבה:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תכ״ב
א׳ ואם הוא ספק וכו'. הב"י הביא בזה שיש להחזיר מדאמרינן בירושלמי כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר וכ"כ בשם כל בו בשם מהר"ם ותימא על רמ"א שפסק דא"צ לחזור על מה סמך בזה. ותו קשה מ"ש מסי' קי"ד ס"ח דפסק רמ"א עצמו אם נסתפק לו אם אמר מוריד הגשם כל ל' יום חוזר דודאי אמר כמו שהוא רגיל והיינו כירוש' דהכא ולמה פסק דא"צ לחזור ותו דלמה לא כתב רמ"א דיעות חלוקות בזה לכל הפחות וכמדומה שיש ט"ס כאן וצ"ל צריך להחזיר. וי"ל ע"פ סברא נכונ' דהיינו דכאן אין מקום ספק כלל דמהי תיתי לו' שהזכיר כיון שלא היה ברור לו ענין ר"ח בודאי לא הזכיר אלא ודאי דמיירי שידוע לו שבשעת התפלה קודם שבא למקום ההזכר' היה על דעתו שיש עכשיו ר"ח וצריך להזכיר אלא דאח"כ שכח אם הי' בדעתו כן בשעה שאמר הברכה ששייך בה ההזכרה בזה אנו אומרים דמסתמ' לא שכח ממחשבתו בשעת התפלה שעכשיו ר"ח ובודאי זכרו משא"כ בההיא דסימן קי"ד לענין משיב הרוח דמקו' הספק היא דאפשר שלא זכר בכל התפלה מזה שצריך להזכי' דכן הוא רגיל הספק לשם כנ"ל ליישב ונכון בן להלכה. ובלבוש כ' הטעם שא"צ להחזיר כיון שרגיל בו כל ר"ח ועדיין לא כלו ל' יום שאמרו אנו אומרים כיון שידע שהוא ר"ח אלא שמסופק אם אמרו תלי' לומר שאמרו כהרגל בכל ר"ח ע"כ מ"ש שעדיין לא כלו ל' יום לאו מלתא הוא דבשלמא אם היה רגיל הרבה לאומרו לא מיעקרא הרגילו' אלא עד ל' יום משא"כ כאן שלא אמרו רק בר"ח א"צ עקירה גדולה של ל' יום דוגמא לדבר בווסת האשה שאם קבעתו ג"פ צריך עקירה ג"כ ג"פ משא"כ בלא קבעתו רק ב"פ נעקר בפעם א' ועכ"פ יש לי מכאן ראייה למ"ש בי"ד סי' ס"ט בספק אם נמלח הבשר הבאתיו לעיל סי' ת"ט דמותר דהא כאן אמרי' מה שהוא למוד מזכיר והולכין אחר הרגילו' ה"נ התם במליחת הבשר וא"כ יש חזקה שנמלח ואע"פ שיש חזקה לבשר זה שלא נמלח מתחלה כשמביאו מהטבח וכיון שיש חזקה נגד חזקה אזלי' לקולא במידי דרבנן מלבד הטעם שזכרנו שם מצד הרוב: ב׳ וקורין ההלל. מ"כ בשם ס' רוקח דאין קורין הלל בבית האבל דא"ל לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש: ג׳ לקרוא את ההלל. פי' ולא לגמור אפי' במקום שגומרין הלל דשמא יחסר תיבה א והוה ברכה לבטלה והרא"ש ס"ל דלגמור פי' כמו לקרות כמ"ש היו גומרין אות' כוותיקון פי' קורין ק"ש מ"ה בדיעבד יצא בלגמור: ד׳ הלל מעומד. דכתיב הללו עבדי ה' שעומדים ומה שקורין בליל פסח מיושב מתוך שחולקין אותו אין מטריחין אותו לעמוד ועוד שאז דרך הסיבה וחירות:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תכ״ב
