סימן שפב – אם דירת עכו"ם מעכבת בערובו – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שפב – אם דירת עכו"ם מעכבת בערובו

א הַדָּר עִם הָעַכּוּ"ם בְּחָצֵר אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי יִשְׂרָאֵלִים דָּרִים א בִּשְׁנֵי בָּתִּים וְאוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, אָז הָעַכּוּ"ם אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְאֵינוֹ מוֹעִיל שֶׁיְּבַטֵּל הָעַכּוּ"ם רְשׁוּתוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּשְׂכִּירוּ מִמֶּנּוּ. { הַגָּה: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל בֵּיתוֹ לְעַכּוּ"ם, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו דְּלֹא הִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל לוֹ בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו } (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ב'). { אֲבָל אִם הַבַּיִת שֶׁל עַכּוּ"ם, וּשְׂכָרוֹ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ וְעַכּוּ"ם דָּר בַּבַּיִת עִמּוֹ, אֵין שְׂכִירוּת הַבַּיִת מוֹעִיל לְעִנְיַן שְׂכִירוּת הָעֵרוּב } (אוֹר זָרוּעַ). { יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁאִיל אוֹ הִשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ } (בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים עַכּוּ"ם) { אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִיסָה בַּבַּיִת } ב { לֹא מְהָנֵי וּצְרִיכִים לִשְׂכֹּר מֵעַכּוּ"ם } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָצָאתִי כָּתוּב). ב אִם בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרָאֵלִים רְשׁוּתָם לְאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיֵּחָשֵׁב כִּיחִידִי אֵצֶל הָעַכּוּ"ם, אֵינוֹ מוֹעִיל. ג אִם אֵין לְעַכּוּ"ם דְּרִיסַת רֶגֶל עַל הַיִּשְׂרָאֵלִים, אֵינוֹ אוֹסֵר; כְּגוֹן, שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ וְאֵין לָהֶם דְּרִיסַת רֶגֶל זֶה עַל זֶה, וּבְחָצֵר אַחַת דָּר עַכּוּ"ם וּבְחָצֵר אַחַת דָּרִים ב' יִשְׂרָאֵלִים אוֹ יוֹתֵר, מַכְנִיסִין וּמוֹצִיאִין מֵחָצֵר זוֹ לְחָצֵר זוֹ בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ ג חַלּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם וְאֵין צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מֵהָעַכּוּ"ם. ד הַשּׁוֹכֵר מִן הָעַכּוּ"ם סְתָם, מוֹעִיל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לוֹ שֶׁהוּא לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב שׁוּם כְּתִיבָה עַל הַשְּׂכִירוּת. ה שׂוֹכְרִין מֵעַכּוּ"ם אֲפִלּוּ ד בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. { וּמֻתָּר לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת } (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַדָּר). { וְע"ל סִימָן שפ"ג. } ו כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָעַכּוּ"ם חוֹזֵר בּוֹ, מוֹעִיל הַשְּׂכִירוּת וַאֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה. { וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר מִשְּׂכִירָתוֹ עַד } ה { שֶׁיַּחֲזִיר הַדָּמִים } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י פֶּרֶק הַדָּר). ז אִם שְׂכָרוֹ מֵהָעַכּוּ"ם ו לִזְמַן יָדוּעַ, לִכְשֶׁיִּכְלֶה הַזְּמַן צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִשְׂכֹּר שֵׁנִית וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְעָרֵב, דְּאֵין עֵרוּב רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְנֵעוֹר. ח אִם שְׂכָרוֹ מֵהָעַכּוּ"ם לִזְמַן יָדוּעַ, וּבְתוֹךְ הַזְּמַן הִשְׂכִּיר הָעַכּוּ"ם דִּירָתוֹ לְאַחֵר, דַּי בַּשְּׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן. ט חֲמִשָּׁה חֲדָרִים בְּחָצֵר אֶחָד, שׂוֹכֵר מֵהָעַכּוּ"ם בִּשְׁבִיל כֻּלָּם. י אִם שְׂכָרוֹ מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָגִיל לְהַשְׂכִּיר מִקֹּדֶם. יא אֲבָל מֵאִשְׁתּוֹ אוֹ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, שׁוֹכְרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹחֶה. { וּשְׂכִירוֹ שֶׁל שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, הוּא כִּשְׂכִיר בַּעַל הַבַּיִת עַצְמוֹ, } (ריב"ש סי' תכ"ז). יב אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׂכִּיר, יִתְקָרֵב לוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר עַד שֶׁיַּשְׁאִיל לוֹ רְשׁוּתוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ רְשׁוּת ז לְהַנִּיחַ בּוֹ שׁוּם דָּבָר, דַּהֲוָה לֵיהּ כִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָעַכּוּ"ם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׂכִּיר, אֶלָּא נוֹתֵן עֵרוּבוֹ וְדַיּוֹ. יג אִם יִחֵד לוֹ מָקוֹם בַּבַּיִת שֶׁמַּשְׁאִיל לוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ בְּכָל הַבַּיִת, ח לֹא מְהָנֵי. יד שְׂכָרוֹ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לִזְמַן, אַף עַל פִּי שֶׁסִלְּקוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן מִהְיוֹת שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, מֻתָּרִים עַד תֹּם הַזְּמַן. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ מִמֶּנּוּ סְתָם, כֵּיוָן שֶׁסִלְּקוֹ נִתְבַּטֵּל הַשְּׂכִירוּת. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שְׂכָרוֹ } ט { מִגִּזְבָּר הַמֶּלֶךְ וְנִסְתַּלֵּק לְגַמְרֵי מִן הַמֶּלֶךְ; אֲבָל אִם לֹא סִלְּקוֹ רַק מִן הַגִּזְבָּרוּת, וַעֲדַיִן אוֹכֵל פְּרַס הַמֶּלֶךְ, עֲדַיִן מִקְרֵי שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ וְיוּכַל לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְלָכֵן גַּם שְׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן עֲדַיִן קַיָּם. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א). טו אִם יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם דָּרִים בְּבַיִת אֶחָד, צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מֵהָעַכּוּ"ם וּלְעָרֵב עִם הַיִּשְׂרָאֵל. { הַגָּה: אִם יֵשׁ לְכָל אֶחָד דִּירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְהוּא הַדִּין שְׁנֵי } (עַכּוּ"ם) { הַדָּרִים בִּכְהַאי גַּוְנָא בְּבַיִת אֶחָד צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מִשְּׁנֵיהֶם. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָגָ"א). טז אִם יֵשׁ לְעַכּוּ"ם ה' שְׂכִירִים אוֹ לְקִיטִים יִשְׂרָאֵלִים דָּרִים בְּבֵיתוֹ, אֵין דִּירָתָם חֲשׁוּבָה דִּירָה שֶׁיַּאַסְרוּ זֶה עַל זֶה { דִּשְׂכִירוּת שֶׁל עַכּוּ"ם אֵינוֹ אוֹסֵר אִם שְׂכָרוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת } (בֵּית יוֹסֵף). יז שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ, יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם בַּפְּנִימִית, וְיִשְׂרָאֵל בַּחִיצוֹנָה, אוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם בַּחִיצוֹנָה וְיִשְׂרָאֵל בַּפְּנִימִית, וַאֲפִלּוּ עַכּוּ"ם בַּפְּנִימִית וּשְׁנֵי יִשְׂרָאֵלִים בַּחִיצוֹנָה, י אוֹסֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ עַכּוּ"ם בַּפְּנִימִית יא וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בַּחִיצוֹנָה, אוֹסֵר. יח עַכּוּ"ם שֶׁהִשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לַחֲבֵרוֹ עַכּוּ"ם, אִם נִשְׁאַר לוֹ שׁוּם תְּפִיסָה בַּבַּיִת, שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ שָׁם שׁוּם כֵּלִים, יְכוֹלִים לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ; וְאִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ שׁוּם תְּפִיסָה, אִם יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיר לְסַלֵּק הַשּׂוֹכֵר תּוֹךְ זְמַנּוֹ, יְכוֹלִים לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ; וְאִם לָאו אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן יִשְׂכְּרוּ מֵהַשּׂוֹכֵר. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִישׁ אַחֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִיסָה בַּבַּיִת, יְכוֹלִין לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ, דְּלֹא גָּרַע מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריב"ש סי' תכ"ז). יט חָצֵר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם דָּרִים בָּהּ, וּבַיִת אֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל בֵּיתוֹ שֶׁל זֶה וְאֵינוֹ פָּתוּחַ לֶחָצֵר וְחַלּוֹנוֹת בֵּינֵיהֶם, יב אֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב עִמּוֹ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם כְּדֵי לְהוֹצִיא כֵּלָיו דֶּרֶךְ בֵּית שְׁכֵנוֹ הַפָּתוּחַ לֶחָצֵר. אֲבָל