סימן שצא – דין בטול רשות למי ששכחו לערב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שצא – דין בטול רשות למי ששכחו לערב

א כְּכָל מִשְׁפְּטֵי בִּטּוּל לְמִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב בַּחֲצֵרוֹ, כֵּן הוּא בְּמָבוֹי. שֶׁאִם שָׁכְחָה חָצֵר אַחַת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפָה, מְבַטֶּלֶת רְשׁוּתָהּ לִשְׁאָר בְּנֵי הַמָּבוֹי אוֹ הֵם לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רַבִּים, שֶׁבְּנֵי הֶחָצֵר גַּבֵּי מָבוֹי חֲשׁוּבִים כְּיָחִיד בֶּחָצֵר. וּכְכָל מִשְׁפְּטֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָצֵר עִם הָעַכּוּ"ם, כֵּן הוּא בְּמָבוֹי אוֹ בָּעִיר, שֶׁאֵין אָסוּר לְטַלְטֵל בְּמָבוֹי אוֹ בְּעִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בָּעִיר, אֲבָל חָצֵר אַחַת, לֹא, אֲפִלּוּ אִם הַרְבֵּה בָּתִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל פְּתוּחִים לְתוֹכָהּ; וְהוּא שֶׁתְּהֵא הָעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה לַדִּירָה. וּסְתָם עֲיָרוֹת הֵן מֻקָּפוֹת לַדִּירָה. וּסְתָם מִבְצָרִים אֵינָם מֻקָּפִים לַדִּירָה. וּכְשֶׁיֵּשׁ ב' חֲצֵרוֹת שֶׁל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בְּעִיר צְרִיכִים לִשְׂכֹּר מִכָּל חָצֵר וְחָצֵר שֶׁל עַכּוּ"ם, וְאֵין מַסְפִּיק בְּמַה שֶּׁיִּשְׁכֹּר מִשַּׂר הָעִיר. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְעִנְיַן לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס לִרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם, אֲבָל לְטַלְטֵל בַּמָּבוֹי יָכוֹל לִשְׂכֹּר מִן הַשַּׂר שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ הַמָּבוֹי הוּא שֶׁל הַשַּׂר וְיָכוֹל לְסַלֵּק כָּל הָעַכּוּ"ם מִשָּׁם. } (ריב"ש סי' תכ"ז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשַׂר שֶׁאֵין הַבָּתִּים שֶׁלּוֹ, וְגַם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבָתֵּי בְּנֵי הָעִיר כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכָּל צָרְכֵי הָעִיר אֵינָם נַעֲשִׂים אֶלָּא עַל פִּי הַשַּׂר אוֹ הַמְמֻנֶּה שֶׁלּוֹ, וַדַּאי שֶׁשְּׂכִירוּת מֵהַשַּׂר הַהוּא אוֹ א מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מְהָנֵי, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹשִׁיב אֲנָשָׁיו וּכְלֵי מִלְחַמְתּוֹ בְּבָתֵּי בְּנֵי הָעִיר בִּשְׁעַת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם. ב ב יִשְׂרָאֵלִים הַדָּרִים בְּחָצֵר יְחִידִי בְּעִיר שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה, וְעָבְרוּ יְהוּדִים אֲחֵרִים דֶּרֶךְ שָׁם בְּשַׁבָּת וְנִתְאַכְסְנוּ בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם דְּאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר, וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר. { וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סי' ש"ע. }

