סימן שצב – דיני ערובין לעיר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שצב – דיני ערובין לעיר

א עִיר שֶׁהָיְתָה א קִנְיַן יָחִיד, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מִשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם שִׁתּוּף אֶחָד וִיטַלְטְלוּ בְּכָל הַמְּדִינָה. וְכֵן אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים וְיֵשׁ לָהּ פֶּתַח אֶחָד, מִשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם שִׁתּוּף אֶחָד. אֲבָל אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים, וְיֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים שֶׁהָעָם נִכְנָסִים בָּזֶה וְיוֹצְאִים בָּזֶה, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד ב אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא מַנִּיחִין מִמֶּנָּה מָקוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ חָצֵר אַחַת וּבַיִת לְתוֹכָהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין הַשְּׁאָר וְיִהְיוּ אֵלּוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין כֻּלָּם מֻתָּרִים בְּכָל הָעִיר חוּץ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם ג שֶׁשִּׁיְּרוּ, וְיִהְיוּ אוֹתָם הַנִּשְׁאָרִים מֻתָּרִים בִּמְקוֹמָם בַּשִּׁתּוּף שֶׁעוֹשִׂים לְעַצְמָם. ד וְאִם הָיוּ הַנִּשְׁאָרִים רַבִּים, אֲסוּרִים לְטַלְטֵל בִּשְׁאָר כָּל הָעִיר. וְדָבָר זֶה מִשּׁוּם ה הֶכֵּר הוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהָעֵרוּב הִתִּיר לָהֶם לְטַלְטֵל בְּעִיר זֶה שֶׁרַבִּים בּוֹקְעִים בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁאַר וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם אֵין מְטַלְטְלִים בּוֹ אֶלָּא אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְאִם רָצוּ לְעָרֵב מָבוֹי מָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּל שֶׁכֵּן דְּמַהֲנֵי דְּאֵין שִׁיּוּר גָּדוֹל מִזֶּה. { הַגָּה: וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ בֵּינֵיהֶם שְׁנֵי } ו { פַּסִּין שֶׁל שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין אִם הוּא רָחָב עֶשֶׂר } (אַמּוֹת), { וּבְיֶתֶר מִי' צָרִיךְ צוּרַת פֶּתַח. } (טוּר). ב עִיר שֶׁל רַבִּים שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּתַח אֶחָד ז וְסֻלָּם בְּמָקוֹם אַחֵר, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיּוּר, שֶׁאֵין הַסֻלָּם שֶׁבַּחוֹמָה חָשׁוּב כְּפֶתַח. וַאֲפִלּוּ הֶעֱמִיד הַרְבֵּה סֻלָּמוֹת זֶה בְּצַד זֶה עַד רֹחַב עֶשֶׂר, לֹא חָשִׁיב כְּפֶתַח. וְאִם יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים וְיֵשׁ אַשְׁפָּה לִפְנֵי אֶחָד מֵהֶם, כְּאִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא פֶּתַח אֶחָד. ג הַבָּתִּים שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתָם שִׁיּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם פְּתוּחִים לָעִיר אֶלָּא אֲחוֹרֵיהֶם לָעִיר וּפְנֵיהֶם לַחוּץ, וַאֲפִלּוּ הוּא { רַק בַּיִת אֶחָד אֲפִלּוּ } בֵּית הַבָּקָר אוֹ בֵּית הַתֶּבֶן שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב, עוֹשִׂים אוֹתָם שִׁיּוּר וּמְעָרְבִין אֶת הַשְּׁאָר. ד עִיר שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ כָּל יוֹשְׁבֶיהָ חוּץ מִמָּבוֹי אֶחָד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל כֻּלָּם. וְאִם בָּנוּ ח מַצֵּבָה עַל פֶּתַח הַמָּבוֹי, אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. לְפִיכָךְ עִיר שֶׁהָיְתָה קִנְיַן יָחִיד, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, אֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ ט לַחֲצָאִין, אֶלָּא אוֹ כֻּלָּהּ אוֹ מָבוֹי וּמָבוֹי וּבוֹנֶה כָּל מָבוֹי וּמָבוֹי מַצֵּבָה עַל פִּתְחוֹ אִם רָצָה לַחֲלֹק רְשׁוּתוֹ מֵהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶאֱסֹר עַל שְׁאָר הַמְּבוֹאוֹת. ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, בְּעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה גָּבוֹהַּ י"ט וְיֵשׁ לָהּ דְּלָתוֹת, אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה הָעִיר כֻּלָּהּ מֻכְשֶׁרֶת בִּמְחִצּוֹת וּבָאוּ לְהַכְשִׁיר חֶצְיָהּ וּלְעָרְבָהּ, הָרְשׁוּת בְּיָדָם. ו זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, הַיְנוּ לוֹמַר שֶׁאֵין לֶחִי וְקוֹרָה מוֹעִיל לְסַלְּקָם זֶה מִזֶּה, אֲבָל בְּפַס אַרְבָּעָה אוֹ בִּשְׁנֵי פַּסִין שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין נֶחֱלָקִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ וּמְעָרְבִין לַחֲצָאִין. וְאִם הוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, עוֹשֶׂה צוּרַת פֶּתַח. { הַגָּה: אוֹ יַעֲשֶׂה מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה לְפֶתַח מְבוֹאוֹ. } (טוּר). { יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּעִיר שֶׁל יָחִיד אָסוּר לְחַלֵּק הַיְנוּ לְאָרְכָּהּ, מֵאַחַר דִּשְׁנֵיהֶם צְרִיכִים לֵילֵךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁבְּתוֹכָהּ. אֲבָל לְרָחְבָּהּ, וְאֵלּוּ יוֹצְאִים בְּשַׁעַר זֶה וְאֵלּוּ יוֹצְאִים בְּשַׁעַר זֶה וְאֵין לָהֶם דְּרִיסַת הֶרְגֵּל זֶה עַל זֶה, מְעָרְבִין לַחֲצָאִין וְעוֹשִׂין תִּקּוּן בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' שס"ג דְּעַד עֶשֶׂר מְהָנֵי לֶחִי אוֹ } י { קוֹרָה, וּבְיֶתֶר מֵעֶשֶׂר צוּרַת הַפֶּתַח. } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה מֵהִלְכוֹת עֵרוּבִין וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר). ז עִיר שֶׁל רַבִּים וְנִתְמַעֲטָה וְעָמְדָה עַל חֲמִשִּׁים דִּיּוּרִים, אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיּוּר. ח הַמְזַכֶּה בְּשִׁתּוּף לְכָל בְּנֵי הָעִיר, אִם עֵרְבוּ כֻּלָּם עֵרוּב אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעָם שֶׁזְּכוּת הוּא לָהֶם. וְדִין מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִם בְּנֵי הָעִיר, אוֹ מִי שֶׁהָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹ עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה עִמָּהֶם בָּעִיר, דִּין הַכֹּל כְּדִינָם בְּחָצֵר וּמָבוֹי.

