סימן שמ – כמה דינין מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שמ – כמה דינין מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות

א אָסוּר לִטֹּל שְׂעָרוֹ א אוֹ צִפָּרְנָיו, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים, וְחַיָּב עַל ב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת; וּמְלַקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחֹרוֹת, אֲפִלּוּ בְּאַחַת, חַיָּב, וְדָבָר זֶה אֲפִלּוּ בַּחֹל אָסוּר מִשּׁוּם לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה { (דְּבָרִים כב, ה) הַגָּה: וְעַיִּןִ לְעֵיל סוֹף סִימָן ש"ג דִּין סְרִיקָה וַחֲפִיפָה. } ב אָסוּר לַחְתֹּךְ ג יַבֶּלֶת מִגּוּפוֹ, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי, בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר. ג הַמּוֹחֵק דְּיוֹ שֶׁעַל הַקְּלָף אוֹ ד שַׁעֲוָה שֶׁעַל הַפִּנְקָס, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמוֹ כְּדֵי לִכְתֹּב ב' אוֹתִיּוֹת, חַיָּב. { הַגָּה: אָסוּר לִשְׁבֹּר עוּגָה שֶׁכָּתַב עָלֶיהָ } ה { כְּמִין אוֹתִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן רַק לַאֲכִילָה, דְּהָוֵי מוֹחֵק. } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל). ד יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִכְתֹּב בְּאֶצְבָּעוֹ ו בַּמַּשְׁקִין עַל הַשֻּׁלְחָן אוֹ ז בְּאֵפֶר. { אֲבָל מֻתָּר } ח { לִרְשֹׁם בַּאֲוִיר כְּמִין אוֹתִיּוֹת } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ס"ג). ה מֻתָּר לִרְשֹׁם בְּצִפֹּרֶן עַל ט הַסֵפֶר, כְּמוֹ שֶׁרוֹשְׁמִין לְסִימָן, שֶׁאֵין זֶה דָּבָר י הַמִּתְקַיֵּם. ו חוּט שֶׁל תְּפִירָה שֶׁנִּפְתַּח, אָסוּר יא לְמָתְחוֹ, מִשּׁוּם תּוֹפֵר. ז אוֹתָם יב שֶׁמְּהַדְּקִים הַבְּגָדִים סְבִיב זְרוֹעוֹתֵיהֶם עַל יְדֵי הַחוּט שֶׁמּוֹתְחִין אוֹתוֹ וּמִתְהַדֵּק, אָסוּר לְמָתְחוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ הַנְּקָבִים רְחָבִים קְצָת וּמְתֻקָּנִים בִּתְפִירָה יג בְּעִגּוּל. ח מוּכִין שֶׁנָּפְלוּ מִן הַכֶּסֶת, מֻתָּר לְהַחְזִירָם אֲבָל אָסוּר לִתְּנָם יד בַּתְּחִלָּה בַּכֶּסֶת. ט אָסוּר לְקַבֵּץ מֶלַח מִמִּשְׂרְפוֹת הַמֶּלַח, טו שֶׁדּוֹמֶה לִמְעַמֵּר, וְכֵן אָסוּר לְקַבֵּץ כָּל דָּבָר מִמְּקוֹם גִּדּוּלוֹ. י טז הַמְקַבֵּץ דְּבֵלָה וְעָשָׂה מִמֶּנָּה עִגּוּל, אוֹ יז שֶׁנָּקַב תְּאֵנִים וְהִכְנִיס הַחֶבֶל בָּהֶם עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גּוּף אֶחָד, הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַמֵּר וְחַיָּב, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. יא אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִים שֻׂמְשֻׂמִין וֶאֱגוֹזִים לִדְבַשׁ, לֹא יְחַבְּצֵם בְּיָדוֹ. יב הַנּוֹתֵן זֶרַע פִּשְׁתָּן אוֹ שֻׂמְשֻׂמִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּמַיִם, חַיָּב מִשּׁוּם לָשׁ מִפְּנֵי שֶׁמִּתְעָרְבִים וְנִתְלִים זֶה בָּזֶה. יג אֵין שׁוֹבְרִים הַחֶרֶס וְאֵין קוֹרְעִין הַנְּיָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. יד הַמְדַבֵּק נְיָרוֹת אוֹ עוֹרוֹת בְּקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת תּוֹפֵר וְחַיָּב; וְכֵן הַמְפָרֵק נְיָרוֹת דְּבוּקִים אוֹ עוֹרוֹת דְּבוּקִים וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד, הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת יח קוֹרֵעַ וְחַיָּב.