באר היטב – סימן שצא – דין בטול רשות למי ששכחו לערב

א א משכירו. וכן נוהגין בכל המקומות שיש להם היקף וקניית רשות מהשר שקונין כל מיני משקין מן העכו"ם ומטלטלים. ובמקום שאין השר רק גובה מס אסור אפי' לטלטל במבוי וכבר זכרנו לעיל בסי' שפ"ב ס"ז בכל עכו"ם שאין מועיל שכירות מעכו"ם אלא כל זמן שהוא חי ואח"כ צריך שכירות חדש מבנו עכ"ל ט"ז ע"ש. ועיין בתשו' חכם צבי סימן ו' ובתשובת דבר שמואל סי' קמ"ה. ובחות יאיר סי' קל"ה כתב דבעיר המוקפת חומה שיש ליהודים רחוב מיוחד ונסגרת בלילה לא ידע מה טעם לאיסור לטלטל בכל העיר ע"ש. ועיין בנ"צ: ב ב ישראלים. ורש"ל סי' י"ח כתב שקבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין ואולי שמפני שרגילין לקבוע לבא בכל יריד ויריד ורגיל אוסר מיד ל"ש ישראל ל"ש עכו"ם עיין סי' שפ"ד עכ"ל. והנה המרדכי כתב דעכ"פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ועיין במהרי"ק שמ"ו ונ"ל שהדין עמו דהרי החצר מיוחד להבעה"ב והבית מיוחד להאורח דשכירות ליומא ממכר הוא. ואם כן מוציא מרשות לרשות אבל הבעה"ב מותר להוציא דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד שלשים יום ועמ"ש סי' ש"פ מ"א. ועשו"ת רמ"א סי' פ"ה:

מגן אברהם שצ״א – סימן שצא – דין בטול רשות למי ששכחו לערב

א׳ אפי' בשעת מלחמ'. אלא ע"פ יועצי המדינה: ב׳ ישראלים הדרים כו'. ורש"ל סי' י"ח כתב שקבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין ואולי שמפני שרגילין לקבוע לבוא מכל יריד ויריד ורגיל אוסר מיד ל"ש ישראל ל"ש עכו"ם עסי' שפ"ד עכ"ל, והנה המרדכי כתב דעכ"פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ועיין במהרי"ק שמ"ו, נ"ל שהדין עמו דהרי החצר מיוחד להבע"ה והבית מיוחד להאורח דשכירות ליומי' ממכר הוא וא"כ מוציא מרשות לרשות אבל הבע"ה מותר להוציא דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד ל' יום ועמ"ש סימן ש"פ:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שצ״א

