סימן תח – דין הנחת הערוב וקנית השביתה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תח – דין הנחת הערוב וקנית השביתה

א { מֻתָּר לְעָרֵב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְלִקְנוֹת שְׁבִיתָה סוֹף הַתְּחוּם, וְלָכֵן } מִי שֶׁיָּצָא מֵהָעִיר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהִנִּיחַ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת רָחוֹק מֵהָעִיר בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְקָבַע שְׁבִיתָתוֹ שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לָעִיר וְלָן בְּבֵיתוֹ, נַחְשֹׁב אוֹתוֹ כְּאִלּוּ שָׁבַת בַּמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ הַשְּׁתֵּי סְעֻדּוֹת, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. וְיֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה כְּנֶגֶד הָעִיר, אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּעִיר אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ; וְאִם הָיְתָה הָעִיר מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ, תֵּחָשֵׁב הָעִיר כֻּלָּהּ כְּד' אַמּוֹת וְיַשְׁלִים מִדָּתוֹ חוּצָה לָהּ. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ אֶת עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה מִבֵּיתוֹ שֶׁבָּעִיר לְרוּחַ מִזְרָח, נִמְצָא מְהַלֵּךְ לְמָחָר מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לַמִּזְרָח, וּמְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לַמַּעֲרָב, אֶלֶף שֶׁמִּן הָעֵרוּב עַד בֵּיתוֹ וְאֶלֶף אַמָּה מִבֵּיתוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּעִיר אֶלָּא עַד סוֹף הָאֶלֶף, וְאִם הָיָה מִבֵּיתוֹ עַד סוֹף הָעִיר פָּחוֹת מֵאֶלֶף אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, שֶׁנִּמְצֵאת מִדָּתוֹ כָּלְתָה חוּץ לָעִיר, תֵּחָשֵׁב הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וִיהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ תתקצ"ו אַמָּה תַּשְׁלוּם הָאַלְפַּיִם. לְפִיכָךְ, אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַלְפַּיִם אַמָּה מִבֵּיתוֹ שֶׁבָּעִיר, הִפְסִיד אֶת כָּל הָעִיר, וְנִמְצָא מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ עַד עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמְעֵרוּבוֹ וָהָלְאָה אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ מִבֵּיתוֹ בָּעִיר לְרוּחַ מַעֲרָב אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּאֶמְצַע הָעִיר, } א { מְהַלֵּךְ בְּכָל הָעִיר כֻּלָּהּ אֲבָל לֹא חוּצָה לָהּ, וְיֵשׁ לְהָקֵל. } (טוּר הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ' כ"ז מה"ש בְּשֵׁם סְמַ"ק וְרַשִׁ"י). { וְאִם כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּסוֹף הָעִיר, וְאַף עַל גַּב דַּעֲדַיִן עִבּוּר לִפְנֵי הָעִיר, כָּל הָעִיר כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, דְּלֹא אַמְרִינָן עִבּוּר שֶׁל הָעִיר כְּעִיר לְהַחְמִיר } (הַמַּגִּיד פכ"ז מה' שַׁבַּת). { כָּל מָקוֹם שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב תְּחוּמִין וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם לְכָל רוּחַ, אָסוּר לוֹ לֵילֵךְ לַצָּפוֹן וְלַדָּרוֹם רַק נֶגֶד רֹחַב מָקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה; וְאִם אֵינוֹ רַק אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּגוֹן שֶׁאֵין הָעֵרוּב בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אָסוּר לוֹ לֵילֵךְ לְכָל רוּחַ אַלְפַּיִם רַק בְּרֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹתָיו עִם זָוִיּוֹתֵיהֶן, כְּדִלְעֵיל סִימָן שצ"ח סָעִיף ב'. וּמִכָּל מָקוֹם אִם כָּלְתָה הַמִּדָּה סוֹף הָעִיר, וְכֻלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו, מֻתָּר לֵילֵךְ כָּל רָחְבָּהּ וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם חוּץ לָעִיר לַצָּפוֹן וְלַדָּרוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ רֹחַב כָּל כָּךְ נֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁקָּנָה בּוֹ עֵרוּב } (הר"ר יְהוֹנָתָן). ב הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֲפִלּוּ הָיְתָה מְדִינָה גְּדוֹלָה כְּנִינְוֵה, וַאֲפִלּוּ עִיר חֲרֵבָה אוֹ מְעָרָה הָרְאוּיָה לְדִיּוּרִין, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. ג הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁשָּׁבַת בָּהּ, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְאֵין מוֹדְדִין מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּבְנֵי הָעִיר כֻּלָּם, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ חוּץ לָעִיר; וְכֵן אִם נָתַן עֵרוּבוֹ בִּמְקוֹמוֹת ב הַמִּצְטָרְפִים לָעִיר שֶׁמּוֹדְדִין הַתְּחוּם חוּץ מֵהֶם, הֲרֵי זֶה כְּנוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר. ד נָתַן עֵרוּבוֹ חוּץ לַתְּחוּם, אֵינוֹ כְּלוּם { וְיֵשׁ לוֹ תְּחוּם מִבֵּיתוֹ } (מַיְמוֹנִי וְהַמַּגִּיד פ"ו מֵהִלְכוֹת עֵרוּבִין).

