סימן שעא – כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שעא – כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת

א אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁהִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ וְשָׁבַת בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲצֵרוֹ, אִם הִסִיחַ מִלִּבּוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּיִשְׂרָאֵל; אֲבָל בְּעַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת, אוֹסֵר עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ מְקוֹמוֹ אִם הוּא קָרוֹב מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא בְּשַׁבָּת; אֲבָל אִם רָחוֹק יוֹתֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם עַכּוּ"ם, אִם הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֵינוֹ אוֹסֵר { וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר. וְאִם בָּא הָעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת ע"ל סי' שפ"ג. } ב יִשְׂרָאֵל בֶּן חָצֵר זוֹ שֶׁהָלַךְ לִשְׁבֹּת א בְּחָצֵר אַחֶרֶת וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּשַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ בְּשַׁבָּת וְחָזַר, אֵינוֹ אוֹסֵר. ג אֶחָד מִן ב הַשּׁוּק שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת בְּחָצֵר וָמֵת, וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אִם מֵת מִבְּעוֹד יוֹם אֵין הַזּוֹכֶה אוֹסֵר, שֶׁהָעֵרוּב שֶׁמְּעָרֵב עַל בֵּיתוֹ מַתִּיר גַּם מַה שֶּׁיָּרַשׁ; וְאִם מֵת מִשֶּׁחָשְׁכָה, אוֹסֵר; אַף עַל פִּי שֶׁעֵרֵב הַזּוֹכֶה עִמָּהֶם אֵינוֹ מוֹעִיל לְמַה שֶּׁיָּרַשׁ אַחַר כָּךְ בְּשַׁבָּת. ד אֶחָד מִן הֶחָצֵר שֶׁמֵּת בְּשַׁבָּת, אִם עֵרֵב, אֲפִלּוּ יְרָשׁוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק אֵינוֹ אוֹסֵר; וְאִם לֹא עֵרֵב, אִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ בָּא לָדוּר עִמָּהֶם אֵינוֹ אוֹסֵר; בָּא לָדוּר בְּשַׁבָּת בְּבֵית מוֹרִישׁוֹ, אוֹסֵר. וְאִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אִם עֵרֵב הַיּוֹרֵשׁ וְהָיָה דָּר עִם הַמּוֹרִישׁ בַּבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרֵב הַמּוֹרִישׁ; וְאִם לֹא הָיָה דָּר עִם הַמּוֹרִישׁ, אֶלָּא בְּבַיִת אַחֵר שֶׁבֶּחָצֵר, אוֹסֵר אַף עַל פִּי שֶׁעֵרֵב הַיּוֹרֵשׁ כֵּיוָן שֶׁלֹּא עֵרֵב הַמּוֹרִישׁ; וְאִם מִבְּעוֹד יוֹם מֵת, וִירָשׁוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר וְהוּא שֶׁבָּא הַיּוֹרֵשׁ בְּבֵית מוֹרִישׁוֹ בְּשַׁבָּת. ה יִשְׂרָאֵל ג וְגֵר שֶׁהָיוּ דָּרִים בְּחָצֵר, וּמֵת הַגֵּר מִבְּעוֹד יוֹם וְהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו, אֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִיק עַד שֶׁחָשְׁכָה, אוֹסֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ כִּשְׁאָר יוֹרֵשׁ. מֵת מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֵין הַמַּחֲזִיק אוֹסֵר, שֶׁבְּהֶתֵּר הָרִאשׁוֹן עוֹמֵד. ו אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיָה גּוֹסֵס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם, אוֹסֵר עַד שֶׁיִּזְכּוּ לוֹ בְּפַת ד וִיעָרְבוּ עָלָיו. וְכֵן קָטָן אוֹסֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת. אֲבָל הָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסי' ש"ע.