באר היטב – סימן שצב – דיני ערובין לעיר

א א קנין יחיד. פי' שבנאה יחיד לעצמו שישכירנה לאחרים או שמכרה אחר כך לרבים או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים ופלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין. מגיד משנה: ב אין. וצ"ע דלא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דס"ל כרש"י דאין נקרא רבים פחותין מס' רבוא וכ"מ בהג"מ פ"ה ה"א: ג ששיירו. עיין בגינת ורדים כלל ג' סימן כ"ג וביד אהרן: ד ואם. צ"ל אם היו הנשארים רבים ואסורים לטלטל וכו'. ט"ז: ה היכר. אפילו איכא עכו"ם בהדין מתא אין יכולין לערב יחד מהריב"ל כנה"ג ובשם הר"ן כתב דעכו"ם הוי שיור וכתב בגינת ורדים שם דמקום המשויר שאמרו אם דרים בו ישראלים צריך לעשות היכר וסימן כדי שלא יאסור על בני העיר והיינו כשישראלים דרים שם אבל אי עבדי שיור מקום שאין דרים בו ישראל א"צ לעשות היכר והבדל למקום המשויר ואפי' בית שבאמצע דרך מהני להיות שיור אע"פ שמכאן ומכאן הם בכלל ההיתר ע"ש ועיין מ"ש עליו מהר"י שבבו: ו פסין. ומ"א כתב דבעיר של רבים א"צ היכר בין מבוי למבוי כנ"ל ברור עכ"ל: ב ז וסולם. אבל לקולא נחשב כפתח: ד ח מצבה. היינו אצטבא גבוה ד' טפחים (וכ"פ הב"ח): ט לחצאין. ובזה לא מהני מצבה. מ"א: ו י קורה. עיין מ"א שהניח דבר זה בצ"ע:

מגן אברהם שצ״ב – סימן שצב – דיני ערובין לעיר

א׳ קנין יחיד. פי' שבנאה יחיד לעצמו שישכרנה לרבים או שמכר' אח"כ לרבים או שבנא' להושיב בו דיורין ומשייר לעצמו דרכים ופלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין (מ"מ): ב׳ אין מערבין. וצ"ע דלא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דס"ל כרש"י דאין נקראים רבים פחותין מס' רבוא וכ"מ בהג"מ פ"ה: ג׳ ודבר זה. אפי' איכא נכרי בהדי מתא אין יכולין לערב יחד (ריב"ל כ"ה) ובשם הר"ן בתשו' סי' כ' כתב דעכו"ם הוי שיור: ד׳ וצריך שיעשו. צ"ע דרש"י כתב הטעם דצריך שיעשו היכר ביניהן היינו כיון שהית' מתחלה של יחיד והורגלו להיות א' אסרי אהדדי וכ"כ הרא"ש והג"מ פ"ה משמע דבעיר של רבים לא בעי היכר בין מבוי למבוי ומ"ש הטור והרא"ש דבעי היכר היינו שמניח חצר לשיור באמצע המבוי וכ"מ מלשון הטור שפתח עיר של יחיד אין מערבין מבוי מבוי בפ"ע וכו' ע"ש משמע דבשל רבים לא בעי היכר בין מבוי למבוי כנ"ל ברור: ה׳ שאין הסולם. ולקולא נחשב כפתח: ו׳ אשפה. נ"ל דוקא אשפה של רבים כמ"ש סי' שס"ג סכ"ט ואפשר דהכא כיון שאינו אלא גזירה ל"ג גזירה לגזיר': ז׳ מצבה. היינו אצטב' גבוה ד"ט כ"כ הרי"ף והרר"י וכ"פ הב"ח וש"ג וכ"מ בראב"ד עס"ו ונ"ל דגם ברא"ש ט"ס הוא דאל"כ ק' ל"ל בגמ' מחיצה הא אפי' ב' פסין מהני ועיין