תכ״ב:תס״ח א׳ (ס"ק א) עיין לעיל סימן כו' עיין סימן רל"ו ס"ב דלא כע"ש. ר"ל דהע"ש כתב דהשמש יתחיל תפלת ערבית כשנכנס ר"ח קודם שיתחילו הקהל כדי שיגיע ליעלה ויבא קודם הקהל ואז כשיגיע ליעלה ויבא יכריז בקול רם יעלה ויבא להזכיר את הצבור אבל אינו רשאי להפסיק בין קדיש לתפלת י"ח ולהכריז יעלה ויבא ולעיל בסימן רל"ו מבואר דרשאי להפסיק כיון שהוא צורך תפלה וגם תפלת ערבית רשות וע"ש במ"א: תכ״ב:תס״ט א׳ (ס"ק ב) ואם כו' משמע כו' ר"ל מסברא: ב׳ מ"ד אמי שא"ר כו. וסיים תפלתו דצ"ל לראש. וניהו דהוא רגיל לומר תחנונים מכל מקום הא סיים התחנונים וה"ל כמי שסיים התפלה: ג׳ ש"מ דס"ל כו' דע"כ כיון שעקר רגליו סיים התחנונים דלמה יעקור רגליו באמצ' תחנונים. ואפ"ה כיון דרגיל לומר תחנונים אינו חוזר לראש דהוי כאלו לא סיים תפלתי. וע"כ משום דאין קבע לתחנונים ואפילו עקר רגליו עדיין יכול להוסיף תחנונים: ד׳ וא"כ לל"ב כו'. רצה לומר כדקי"ל דתרתי בעי' רגיל לומר תחנונים וגם לא עקר רגליו: ה׳ ונ"ל כו' יהיו לרצון כו' כתב בס' א"ר אפי' למ"ש מ"א לעיל סימן קכ"ב ס"ק א' בשם ל"ח וב"ח לומר יהיו לרצון קודם התחנונים ואחריהם מ"מ אמירת יהיו לרצון הראשון שקודם התחנונים לא מיקרי סיום והיסח הדעת. ולענ"ד הדבר ספק אצלי: תכ״ב:ת״ע א׳ (ס"ק ג) ואם כו' עס"י ק"ח בטעה ולא התפלל מנחה בער"ח כיצד יתנהג. וכן טעה ולא התפלל מנחה בר"ח: ב׳ וסי' קכ"ד סעיף יו"ד דאי שכח יעלה ויבא דצריך לחזור ולהתפלל. דסגי אי מתכוון להש"ץ מתחלת י"ח ער סופו. מ"מ כ' מ"א שם בשם רש"ל וב"ח דאין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל. תכ״ב:תע״א א׳ (ס"ק ד) הוא ספק כו' דאפילו בשבת וי"ט דהא רגיל יותר כו' תיבת וי"ט הוא לאו דוקא דהא ר"ח רגיל יותר דנקטי' משום דברי כל בו: ב׳ והכל בו כ' כו' ז"ל. הכל בו בפרק שלשה שאכלו גרסינן בירושלמי דבספק הזכיר בר"ח וחה"מ אין מחזירין אותו וצ"ע למה לא הזכיר דין שבת וי"ט. וא"ל דבשבת וי"ט מחזירים אותו לפי שהיא ברכה בפ"ע (ר"ל אמרינן כיון דנסתפק ודאי שכחו) או י"ל דה"ה דאין מחזירין אותו אבל לא ביאר דינם לפי שאין טפל בהם ספק לפי שהיא ברכה בפ"ע (ר"ל ודברו בהוה שאין דרך להסתפק בהם. אבל אי אירע שנסתפק באמת אינו חוזר). וכן יש להורות. ועיין בט"ז שחילק מסברא דאי זכר בשעת התפלה שהיום ר"ח וצריך לומר יעלה ויבא כה"ג אם אח"כ נסתפק א"צ לחזור. ואם לאו צריך לחזור. ובס' א"ר הביא דבריו וחלק עליו ופסק כמ"א: תכ״ב:תע״ב א׳ (ס"ק ה) וקורין כו' דדווקא בדבר שהוא בא לח"ש כו' ר"ל דמסברא אין לברך כ"א אפרי המתחדש משנה לשנה. או ברגל שאינו בא כ"א פ"א בשנה אלא דמצינו בתוס' ברכות דאפי' הבא מחצי השנה לח"ש מברך שכ' אברייתא דקתני שכהן מקריב מנחה מברך שהחיינו. דמיירי שמקריב פ"א במשמרו. כיון שהיו כ"ד משמורות כהונה והיו מתחלפים כל שבוע היה עובד משמר אחר. ולכך כיון שאינו מגיע לכל משמר כ"א ב"פ בשנה כשמקריב תחלה במשמורו מברך שהחיינו. אבל בדבר שבא בקרוב מחצי שנה לא מצינו שיברך שהחיינו. אלא דצ"ב דהא קי"ל הרואה חברו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו וכדלעיל ר"ס רכ"ה ועיין בס' א"ר: ב׳ וצריך לחלק. ואפשר שע"ז רמז מ"א במ"ש ועיין מ"ש סי' רכ"ה או נתכוין למ"ש שם סעי' ו' בהג"ה דעל פרי המתחדש שני פעמים בשנה מברך שהחיינו וכ' מ"א שם ראיה מתוס' הנ"ל ומשמע דוקא ב' פעמים אבל ג' פעמים לא דבעי' דוקא חצי שנה: ג׳ נשים פטורות מכל הלל כו' תוס' ברכות כו'. ובסוכה דף ל"ח ע"א כתב התוס' דהלל שאומרים בליל פסח בהגדה גם נשים חייבות שהן ג"כ היו באותו נס: ד׳ פ"ג דסוכה דף ל"ח איתא שם כן: ה׳ כתב הבד"ה כו' שאינו יודע לענות. ר"ל הללויה: ו׳ אא"כ עונה אחריו הללויה על כל דבר ודבר. אך לא סגי בזה אלא צריך גם לענות עמו ראשי פרקים. ואיך תהיה מחלוקת שם בסוכה רש"י ותו' מהו עניית ראשי פרקים ע"ש: ז׳ תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וכ"ה לעיל ר"ס קכ"ד: ח׳ פ"ג דסוכה דף ל"ח ע"ב. אלא דאם לא יצא אין קפידא בקורא כצ"ל: ט׳ בשביל עצמו. ואין ההקפדה כ"א על השומע לצאת וה"ל לענות הללויה. דבקריאה לחוד ליכא איסורא. וא"כ אין חילוק בין יצא ללא יצא. דהא אפי' יצא אין קפידא בקורא כיון דאינו מברך א"כ מה איסור יש באמירת מזמורי תהלים. אלא בזמן שתקנו חכמים: י׳ ועמ"ש מ"א ר"ס תקפ"ד: תכ״ב:תע״ג א׳ (ס"ק ו) לקרות כו' וכיוצא בזה כתב בהגדת פסח כמבואר בטור סי' ת"פ דאמרינן בפסחים כוס ד' אומר עליו ברכת השיר. ומפרש מאי ברכת השיר. ר' יהודה אומר יהללוך וחותם מהולל בתשבחות. ור' יוחנן נשמת כל חי וחותם בישתבח. וכתב רשב"ם כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כתרווייהו וחותמים בהלל בא"י מלך מהלל בתשבחות. ואומר הלל הגדול ונשמת כ"ח וחותם שנית בא"י מלך מהלל בתשבחות. והר' חיים כהן. לא היה חותם בחלל ביהללוך בא"י כו' אלא היה חותם אחר נשמת כ"ח. כי למה יחתום ב' פעמים בענין אחד עכ"ל. וקי"ל כהרר"ח כהן. וה"ה הכא. אבל בימים שגומרים דמברך אליבא דכ"ע לא יאמר אותו באמצע כו' שלא יפסיד הברכות: תכ״ב:תע״ד א׳ (ס"ק ז) אומר כו' ומשום ס' ברכה. די"א דיחיד אינו מברך. וכיון