אִם פֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּאַף אִם פֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם, אָסוּר. כ חָצֵר יג שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שְׁרוּיִים בָּהּ, וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מִבֵּית יִשְׂרָאֵל זֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל זֶה וְעָשׂוּ עֵרוּב דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻתָּרִים לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת הֲרֵי הֵם אֲסוּרִים לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ פְּתָחִים, מִפְּנֵי הָעַכּוּ"ם, עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר. { הַגָּה: סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵלִים רַבִּים וְיֵשׁ לָהֶם בָּתִּים מְיֻחָדִים, צְרִיכִים לְעָרֵב וְלִשְׂכֹּר רְשׁוּת מִן הָעַכּוּ"ם בַּעַל הַסְּפִינָה אוֹ לְהַבְלִיעוֹ בִּשְׂכַר הַסְּפִינָה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שס"ו ס"ב. }

באר היטב – סימן שפב – אם דירת עכו"ם מעכבת בערובו

א א בשני בתים. אבל ב' ישראלים בחד בית כחד חשבינן להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א'. ט"ז: ב לא מהני. לענין שיהיה נחשב ב' ישראלים בבית אחד ולא יאסר העכו"ם עליהם: ג ג חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח. מ"א: ה ד בפחות. דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל ל"מ אם שוכר ממנו בפחות מש"פ דלאו ממון הוא כלל עיין ט"ז: ו ה שיחזור. כתב המ"א היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה. ואם החזיק בה משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו. ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן עכ"ל. והט"ז כתב דאפי' שכרו לזמן מצי למהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים ע"ש. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' שדחה דבריו ע"ש. ועיין מ"ש היד אהרן עליו: ז ו לזמן. נ"ל דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל השכירות וצריך לחזור ולשכור מן היורש ט"ז וכ"כ הט"ז בסי' שצ"א ס"ק ג' ע"ש ועיין סי' שפ"ג. וכן פסק בתשו' חכם צבי סי' ו' כוותיה ולא מטעמיה. וכן נ"ל עיקר ודלא כמ"ש בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' דאין צריך לחזור ולשכור מן היורש. ומ"ש שם שכן פסק מהרימ"ט בת"א ליתא דמשם אין ראיה לומר שאם מת שא"צ לחזור ולשכור מיורש. יד אהרן ועיין מ"ש בסי' שצ"א ס"א ועיין בדברי שמואל סי' נ"ז: יב ז להניח. ואע"פ שלא הניח כלום מהני מ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם. מ"א: יג ח לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו. ב"ח מ"א: יד ט מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו רי"ט ח"א סי' נ"ד מ"א. וכתב בתשו' חכם צבי סי' ו' הא דאמרינן דאין המלך מקפיד מסתמא דוקא שנה או שנתיים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה אבל על חמשים שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידה דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר הנ"מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירתו לאחר שיעבור משכירו ובהקפדה לא ואף את"ל דלאו דוקא ה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו המלך החדש גם כן עכ"ל ע"ש: יז י אוסר. עיין ט"ז ובתשובת יד אליהו סימן ט"ז: יא וישראל. וט"ז ומ"א כתבו דליכא מאן דס"ל הכי ע"ש: יט יב אינו. כדי שיתיירא לדור יחידי ויצא משם ועי' ט"ז מ"ש: כ יג שישראל. חצר של עכו"ם כדירת בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אינו אוסר בעה"ב על האורח ולא האורח על בעה"ב. ב"י ט"ז:

מגן אברהם שפ״ב – סימן שפב – אם דירת עכו"ם מעכבת בערובו

א׳ אינו אוסר. דירת עכו"ם אינה אוסרת אלא דגזרו חכמים שמא ילמד ממעשיו ובחד דלא שכיח דדייר לא גזרו: ב׳ בב' בתים. אבל אב ובנו אין אוסרין וכמ"ש סי' ש"ע: ג׳ לא מהני. למהוי יחיד במקום עכו"ם דלא עדיף מאלו עירבו: ד׳ לא' מהם. שיהיה הוא מותר והם אסורים דא"כ בכל שבת יעשו כך ויאמרו עירוב מועיל במקום עכו"ם (עיין ת"ש): ה׳ דרך חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח: ו׳ עד שיחזור. היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיר בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן: ז׳ דאין עירוב וכו'. צ"ע מ"ש בנסתם הפתח בחול ונפתח בשבת דהעירוב חוזר וניעור בסי' שע"ד ואפשר דסברות חלוקות הן וכמ"ש ב"י בשם רשב"א וצ"ע מ"ש סימן שפ"ג: ח׳ להניח כו'. ואף על פי שלא הניח כלום מהני ומ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם: ט׳ לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו (ב"ח הג"מ): י׳ מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה: י״א שכירו ולקיטו. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו (רי"ט ח"א נ"ד): י״ב אין דירתן חשובה. משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו ומצי לסלקינהו וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס' דף ע"ב והרא"ש): י״ג שני חצירות כו'. שהרי רגלי שני ישראלים ועכו"ם מצוי שם והפנימי מותר בפנימי' (רמב"ם פ"ב) ועבמ"מ שיש שם חולקין ומתירין ועיין בגמ' ובהג"א דכיון שהפנימים מותרי' במקומה אין אוסרין שלא במקומה וא"צ עירוב כלל בחיצונה משא"כ כשעכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה א"כ ב' החיצונים צריכים עירוב וחיישי' שיסברו שבפנימית דרים עוד ישראלים וא"כ ה"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה ואם איתא שעירבו ושכרו מן העכו"ם ה"ל קלא דעכו"ם מפעי פעי ויאמרו עירוב מועיל במקו' עכו"ם לכן צריך שישכו' משא"כ כשאין בחיצונ' אלא ישראל א' ע"ש ודעת הטור והרב"י דבכולהו בבות שייך למגזר וכ"כ המאור: י״ד ויש מי שאומר כו'. זה דקדק הרב"י מלשון הרמב"ם פ"ד ול"נ דא"א לו' כן דא"כ ל"ל למכתב בפ"ב דין ישראל ועכו"ם בפנימית כו' הא אפי' עכו"ם לחוד אוסר וכן הוכיחו התו' בגמ' ע"ש ועוד דהא סיים הרמב"ם עד שישכרו מקומו משמע דברבים איירי ועוד ל"ל למיחש שיסברו שדרים עוד ישראלים כיון שאין רואין עוד ישראל בחצר בשלמא ברישא איירי שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצונה אבל הכא שאין שם איש ל"ל למיחש להכי לכן נ"ל דהרמב"ם קאי כששני' בחיצונ' אלא שסתם כמנהגו: ט״ו חצר שישראל וכו'. מ"ש הע"ש כאן מבואר בהג"ה ס"א וסי' שצ"ה: ט״ז אינו יכול לערב. כדי שיתירא לדור יחידי ויצא משם: י״ז או להבליעו. ועיינתי בש"ל משמע דא"צ להבליעו דהא עכ"פ יש לו רשות להשתמש בספינה וצ"ל דרמ"א לא פסיק כוותיה מטעם שכתב ס"א בהג"ה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שפ״ב

א׳ בב' בתים. אבל ב' ישראלי' בחד בית כחד חשבי' להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א' ודבר זה דב' ישראלים הוא מדרבנן שחששו שמא ילמוד ישראל הדר עם העכו"ם ממעשיו ובקשו עליו למנוע דיר' ישראל עם העכו"ם הלכך אמרו שאוס' עליו כדי שיקש' דירתו ויצא משם ומזה הטעם אינו מועיל ביטול רשות מהעכו"ם עד שישכיר כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך יצא הישראל משם ואינו מצוי שידור ישראל א' עם העכו"ם שמא יהרגנו ולכך לא הוצרכו לאסור אלא כששני ישראל דרים עמו: ב׳ או השאיל כו'. עמ"ש ע"ז ס ' שפ"ד: ג׳ לא מהני. פי' לענין שיהי' נחשב ב' ישראלים בבית א' ולא יאסר העכו"ם עליהם: ד׳ אינו מועיל. דהא החשש שלא ילמדו ממעשיו לא נתבטל בזה: ה׳ אם אין לעכו"ם דריסת כו'. דאז לא שכיח גביה ללמוד ממעשיו: ו׳ אפי' בפחות מש"פ. הטעם בגמ' דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחו' מש"פ דלאו ממון הוא כלל וא"ל דמ"מ לא גרע מביטול רשות דמהני י"ל כיון שבא עמו בתורת שכירו' ובאמת אין כאן שכירות גרע טפי ודמיא לההוא דסי' שס"ט הנותן מעות לנחתום כו': ז׳ בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת: ח׳ עד שיחזיר הדמים. משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים: ט׳ לכשיכלה הזמן כו'. נראה לי דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירו' דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה נ"ל ממה דאמרו בפ' הדר (עירובין דף ס"ו) שוכר כמערב דמי לכמה דברים ומצינו במערב בסי' שע"א שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו ובמיתת האב נתבטל עירובו אלא צריך לערב יורש מחדש ה"ה נמי בשוכר מעכו"ם מיתה מבטלת שכירות כנ"ל שצריך לחזור ולשכור מן היורש ועמ"ש סי' שפ"ג ס"ג: י׳ די בשכירות הראשון. נראה הטעם דעכו"ם הראשון לא סילק נפשו ממנו כיון שאחר הזמן משכירו' השני תחזור לו והוה כאלו לא זזה ממנו ממילא לא נתבטל השכירות הראשון ואע"ג דלגבי עירוב שאם השכיר המערב לאחר ודאי אוסר וצריך עירוב חדש שאני התם שכיון שמשכירו לאחר ועקר דירתו ה"ל כאלו חוזר מן השיתוף שהיה לו דאין לך חזרה גדולה מזו משא"כ בשכירות העכו"ם לאחר לא ראינו חזרה בזה ממה שהשכיר כבר הרשות לישראל דהוא משום היתר טלטול ולא תקשה אמה שהבאתי ראי' בסמוך לענין מיתת העכו"ם לענין שכירות ממיתת המערב