באר היטב – סימן שעא – כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת

ב א בחצר. עיין ט"ז שהעלה דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיח מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא. ע"ש: ג ב השוק. פירוש מסתמא לא עירב וה"ה באחד מן החצר שלא עירב ומש"ה אם מת מחשיכה אוסר: ה ג וגר. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחר יכול להחזיק אף ע"פ שלא החזיק עד שחשיכה חשבינן כאילו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות: ו ד ויערבו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סי' שפ"ג. מ"א:

מגן אברהם שע״א – סימן שעא – כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת

א׳ שהניח ביתו מבע"י. (טור) נ"ל דנקט כן לאשמועי' דאפי' חזר אין אוסר א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם עססי' שפ"ג אבל באמת אפי' הי' כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ"ש גבי מת בשבת ולא עירב: ב׳ מהלך יום א'. ואף על גב דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשב' מ"מ לא חיישי' להכי: ג׳ אינו אוסר. דכבר הסיח מלבו וה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר: ד׳ משחשיכה אוסר. וא"ת נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב"ח) ולא ראה דברי רש"י ותוס' שכתבו דמיירי שהי' לו דיר' בחצר זו וצריך לערב והא דנקט א' מן השוק אורחא דמילת' נקט שא' שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם ובא לאשמועי' דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השב' הסיח מלבו: ה׳ בא לדור כו' אוסר. דבדידיה לא אמרי' שהסיח מלבו דדוקא כשהי' כאן והלך לו אמרי' כן וכצ"ל סוף הסעי' עמ"ש ס"ה: ו׳ והי' דר עם המוריש וכו'. א"כ דמי לה' חבורות שא"צ כולן לתת לעירוב עסי' ש"ע ס"ג אבל אין ראי' מהא דאמרי' שכירו ולקיטו נותן עירובו כמ"ש סי' שפ"ב סי"א דדלמא ה"מ בעכו"ם דאין דירתו חשוב' כ"כ אבל בישראל לא (תוס' ורא"ש) ערסי' שס"ז: ז׳ שחשיכ' אוסר. כיון דראוי להחזיק מבע"י ה"ל רשות זו תלוי' ועומדת ולא הותר למקצת שבת (הג"א) עמ"ש ס"ד: ח׳ ויערבו עליו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סימן שפ"ג (הגהות תוספות דף ס"ה):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שע״א

א׳ וי"א שגם עכו"ם כו'. משמע דלא איכפת לן במה שיכול לבוא בשבת וקשה הא פסקי' בסי' שס"ה ס"ז דאם עומד לסתור בשבת פסול וי"ל דהתם מיירי שרגיל בשבת להתקלקל כגון ע"י עכו"ם שרגילין בכך משא"כ כאן דאה"נ דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום דאסו' וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום וק' א"כ כי בא עכו"ם בשבת אמאי אסור כאן הא נמלך הוא במה שבא בשב' ומ"ש מהא דאי' אחר זה בישראל שנמלך ובא בשב' דמותר וכ' ב"י בשם הרא"ש הטעם כיון דכבר הסית לבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ה"נ נימא בעכו"ם שבא בשבת כשלא היה דעתו בע"ש לחזור לכאן וע"ד כן הלך כבר הסיח הישראל מלבו ונימא שבת שהותר' דהא כאן לאו בנאמנו' תליא מלתא אלא במה שהסיח דעתו בע"ש וע"כ נרא' דבאמת אין חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בספק לנו בע"ש אם יבא בשב' ובזה פליגי גבי עכו"ם בשבת תנאי' במשנ' והכריע רמ"א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו"ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו' כיון שלא הותר אלא מכח ספק אבל באם היה נרא' בבירור בע"ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת אפי' בעכו"ם י"ל שבת שהותרה הותרה דמ"ש משראל וכ"מ דברי הרא"ש שב' בפ' כיצד משתתפין וז"ל אם חזר לביתו בשבת י"א שאוסר ומביאים ראיה מעכו"ם דכי ליתיה לא אוסר וכי איתיה אוסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר ול"נ כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ול"ד לעכו"ם שהי' עתיד לבוא בשבת כו' עכ"ל הרי שלא חילק אלא בין מסיח מלבו ובעכו"ם לא הסיח מלבו ממיל' אם ברור לן גם בעכו"ם שהסיח מלבו למה יאסר אח"כ ולפ"ז מ"ש הטור ריש הסי' והולך מבע"י לשבות אצל בתו ואפי' חזר בשבת מותר פי' בודאי מסיח בלבו בע"ש מביאתו בשבת. ומ"ש אח"כ גבי עכו"ם ומיהו אם בא בשבת אוסר היינו בספק היה בע"ש. וצ"ע בזה לפרש כך לשונו: ב׳ ישראל בן חצר זו כו'. כבר נתבאר דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיעו מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא אלא שלשון הטור צ"ע וגם כאן בש"ע צ"ע למה נקט ישראל: ג׳ א' מן השוק. פי' מסתמא לא עירב וה"ה בא' מן החצר שלא עירב ומ"ה אם מת משחשיכה אוסר. ומו"ח ז"ל הקשה כאן נימא כיון דהותר' שבת הותרה ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב: ד׳ אם עירב כו'. דאז אמרי' הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א"כ בא בשבת א"ל הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו דירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ"ה דעת הטור ע"פ הרא"ש: ה׳ ישראל וגר כו'. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחרי כול להחזיק אע"פ שלא החזיק עד חשיכה חשבי' כאלו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שע״א