דמצרף להודו שני ב"א מיקרי רבים: ב׳ דמצוה לענות ר"פ. כנ"ל בסוכה דף ל"ח ע"ב. כדמצינו בשירת הים שאמרו משה וישראל כן כדאיתא בסוטה פ"ה: תכ״ב:תע״ה א׳ (ס"ק ח) וכן וכו' ומוטב שיאמרו בעצמו. אף דשומע כעונה. מ"מ לפעמים איננו מכוין. ולפעמים הש"ץ מאריך בניגונים. אך העולם טועים ואין אומרים כ"א יאמר נא ישראל ולא מסיימים כל"ח. וכן בפסוקים אחרים, ובאמת בזה לא סגי. וצ"ל יאמר נא ישראל כל"ח. דאל"כ לא אמר כ"א חצי הפסוק ואף שאומר אח"ז הודו לה' כ"ט כל"ח. אין זה נוסח הפסוק יאמר נא ישראל הודו כו'. שב' ב"א אמרוהו כדאיתא פ' ע"פ דף קי"ט דהיינו ישי ושמואל ודוד ואחיו. ואמר שם אנא ה' הושיעה נא אמרו אחי דוד. אנא ה' הצליחה נא אמר דוד. וכיון דתחלה נחלק הפסוק לשנים גם אנחנו רשאין לחלקן. ועיין ברוקח שנתן טעם למה חולקים כו'. וכ"כ בשמו לעיל ס"ס ל"א אולם מ"א סיים שם וז"ל וצ"ע מנ"מ לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבנו עכ"ל. לכן לענ"ד בעל נפש יאמר כל הפסוק. אך יאמר חצי הפסוק שאין כל הקהל אומרים בלחש: ב׳ היחיד יאמר הללו כו' עד הודו בלחש וחזן להיפך מפני המחלוקת ושינוי מנהג: ג׳ לחלק פ' אז ישיר כו' שמנהג קצת מקומות שהסנדק והמוהל אומר א' מהן תחלת כל פסוק והשני סוף כל פסוק: תכ״ב:תע״ו א׳ (ס"ק ט) א"צ כו. ואם כן בימים שגומרים צריך לחזור היינו למ"ד לעיל סימן ס"ה דמחמת אונס חוזר: ב׳ ובד"מ כתב כו' לכן לא הגיע כו' ר"ל להרב"י ניחא דסתם פה וכתב דאפי' שהה לגמור כלו אצ"ל לראש משמע אפילו היה אונס. ואפי' בימים שגומרים אף שבחבורו כתב דבימים שגומרים צריך לחזור מ"מ לא כ' כן אלא למ"ד לעיל סי' ס"ה בקריאת שמע דצריך לחזור וכיון דרב"י סתם לעיל סימן ס"ה בקריאת שמע דא"צ לחזור כ"ש בהלל אפילו בימים שגומרים. אבל רמ"א שהביא לעיל סימן ס"ה דעת י"א דצריך לחזור וכ' שם דהכי נהוג. אם כן ה"ל להגיה כאן דבימים שגומרים צריך לחזור. אלא דאזיל לשיטתיה שבד"מ חלק על הרב"י וס"ל דאפילו למ"ד לעיל בק"ש דצ"ל בהלל דרבנן מודה ועמש"ל סעיף ב'. וכתב מ"א שם ס"ק וי"ו. דאם עומד בפסוקי דזמרה והקהל אומרים הלל כשהוא בימים שגומרים הלל. לא יפסוק דיפסיד הברכות. אולם אי אירע כה"ג שכבר קרא ושהה כדי לגמור שחוזר וקורא בלי ברכה אם אומר אח"כ פסוקי דזמרה והקהל אומרים הלל. מפסיק ואומר עמהם. דהא בלא"ה אינו מברך כה"ג: תכ״ב:תע״ח א׳ (ס"ק יא) מעומד חוץ מליל פסח. והטעם מבואר בט"ז ס"ק ד' ע"ש: ב׳ אסור לסמוך כו' ואם הוא בעל בשר רשאי לסמוך קצת. אבל אי סמוך כ"כ שאם ינטל הדבר שנסמך עליו יפול הוא גם לבעל בשר אסור כ"מ לעיל