וכאן אנו מחלקים ביניהם דשם לא באנו אלא לומר כי היכי דאין היורש יורש העירוב שנתן מורישו דיהיה כאלו נתן הוא העירוב דיורש במקום מוריש קאי אלא הוה כאיש אחר ה"נ לענין שכירות הוה היורש כאיש אחר אבל כאן אתה בא ללמוד כי היכי דהשכירות לאחר מבטלת השיתוף ה"נ בשכירות מעכו"ם שהשכיר לאחר הא לאו כלום הוא דאין דומה שכירות זה לאחר לשכירות זה לאחר כנ"ל נכון: י״א א' שוכר כו'. דכמערב דמי דגם במערב ה' ששרוים בחצר מערב א' מהם ע"י כולם ה"נ אין כל א' צריך לשכור מן העכו"ם בפ"ע: י״ב בעל כרחו אינו מועיל. אע"ג דלגבי עירוב אמרי' ססי' שס"ז דאם רגיל לערב עמהם נוטלין ממנו בע"כ בזה לא ילפינן שכירות מעירוב ונ"ל הטעם דשם יכולים אנו לכוף את הישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם: י״ג אע"פ שהוא מוחה. מו"ח ז"ל כת' שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ"ש כאן ע"פ הרשב"א והכי מוכח מדברי התוס' בפ' חלון (עירובין דף פ') בד"ה אתי לקמיה דר"י: י״ד אם ייחד לו מקום כו'. לעיל סי' ש"ע ס"ב כתב ב"י בשם מהרי"ק דלא איכפת לן בפינ' מיוחדת שאני הכא שיכול לשכור מעכו"ם אפי' אין לעכו"ם כלי שם מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הלכך בעינן שיהיה לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פלוג רבנן משא"כ התם דבעינן שיהיה לו שם כלים ממש אפילו בפינה מיוחדת סגי כ"כ מהרי"ק וכתב ב"י דהך יחד לו מקום פירושו שבפירוש מנעו מלהשתמש בשאר הבית אבל כשנותן לו חדר אחד סתם לא חשיב יחוד מקום ולשון הטור לא משמע כן ומשמע דהדר ביה ב"י ולא קבע כן בש"ע: ט״ו אע"פ שסילקו תוך הזמן. הטעם דחשבי' אותו השכירות כאלו שכרו מבע"ה כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו: ט״ז וישראל בחיצונה. פי' שיש איסור על אותו ישראל אע"פ שאין שם עכו"ם מ"מ יש להעכו"ם שבפנים דריסת רגל עליו ויש שם ב' ישראלים דהיינו עם הפנימי אבל ישראל הדר עם העכו"ם בפנים אין עליו איסור מחמת עכו"ם שלו שאין שם אלא ישראל א' כי החיצון אין לו דריסת רגל לפנים הכי איתא להדיא בגמ' אר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא לפני ר' ואסר פירש"י אסר החיצונה ואמרינן ע"ז אח"כ דהפנימי במקומו פי' בחצר שלו מביתו לחצר מותר ובלבוש כתב על חלוקה זו דשניהם אסורים ותמהתי על מכשול כזה דפסק בהדיא נגד הגמ': י״ז או שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנים. בזה פשיטא דאין איסור על הפנימי במקומו כיון שאין שם עכו"ם כלל דהא אין דריסת הרגל להפנימי: י״ח ואפי' עכו"ם בפנימי כו'. בגמ' איתא עכו"ם הרי הוא כרבים פירש"י אם דר עכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכרו והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסור דהשתא אפילו דר עמו בחצר מותר כיון דאין אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרין זע"ז דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה ופרכי' מ"ש ישראל דלא אסר (פי' באם יש ב' ישראלים בחיצונה וא' בפנימית דלא אסר הפנימי עליהם דקי"ל רגל המותר אינה אוסר) דמאן דידע שהוא שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפק מיניה חורבה ומאן דלא ידע סבר דעירובו עירוב עכו"ם נמי אמרינן דידע ידע דלא ידע סבר אגורי אוגר סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעי פעי פירש"י קלא אית ליה והני לא אוגר ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אם כן עירוב של פנימית וחיצוני' מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות עכ"ל רש"י נראה כוונת רש"י דמאן דלא ידע שהעכו"ם דר בפנימית יחידי סובר שדר שם ישראל עמו כיון שהכל רואים שבאלו החצירות דרים ב' ישראלים ועכו"ם א' דסברו שבפנימית יש עכו"ם וישראל ואם כן אוסר ישראל הפנימי על החיצון מחמת דריסת הרגל שלו עם העכו"ם שעמו ויטעו לומר שבאמת אין דריסת הרגל אוסרת כלל או יטעו לומר לפי טעות' שהעירוב של החיצון והפנימי של ישראל מועיל במקום עכו"ם והשתא פשוט הדין בזה דבישראל א' בחיצון ועכו"ם אחד בפנימי דאין שום טעות לומר דאין דריסת הרגל אוסרת דהא הכל רואין שאין שם רק ישראל א' ועכו"ם א' בשני החצירות ולא חשו לטעות שמא יסברו לומר שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצון דזה לאו סברא כלל דלא חשו אלא באם רואין שם ג' דהיינו ב' ישראלים ועכו"ם א' ולא ידעו הדירות היכן הם וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ד מה"ע היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אין צריך לערב אלא כל אחד משתמש בכל חצירו ואם היה עכו"ם בפנימית אע"פ שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל הרי שלא אסר בעכו"ם אחד אלא אם כן יש ב' ישראלים בחיצונה שהרי סיים לשון רבים שישכרו ותו דאי יש איסור בישראל א' בחיצונה ועכו"ם א' בפנימית אמאי כתב בפ"ב ב' חצירות זו לפנים מזו וישראל ועכו"ם בפנימית וישראל א' בחיצונה או שהיה ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל א' בפנימית ה"ז אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצוים שם והפנימי מותר בפנימי עכ"ל הרי מבואר דבישראל א' מותר בכל גווני ע"כ תמהתי מאוד על הב"י שכתב על דברי הרמב"ם שבפ"ד שזכרתי וז"ל נראה מדבריו שאפי' ביחיד בחיצונה אוסר וכ"מ לכאורה דבה' נמי איכא למיחש למאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי וכיון דלא פעי עכו"ם ודאי לא שכרו ממנו וא"כ הרי הם אוסרים זע"ז ואפ"ה אין דריסת רגלים אוסרת כו' מלבד שיש לתמוה היכן נראה לו מדברי הרמב"ם אדרבה מוכח להיפך כמ"ש יש לתמוה הרב' על חשש שלו דכ' דלא ידע שהוא דר יחידי והלא הכל רואים שאין בשני החצירות אלו רק ישראל א' ועכו"ם א' ומי הוא שיטעה לומר שיש שם יותר ע"כ ברור הוא שלא ס"ל להרמב"ם אלא כרש"י שזכרנו וכ"כ התוס' דבישראל א' בחיצונה ועכו"ם אחד בפנימית מותר והא דכ' כאן בש"ע ויש מי שאומר שאפי' עכו"ם בפנימית כו' אזיל לשיטתיה לדעת הרמב"ם ואינו כן וליכא מאן דס"ל הכי כנלע"ד פשוט: י״ט אינו יכול לערב. הטעם דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם פי' שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהיה יחיד וירא מהעכו"ם שלא יהרגנו ויצא ופר"י דוק' נקט חלונות משום דכי לא מיערבו בהדדי מרתת ישראל ולא דייר עמו וכי מערבי בהדדי לא מרתת ע"כ אסור לערב אבל דרך פתחים דאפילו לא מערבי שכיח דדיירי ולא מרתת כיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיא כיון דבלא עירוב נמי שכיח דדייר ורש"י לא מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט שיצא מן הדירה ובטור יש ט"ס לרש"י במקום לר"י ור"י במקום רש"י והב"י ומו"ח ז"ל לא הרגישו בזה הט"ס: דירה של עכו"ם כדיר' בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בע"ה אוסר על האורח ולא האורח על בע"ה (ת"ה וב"י):

ספר מחצית השקל על אורח חיים שפ״ב

שפ״ב:רח״צ א׳ (ס"ק א) אינו כו' אלא דגזרו כו' עמ"ש לעיל סי' ש"פ במ"א ס"ק ו'. דל"ש דדייד דחייש לשפיכת דמים שהעכו"ם יהרגנו: שפ״ב:ש״ג א׳ (ס"ק ו) עד שיחזור היינו כו' הם דברי הב"ח שכ' ליישב קושית הרב"י שהקשה על הרא"ש שכתב שהעכו"ם יכול לחזור בו משמע אפילו בלי חזרת דמי' ומרש"י ר"פ הדר משמע דאינו יכול לחזור אם לא כשמחזי' הדמי' שכתב במשנה אהא דאמר אביו של ר"ג לבניו שהיה דר במבוי שלהם צדוקי א' צוה לבניו שיוציאו למבוי ויחזיקו בה קודם שיוציא הצדוקי ויחזור בו. ועל זה כ' רש"י דע"כ ס"ל דצדוקי דין ישראל י"ל ודי בביטול ולכן חשש פן יחזו' מביטולו דאלו ס"ל דיש לו דין עכו"ם וע"כ שכרו ממנו א"כ אין יכול לחזו' עד שיחזיר הדמים הרי דס"ל לרש"י דאין יכול לחזו' אם לא שיחזיר הדמי' ועז"כ הב"ח דלא פליגי דהרא"ש מיירי ששכר סתם ולא קבע זמן נמצא דאחר שבת ראשון יכול לחזור אפי' בלי חזרת דמים די"ל לא השכרתי כ"א על שבת א' משא"כ קודם שבת ראשונה ודאי דאין יכול לחזור בו אם לא שיחזי' הדמים דהא עכ"פ השכירו לשבת א' ורש"י מיירי קודם שבת ראשונה אבל קבע זמן אינו יכול לחזור עד שיגיע הזמן עכת"ד ומשמע דאפי' קבע זמן דא"י לחזור תוך הזמן היינו בלי חזרת דמים אבל אם מחזיר הדמים ודאי יכול לחזור בו כמו בהשכיר סתם קודם שבת ראשונה דאין לומ' מה שהחזיר ובשבת ראשון יועיל שלא יכול לחזור עד שיגיע הזמן דהחזיק אינה מועלת כ"א לאותה שבת וכ"כ בט"ז: ב׳ אם החזיק בה משנכנס שבת הואיל והדברים הללו נובעים מדברי רש"י ורש"י ס"ל דבעינן שיחזיק משחשכה כמבוא' סעיף א' נקט האי לישנא: ג׳ עד כלות הזמן אם לא בחזרת דמים כנ"ל וכ"ה בתשובת ה"ה חכם צבי סימן ו' דאם מחזיר הדמים אפילו שכר לזמן יכול לחזור וכתב שם בתשוב' הנ"ל דמ"ש הט"ז ס"ק ט' דאם מת הגוי המשכיר אפילו השכירו לזמן מ"מ השכירות בטל דאפילו לא החזיר היורש הדמים מ"מ בטל דאפי' המשכיר חי וחוזר ואינו מחזי' הדמים היה ראוי לו' דהשכירות בטל אלא שהגוי דמים חייב לו וגזלו ניהו דלגבי משכיר גופיה לא אמרינן כן מכל מקום כשמת לגבי יורש הדין כן דאפילו אינו מחזיר הדמים הוי היורש גזלן אבל השכירות עכ"פ בטל וכ"כ בס' ת"ש: שפ״ב:ד״ש א׳ (ס"ק ז) דאין כו' ועמ"ש סי' שפ"ג ר"ל דשם ג"כ הם סברות חלוקות וכתב שם דנראה עיקר דעת האומרים דאינו חוזר וניעור. בש"ע סעיף ח' אם שכרו כו' ובתוך הזמן הזכיר כו' די