בגמ' דף ס"א: ח׳ אין מערבין לחצאין. משמע דבזה לא מהני מצבה וכ"כ הראב"ד שאין דקה מועלת במקום דריסת הרבים ודוקא כשרה"ר עוברת בתוכה כמ"ש ס"ו בהג"ה וכ"מ בגמ' ובטור: ט׳ לחצאין. ואם היא של רבים ודלתותיהם נעולות בלילה צ"ע אם יש לה דין יחיד (ריב"ל ח"ג סי' ע"ד כ"ה): י׳ לארכה. פירוש המבואות שבצד ר"ה זה רוצים לערב עירוב אחד והמבואות שבצד השני רוצים לערב עירוב א' אז אסור ואפי' רוצים ליתן כולה ר"ה לצד השני אסור דר"ה הוי להני כמו להני משא"כ בב' חצירות זו לפנים מזו דעיקר תשמיש החיצונה לבני החיצונה והוה פנימי בחיצונה שלא במקומה ואינה אוסרת אם מותרת במקומה וכמ"ש סי' שע"א ס"ב (תוס') ודעת הרי"ף ודעימיה דאפי' לרחבה אין מערבין דאין מועיל סילוק בר"ה ע"ש: י״א לחי או קורה. צ"ע דאם לא עשה לר"ה דלתות אם כן רשאי אפי' להכשיר חציה כמ"ש ס"ה אלא מיירי שעשה דלתות כמ"ש הטור ואם כן ראשי המבואות אין צריך תיקון אלא צריך שיעשו ביניהם בר"ה במקום שמתחלקין צ"ה ולא מהני לחי או קורה וכ"ה בטור וברמזים ובהג"מ כדין מי שבא לחלק חצר א' לשנים ובארכה לא שייך לומר שיחלוקו וצ"ע:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שצ״ב

א׳ עיר שהיתה קנין יחיד כו'. הטעם דה"ל כחצר אחד אבל של רבים צריך שיור שאסור שם משום היכרא שלא תשתכח תורת ר"ה: ב׳ בשיתוף שעושים לעצמם אם היו. כצ"ל לא ואם בוי"ו ולא כלבוש שהעתיק בוי"ו ואח"כ גרסינן ואסורין לטלטל וכ"ה ברמב"ם פ"ה: ג׳ אין מערבין אותה לחצאין. כיון דמעולם הורגלו להיות א' אסרו אהדדי:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שצ״ב

שצ״ב:ש״מ א׳ (ס"ק א) קנין כו' להיותי נבוך לחולשת שכלי בדברי ש"ע אציע בקוצר מקור הדברים בש"ס דערובין דף נ"ט תנן עיר של יחיד (אף על פי) שנעשית של רבים (מכל מקום אזלינן בתר מעיקרא שהיתה של יחיד) מערבים את כלה עירוב א' וא"צ שיור כמו בסיפ' בעיר של רבים וגם לא הוזכ' במשנה דאין מערבים אותה לחצאין (כיון דמתני' מיירי דאין ר"ה עוברת בתוכו כמ"ש רש"י) אבל עיר של רבים אע"פ שנעשית של יחיד אזלינן בתר מעיקר' לכן אין מערבין את כולה עירוב א' כיון שהוא של רבים ודומה לר"ה ואם יטלטלו בכולה ישכחו דין ר"ה לכן צריך לשייר מקום א' שלא יערב עמהם ויאסרו לטלטל מן המקום ההוא לשאר העיר ובזה יהיה הכיר' דאין מטלטלין כ"א על ידי עירוב ובברייתא תניא עיר של יחיד (אע"פ) שנעשית של רבים ור"ה עוברת בתוכה משער לשער עושה לחי מכאן ולחי מכאן כו' (ופרש"י לראשי ר"ה) ואין מערבין אותה לחצאין (ופרש"י וז"ל כיון דמעיקר' חדא היא אסרי הני אהני והוי כמבוי ששכח א' מן החצרות ולא נשתתפה בו דאסרה אכולהו) אלא מערב כלה עירוב א' או