סימן שפ – דיני בטול רשות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שפ – דיני בטול רשות

א אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב עִם הָאֲחֵרִים, אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. מַה תַּקָּנָתָם, יְבַטֵּל לָהֶם רְשׁוּתוֹ, שֶׁיֹּאמַר: רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לָכֶם אוֹ קְנוּיָה לָכֶם. וְאֵין צָרִיךְ לִקְנוֹת בְּקִנְיַן סוּדָר. וְיָכוֹל לְבַטֵּל אַף מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. וְאִם דָּר עִם אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה, צָרִיךְ לְבַטֵּל א לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁיֹּאמַר: רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדַּי שֶׁיֹּאמַר: רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְכֻלְּכֶם. אִם בִּטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם, לֹא בִּטֵּל אֶלָּא רְשׁוּתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּחָצֵר, הִילְכָּךְ הֵם מֻתָּרִים לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר וְגַם הוּא, שֶׁהוּא אֹרַח בְּעָלְמָא, אֲבָל אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר, וְגַם הוּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִנְעֹל בֵּיתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְהוֹצִיא בְּאִסוּר, וְלֹא יִפְתְּחֶנּוּ אֶלָּא כְּשֶׁרוֹצֶה לָצֵאת וְלָבֹא, וְיִנְעֲלֶנּוּ מִיָּד אַחַר צֵאתוֹ וּבוֹאוֹ. ב אִם בִּטֵּל לָהֶם גַּם רְשׁוּת בֵּיתוֹ, מֻתָּרִין בֵּין הוּא בֵּין הֵם לְהוֹצִיא לֶחָצֵר, בֵּין מִבֵּיתוֹ ב בֵּין מִבָּתֵּיהֶם. ג אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְבַטֵּל לָהֶם רְשׁוּתוֹ אֶלָּא לְהַשְׂכִּירוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמּוֹעִיל כְּמוֹ בִּטּוּל; וְיֵשׁ אוֹמְרִים ג שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל. ד אִם בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁעֵרְבוּ מְבַטְּלִים רְשׁוּתָם לְאַחַר שֶׁלֹּא עֵרֵב, הוּא מֻתָּר לְהוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר, וְלֹא מִבָּתֵּיהֶם, { אִם לֹא שֶׁבִּטְּלוּ בְּפֵרוּשׁ גַּם רְשׁוּת בֵּיתָם, } (בֵּית יוֹסֵף), וְהֵם אֲסוּרִים ד אַף מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר; וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁיִּהְיוּ כְּאוֹרְחִים, שֶׁאֵין רַבִּים נַעֲשִׂים אוֹרְחִים אֵצֶל יָחִיד. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ שְׁנַיִם לְבַד, וּבִטֵּל אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ, הַמְבַטֵּל אָסוּר ה אַף בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל עַצְמוֹ. וְכֵן רַבִּים שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, שֶׁנָּתְנוּ רְשׁוּתָם לְרַבִּים שֶׁעֵרְבוּ; לְפִי שֶׁהַיָּחִיד נַעֲשָׂה אוֹרֵחַ אֵצֶל הָרַבִּים, וְרַבִּים אֵינָם נַעֲשִׂים אוֹרְחִים אֲפִלּוּ אֵצֶל הָרַבִּים, וְלֹא הַיָּחִיד אֵצֶל הַיָּחִיד. שָׁכְחוּ שְׁנַיִם וְלֹא עֵרְבוּ, יְכוֹלִים לְבַטֵּל רְשׁוּתָם, שֶׁיְּבַטֵּל כָּל אֶחָד מֵהֶם רְשׁוּתוֹ לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר. בֵּין אִם מְבַטְּלִין לְרַבִּים שֶׁעֵרְבוּ, וּבִלְבַד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם יְבַטֵּל לְכָל אֶחָד, בֵּין אִם מְבַטְּלִין לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב. אֲבָל אֵין מְבַטְּלִין לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, בֵּין אִם מְבַטְּלִין רַבִּים וְעֵרְבוּ, בֵּין אִם הוּא יָחִיד שֶׁלֹּא עֵרֵב, שֶׁהֲרֵי אַף לְאַחַר שֶׁיְּבַטְּלוּ לָהֶם הֵם שְׁנַיִם וְאֶחָד אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ אָמַר לְאֶחָד: אֲנִי מְבַטֵּל לְךָ עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזֹר וּתְבַטֵּל לַחֲבֶרְךָ, אֵינוֹ מוֹעִיל.

