סימן תטז – דין ערובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תטז – דין ערובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת

א יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת סָמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, אוֹ שְׁנֵי יוֹם טוֹב שֶׁל גָּלֻיּוֹת, יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת, וְסוֹמֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְעַל הָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשְּׁנִיָּה לַיּוֹם הַשֵּׁנִי; אוֹ מְעָרֵב עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַיָּמִים, וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי יִהְיֶה כִּבְנֵי הָעִיר וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה עֵרוּב וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הֲרֵי הֵן א כְּיוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים אֶלָּא לְרוּחַ אַחַת. וְכֵן מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר: עֵרוּב לְשַׁבָּת זוֹ אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת, לְשַׁבָּת אַחֶרֶת אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת זוֹ, לְשַׁבָּתוֹת וְלֹא לְיָמִים טוֹבִים, לְיוֹם טוֹב וְלֹא לְשַׁבָּתוֹת. ב הַמְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אוֹ לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת לִשְׁנֵי הַיָּמִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב בִּמְקוֹמוֹ מָצוּי בַּלַּיִל הָרִאשׁוֹן וּבְלֵיל ב' כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, מוֹלִיכוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ וּבָא לוֹ, אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב, וּלְמָחָר מוֹלִיכוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַנִּיחוֹ שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאוֹכְלוֹ אִם הָיָה לֵיל שַׁבָּת, אוֹ מְבִיאוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב; מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת, וְאֵינָם כְּיוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר מִלֵּיל רִאשׁוֹן קָנָה הָעֵרוּב לִשְׁנֵי יָמִים. נֶאֱכַל הָעֵרוּב בָּרִאשׁוֹן, קָנָה הָעֵרוּב לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן, צָרִיךְ לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי וְהוּא שֶׁיֵּלֵךְ וְיַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה שָׁם שְׁבִיתָה ב וְלֹא יֹאמַר כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם הֲכָנָה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אוֹ מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ בְּדִבּוּר. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב בְּפַת שֶׁלֹּא עֵרְבוּ בּוֹ כְּבָר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִקְרוֹת עָלָיו שֵׁם עֵרוּב וְנִמְצָא מֵכִין. עֵרֵב בָּרִאשׁוֹן בְּמַאֲכָל, אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם רָצָה לְעָרֵב בַּפַּת, צָרִיךְ לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן, שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם שֶׁכְּבָר קָרָא שֵׁם עֵרוּב וְאִם כֵּן אֵינוֹ מֵכִין כְּלוּם. ג זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְעָרֵב ב' עֵירוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת לִשְׁנֵי הַיָּמִים, הוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵרוּבִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לָעֵרוּב שֶׁל יוֹם הַשֵּׁנִי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֵין עֵרוּב הַשֵּׁנִי עֵרוּב; שֶׁהָעֵרוּב מִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה בִּסְעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְזֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְזֶה הָעֵרוּב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הֲרֵי זֶה אֵינָהּ רְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַמָּה אַלְפַּיִם מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי בְּרִחוּק אַמָּה אַחַת אוֹ מֵאָה אוֹ אֶלֶף בְּרוּחַ מַעֲרָב וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי, אֵין זֶה הַשֵּׁנִי עֵרוּב שֶׁהֲרֵי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵין זֶה עֵרוּב הַשֵּׁנִי רָאוּי לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָב כְּלוּם. אֲבָל אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף וְת"ק מִבֵּיתוֹ בְּרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי רָחוֹק מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מַעֲרָב בְּתוֹךְ ת"ק אַמָּה וְסָמַךְ עָלָיו לַיּוֹם הַשֵּׁנִי, הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן. ד יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הוּא כְּשַׁבָּת, בֵּין לְעִנְיַן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בֵּין לְעִנְיַן עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. ה יוֹם טוֹב נוֹהֵג בּוֹ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת.