סי' קמ"א לענין קריאת ס"ת וה"ה הכא: ג׳ לענין עדות כו' ר"ל דבעי' שיעמדו העדים בשעת הגדת עדותן דכתיב ועמדו שני האנשים ודרשו חז"ל דהיינו עדים: ד׳ הוכיחו מגמרא דזבחים דף י"ט ע"ב דאמרי' כיצד מצות קידוש ידים ורגלים במקדש מניח ירו הימנית ע"ג רגלו הימנית. וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר"י אומר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו. וע"ג ב' רגליו זו ע"ג זו. ומקדש. א"ל א"א לעשות כן. והקשה ש"ס שפיר קא"ל א"ר יוסף וחבירו מסייעו. ובמאי קמפלגי אמר אביי עמידה ע"י סמיכה כה"ג איכא בנייהו. דת"ק ס"ל דלא הוי עמידה. ולכך א"א שאחר יסייעו. ור"י בר"י ס"ל דהוי עמידה וכיון דקיי"ל כת"ק א"כ קי"ל דעמידה ע"י סמיכה ל"מ עמידה: ה׳ והבין רמ"א כו' קאי על העדים. דאי קאי על הדיינים דצריך לישב וכמו דרישא איירי בדיינים אם כן איך כתב דמותר לכתחלה. וסיים הטעם דסמיכה אינה כישיבה אדרבה מה"ט ראוי לאסור לדיינים עמידה על ידי סמיכה דהא דיינים צריכים לישב. אלא ע"כ קאי על העדים דבעי' שיעמדו. וע"ז א' דעומדים ע"י סמיכה מותר לכתחלה. וע"ז שייך שפיר הטעם דסמיכה אינה כישיבה. וקאי אדיינים אבל בעדים אסור כה"ג: ו׳ וכ"מ בשבועות דף למ"ד ע"ב. דשאל הש"ס אם בא לפני הדיין אדם שחייב בכבודו וחייב לקום מפניו. כיצד עושה בשעת גמר דין. דהא קי"ל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה ועז"א דיתיב כמאן כו' פירש"י לא עומד ולא יושב אלא כאדם שמתיר רצועה מן הסנדל עכ"ל. והיינו עמידה ע"י סמיכה. אלמא כה"ג חשוב ישיבה. ואע"ג דשם הוי כעמידה ג"כ כו' דהא יוצא הדיין בזה שמה שמחויב לעמוד בפני בע"ד כנ"ל: ז׳ דל"ב אלא הידור. ר"ל דהא לא כתיב בתורה שיעמוד בפני ת"ח אלא והדרת פני זקן אלא כשעומד לפניו זהו הידור. אם כן עמידה עי"ס. ניהו דל"מ עמידה. מ"מ יצא בזה מצות והדרת פני זקן. (ובזה מסולק השגת הב"ח על הסמ"ע בח"מ סי' י"ז הובא בש"ך ס"ק ה' ע"ש). בזבחים דף י"ט ע"ב כצ"ל: ח׳ ואע"ג דכתבו שם אף ע"ג דאין ישיבה כו' קאי אהא דפריך הש"ס וליתב מיתב ולקדש ומשני כתיב לעמוד ולשרת דבעי' דוקא עמידה. והקשו התוס' וז"ל על קושית הש"ס וליתב מותב. וז"ל לאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה עכ"ל (וכ"כ בהג"ה תוס' ר"פ דף ט"ז ע"א) הרי אי לאו קרא לעמוד ולשרת היה עמידה עי"ס מותרת אף על גב דאין ישיבה בעזרה. ע"כ צ"ל דזה לא מיקרי ישיבה אבל בישיבת הדיינים כו' וה"ה בכ"מ דבעי עמידה כגון הכא בהלל ולעיל בקריאת התורה וכה"ג:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א