באר היטב – סימן תח – דין הנחת הערוב וקנית השביתה

א א מהלך. הואיל ולן בה אבל הגיע לעיר אחרת וכלתה מדתו באמצע העיר אסור להלך יותר ומטלטל בכולה ע"י זריקה כמ"ש סימן ת"ג. ואם כלתה מדתו בסופה כל העיר כד"א וה"ה במודד תחום מעירו ופגע בעיר אחרת ועיין בגמ' ועיין בספר אבן העוזר שהאריך בדין זה עיין שם בספר מגיני ארץ דפוס פרופס: ג ב המצטרפים. אפי' אם נתנו בסוף העיבור אין נותנין לו ב' אמות לצד חוץ דכשעומד במקום שנחשב לו כד' אמות אין לו לצד חוץ כלום כמי שעומד בדיר וסהר תוספות דף ס' ע"ב:

מגן אברהם ת״ח – סימן תח – דין הנחת הערוב וקנית השביתה

א׳ רחוק מהעיר וכו'. כן פשוט דלא כע"ש שכתב שצריך להניחו בתוך התחום מפתח ביתו דליתא דהא בפ"ו כ' הרמב"ם הטעם בנתגלגל חוץ לתחום שאינו עירוב משום שאינו יכול להגיע אל עירובו וכ"כ רש"י פ"ג ואם הוא תוך תחום העיר הרי יכול ליטלו אף על פי שהוא חוץ לתחום ביתו כמ"ש סי' שצ"ח כנ"ל פשוט ומה שהרמב"ם מצריך ליתנו בתוך אלפים של ביתו דאם נתנו חוץ לאלפים של ביתו אסור לשוב לביתו רק צריך ללון בשאר בתי העיר תוך תחום עירובו: ב׳ וי"א אפי' וכו'. הואיל ולן בה אבל הגיע לעיר אחרת וכלתה מדתו באמצע העיר אסור להלוך יותר ומטלטל בכולה ע"י זריקה כמ"ש סימן ת"ג ואם כלתה מדתו בסופה כל העיר כד"א וה"ה במודד תחום מעירו ופגע בעיר אחרת ועיין בגמ': ג׳ ומ"מ אם כלתה וכו'. ז"ל ד"מ כתב הר"ר יונתן אם הניח עירוב וכו' עד אבל אם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו לטלטל רק חצי העיר ברוחב ד' אמותיו ע"כ וצ"ע מאי נ"מ דמאחר דממלאין הקרנות א"כ מותר לילך בכל מרחב העיר דהוי כתוך תחום קרנות ואפשר לומר דכשהעיר כד"א נותנין לו בתחום בלבד רוחב העיר עכ"ל כוונתו כשכלתה בסוף העיר כל עיר כד"א ויש לו מן הצדדים אלפים לכל רוח וכשכלתה מדתו באמצע העיר נותנין לו גם כן מן הצדדין אלפים ובעיר אסור לילך רק ברוחב ד"א וכל שאר רוחב העיר עולה לו למדת אלפים מכאן ואלפים מכאן ועפ"ז דבריו כאן בש"ע ואשתומם על המראה דהרי הרר"י כתב בהדיא אף על פי שכלתה מדתו בסוף העיר אין לו לצאת חוץ לשער העיר לצד לצפון ולצד דרום כלל שהרי דרומו וצפונו למקום שנתן בו עירובו הוא נמשך ואין לו לילך לצפון העיר ודרומו כלל שהרי אין מגיעות תחום צפון ודרום של מקום שביתתו לתחום צפון ודרום של העיר ולכאורה משמע שאף לרוח מערבית אין לו אלא אלף אמה ברוחב ד"א ולא לכל רוחב העיר אף על פי שהיה לו בתחלה רשות בזה עכ"ל א"כ ש"מ דאסור להלוך לצפון ולדרום כלל דהא אין אנו מחשבין לו העיר למדת תחומו דהא יש לו מעירוב עד העיר אלף אורך וד' אלפים וד' אמות רוחב וכן מהעיר לצד המערב א"כ מהיכי תיתי לן ליתן לדרומו וצפונו ע"ש ומ"ש כשכלתה מדתה באמצע העיר אין להלוך יותר מד' אמותיו ר"ל מד' אמותיו אלפים לצפון ואלפים לדרום ואם היא רחבה יותר אסור להלך אבל כשכלתה בסוף העיר אפי' היא גדולה כאנטוכי' מהלך כולה אף בזה נסתפק שם: ד׳ וכן אם. אפי' נתנו בסוף העיבור אין נותנין לו ב' אמו' לצד חוץ כשעומד' במקום שנחשב לו כד"א אין לו לצד חוץ כלום כמי שעומד בדיר וסהר (תוס'):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ת״ח