בשכירות הראשון ונתן הט"ז הטעם בס"ק י' דנכרי אחד לא סילק נפשיה כו' ממילא לא נתבטל שכירות הראשון כו' עכ"ל ובלבוש נתן טעם כיון ששכר לזמן ואינו יכול לחזו' אלא בחזרת דמים א"כ ה"ל כאלו התנה גוי ראשון עם השני שלא יהיה בידו לחזו' אא"כ יחזיר הדמים דהא אינו יכול להשכיר כ"א זכותו מה שיש לו בבית וכ' בס' ת"ש דלפ"ז מ"ש בש"ע אם שכרו מהגוי לזמן הוא דוקא דאם שכרו סתם אם השכירו לאחר השכירות בטל ממילא כמו ביורש דהא כה"ג א"צ חזרת דמים משא"כ לטעם הט"ז אפי' השכירו סתם והשכירו לאחר לא בטל השכירות של ישראל כיון דהוי כאלו לא זזה מתוך ידו של ראשון וכתב דלפ"ז דוחק דצ"ל מ"ש בש"ע אם שכרו מהגוי לזמן כו' הוא לאו דוקא ע"ש אולם לבבי לא כן ידמה דגם להט"ז לשון הש"ע אם שכרו מהעכו"ם לזמן הוא דוקא די"ל דהט"ז ס"ל דאם השכירו לאחר יש קצת רגלים לדבר שחזר משכירות שהשכיר לישראל אך כיון שהשכיר לזמן אמרינן מסתמא כיון שלא חזר בפירוש ניחא ליה דליקו' בהימנותי' בלי לחזור (וביותר דהא חזינן דלא התזיר הדמים ובשכירות לזמן צריך חזרת דמים) אלא דקשיא להט"ז מאי מהני שאינו חוזר הא ממילא השכירות בטל דהא יצאה מתחת ידי הראשון ליד עכו"ם שני השוכר לזה הוצרך לומר דאכתי לא זזה מת"י הראשון כיון שאחר זמן שכירות עכו"ם השני תחזור לראשון וא"כ כיון שעדיין תחת ידי הראשון והיא לזמן אמרינן דלא חזר מה שא"כ בשכרו ישראל סתם דאין בחזרת העכו"ם שאינו עומד בדבורו אמרינן מסתמא כיון דהשכירו לעכו"ם אחר חזר בו משכירות ישראל ואין מחלוקת לדינא בין לבוש להט"ז: שפ״ב:ש״ה א׳ (ס"ק ח) להניח כו' ומ"מ צריך כו' שקרקע ניקנית בהם עבח"מ סימן קצ"ד כתב רמ"א אף דקרקע אינה ניקנית מן העכו"ם בכסף או בחזקה מ"מ שנירות קרקע ניקנית מעכו"ם בכסף א"כ ה"ה שאלה וע"ש יתר דינים: שפ״ב:ש״ו א׳ (ס"ק ט) לא מהני כו' אבל יש לעכו"ם רשות כו' הב"ח כתב כן לאפוקו מדעת הרב"י עוד כתב דאפילו אין רשות לעכו"ם להשתמש שם אלא שיש רשות לעכו"ם לסלק הישראל בכל עת שירצה מקרי ישראל שכירו ולקיטו: שפ״ב:ש״ט א׳ (ס"ק יב) אין דירתן כו' וכמ"ש סימן ש"ע סעיף ג' גבי ישראל ותוספות דימו דין דהכ' להתם וא"כ לפ"ז לפמ"ש לעיל סימן ש"ע במ"א ס"ק ח' דתרתי בעי' שהמקום מושאל להם וגם משתמשים יחד בכל הבית בכל תשמישיהן באפי' ובישול וכדומה ה"ה הכא וכ"כ בספר ת"ש: שפ״ב:ש״י א׳ (ס"ק יג) ב' חצרות כו' וע' בח"מ כו' וע' בגמרא ר"ל דפשטא דהש"ס מורה כהמתירים (וכ"פ בהג"א שם) וז"ל הגמרא דף ס"ה ע"ב אמר ר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני רבי ואוסר כו' סבר רב ששת ורבה למימר דס"ל כר"מ דאפי' עכו"ם וישראל א' אוסר העכו"ם ובעי' שכירות א"ל רבי יוסף אי כר"מ ל"ל ישראל בחיצונה (דהא פנימי לבד ג"כ צריך לשכור) וכ"ת מעשה שהיה כך היה והא בעי מרב פנימי במקומו וא"ל מותר (דהפנימי אחדא לרש' בפני החיצון דאין לחיצון דריסת רגל על הפנימי) ופריך אלא מאי כראב"י הא דס"ל דאין העכו"ם אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה והכא לא אסרו אהדדי דהא הפנימי ה"ל רגל המותר במקומו ואינו אוסר שלא במקומו כדקי"ל לעיל סימן שע"ח אלא כראב"י וכר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אפ"ה אוסרת שלא במקומה וכגון שעירבו שני הישראלים מ"מ השתא העכו"ם אוס' עליה' וקאמר בתר הכי דא"ר לר"א ה"ה איפכא לישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי עכת"ד הש"ס: ב׳ וא"צ עירוב כלל דהא קי"ל כרבנן דר"ע דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכיון דאין שני ישראלים אוסרי' זע"ז כיון דקי"ל כראב"י כנ"ל אין העכו"ם אוסר עליהן וא"צ לשכור מן העכו"ם: ג׳ משא"כ כשהעכו"ם בפנימית כו' והוא דין ג' שכתב המחבר אף שהמחבר כתב על דין ג' ואפי' עכו"ם בפנימית כו' משמע דס"ל דבשני דינים יש סברא יותר לאסור מבדין ג' ע"ז כתב מ"א דליתא דאדרבא בדין ג' כשעכו"ם בפנימי ושני ישראלי' בחיצונה אפי' לדידן העכו"ם אוסר כדאיתא דף ע"ה ע"ב אר"א עכו"ם ה"ה כרבים והיינו בנדון זה שעכו"ם א' בפנימי וב' ישראלי' בחיצונה העכו"ם אוסר כאלו היו רבים בפנימי וה"ט דחיישינן שיסברו שבפנימי דרים עוד ישראלים כמ"ש מ"א: ד׳ וא"א שעברו ושכרו כו' הם דברי הש"ס שם דפריך מ"ש ישראל ר"ל דאם בפנימי אינו רק ישראל א' אינו אוסר על החיצונים לדידן דקי"ל כרבנן דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולא חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ומשני בשלמא בישראל בפנימי דידע שאין שם רק ישראל א' בפנימי וגם ידע דרגל המותרת במקומה אינו אוסרת הא ידע ומאן דלא ירע אלא יהיה סובר שרבים בפנימי או רגל המתרת במקומה אוסרת ידין אותם לכף זכות מסתמא