באר היטב – סימן שמ – כמה דינין מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות

א א או צפרניו. עמ"ש סי' שכ"ח ס"ק ב' בענין אשה ששכחה ליטול הצפרנים: ב שתי שערות. אבל באחד איכא איסורא כמו כל חצי שיעור. מ"א: ב ג יבלת. החותך יבלת בכלי חייב אם היא לחה הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח חייב התולש כנף מן העוף חייב הטוה מן החי פטור דאין דרך גיזה בכך ומשמע דתולש צמר מן הבהמה פטור. ואם א"צ לצמר או לשער הוי מלאכה שא"צ לגופה מ"א. וט"ז ססי' של"ו כתב צריך אדם לזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זהו גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוו כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל. ובס"ח אוסר ליקח הכנים מהעורות ע"ש. וכתב היד אהרן מדברי הרמב"ם משמע דסבר דהתולש מן הבהמה אינו חייב חטאת דכתב בפ"ט וז"ל הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בן מן החי בין מן המת חייב עכ"ל הרי שלא כתב התולש שחייב משום גיזה אלא דוקא הגוזז חייב מכלל דהתולש אין בו חיוב חטאת והראיה הוא שכתב להדיא התולש כנף מן העוף הרי זה תולדות גוזז ומדכתב התולש כנף מן העוף ולא כתב גבי בהמה דתולש צמר מן הבהמה חייב משום תולש ש"מ דס"ל דבבהמה תולש אינו תולדות גוזז וזה נראה הפך הירושלמי שהביא הט"ז לפסק הלכה ונראה דהירושלמי הזה הוי דלא כהלכתא דהא מתלמודא דידן נראה להפך וז"ל הסוגיא בפרק הלוקח בהמה על מתני' דר"י בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ותולש את השער בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי"ט מהו וכולי ומסקינן שאני כנף דהיינו אורחיה עכ"ל ע"ש. הרי להדיא דמן הגמרא דילן נראה מבואר דהתולש מן הבהמה לאו היינו גוזז ושאני כנף עוף דהיינו אורחיה ומש"ה לא פסק הרמב"ם ההיא דהירושלמי שהביא הט"ז ותמהני על הט"ז איך לא שת לבו לתלמודא דידן ונראה מפורש דליכא חיוב חטאת בתולש צמר מן הבהמה אבל מ"מ הדין דין אמת דצריך ליזהר שלא לתלוש שער מן הבהמה אפילו מתה דאף דחיוב חטאת ליכא מ"מ איסורא איכא עכ"ל יד אהרן: ג ד שעוה. וכתב הב"ח ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ד' תמה על זה דמה ענין מחיקה שייך בזה ומכח זה כתב דדוקא בפנקס שיש בה בית קיבול שעוה הוא אסור אבל בקלף אין כאן חשש איסור אא"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו דאית ביה משום ממרח אבל להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בציפורניו מותר ע"ש והסכים עמו היד אהרן ע"ש ועיין בשכנה"ג. ולענין הס"ת אם כשר לקרות בו אם נטף טיפה של שעוה עליו או אם אירע זה בשבת מה דינו כתבתי משפטו בסימן קמ"ג ס"ק ט' ע"ש מה שכתבתי. דיו שנפל על הספר אל ילחכנו בלשונו ולא ירחצנו שמוחק. ס"ח סימן תתצ"ו. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן משום ממחק. שכה"ג: ה כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפי' כתובים עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע. וכתב בתשובת רמ"א סי' קי"ט וספר שכתב על הדפין אותיות מותר לפותחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך. ובלבוש כתב שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכנה"ג כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש הלוי סי' נ"ו וכן העלה הט"ז להתיר ע"ש. וכתב עוד הכנה"ג דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהן ציורים עכ"ל ע"ש וצ"ע. מ"א ועיין בחות יאיר סימן י"ו: ד ו במשקין. ואם כתב פטור. וה"ה הכותב בדיו על עלי ירקות כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק. הכותב על בשרו חייב. אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור. הקורע על העור כתבנית כתב חייב. הרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב שתים משום כותב ומשום מוחק. דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג דיו פטור. הרושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים הרי זה חייב משום כותב וכן המוחקה. המשרטט חייב. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. המוחק ע"מ לקלקל פטור. כתב אות א' סמוך לכתב כתב ע"ג כתב נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן (חייב) כתב ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור. כתב אות א' במגילה זו וכתב אות א' שנייה במגילה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן. כתב נוטריקון אות א' פטור. המגיה אות א' כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זייני"ן חייב. כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור. השולט בשתי ידיו חייב בשתיהן. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור כל זה העלה המ"א: ז באפר. וה"ה בדבש ושומן הנקרש: ח לרשום באויר. שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ"מ מדכתב במשקין על השלחן וכו'. משמע על השלחן גרידא מותר ט"ז וה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אע"ג שלומדה. ת"ה מ"א: ה ט הספר. וכתב הלבוש אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש ס"ד: י המתקיים. ורש"ל כתב דוקא בקלף הקשה דבזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף. אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא וכן דעת הט"ז ע"ש. וב"ח אוסר אפילו בקלף משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב ע"ש. וא"כ אפשר דאסור לעשותו בשבת. כתב בהג"מ פ"א מס"ת הא דאיתא בסי' ש"ו סי"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות וגזרו על שלהם אטו שלנו וכ"מ קצת מלשון רמ"א שם ופירושו שאומר לעכו"ם לכתוב דהוי שבות דשבות. ובספ"ז כתב דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב עכ"ל. וכתב המ"א תמהני דהא הרמב"ם כתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפי' משני סמניות ופי' המ"מ אפי' אינן אותיות ידועות רק סימן בעלמא כגון נוני"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינ"ן לא נגמרה מלאכתן. ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו"ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סי' קכ"ו לענין גט. גם בתוס' בגיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב"ם ועיין בש"ג בענין הזיונין שהאריך עד כאן לשונו. מ"א: ו יא למתחו. מחט שנתעקמה אפי' מעט אסור לפושטה. הזכרונות כנה"ג מ"א. התופר ב' תפירות וקשר או ג' אע"פ שלא קשר חייב וכשקשר חייב נמי משום קושר הרע"ב. והקורע ע"מ לתפור חייב: ז יב שמהדקים. ואם נמלך לפעמים להניחם כך לעולם אסור להדקן בשבת. מ"א: יג בעיגול. ואז אפילו החוט תחוב במחט נקובה שרי. שב"ל: ח יד בתחלה. דהשתא עביד ליה מנא רש"י ורמב"ם כתב גזירה שמא יתפור עמ"ש סי' שי"ז ס"ב: ט טו שדומה למעמר. אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע וה"ה דישה: י טז המקבץ. ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא. כ"מ בשם הרמ"ך: יז שנקב. וצ"ע למה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש סוף סי' שי"ט גבי המגבן וצריך לומר דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו. מ"א: יד יח קורע. נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סימן שי"ד ס"י כיון דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא. מ"א:

מגן אברהם ש״מ – סימן שמ – כמה דינין מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות

א׳ החותך בכלי בין לו בין לאח' חייב וביד פטור כ"מ מפרש"י וכ"מ במ"מ גבי יבלת וכ' הט"ז בי"ד סי' קצ"ח דאשה ששכחה ליטול הציפרני' מע"ש ובליל שבת הוא ליל טבילתה לא תאמר לעכו"ם לחתכ' דהא אפשר בניקור ולמה נתיר אמירה לעכו"ם ועוד דמ"מ מטה ידיה ומסייע וכמ"ש בי"ד סי' קפ"א ולכן תנקר' היטב ובעל ש"ך בספרו נקודת הכסף האריך וכ' דשרי דמסייע אין בו ממש כמ"ש סי' שע"ח סס"ז ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' מ"מ אם אפשר ליטלו ביד מוטב ליטלו ביד ע"כ ועמ"ש ססי' ש"ג בשם הריב"ש ונ"ל דתאמר לעכו"ם לטלן ביד דהוי שבות דשבות וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה אבל שבות ממש אסור לעשות כמ"ש סי' שכ"ו דאסור לטבול משום גזיר' סחיט' שער אף על גב דהיא שבות ולומר לעכו"ם לעשו' מלאכה דאוריי' נמי לא מסתברא להתיר דהא בקל דחינן הטבילה האידנא כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז וגם צ"ע אם יש להתיר בניקור לכן מוטב לומר לעכו"ם לחתכן ביד ואם א"א ביד מותר בכלי דהא הטור ודעימיה פוסקים מלאכה שאצ"ל פטור ועסי' רע"ח ועבי"ד ססי' ש"ץ דא"א ליטול יפה בשינים וגם בה' שמחו' להר"מ כ' דבח"ה אומ' לעכו"ם לחתכם דשבו' במקום מצוה שרי כדאמרי' פ' הדר עכ"ל: בין לאחרי'. ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן: ב׳ ב' שערות. אבל בא' איכא איסורא כמו כל חצי שיעור כנ"ל פשוט דלא כע"ש, הע"ש כתב ב' דינים ולא ראה בסי' זה ורסי' של"ח: ג׳ לחתוך יבלת. החותך יבלת בכלי חייב אם היא לחה (מ"מ פ"ט דלא כרמב"ם) הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח חייב, התולש כנף מן העוף חייב, הטוה מן החי פטור דאין דרך גזיז' בכך (שם) משמע דתולש צמר מן הבהמה פטור ועסי' תצ"ח ואם א"צ לצמר או לשער הוי מלאכה שאצ"ל עסי' רע"ח: ד׳ שעוה. ואפילו נטף מעצמו על הספר (תוספתא ב"ח): ה׳ אסור לשבור וכו'. ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי) ואני הורגלתי לכתוב בדבש מעורב במעט מים דהוי מי פירות ולא הוי מוחק (אגוד') וצ"ע דעכ"פ רישומו ניכר: ו׳ כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע וכתב בתשו' רמ"א סי' קי"ט דספר שכ' על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך ולבוש כ' שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכ"ה כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש לוי סי' נ"ז וכ' ע"ש דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים עכ"ל וצ"ע: ז׳ במשקין. ואם כ' פטור וה"ה הכותב בדיו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק, הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לכתב שנמחק אבל המסרט על בשרו צורת כתב פטור הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור, המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב ב' משום כותב ומשום מוחק דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג דיו פטור רושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים ה"ז חייב משום כותב, וכן המוחקה המשרטט חייב, הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור כתב אות א' סמוך לכתב כתב ע"ג כתב נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן חייב כ' ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור כתב אות א' במגילה זו וכתב אות שניה במגילה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נהגין זע"ז ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן כתב נוטריקן אות א' פטור המגיה אות א' כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זיינין חייב כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור השולט בב' ידיו חייב בשתיהן קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור: ח׳ מותר לרשום באויר. ולא אמרי' דמאמן ידיו בכתיבה ה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אף על גב שמלמדה (ת"ה): ט׳ מותר לרשום בצפורן. אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש ס"ד [לבוש]: י׳ שאין זה וכו'. ורש"ל כתב דוקא בקלף הקשה אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא וב"ח אוסר אפילו בקלף וכ"מ בפסקי תוס' פרק הבונה: משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב ע"ש וא"כ אפשר דאסור לעשותו בשבת כת' בהג"מ פ"א מס"ת הא דאיתא בסימן ש"ז סי"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו וכ"מ קצת מל' רמ"א שם, פי' שאומר לעכו"ם לכתוב דהוי שבות דשבות ובספ"ז כתב דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפי' אם האות חסר זיון לא חשיב כ' לענין שבת החמור' כ"ש הכא דקאמרינן בהבונה הא דבעי זיוני עכ"ל ותמהני דהרמב"ם כ' דהכותב בכל כ' ובכל לשון חייב ואפי' משני סמניות ופי' המ"מ אפי' אינן אותיות ידועות רק סי' בעלמא כגון נוני"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכ"ז שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו"ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סימן קכ"ו לענין גט גם בתו' בגיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב"ם וע' בש"ג בענין הזיונין שהאריך: י״א חוט וכו'. מחט שנתעקמה אפי' מעט אסור לפושטה (ס' הזכרונות דנ"ו כ"ה ש"ב ועסי' תק"ט) התופר ב' תפירות וקשר או ג' אף על פי שלא קשר חייב וכשקשר חייב נמי משום קושר (הרע"ב) והקורע ע"מ לתפור חייב: י״ב אותם שמהדקין. ואם נמלך לפעמים להניחה כך לעולם אסור להדקן בשבת: י״ג ובעיגול. ואז אפי' החוט תחוב במחט נקובה שרי (ש"ל): י״ד אסור ליתנם. דהשתא עביד ליה מנא (רש"י) ורמב"ם כתב גזירה שמא יתפור עמ"ש סי' שי"ז ס"ב: ט״ו שדומה למעמר. אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע וה"ה דישה ועסי' שי"ו ס"ח, ומ"ש הע"ש למה פסק כאביי לגבי רבא ברא"ש גרס רבה וכן עיקר דהא רבא גופא קאמר דף ע"ה אין דישה אלא בג"ק ולכן פסק כוותיה דמהיכא תיתי לחלק בין דישה לעימור דכולהו ילפינן ממשכן וכ"פ הרמב"ם פ"ח וכתב המ"מ גם כן דגרס רבה והלכה כאביי דהוא בתרא עכ"ל ומ"ש הע"ש דהוא א' מסימני הלכות ע' בב"ק דף ע"ג: ט״ז המקבץ. ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרי' בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה (כ"מ בשם הרמ"ך): י״ז או שנקב. וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש ססי' שי"ט גבי המגבן וצ"ל דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו: י״ח תולדת קורע. נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ש״מ