אין

ספר מחצית השקל על אורח חיים ת״ח

ת״ח:תכ״ג א׳ (ס"ק א) רחוק מהעיר כו'. בתוך התחום מפתח ביתו ודייק כן מדקתני אח"ז כיצד הרי שהניח את ערובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר כו' וה"ט דאם מניחו רחוק מהעיר ותוך התתום העיר אבל חוץ לתחום ביתו אינו עירוב דא"כ מונח העירוב חוץ לתחומו דאינו עירוב כמבואר סוף הסימן ועל זה כתב מ"א דליתא דהא התחיל כאן רחוק מהעיר ולא הוזכר בית גם לפי הטעם שכתב הרמב"ם בנתגלגל ח"ל אין טעם לחלק בין תוך תחום ביתו או תוך תחום עירו: ב׳ אסור לשוב כו' דהרמב"ם לשיטתיה דאם כלתה מדתו באמצע העיר אין לו כ"א חצי העיר וכ"פ הרב"י (ולדעת רמ"א בהג"הה דכל העיר נחשב כד"א באמת זה ליתא) ועכ"פ גם לדעת מ"א דרשאי להניחו תוך תחום עירו. אפי' היא רחוק מתחום ביתו אפי' עירב ע"י שליח ולא הניח עירוב ע"י עצמו צ"ל שהוא ב"ה תוך תחום העירוב ואפשר לדינ' מודה הע"ש ולא ידעתי במה חולק עליו: ת״ח:תכ״ה א׳ (ס"ק ג) ומ"מ כו' ז"ל ד"מ כו' וצ"ע מאי נ"מ כו' דלפי הדין אם שבת במקום שאינו מוקף מחיצות יש לו ד"א ומאותן ד"א יש לו אלפי' אמה לכל רוח ברוחב ד"א נמצא יש לו שתי רצועות כמין שתי וערב ד' אלפים על ד' אלפים וד"א אבל רוחב כל רצועה אינה כ"א ד"א כרוחב מקום שביתתו ואח"ז ממלאים הקרנות שבאותו שתי וערב וא"כ יש לו טבלא מרובעת ד' אלפים וד"א אורך על ד' אלפים וד' אמות רוחב משא"כ כששבת בעיר דכל העיר נחשבת כד"א אפי' ארכה ורחבה אלף אמה וא"כ כשרחבה אלף אמה כשמודדים חוצה לה ב' אלפים מכל צד יש לו ב' רצועות כמין שתי וערב כ"א חמשת אלפים אמה אבל אין רוחב כל רצועה כ"א אלף אמה כרוחב ואורך העיר אלא שאח"ז ממלאים הקרנות של הרצועות נמצא י"ל טבלא מרובעת ה' אלפים על ה' אלפים ולכן כתב הרר"י אם כלתה מדתו בחצי העיר כיון דאין לו רק חצי העיר ואין כל אורך העיר נחשב לו כד"א ה"ה דרוחב חצי העיר שיש לו אינו נחשב כד"א ולכן אין לטלטל באותה חצי העיר כ"א ברוחב ד"א כפי רוחב רצועה שי"ל ממקום שביתתו שהיא במקום שאין מחיצות כנ"ל והיה ס"ד של הד"מ דמיירי שאין העיר רחב יותר מארבע אלפים וד' אמות ולכן הוי קשי' ליה מאי נ"מ כו' דמי גרע ע"י מחיצות העיר הא אפי' בשדה אף על גב שאין נותנים לו רק ב' רצועות כמין שתי וערב רחבן ד"א מכל מקום אח"ז ממלאים הקרנות ויש לו ד' אלפים וד' אמות אורך על ד' אלפים וד' אמות רוחב א"כ ה"ה כשכלתה מדתו בחצי העיר אף שאין העיר נחשב כד"א ואין לו כ"א רוחב העיר רצועה רחבה ד"א מכל מקום כשממלאים הקרנות כנ"ל מותר לילך כל רוחב חצי העיר אע"כ צ"ל דבאמת כך כוונת הרר"י שאין לו רק רצועה רחבה ד"א ואח"ז ממלאים הקרנות ורשאים לילך כל רוחב העיר וכיון שכן הדין בכלתה מדתו בחצי העיר משמע כשכלתה מדתו בסוף העיר יש לו יותר וע"כ צריך לומר דס"ל להרר"י כשכלתה מדתו סוף העיר כיון דכל העיר נחשב כד"א לאורכה ה"ה דנחשכת כד"א לרחבה וה"ה דנחשב כד"א לענין מדידת התחום ונותנים לו מן הצד