באר היטב – סימן שפ – דיני בטול רשות

א א לכל. ואם לא עשה כן אף למי שביטל אסור: ב ב בין. היינו לאחר שהחזיקו בחצר עיין ריש סי' שפ"א. מ"א: ג ג שאינו. כתב המ"א לולי דמסתפינא הייתי אומר דבחול שרי לכ"ע ע"ש הטעם ועיין ט"ז: ד ד אף. ואפי' בטלו רשות ביתם ואפי' חזקה ל"מ מ"א ועיין סי' שע"א ס"ד: ה אף. וה"ה בשל חבירו והיינו כשנתן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו. מגן אברהם:

מגן אברהם ש״פ – סימן שפ – דיני בטול רשות

א׳ אף משתחשך. דאסתלוקי רשותא בשבתא שרי: ב׳ לכל אחד. ואם לא עשה כן אף למי שביטל אסור (מ"מ): ג׳ מביתו לחצר. וגם הוא אסור שהרי בביתו אין לומר שהוא אורח: ד׳ ביתו מותרים. מ"ש הע"ש דא"כ למה אמרי' דף ע"ט נועל ביתו הל"ל לבטל גם רשות ביתו ויהיה מותר להוציא לא דק דהתם מיירי בשני יחידים כדאיתא בגמ' ברש"י ואז הוא אסור דחד לגבי חד לא הוי אורח כמ"ש ס"ד ועסי' שפ"א ס"ד ובלא"ה לק"מ דמיירי שאינו רוצה לבטל רשות ביתו שלא להרבות עליו נכנסי' ויוצאים: ה׳ בין מביתו. היינו לאחר שהחזיקו בחצר ערסי' שפ"א: ו׳ וי"א שאינו מועיל. לולי דמסתפינא הייתי אומר דהר"מ מודה דבחול שרי דלמה יגרע מביטול אלא דשבת אסו' לשכור דהוי כמקח וממכר דבשלמא גבי עכו"ם אין דירתו דירה אלא שאסור משום גזירה לא מיקרי קנין אבל בישראל אסור לשכור ועיין בגמרא דמקנא רשותא בשבתא אסור: ז׳ אף מביתו. ואפי' בטלו רשות ביתם מ"מ כיון דמשתמשי בחצר ה"ל משקל רשותא כיון דלא חשיבי כאורחים (רש"י) ואפי' חזקה לא מהני (כ"מ בהר"ר יונתן) וא"כ משמע דמותרים להכניס מחצר לביתו ועסי' שפ"א ס"ד: ח׳ אף בשל עצמו. וה"ה בשל חבירו והיינו כשנותן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו: ט׳ אינו מועיל. כיון דלא אקני ליה שיהא הוא מותר אינו מועיל (רש"י):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ש״פ

א׳ לך ולך. משמע דלדיע' זו לא מהני לכולכם ונרא' הטעם דמצינו רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דלא נתכוין רק על הרוב ומה"ט נ"ל נוסח התפלה בר"ה מלוך על כל העולם כולו דאמר כפל לשון להוציא שלא נפרש על רובו: ב׳ וי"א שאינו מועיל. זהו דעת הר"מ באשר"י ולא זכר טעם ע"ז ונ"ל כיון דבשכירות שוכרין אפי' בפחות מש"פ כדלקמן סי' שפ"ב ומ"ה דוקא בעכו"ם שמצינו שב"נ נהרג על פחות מש"פ משא"כ בישראל דפחות מש"פ לאו כלום הוא ע"כ בטלו השכירות לגמרי בישראל כנ"ל: ג׳ והם אסורים כו'. כן עיקר ולא כנוסחא שבטור אף מביתן: ד׳ אינו מועיל. כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר כיון שהיו שנים שוב לא מהני ביטול א' מהם לחבירו ואפי' ע"מ שאמר לא מועיל כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנו' לחבירו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ש״פ