א׳ המוחק דיו כו'. בטור כתוב המטשטש בדיו כו' והוא ט"ס וצ"ל המוחק טשטוש דיו על הקלף כמ"ש כאן. וכתב מו"ח ז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות א' ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל: ב׳ אסור לשבור עוגות כו'. במרדכי בשם מהר"מ כ' בזה אי משום מוחק ליכא איסורא דאוריית' אלא במוחק ע"מ לכתוב ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש כו' דאין מצווין על הקטן רק דלא ספינן ליה בידים משמע דבגדול אסור ולא הבנתי זה דהא אפי' במקום שיש אב מלאכ' כגון בורר אין שייך במקום אכילה כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה כמש"ל וכן בטוחן כ"ש בזה שהוא מקלקל כיון שאין מוחק ע"מ לכתוב וכל המקלקלי' פטורים למה יהיה אסור דרך אכיל' ואם האיסור משום שעושה תחיל' האותיות ויודע שישתברו בשעת האכילה אם זה היה איסור אף בקטן יש לאסור העשיי' כן דהוה ליה ספינן בידים וצ"ע ובלבוש כ' ור"ל דה"ה אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסוגרו אסור משום כותב ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות דאין שם אלא מוחק וכאן יש מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסוגרו אחר הלימוד וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת עכ"ל וכמה וכמה הפריז הרב על מידותיו לענוש בזה חטאת מטעם כותב דאפי' לפי סברתו פטור דהא אין מתכוין בסגירת הספר כדי שיהיו האותיות מסודרים אלא על סגירת הספר מכוין ותו נ"ל דאין כאן לא מוחק ולא כותב וראי' ממ"ש פ' הבונה א"ר אמי כ' אות א' בטבריא ואות א' בצפורי כתובה היא אלא שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל ב' דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. התם מחוסר מעשה דקריבה פי' אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכי קאמר כגון כתב א' על שפת לוח זו בטבריא ואתה יכול לקרב שלא במעשה אלא קריבה בעלמא והנה מחיוב דהתם נלמד פטור לנדון דידן דכי היכי דהתם חייב משום כתיבה אע"פ שאין סמוכים אלא הוויין כאלו הם זה אצל זה וחייב חטאת ממילא כאן דנתרחקה הכתיבה חשבי' לה כאלו עדיין סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא קיימת וא"ל דהתם אמרי' כן לחומרא דוקא משא"כ כאן דלקולא דלגבי חיוב חטאת אין שייך חומרא דהא יש חשש שמביא חולין לעזרה אלא דע"כ ברור הוא כן. ותו דגם לקולא נלמוד בהדיא מהתם דהתם משמע דאלו היו כתובים קודם שבת אות אחד רחוק מחבירו וקורבם להדדי בשבת דודאי אין חיוב בזה דאל"כ אמאי אמרינן שם דחייב בכותב ב' אותיות הל"ל דאפי' כתובים כבר אלא שהיו מרוחקי' וקירבן בשבת דחייב אלא ודאי שפטור בזה דהקירוב אינו מועיל ולא מבטל כלל. הכא נמי כאן דמה שקירב האותיות שנתרחקו לא עביד מידי ופשוט שבזה לא שייך לומר דמדרבנן מיהו אסור לדעת מהר"ם כעוגות שזכרנו דהתם הוה עכ"פ מקלקל כיון דאחר שנשתברו לא מועיל שם קירוב דא"א לעשות מהם חיבור א' אחר ששיברם אבל כאן אין קלקול במה שמרחיקם ע"י הפתיחה וכ"ש שלא נתכוין אפי' לזה שיהיו האותיות נשכרים וכ"מ עוד ממ"ש בפ' הבונה כת' אות א' והשלימו לספר חייב משמע דאלו נטל אות א' שהוא נכתב כבר וקירבו להספר דאין בו חיוב ואין לחלק דדוקא בין אות שלם לאות שלם לא מהני הקירוב אבל באות א' שיתפרק מחמת פתיחת הספר מהני מה שנתרחק ונתקרב זה אינו דכך לי אות א' שאין בו חיוב שבת כמו חצי אות והקירוב הצריך לענין חיוב שבת בב' אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב כנלע"ד ושמעתי שרמ"א בתשו' מתיר ג"כ פתיחת ספרים שכתובים עליהם אך ראייתו לא ידענא: ג׳ לרשום באויר כו'. הטעם בת"ה שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ"מ בת"ה בשם א"ז שכ' צריך ליזהר שלא יכתוב אדם בשבת במשקין על השלחן כו' משמע על השלחן גריד' מותר: ד׳ מותר לרשום בצפורן כו'. אע"ג דבפ' הבונה איתא במשנה דרושם הוה כמו כותב שכן היו רושמין בקרשי המשכן לסי' וע"כ חייב אם עושה ב' רושמים כמו בכותב ואפילו בדבר שאין מתקיים אי' במשנה דפטור משמע אבל אסור מ"מ כאן הוה רושם א' והוה אינו מתקיים כיון דתרתי לטיבותא מותר כנ"ל לכאורה אלא דקשה דא"כ היה לו להשמיענו דדוקא רושם אחד מותר אבל שנים אסור. ע"כ נראה דדוקא דומיא דמשכן שהיו רושמין שני רישומים להיכר שלא יתחלפו הקרשים ונמצא שלסימן אחד היו עושים ב' רושמים ובזה אסור מדרבנן אפילו באינו מתקיים משא"כ ברושם על הספר בב' מקומות הוה כל אחד סימן לדבר מיוחד על כן מותר אפילו מדרבנן ופשוט דהרשימה היא אסורה אם רושם אותיות דהא בכותב אסרו אפילו בדבר שאין מתקיים וכתב רש"ל וז"ל וסמ"ק אוסר לרשום על הספר ושמעתי מחכם ח' שהיה מכריע ביניהם ואמר שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך וסברא נכונה היא עכ"ל וחילוק זה שמעתי ג"כ מאחי הגאון מהר"י הלוי ז"ל מחמת שעינינו רואות שהרושם שאדם עושה בצפורן על הנייר מתקיים אפילו לאחר כמה שנים. ובזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף: ה׳ אבל אסור ליתנם כו'. דהשתא משוי ליה מנא:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ש״מ