לצפון ולדרום (כשהניח העירוב למערב העיר רחוק מן העיר אלף אמה דכה"ג מיירי כמבואר אח"ז) אלפים אמה מן העיר וא"כ כשהעיר רחבה ד' אלפים אמה יש לו נגד העיר מצפון לדרום רצועה שרחבה ד' אלפים וארכה (אם העיר ארכה ד' אלפים) שמנת אלפים אף על פי שבאותן אלף אמה שבין העיר לעירוב אין לו כ"א רצועה רחבה מן הצפון לדרום ד' אלפים וד"א כנ"ל כן הוא כונת ד"מ כפי הבנת מ"א: ב׳ ואשתומם כו' ואין לו לילך חוץ נשער העיר לצד צפון כו' כלל והיינו כשהעיר רחבה ד' אלפים וד"א שאז כלתה תוך העיר לרחבה מדת הרצוע' של ד"א עם מילוי הקרנות שיש לו ממקום שביתתו: ג׳ למקום שנתן בו ערובו הוא נמשך. ר"ל דהא לא שבת תוך העיר שינתן לו רצועה לצפון ולדרום מצד העיר כ"א מה שנותנים לו בצפון ודרום העיר הוא הואיל והוא עדיין תוך תחומו ממקום שביתתו חוץ לעיר א"כ מה שניתן לו בצפון ודרום העיר נמשך אחר מקום שנתן בו ערובו ואין לו כ"א ד' אמות עם מילוי הקרנות: ד׳ שאף לרוח מערבית אין לו אלף אמה כו' דמיירי שהניח העירוב העיר רחוק מן העיר אלף אמה כנ"ל ואף אותן אלף אמה אין לו כפי רוחב העיר אף על פי שה"ל תחלה רשות בזה ר"ל תחלה קודם שהניח העירוב אלו היה שובת בעיר אז היה לו לצד מערב (מקום שהניח בו עתה העירוב) אלפים אמה אורך וברוחב נגד רוחב העיר ואח"ז היו ממלאים לו הקרנות כדלעיל מכל מקום עכשיו שהניח העירוב חוץ לעיר ועקר שביתתו מן העיר אין לו כ"א רצועה רחבה ד' אמות עם מלוי הקרנות ומ"ש כשכלתה מדתו באמצע העיר כו' והיינו קושית הד"מ כיון דגם אם כלתה מדתו בסוף העיר אין נותנים לו לצפון ודרום חוץ לעיר כנ"ל על זה כתב מ"א דמיירי שהעיר רחבה יותר מד' אלפים וד' אמות דכשכלתה מדתו בחצי העיר אין לו כ"א רצועה רחבה ד"א עם מילוי הקרנות נמצא אם העיר רחבה ח' אלפים יש לו באמצע העיר (אם הניח ערובו נגד אמצע העיר) ד' אלפים וד"א ואסור לו לילך אפי' תוך העיר לצפון ולדרום ב' אלפים פחות ב"א בצפון סמוך לחומת העיר וכן בדרום משא"כ כשכלתה מדתו סוף העיר כיון דכל העיר נחשב כד"א לארכה ה"ה לרחבה נחשב רק כד"א ולכן מהלך גם כל רחבה שהוא ח' אלפים אבל חוץ לעיר אפי' אמה א' לא יצא לצפון ולדרום אפי' אין העיר רחבה כ"א ד' אלפים וד' אמות כפי רוחב הרצוע' של ד"א עם מילוי הקרנות וגם בזה להתיר לו כל רוחב העיר תוך העיר כשהיא רחבה הרבה יותר משיעור המגיע לרצועה וכלתה מדתו בסוף העיר מסתפק כ"ש חוץ לעיר דודאי אסור: ת״ח:תכ״ו א׳ (ס"ק ד) וכן אם כו' ב' אמות לצד חוץ היינו למאן דפוסק כר"א דא תן ד"א שיש לו הוא באמצען ומ"א העתיק לשון התוספ' דף ס' ע"ב שכתב כן לר"א ואם כן אמאי הוא כאלו נתנו בתוך העיר הא מרויח ב' אמות במקום שהניח העירוב ולחוץ וכנגדן מפסיד בצד שכנגדו ב' אמות: ב׳ במקום שנחשב לו כד"א והיינו תוך עבורה של עיר: ג׳ שעומד בדיר וסהר שיש לו מחיצות אפי' עומד בסופו ה"ה כאלו עומד באמצע וה"ה תוך עבורה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א