ש״פ:ר״פ א׳ (ס"ק א') אף כו' דאסתלוקי כו'. ר"ל אף דאסור למיקני רשות בשבת זה לא מיקרי קנין רק שמי שלא עירב מסלק את עצמו וממילא האחרים מותרים: ש״פ:רפ״א א׳ (ס"ק ב') לכל כו' אף למי שביטל אסור (מ"מ) והן דברי הש"ס דף צ"ו ע"ב וז"ל רש"י שם ד"ה ה"ג כו' למאן דלא פי' דלא בטיל וכלם אסורים דע"ג דהאי דבטל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דהאי חולק' לא עירב דהאי שעתא לאו דידיה הוי ודכוותיה תני בהדר א' מן השוק שמת כו' והניח רשותו לאחד מבני חצר כו' והוא מבואר לעיל סי' שע"א סעיף ג': ש״פ:רפ״ב א׳ (ס"ק ג') מביתו כו' א"ל שהוא אורח דהא לא בטלו: ש״פ:רפ״ג א׳ (ס"ק ד') ביתו כו' למה אמרינן דף ע"ט כו' וה"ה התם והתניא בית שבין שתי חצרות (ופרש"י ושני בתים משני חצרות פתוחים לו) ומלאוהו תבן מערבים שנים ואין מערבים א' (ר"ל דכל חצר צריך לערב בפני עצמו) אבל אין יכולים שתי החצרות לערב אף דאותו בית פתוח לשתיהן כיון דהוא מלא תבן הוי כאלו כותל מפסיק ביניהם נתמעט התבן עוד שאינו גבוה עשר' שניהם אסורים כיצד הוא עושה (פרש"י להתיר מיהו את הא') נועל את ביתו (הפתוח לאותו בית שיש בו תבן) ומבטל רשותו הוא אסור וחבירו מותר (פרש"י הוא אסור להוציא מאותו בית לחצר שלו שהרי ביטל רשותו וכל הבית לחצר האחרת הוא): ב׳ דהתם מיירי בשני יחידים כו' ר"ל דודאי בכל חצר דרים הרבה בני אדם דהא קתני רישא מערבים שנים. ואם אין בכל חצר כ"א יחיד עם מי יערב וסיפא ארישא קאי. וגם סתם החצרות כך הם אלא שכל בני החצר אין להם דריסת רגל על בית שיש בו תבן כ"א אותן שתי בתים העומדים משני צדדיו. וגם אותו בית שיש בו תבן אין לו דריסת רגל על החצרות כ"א על שני הבתים או שבית התבן פרוץ במלואו לשני הבתים ולכן אם לא היה כאן תבן בבית האמצעי היו יכולים לערב שתי החצרות יחד כיון דפתוחים זה לזה ומעתה שלא ערבו אין הבית האמצעי אוסר כי אם על שני הבתים ולא על החצרות כנ"ל וא"כ כשמבטל א' מהן אינו מבטל כ"א לבעה"ב השני ולא לבני החצר האחרת. כי אין להם צורך וגם אין להם שייכות: ג׳ ואז הוא אסור. ר"ל אפילו ביטל גם ביתו: ש״פ:רפ״ד א׳ (ס"ק ה) בין מביתו כו' לאחר שהחזיקו דקודם שהחזיקו אם יוציא מביתו לחצר אז חוזר מבטולו כיון ששוב משתמש בחצר שביטל כדאיתא ריש סי' שפ"א: ש״פ:רפ״ה א׳ (ס"ק ו) וי"א שא"מ. לולי דמסתפינא כו' הרא"ש הביא בשם הר"ם שכתב דמישראל אין שוכרים וא"כ א"ל כמ"ש מ"א דהטעם מצד איסור קנין בשבת: ב׳ בדיעבד אם שכר י"ל דמהני דהא קי"ל בח"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור קונה ואם קנה בשבת מהני: ג׳ אבל הרב"י ודאי דלא ס"ל האי טעמא דהא כתב דאינו מועיל משמע אפי' דיעבד וגם מדסתם הרב"י משמע אפי' בחול אין שוכרים: ד׳ לכן כתב מ"א לולי דמסתפינ' כו' וע' בט"ז מה שנתן טעם לדבר: ה׳ דבשלמא גבי עכו"ם אין דירתו דירה כו' דהוי כדירת בהמה אלא שחז"ל חששו אם ידור עכו"ם עם ישראל פן ילמוד ממעשיו לכן תיקנו שאוסר וביטול לא מהני אלא דוקא צריך לשכור ויאמר העכו"ם למה בחנם שאני רוצה לבטל ואין ישראל רוצה כ"א דוקא שאקח ממנו מעות אלא ודאי שרוצה לעשות כשפים ומה"ט בקושי ישכיר לו העכו"ם וככן יצא ישראל מן הריר' כי יקשה עליו השכירות וע' בגמרא: ו׳ דמיקני כו' הוא בדף ע"א דפליגי ב"ש וב"ה דלב"ש אין מבטלים אלא מבעוד יום ולב"ה דקי"ל כוותייהו אפי' משחשיכה ומסיק הש"ס דב"ה דביטל היינו מיקני רשותא ולכן אסור משחשיכה וב"ה ס"ל דהוי סלוקי רשות' ולכן מותר בשבת משמע אי הוי מיקני רשותא מודה ב"ה דאסור בשבת: ש״פ:רפ״ו א׳ (ס"ק ז') אף כו' וא"כ משמע דמותרים להכניס כו' כיון דאין האיסור מה שאין חשובים כאורחים אלא שעי"ז שמשתמשים בחצר ה"ל משקל רשותא וחוזרים מבטול' אם כן במה שמכניסים מחצר לבית בזה אינו נראה כחוזרים מבטולם דדוקא כשמוציאים לחצר ומשתמשים בחצר נראה שחוזרים לזכות בחצר אבל כשמוציאים מחצר לבית אררבא אין משתמשים בחצר דהא מוציאים מן החצר מה שיש להם בתוכו וכן מבואר ריש סימן שפ"א אא"כ בטלו גם רשות ביתם דאז גם להכניס אסורים כמ"ש מ"א ריש סי' שפ"א: ש״פ:רפ״ח א׳ (ס"ק ט) אינו כו' שיהא הוא מועיל ומותר. ולא אמרינן דשליח שויא לבטל כ"ה ברש"י:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א