ש״מ:ג׳תנ״א א׳ כ' מ"א החותך כו' כ"מ מפרש"י דתנן בשבת דף צ"ד ע"ב הנוטל צפרניו זב"ז או בשניו וכן שערו כו' ר"א מחייב וחכמים אוסרים משום שבות וקי"ל כרבנן ואתמר עלה א"ר אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי חייב ותו אמר ר"א מחלוקת לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור ולכאורה ס"ד מאי דאמר אבל לחבירו ד"ה פטור ר"ל אפי' בכלי דמודו רבנן דחייב מ"מ חברו פטור דאי אמרי' מ"ש אבל לחברו ד"ה פטור ר"ל ביד דמחייב ר"א היינו לעצמו אבל לחבירו מודה ר"א דפטר א"כ דברי ר"א שאמר אבל לחברו כו' נאמרים שלא אליבי דהלכתא דהא קי"ל כרבנן אע"כ דקאי מ"ש אבל לחבירו פטור אפי' בכלי וא"כ דבריו אמורים גם אליבי' דהלכתא דהא בכלי מודו רבנן דחייב ע"ז כ' מ"א דלית' דבכלי אפי' לחברו חייב וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן אין חילוק בין לו ובין לאחר דביד אפי' לעצמו פטור ובכלי אפי' לחברו חייב ונ"מ לענין חתיכת צפרנים לאשה לצורך טבילה כמ"ש מ"א אח"ז וע"ז הביא ראיה מדברי רש"י שכ' וז"ל מחלוקת לעצמו בהא מחייב ר"א שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי אבל לחברו א"י לאמן ידו ליטול יפה בלא כלי עכ"ל הרי מבואר להדי' כדברי מ"א: ב׳ וכ"מ במ"מ גבי יבלת ר"ל מדברי מ"מ מוכח דבכלי אפי' לחברו חייב אולם עיקר ראיית מ"א הוא מש"ס ערוכה סוף ערובין דף ק"ג א"ר אע"ג דס"ל לר' אליעזר בעלמא מכשירי מצוה דוחה שבת מ"מ כל כמה דאפשר לשנויי משנינן דתני' כהן שעלתה בו יבלת (והוא מום וכ"ז שהיבלת בו אסור לעבוד) חברו חותכה לו בשניו והאי ברייתא ע"כ כר"א אתי' דאי כרבנן למה קתני חברו חותכה לו בשניו ניהו דהא ל"ק דה"ל להתיר שאפי' הוא עצמו יחתכנה לעצמו די"ל דמיירי דעלתה לו היבלת בגבו ובין אצילי ידיו דא"א שיטלנו הוא בעצמו אלא הא קשיא למה לא הותר כי אם לטלו בשניו ה"ל למתני דמותר לטלו אפי' בידיו ותפשוט דר"א דאמר מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב ופי' התו' דאי הוי קתני חותכה חברו ביד הוי אשמועי' תרתי חדא דמכשירי מצוה לא דחי אב מלאכה ועוד שמעי' דבכלי מודו דחייב חטאת אבל השתא לא מצינא למפשנו ולמידק דבכלי לא משום דאב מלאכ' הוא דהא ביד נמי שבות הוא ולא קא שרי עכ"ל התו' אלא ע"כ כר"א אתי' ולדידי' כיון דלדידי' קיל הדבר ומן הדין לצורך מכשירי מצוה אפי' בכלי שהוא אב מלאכה הותר אלא דחכמים אסרו משום דכל אפשר לשנויי משנינן אי הוי מתירים שבות חמיר ביד אתי להתיר אפי' בכלי אבל לרבנן דלא הותר כלל מלאכת דאוריי' לצורך מצוה ל"ל שמא יעשה בכלי עכת"ד הגמ' הרי מבואר מדאמר הש"ס דה"ל למיתני חברו מותר לטלו ביד ועי"ז הוי נפשט כר"א דבכלי מודים חכמים דחייב והא בריית' מיירי שנוטלו לחברו דהוי לאחרים ע"כ בכלי אפי' לאחרים אפי' לרבנן חייב וע"כ הא דאמר ר"א מחלוקת לעצמו אבל חברו ד"ה פטור לא קאי אלא אם נטלו ביד ואליבי' דר"א דמחייב גם ביד אבל לחברו מודה דביד פטור אבל בכלי אפי' לחברו ואפי' לרבנן חייב וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן אין חילוק בין לעצמו ובין לאחרים דביד אפי' לעצמו פטור לרבנן ובכלי אפי' לאחרים חייב כמ"ש מ"א וכנ"ל אלא דראי' זו אינה מספק' דדלמ' יש לחלק בין יבלת לצפורן ודלמ' ציפורן קיל מיבל' לחברו אפי' בכלי פטור לזה הוצרך מ"א להביא ראי' מדברי מ"מ מ"ש ע"ד הרמב"ם גבי יבלת בפ"ט מה' שבת וז"ל החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחרים פטור וכ' מ"מ וז"ל הכלי שכ' רבינו הוא מתמי' אצלי כי לפי הסוגי' שבסוף עירובין נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכ' ה"ה כחותך צפרניו בכלי שהו' חייב עכ"ל הרי דהשוה דין יבל' לדין צפורן ואדרבא יליף יבל' מצפורן אלא שמדברי המ"מ גריד' אין ראי' במה שתמה על הרמב"ם במה שפוטר אפי' בכלי דאכתי לא מוכח דבכלי אפי' לאחר חייב די"ל דלא תמה המ"מ על הרמב"ם דפוטר אפי' בכלי אפי' לעצמו ובזה ודאי חייב אפי' לרבנן לכן ע"כ ראי' מ"א מסוגי' דערובין דמוכח דביבלת אפי' לאחר כשהוא בכלי חייב כנ"ל והמ"מ משוה יבלת לצפורן א"כ ע"כ גם בצפורן חייב בכלי אפי' לאחרים כנ"ל וכ' הט"ז כו' דהא אפשר בניקור ר"ל דמצד הדין סגי בניקור הצואה שתחת הצפורן שחוצץ אלא שהחמירו כמ"ש הש"ך דא"א לנקרן יפה שלא ישאר מעט צואה כמבואר שם אין טעם זה כדאי להתיר אמירה לגוי לחתכ' וכמ"ש בי"ד סי קפ"א דגם הניקף שהקיפו ראשו וגלחו פאותיו חייב כמו המקיף והיינו אם הניקף מטה ראשו לצד המקיף דמסייע יש בו ממש: ג׳ דמסייע א"ב ממש ר"ל דדוק' ניקף קתני מתני' דחייב כמו המקיף מסי' משום דכ' לא תקיפו לשון רבים לכלול המקיף וגם הניקף אלא דפריך הש"ס ניהו דאסר רחמנ' גם לניקף מ"מ למה יתחייב הניקף הא לא עביד מידי והוי לאו שאין בו מעשה ועל זה משני הואיל וסייע בהטיית הראש מקרי יש בו מעשה והיינו דוקא גבי ניקף דכבר רבי' קרא לאיסור' מהני' הסיוע לחשבו לאו שי"ב מעשה אבל אי לא רבי' קרא לניקף מסבר' ל"ה אוסרי' לניקף כ"ש לחייבו אע"ג דמסייע אין בו ממש ולכן בחתיכ' צפורן בשבת דליכ' קרא אמרי' מסייע אין בו ממש: ד׳ כמ"ש התוס' שם (ד' צ"ד ע"ב) ד"ה אבל בכלי ד"ה חייב וז"ל התו' היינו