מבוי מבוי לעצמה ואהא דאין מערבין לחצאין איכ' תרי לישנא בש"ס ל"ק אמר דוקא לארכה הוא דא"מ לחצאין אבל לרחבה ויהיה לכל אחד מן החצאים פתח א' לר"ה מערבים לחצאין ולל"ב אפי' לרחבה א"מ לחצאין והדר פריך הש"ס מ"ש לחצאין דלא מערבין דאסרי הני אהני (כנ"ל בשם רש"י) מבוי מבוי נמי הא אסרי אהדדי (ופרש"י כיון דהורגלו לערב יחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני) ומשני דעביד דקה והסכימו הפוסקים דהיינו מצבה ובזה סלקה כל מבוי א"ע ממבוי האחרת ומשמע מזה דלערב לחצאים אפי' עביד מצבה לא מהני דהא קתני אין מערבים לחצאין אלא מבוי מבוי ובמבוי מבוי לא הותר כ"א ע"י מצבה מכלל דלחצאים אפי' ע"י מצבה אסור דאל"כ אין חילוק בין לחצאים ובין מבוי מבוי וכתב הרא"ש על מ"ש רש"י דמבוי מבוי אסור ואפי' לחי או קורה לא מהני מכל מקום ב' פסים או פס ד' וביותר מעשר צ"ה מהני אלא דהמקשן דפריך מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי היינו דס"ל דתיקוני המבואות הן ע"י לחי וקורה כדקתני עושה לחי מכאן כו' או קורה מכאן כו' מזה מוכח דמבוי מבוי מותר בין ע"י מצבה ובין ע"י ב' פסין או פס ד'. וביותר מעשר בצ"ה אבל לחצאים אין שום הית ולא מצבה ולא פסים ולא צ"ה וכל זה כשר"ה עוברת בתוכה. לכך אין מערבים לחצאים ולא מהני שום תיקון לדריסת ומערב הרבים להסתלק מן דרך הרבים אבל כשאין ר"ה עוברת בתוכה מערבים אותה לחצאין על ידי תיקון כמו מבוי מבוי על ידי מצבה או ב' פסים או פס ד' וברחב יותר מעשר על ידי צ"ה: ב׳ ולכן מה"ט במשנה דלא הוזכר שר"ה עוברת בתוכה לא קתני דאין מערבים לחצאים. ומעתה אבא לדברי מ"א: שצ״ב:שמ״א א׳ (ס"ק ב') אין מערבין כו' ואפשר דס"ל כרש"י כו' ואף דבשאר דוכתי' לא קי"ל בזה כרש"י וכמו שכתב מ"א לעיל סי' שמ"ה סעיף קטן ז' וכ"כ רמ"א ס"ה שמ"ו מכל מקום כאן סמכינן ארש"י ובס' א"ר דסמכינן אתשובת הר"ן שהבי' מ"א ס"ק ג' ובכל מושבות בנ"י איכא עכו"ם: שצ״ב:שמ״ג א׳ (ס"ק ד') וצריך כו' דרש"י כתב הטעם כו' כמו שכתב לעיל בבריית': ב׳ וכן בקו' הש"ס מבוי מבוי נמי. דבעיר של רבים לא בעי כיון דלא הורגלו: ג׳ ומה שכתב הטור והרא"ש דבעי היכר גם בעיר של רבים באמצע מבוי דאז באותו מבוי גם כן הורגלו וכדלעיל סי' שס"ג סעיף ל"א: שצ״ב:שד״מ א׳ (ס"ק ה') שאין הסולם כו' כפתח כדלעיל סי' שע"ב: שצ״ב:שמ״ה א׳ (ס"ק ו) אשפה כו' של רבים דשל יחיד עשוי' לפנות וגזרינן שמא יפנוהו ויהיה לו ב' פתחים: שצ״ב:שמ״ו א׳ (ס"ק ז) מצבה כו' ונ"ל דגם ברא"ש ט"ס ר"ל דברא"ש כתב י"ט ומה"ט כ' הרב"י שמ"ש בתו' ד"ט הוא ט"ס ומ"א כתב להיפך דאדרבה ברא"ש ט"ס: ב׳ ל"ל בגמ' מחיצה הא אפי' ב"פ מהני ר"ל ל"ל להטריחו להעמיד מחיצה