באר היטב – סימן תטז – דין ערובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת

א א כיום א'. ואפי' נאכל בראשון יוצא בשני דקדושה א' הן אפי' לקולא רשב"ם ועיין סי' תק"ג ס"א מש"ש. ועיין מ"א: ב ב ולא יאמר. ואם אמר הוי עירוב ב"ח. ואם עירב בפת שלא עירב בה מאתמול לא הוי עירוב. רשב"א ב"י ועיין ט"ז:

מגן אברהם תט״ז – סימן תטז – דין ערובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת

א׳ לב' י"ט של גליות. אבל בר"ה אפי' נאכל בראשון יצא בשני דקדוש' א' הן אפי' לקולא (מ"מ רשב"א ורמב"ם) וצ"ע דבסימן תק"ג פסק דאסור לבשל מי"ר לחבירו אפי' בר"ה דלהקל לא אמרינן קדושה אחת הן וצ"ל דקי"ל ראשון עיקר וא"כ אסור לבשל בו ליום ב' אבל גבי תחומים כיון דראשון עיקר ה"ל יום שני חול ומותר לצאת חוץ לתחום: ב׳ ולא יאמר כלום. ואם אמר הוי עירוב (ב"ח) ואם עירב בפת שלא עירב בה מאתמול לא הוי עירוב (מ"מ רשב"א): ג׳ שיהי' בסעוד' הראויה. ואף על גב דבב' י"ט של גליות י"ל ממ"נ אם ראשון חול יכול ללכת לעירובו ואם השני חול אין צריך עירוב מ"מ כיון שאינו יכול להגיע לעירובו ביום ראשון אף על פי שהוא ספק מ"מ אינו ראוי לו וכ"מ במ"מ פ"ו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תט״ז

א׳ צריך לערב ברגליו ביום שני. ואע"ג דאין מערבין ע"ת בי"ט אפי' על ידי תנאי דמותר בסי' שצ"ג לגבי חצירות מ"מ גבי תחומין אסור כמ"ש סוף ה' י"ט אפ"ה מותר כאן כיון שכבר עירב בעי"ט על י"ט ראשון: ב׳ וכ"ש שאינו יכול לערב בפת כו'. כצ"ל כתב מו"ח ז"ל דהני תרי איסורי' אינם שוים דבאיסור אמירה שזכר תחלה אם עבר בדיעבד הוה עירוב כיון דאף בלא אמירה הוה עירוב אבל באיסור פת חדש לא הוה עירוב אפילו בדיעבד כמ"ש ב"י בשם המ"מ בשם הרשב"א דאינו עירוב וכ"מ בגמ' דף ל"ח דפרכינן על מערב בראשון ברגליו מערב בשני ברגליו והא מכין מי"ט לשבת פירוש בשלמא עירב בפת בשני תרצת דעירוב קונה בתחלת יום השבת ועירוב דפת היא שתיק' ממילא קנה אלא עירב ברגליו ס"ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבע"י וקא מכין מי"ט לשבת ומשני מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב א"כ משמע לדעת התרצן א"צ לומר שביתתי במקומי ובזה מחולק עם המקשן וכבר קי"ל כן בסי' ת"ט ס"ז דאצ"ל שביתתי במקומי וא"כ שיש איסור לומר שביתתי במקומי אע"פ שא"צ לכך ממילא גם באם מערב בשני בפת של ראשון אסור לו' ה"ז עירוב אע"פ שא"צ לכך וא"כ קשה למה לא זכרו בזה ג"כ איסור אמיר' ונראה דאותה אמירה חמיר טפי דהא אמרי' שם בגמ' דהא דמותר במהלך ברגליו בשני בלא אמירה הוא משום דלא מוכחא מילתא דאזיל בשביל עירוב וא"כ זה שמערב בפת אע"פ שא"צ לקרות עליו שם עירוב מ"מ כל שאומר כן שזה יהי' עירוב גם למחר ודאי אסור: ג׳ ואם רצה לערב בפת. פי' שרוצה לילך למחר לרוח אחר וא"א באותו פת שהניח אתמול לרוח זה: ד׳ באותה הפת עצמה שעירב בה. הטעם מבואר בהדיא דאסור בפת אחר משום הכנה מי"ט לשבת ובגמ' אמרי' מאן דל"ל הכנה מ"מ נכון ליקח אותו הפת של אתמול משום עצה טובה פרש"י שלא יאבד ויפסיד פתו ויטריח באחרת עכ"ל ועפ"ז נ"ל לישב מ"ש הטור בסימן שצ"ג לענין עירוב חצירות על תנאי שיקח אותו הפת של אתמול ושם אין שייך הטעם הנזכר משום הכנה דהא שם אומר בי"ט אם היום קודש הרי ערבתי מאתמול כו' וא"כ א"צ אותו פת אלא נ"ל דעכ"פ עצה טובה דכאן קמ"ל התם שלא יצטרך לטרוח באחרת ומ"ה לא זכר זה בסוף הלכות י"ט כיון דאינו מן הדין כנ"ל נכון:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תט״ז

אין

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א