כר"י דמחייב במלאכה שאין צ"ל עכ"ל התוס' וא"כ לפ"ז אפי עשאו ישראל לדעת הטור דפוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור לא הוי רק שבות אם לא שצריך לצפורני' לדבר מה: ה׳ מ"מ אם אפשר ליטלו ביד ר"ל שהגוי יטלן ביד הוי שבות דשבות עדיף משיחתכ' הגוי בכלי: ו׳ ועמ"ש ס"ס ש"ג בשם הריב"ש אפשר כוון בזה לישב קושי' הנ"ה על הטור דפסק מלאכה שאצ"ל פטור ואפ"ה כ' בסי' שכ"ח סל"א צפורן שפרשה אבל לא רוב' נטלו ביד פטור אבל בכלי חייב ואמאי הא הוי מלאכה שאצ"ל ודוחק לו' דהטור חולק על התו' הנ"ל דהא דברי התוס' ברורי' והשכל מחייבן אע"כ דהטור בסי' שכ"א לא נחי' לענין מלאכה שאצ"ל ונ"מ דבכלי חייב אם היה צריך לצפורן דהוי מלאכה שצ"ל עכת"ד וכדי ליישב בזה כ' מ"א עמ"ש סי' ש"ג בשם הריב"ש דלדידיה משמע דבנטילת צפורן אפי' א"צ לצפורן מ"מ חייב אפי' לר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל דהא נטילת צפורני' הוי תולד' דגוזז ובגוזז חייב אפי' א"צ לצמר דהא כל מלאכות ממשכן ילפי' ובמשכן הוי גוזזים עורות תחשים אע"ג שלא היו צריכים לצמר כלל וא"כ י"ל דהטור חולק על התו' וס"ל כריב"ש אף שדברי התו' השכל מחייבן מ"מ גם דברי הריב"ש הם דברי טעם: ז׳ אבל שבות ממש ר"ל דהישראלי' עצמ' תטלן בידיה דלא הוי רק חד שבות אסור: ח׳ כמ"ש ס"ס שכ"ו דאסור לטבול כו' דהיינו המ"א הבי' בסי' שכ"ו סק"ח בשם הרב"י שכ' בשם הכלבו לאסור הטבילה בשבת משום סחיט' שער ואע"ג דקיי"ל אין סחיט' בשער וליכ' רק שבות אם יסחטן מ"מ אסור וניהו דלא קי"ל כוותי' בזה היינו משום דאינו ודאי שיסחט השער אלא יש לגזור שמא יסחטן אפי' יסחטן ליכ' רק שבות לכן מותר אבל אי הוי ידעינן דודאי יסחטן הוי אסור אע"ג דליכא רק שבות וה"מ מ"א להבי' ראי' מסי' ש"ז דאסור חד שבות אלא רצה להקשות מטביל' גופ'. ולומר לגוי לעשות דאוריית' דהיינו שהגוי יחתכם בכלי דמ"מ אינו אלא שבות דאמירה לגוי וניהו דכבר כ' דאין להתיר לישראל שבות דהיינו שהאשה תחתכם ותטלן בידיה היינו משום דהו' שבות חמור ונקט בש"ס שבות דאית בי' מעשה מ"מ ס"ד לומר לגוי שיעשה מלאכה דליכ' רק שבות דאמירה לגוי והוא שבות קל ונקר' בש"ס שבות דלית ביה מעשה זה הותר קמ"ל דגם זה אסור: ט׳ כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז משום דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה אלא משום מצות עונה ולכן בקל דחינן לה גם צ"ע אם יש להתיר בניקור מלבד שמא לא תנקרם יפה וישאר שם מעט טיט וצוא' גם יש לחוש לדברי הראב"ד שהביא הש"ך ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"ה שכ' שהצפורן גופיה חוצץ וז"ל צריכ' לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתיד' לטלן חייצי השתא עכ"ל: י׳ להתיר בנקור מ"מ מותר לו' לגוי לחתכ' כצ"ל ור"ל ניהו דעד עתה כ' שהגוי תטלן ביד דהוי שבות דשבות וסוף דבריו כעת שוי' נפשי' הדרנ' ומסיק דאדרב' עדיף לו' לגוי לחתכם דהיינו בכלי. דהא כו' מלאכה שאצ"ל פטור וא"כ א"ת לגוי לחתכן בכלי הוה שבות דשבות וסומכים ג"כ ע"ד התו' דחולקים על הריב"ש דגם בגוזז בעינן צריכה לגופה: י״א ועבי"ד סי' ש"ץ דא"א כו' ר"ל בא לישב דברי עצמו שכ' דמותר לו' לגוי לחתכן בכלי ולסמוך ע"ד הטור והתו' דלדידהו הוי כה"ג שבות דשבות אדרב' אי נאמר לגוי ליטול בשיניה או בידי' עדיף טפי דזה ודאי הוי שבות דשבות לכ"ע לזה הביא ראיה מי"ד ס"ם ש"ץ דא"א ליטלן יפה בשני' גם מבואר שם דא"א ליטלן יפה בידיה לכן טוב יותר שיחתכן הגוי בסכין לסמוך ע"ד הטור בתוס' כנ"ל: י״ב וגם בהל' שמחות כו' ע' בסי' קצ"ח בט"ז: ש״מ:ג׳תנ״ב א׳ (ס"ק ב') שתי שערות כו' הע"ש כ' שני דינים כו' כ' בס' ת"ש בס"ס של"ט שדברים הללו הועתקו במ"א שלא במקומו וראוי להיות בס"ס של"ט דשם כ' בע"ש שני דינים א' בשם ריב"ש דאין לפדות הבן בשבת והוא מפורש בש"ע סי' של"ט סע"ד ודין שני בשם א"ז הבחורים המצפצפים בפיהם וקוראים לחבריהם מותר והוא מפורש בש"ע ר"ס של"ח וסיים וז"ל ומכאן מודעה רבה שיש במ"א ט"ס בהרבה מקומות כמ"ש בתשובת חות יאיר בצוואת ר"י חסיד מפראג כו' עכ"ל: ש״מ:ג׳תנ״ג א׳ (ס"ק ג') לחתוך כו' אם היא לחה אבל אם היא יבשה מבואר בעירובין דף ק"ג דליכא איסור דאורייתא בכלי דאפרוכי מפריך ומ"מ אפי' ביבשה איכא איסור דרבנן אפי' ביד: ב׳ מן השלח ר"ל גוזז מן העור כשהי' מופשטת מן הבהמה וכ' הט"ז בסי' של"ז אם תלש אדם מעור אדם עצמו הוי כתולש מן הקרקע ע"ש בסי' של"ו דאין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך כצ"ל וכ"ה ברמב"ם וכ' המ"מ שהוא ממה דאי' במסכת שבת דף ע"ד ע"ב אר"י הטוה צמר מע"ג בהמה בשבת חייב ג' חטאות משום גוזז ומשום מנפץ ומשום טויה ר' כהנא אמר אין דרך טויה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך גזיזה בכך ופסק כרב כהנא: ג׳ ומשמע דתולש כו' מדנקט גבי בהמה גוזז ולא נקט גם תולש כמ"ש גבי עוף משמע דבבהמה פטור על התלישה וע"ז