דהיינו מצבה הא סגי בתקון קל דהיינו ב' פסים: ג׳ ודייק לו' ל"ל בגמרא כו' דבש"ע י"ל דנתן תיקון כולל אפי' לרחב יותר מעשר דלא מהני פסים ואף דצ"ה עכ"פ מהני מ"מ לפעמים איכא יותר טרחא בצ"ה ממצבה וגם יש לה קיום יותר אבל בגמ' דקתני בהאי ברייתא עושה לחי מכאן כו' מוקי לה הש"ס כר' יודא דמערבים ר"ה בכך ולדידיה אפי' רחב יותר מעשר לא בעי צ"ה מה"ט וכן אמר אביי משמיה דר' יוד' בדף י' ע"א ע"ש. א"כ קשה ה"ל ליתן תיקון קל דהיינו ב"פ גבוהים י' א"ו דמצבה סגי בגובה ד"ט והוא יותר קל מב' פסים גבוהים י' וע' בגמ' דף ס"א: ד׳ ראיה זו הובא בב"ח מדאמרי' שם א"ר הונא עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה (היינו מצבה) ד"א (ופירש"י ד"א גובה ומשוכה על פני כל העי') מודדים לה משפת הנחל (פרש"י שכל העי' נחשב כד"א כדין כל העיירות וחוצה לה מודדים תחומה אלפים אמה) ואם לאו אין מודדים לה אלא מפתח בתיהן (פרש"י לכל בית ובית מודדים לו אלפים אמה מביתו דאין העי' חשובה חיבור א' והוי כיושבי צריפין אך הרמב"ם מפרשו בע"א וכוותיה פסק הרב"י לקמן סי' שצ"ח ס"ט ע"ש) א"ל אביי מ"ש מכל דקה (היינו מצבה) דסגי בד"ט ומשני כיון דבעית תשמישתיה שלא יפול לעומק הנחל לכן אין להם קביעות יחד כ"א בגובה ד"א עכת"ד הש"ס. הרי דאביי אמר מ"ש מכל דקה בעלמא דסגי בד"ט הרי דכלל כל דקה סגי בד"ט ולא הוזכ' י"ט: שצ״ב:שמ״ז א׳ (ס"ק ח) אין מערבין לחצאין משמע דבזה ל"מ מצבה מדאסר לחצאין והתיר מבוי מבוי ומבוי מבוי אינו מותר אלא ע"י מצבה. מכלל דלחצאין אפי' ע"י מצבה אסור וכנ"ל בגמ'. ודוקא כשר"ה עוברת כצ"ל. וכ"מ בגמ' כמ"ש לעיל ולפ"ז ע"כ סעיף זה דדייק מיניה דאין מצבה מהני לחצאין ע"כ מיירי כשר"ה עוברת בתוכו וכ"ש דב' פסים או צ"ה לא מהני וא"כ מ"ש בש"ע סעיף ו' דמהני פסים או צ"ה לערב לחצאין ע"כ מיירי באין ר"ה עוברת בתוכו וגם מצבה מהני וכמ"ש רמ"א אלא דברחב יותר מעשר לא מהני מצבה אא"כ גבוה י"ט כמ"ש רמ"א והוא דוחק דאין משמעות לשון הש"ע משמע כן אלא סתמא מיירי בחד גווני וכן מ"ש רמ"א סעיף ו' בהג"ה משמע דמיירי כשר"ה עוברת בתוכו. והדב' דחוק מאד עכ"פ הדין דין אמת: שצ״ב:שמ״ט א׳ (ס"ק י) ולארכה כו' דר"ה הוי להני כו' ר"ל אע"ג דקי"ל בב' חצרות זו לפניס מזו וערבה כל אח' לעצמה דאין הפנימית שי"ל דריסת הרגל בחיצונה אוסרת על החיצונה דהפנימית הוי רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה כדלעיל סי' שע"ח שאני הכא דר"ה הוי להני כמו כו': שצ״ב:ש״נ א׳ (ס"ק יא) לחי כו' להכשיר חציה כמ"ש סעיף ה' כצ"ל. ול"מ לחי או קורה אלא בעינן שני פסים או פס ד"ט:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א