ערבו יחד ואין אוסרים זע"ז משא"כ בעכו"ם בפנימי חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ולא ידונו לכף זכות שערבו ושכרו מן העכו"ם רא"א שיערבו ושכרו כו' מפעי פעי כו' כמ"ש מ"א: ה׳ ויאמרו עירוב כו' ר"ל מדל"ל קלא ע"כ לא שכרו וע"כ עירוב מועיל במקום עכו"ם בלי שכירות: ו׳ משא"כ כשאין בחיצונה כו' ר"ל בדין ראשון שבש"ע שישראל ועכו"ם בפנימי וישראל בחיצונה ע"כ צ"ל דלא גזרי' שיאמרו רבים בפנימי דא"כ הסוגיא שבד' ס"ה ע"ב ושבדף ע"ה ע"ב סותרים זא"ז דהא בד' ס"ה מבואר דדין ראשון שבש"ע כשעכו"ם וישראל בפנימי וישראל בחיצונה שהעכו"ם אוסר אינו כ"א לר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אין העכו"ם אוסרת כה"ג כנ"ל ואמאי הא גם לרבנן ראוי לומר שהעכו"ם יאסר דנגזור שיאמרו שרבים דרים בפנימי אע"כ ס"ל להש"ס בדין ראשון אינו ראוי לגזו' דדוקא בדין ג' שרואים בחיצונה שני ישראלים יאמרו שגם בפנימי יש שני ישראלים משא"כ כשאין בחיצונה אלא ישראל א' וה"ה מה"ט בדין שני שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי אין ראוי לגזור. ודעת הטו' והרב"י דבכלהו בבות כצ"ל. וכ"כ המאור שכתב דהאי סוגיא שבדף ס"ה ע"ב כיון שהעיד רב שמעשה בא לפני רבי ואסר מעשה רב ויש לפסוק כן וצ"ל הא דמסיק הש"ס על האי עובדא אלא כראב"י וכר"ע דאמר רגל המותרת כו' אין הכוונה דאתי' דוקא כר"ע אלא דגם רבנן ס"ל בעכו"ם דאיכא חשש שמא ילמוד ממעשיו לכן החמירו ומודים בזה לר"ע דאפי' רגל המותרת במקומה אוסרת וכתב עוד בעל המאור על הרי"ף שהשמיט הסוגיא דדף ס"ה צ"ל שסמך על הסוגיא דדף ע"ה הנ"ל שהביא הרי"ף וס"ל להרי"ף כמו דגזרינן בדין השלישי שבש"ע שהוא דין המבואר בדף ע"ה כן ראוי לגזו' בהאי עובדא דדף ס"ה והם ב' דינים הראשוני' שבש"ע וצ"ל ששני הסוגיות חולקות דלפי הסוגיא שבדף ע"ה אין צ"ל דהאי עובדא דרבי שבדף ס"ה אתי דוקא כר"ע אלא אפי' לרבנן דקי"ל כוותייהו דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת אפ"ה אוס' העכו"ם בהאי עובדא דהיינו ב' דינים הראשונים שבש"ע והיינו משום גזרה: ז׳ ובזה א"ש גם לשון בש"ע שכתב ואפי' עכו"ם בפנימית כו' דלא מבעי' בשני דינים הראשונים דאיכא תרי טעמא לאסורא חדא די"ל כסברת בעל המאור דבעכו"ם אפי' לדידן רגל המותרת במקומה אוסרת. ועוד דאיכא למיגזר שיאמרו רבים בפנימי אלא אפילו עכו"ם בפנימי וב' ישראל בחיצונה דליכא טעמא רק משום גזרה לחוד אפ"ה אוס': שפ״ב:שי״א א׳ (ס"ק יד) ויש כו' מלשון הרמב"ם פ"ד שכתב וז"ל היה א' דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו א"צ לערב כו' (דה"ל רגל המותרת במקומה) היה עכו"ם בפנימי אע"פ שהוא א' ה"ה כרבים ואוס' על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל וס"ל להרב ב"י מדסתם הרמב"ם משמע דהרמב"ם אריש דבריו קאי שאין בחיצונה כ"א ישראל א' רק דבריש מיירי שבפנימי יש ישראל א' והשתא מיירי שתמורת ישראל שבפנימי העכו"ם בפנימי וס"ל דגם כה"ג איכא למגז' דדוקא כשהעכו"ם וישראל דרים בחצ' אחד ליכא למגז' דהא חזי דליכא רק ישראל א' משא"כ כה"ג כיון שידעו שיש דיורים בפנימי דהא עכו"ם דר בפנימי יאמרו כמו שבחיצונה דר ישראל. גם בפנימי דרים ישראלים רבים: ב׳ בפ"ב דין ישראל כו' הם שני דינים ראשונים שבש"ע: ג׳ וכן הוכיחו התם בגמ' ר"ל קושית הש"ס שבדף ס"ה אהא דבעי רבה ור"ש למימ' דהאי עובדא דרבי כר"מ אתיא ופריך ר"י א"כ ל"ל ישראל בחיצונה כנ"ל א"כ ה"ה הכא י"ל איפכא ל"ל לרמב"ם בהאי דפ"ב ישראל בפנימי: ד׳ סיים הרמב"ם עד שישכרו מקומו כצ"ל. ור"ל שכתב ישכרו שהוא לשון רבים משמע דרבים בחיצונה וכל זה מבוא' גם בט"ז: ה׳ לכן נ"ל דהרמב"ם קאי. ר"ל בפ"ד ולא קאי ארישא כמו שהבין הרב"י: שפ״ב:שי״ג א׳ (ס"ק טז) א"י לערב כו' כדי שיתירא כו' ולכן מה"ט לדעה א' כשיש להם פתח ביניהם מותרים לערב דאפי' נאמ' שלא יערבו ויאסרו לטלטל מזה לזה מ"מ לא יתירא דעכ"פ יכולים לילך א' לחברו דרך הפתח ודעה שניה ס"ל דאף על פי כן אם לא נתיר להם לערב ויהיו אסורים לטלטל מזה לזה לא יהיה להם התערבות זה עם זה כ"כ ועדיין יתירא ויצא מכל מקום לענ"ד אם ירצו לשכו' מן העכו"ם בכל ענין רשאים לערב דלא גרע מאלו ב' ישראלים דרים עם העכו"ם בחצר א' דסגי בשכירות דגם ע"י השכירות יקשה על הישראל ויצא כדלעיל סימן שפ"ב: שפ״ב:שי״ד א׳ (ס"ק יז) או כו' ועיינתי בש"ל שמשם מקורו של דין זה: ב׳ מטעם שכתב בסעיף א' בהג"ה שכ' אבל אם הבית של עכו"ם ושכרו ישראל כו' אין שכירות הבית מועיל לענין עירוב. ודין ההג"ה שבסעיף א' נובע מא"ז וע"כ צ"ל דהא"ז פליג על של בזה ופסק רמ"א כהא"ז:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א