א׳ אף על פי שהם רבים כו'. כ"כ הטור ופי' ב"י כלומר וקי"ל דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמ"ש סי' ש"פ אפ"ה מבטלים לבני חצר זו לפי שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד בחצר ולמדו רבינו מענין עיר שכולה עכו"ם עכ"ל ותמיה לי דאם מיירי כאן דבני החצר ההיא לא עירבו לעצמן מ"ט באמת יכולים לבטל להם דהא עכ"פ אוסרים זע"ז ומה מועיל להם הביטול ומ"ש מסי' ש"פ לענין חצירות דחד טעמא הוא ואין תיקון בזה שנחשב כיחיד לגבי מבוי כיון שעכ"פ אוסרים זה את זה ואי מיירי כאן שעירבו בני החצר לעצמן א"כ מאי רבותי' כאן מה לי רבים מה לי יחיד ונ"ל דהאי אע"פ שהן רבים לא קאי אחצר דהא נקט לה לחצר בל' יחיד קודם לזה שכ' והן לה אלא הל"ל אע"פ שיש בה רבים אלא קאי אמבוי ואין כאן אלא המשך ל' א' וה"ק דאע"פ שהמבוי הרבים שהחצר נחשב ליחיד נגדם כדאי' במשנה בדף ע"ג שהמבוי לחצר כחצר לבתים ופירש"י שקמ"ל דאף החצר נחשב למבוי כיחידים ול"ת דה"ל הכל רבים וקמ"ל כאן דהרבים יכולים לבטל ליחיד כנלע"ד: ב׳ עד שיהא ב' חצירות. דאז אוסרים זע"ז אבל בחצר א' אין איסור כלל לטלטל בני העיר המוקפת חומה או במבוי וסתם מבצרים פי' כגון מה שאנו קורין בל"א שלא"ס שהוא מוקף תחלה בחומה ואח"כ בונים בתוכו בתים משא"כ בכל העיירות שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפין חומה סביבם: ג׳ ואין מספיק במה שישכור משר העיר. במרדכי פ' הדר כ"כ מהר"ם וראייתו מההי' דסי' ש"ע ס"ה אחין שאוכלין בבית אביהם כו' דאם אין נוטלין פרס מאביהם צריכים לערב ה"נ אין מספיק רשות משר העיר כיון שאין נוטלין פרס ממנו וק"ל דהא מצינו קולא טפי לענין שכיר' רשות מעכו"ם מחיו' לערב דהא לענין שכירו' יש רשות לשכור אפי' משכירו ולקיטו אפי' אם הוא מוח' כמ"ש סי' שפ"ב ובעירו' אסו' בע"כ אפי' ליקח מבני ביתו שלא מדעתו כמ"ש סי' שס"ז אלא ודאי שרשות עכו"ם קיל טפי כמ"ש ב"י כאן בשם ריב"ש שמה שהעכו"ם אוסר אינו מן הדין שהרי אין דירתו אלא כדירת בהמה כו' ה"נ למה לא יועיל בשר העיר ואף שאיני כדאי לחלו' מ"מ כבר צידד ב"י לחלק בין שר לשר דהשר שאין לו רשות להשתמש בבתי העיר כו' וכמ"ש כאן בד"א כו' אלא דדברי רמ"א צ"ע שהכני' הגה לחלק בין להוציא מרשות העכו"ם או טלטול במבוי והוא מדברי ריב"ש בב"י וריב"ש כ' דדברים אלו בכל שר ואמר שיש טעם א' לחלק בכך אבל אין מסקנתו כן לדינא. וא"כ כל שיש לנו היתר לטלטל במבוי מצד הכרעת ב"י בשרים שלנו שיש להם כח להכניס אנשי מלחמתו בכל הבתים א"כ יש היתר גם להוציא מבתי העכו"ם וכן נוהגין בכל המקומות שיש להם מצד א' היקף חומה וקניית רשות מהשר שקונין שכר מבתי העכו"ם ושאר משקים והכי עיקר ובמקום שאין היתר כגון שאין השר רק גובה מס אסור אפי' לטלטל במבוי כנלע"ד וכבר זכרנו לעיל בכל עכו"ם שאין מועיל שכירות מעכו"ם אלא כ"ז שהוא חי ואח"כ צריך שכירות חדש מבנו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שצ״א

שצ״א:של״ט א׳ (ס"ק א) אפי' כו' על פי יועצי המדינה כן צ"ל. ועיין בתשו' הרב הגאון ח"צ סי' ו' ס"ק ב' ישראלים כו' ורגיל אוסר מיד ל"ש ישראל כו' אך לעיל ס"ס ש"ע כתב מ"א דמשמע דרמ"א ס"ל דישראל אפי' רגיל אינו אוסר מיד עד ל' יום וע"ש מ"ש: ב׳ והנה המרדכי כתב דעל כל פנים אסור האורח כו' ר"ל אפי' אינו רגיל: ג׳ דשכירות ליומא ממכר ולא מיקרי אורח וה"ה בשאלה. דאין לאורח חלק כו' ובס' ת"ש תמה כיון דשכירות ליומא ממכ' לענין החדר ה"ה דיש לו' כן לענין החצר דודאי השכיר לו שיהיה לו דריסת רגל בחצר ומבוי עיין שם ומכל מקום יש לו' דהמ"א ס"ל דודאי לא השכיר לו דריסת רגל בחצר דאם כן היה אוסר על בעה"ב ומסתמא אמרינן לא השכיר לו שיאסר עליו וכדלעיל ר"ס שפ"ב בהג"ה וכן כתב קצת בסי' ש"ע במ"א ס"ק ח' ועיין מ"ש שם בע"ה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א