שע״א:רי״ז א׳ (ס"ק א) שהניח כו' נ"ל דנקט כן ר"ל מבע"י דהא אפי' הלך בשבת מותרים. כמ"ש מ"א סס"ק זה. דאפי' חזר אינו אוסר וכמ"ש סעי' ב'. והיינו דוקא כשהלך מבע"י דאז אפי' חזר אמרי' שבת שהותרה בין השמשות שוב לא תאסר וכמ"ש מ"א ס"ק ג' משא"כ הולך בשבת ניהו דכ"ז שלא חזר מותרים מ"מ כשחוזר ל"ל שבת כיון דהותרה כו' כיון דבין השמשות היו אסורים. א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם ר"ל לרבותא דבעכו"ם אפי' הלך מבע"י אוסר גבי מת בסעי' ד': שע״א:רי״ט א׳ (ס"ק ג) אינו אוסר כו' מצוין בטעות וצ"נ מצוין בסעי' ב' על ישראל שהלך כו' וחזר בשבת: שע״א:ר״כ א׳ (ס"ק ד) משחשיכה אוסר וא"ת כו' הואיל והותרה כו' היינו כל זמן שהיה הבן שוק חי שה"ל בית דירה בחצר ור"ל שאוכל שם כדקי"ל סי' ש"ע סעי' ה' וצריך לערב א"כ מעולם לא הותרה אפילו בחייו: ב׳ אינו רגיל לערב עמהם אף שאוכל שם כיון שאינו רגיל להשתמש שם ובא לאשמעינן כו' הוא תי' אחר דמה"ט נקט א' מן השוק לאשמעינן דלא נימא כו' הסיע מלבו והטעם באמת כמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז: שע״א:רכ״ב א׳ (ס"ק ו) והיה דר כו' שכירו ולקיטו נותן עירובו כנ"ל ע"ל סי' שס"ז במ"א ס"ק ב' ובמה שכתב שם: שע״א:רכ״ג א׳ (ס"ק ז) שחשכה כו' עמ"ש סעיף ד'. ר"ל דנימא כיון דלא החזיק מבע"י הסיח דעתו מלהחזיק ואפילו החזיק אחר זה בשבת לא יאסר כמו הלך מבע"י וחזר בשבת אך בסעי' ד' ס"ק ה' כתב לחלק כיון שלא היה כאן מעולם לא אמרינן דהסיח דעתו: שע״א:רכ״ד א׳ (ס"ק ח) ויערבו כו' דרוב גוססים למיתה ואע"ג שכתב בי"ד סי' של"ט סעי' ב' מי שא"ל ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל דודאי כבר מת והם דברי מרדכי פרק ג' דמ"ק משמע אבל תוך ג' ימים לא אמרינן דכבר מת וכ"ה במרדכי שם ב' או ג' ימים צ"ל דלמות תוצאות יש מיני גסיסה ששוהים ב' ג' ימים. ויש דאין שוהים יום שלם אלא דאנחנו לא נידע באיזה אופן הוא גוסס וכיון דהכא שמת באותו יום איגלאי למפרע שהיה מן גסיסה שימות באותו יום:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א