כ' ע' סי' תצ"ח שכ' בשם הרא"ש דמ"מ חייב בתולש מן הבהמה משום עוקר דבר מגדולו. ע"ש במ"א ס"ק כ"ג ובבכורות: ש״מ:ג׳תנ״ד א׳ (ס"ק ד) שעוה ואפי' נטף כו' וכ' הב"ח אי מסלק השעוה מאות א' יש בו איסור דרבנן ואי מסלק משתי אותיות חייב דהסילוק מקרי כתיבה דהא כ"ז שלא סלקא א"א לקרות האות וכ' בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ה שלפי דברי הב"ח אם נמצא כה"ג בס"ת אותיות מכוסים בשעוה שנטף עליהם אסור לקרות בה דהוי הס"ת חסר אותן האותיו' דהא חשיב סילק השעוה לכתיבה וע"כ ס"ל דקודם הסילוק הוי כאלו לא נכתב אותן האותיו' והמעיל צדקה כ' דאינו נראה בעיניו לחייבו כה"ג משום כות' דלא מצינו כה"ג במשכן האם נא' אם חלק מס"ת כרוך וקשר בקשר של קיימא ואפי' בשבת דאסור לפתוח ולהתיר הקשר האם נימא שאסור לקרות בחלק הס"ת במגולה משום דאותו שקשור הוי כמחוק או אם מתיר הקשר הלז בשבת ולא התרו בו משום התרת קשר אלא משום כות' אם נימא שיהי' חייב ודאי לא מסתבר מלתא וה"ה אם מסלק השעוה מהאותיות אין חייב משום כותב ועוד כ' דרוב ס"ת שלנו מלאים נטיפות שעוה ויהי' פסולין לקרות בהן אלא שדברי הב"ח נובעים מתוספתא שהביא הרא"ש פ' כלל גדול ובאמת אין פי' התוס' כמו שהבין הב"ח לכן גם הדין הנ"ל שהוציא משם ליתא. וזה לשון התוספ' נפל הדיו על הספ' ומחקו שעוה על הפנקס ומחקו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב עכ"ל והבין הב"ח דבשעוה על הפנקס הטעם משום כותב ובתשובת מעיל צדקה הנ"ל כ' דאין לשון התוספתא משמע כן ועוד למה חלק ספר ופנקס לערבינהו וליתנהו נפל דיו או שעוה על הספר או פנקס ומחקו כו' ועוד מהכרח סברות הנ"ל א"ו דאין זה כוונות הברייתא אלא מ"ש התוספתא שעוה ועל הפנקס (ר"ל כמ"ש רש"י על ב' דפי פנקס) שהיה להם לוחות ממורחים בשעוה והיה רושמים עליהם ולאחר שהי' כלו כתובה החליקו השעו' שעל הלוח וחזרו לכתוב עליו וחיובו משום ממרח שהוא תולדה דממחק ולא משום מוחק כדי לכתוב שתי אותיות: ב׳ ומ"מ (ר"ל אע"ג דחיובו משום ממרח ולא משום כותב) בעי' כשיעור ב' אותיות לחייבו חטאת דכל חיובי שבת בעי' מלאכה ראוי לדבר מה כו' אבל משום סילוק השעו' ועי"ז נמצא הכת' מתחתיו לא ולכן הכשיר אם נטף שעו' בס"ת על מקום שאינו מפ' השבוע אבל אם הנטיפ' היא על מקום שצריכי' לקרות אז א"א דהוי כקור' ע"פ ואם רשאי לסלקו זה תליא במחלוקותו עם הב"ח דלהב"ח אסור ולדעת תשובת מעיל צדקה מותר: ג׳ אעפ"כ נראה דלא מלאו לבו לסמוך על דעתו להתיר לסלקו (ואני לא הבנתי דאם חשש לדעת הב"ח א"כ אפי' הנטיפה שלא במקום הקריאה יש לפסול לקרות בה דהא לדעת הב"ח הוי כאלו נמחקו האותיות שתחת השעוה) וסיים עוד וז"ל ואפשר דרשאים לפספסו בקלף עד שיסתלק מע"ג כ' ובנייר יש להחמיר שמן הנייר מסתלק הכ' עם השעוה וה"ל מוחק ממש ואסור עכ"ל אח"ז ראיתי בש"ע עם באר היטב שכ' פה ובסי' קמ"ג הביא בשם תשו' שבות יעקב חלק ב' להקל בזה אבל אין התשוב' ת"י לעיין בו: ש״מ:ג׳תנ״ה א׳ (ס"ק ה) אסור כו' ומותר ליתנו לתינוק כו' וז"ל המרדכי כי ליכא אסורא דאורייתא כו' מיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוקת אין לחוש דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוים להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים עכ"ל וא"כ לפימ"ש מ"א בסי' שמ"ג ס"ק ג' כה"ג מקרי ספינן ליה בידים ואסו'. וע' שם מ"ש מ"א בשם הר"ן והרשב"א: ש״מ:ג׳תנ״ו א׳ (ס"ק ו) כמין אותיות כו' וכ' בתשובת רמ"א כו' מותר לפותחו כו' והביא ראיה מדאמרי' פ' הבונה הכותב על שני לוחי פנקס ונהגין זה עם זה חייב. ופרש"י החנוני' יש להם לוחות טוחי בשעוה ורושמים עליהם כנ"ל אם נהגין ונקרין זה עם זה כגון שכ' על שני שפתי הלוחות סמוכים זה לזה חייב: ב׳ ומעתה יש לדייק למה תני הכותב ליתני רבותא טפי אפי' היו כתובי' כבר על שפתי הלוחות אם פותח או נועל הפנקס חייב דהוי כותב או מוחק א"ו דאין זה קרוי כתיב' ולא מחיק' וא"ל ניהו דמוכח דלית בזה חיוב מן התורה אבל מ"מ איסור דרבנן איכא. דא"כ בסיפ' דקתני על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור דהאי דינא דבאין נהגין שיהי' פטור אבל אסור כבר אשמעי' שם בברייתא בבא אחרת טפי ה"ל לאשמועי' אם הכתובים כבר על שפתי הלוחות אלא שרחוקים זה מזה והוא נועל ועי"ז מקרבן דפטור אבל אסור א"ו דכה"ג אפי' לכתחלה מותר ועוד הביא ראיה ממ"ש כ' אות א' בטבריא ואחד בצפורי הובא ראי' זו גם בט"ז ס"ק ב' וע' עוד שם שהאריך: ג׳ ובלבוש כ' שהוא קרוב כו' ולאו דוקא כשכתב עליהן אותיות ה"ה אם רשומים ציורים כמ"ש מ"א תחלת ס"ק זה: ש״מ:ג׳תנ״ז א׳ (ס"ק ז) במשקין כו' הכותב על בשרו כו' דומה לכתב שנמחק ר"ל דהא מה שכותב על בשרו כותב על דבר המתקיים מצד עצמו דהא כותב ע"ג עור אע"פ שדבר אחר דהיינו החמימות גורם שאינו מתקיים מ"מ נקרא כותב ע"ג דבר המתקיים מידי דהוי אכותב על עור ממש שעכ"פ ברוב ימים ע"י יושנו יתמחק ואפ"ה חייב: ב׳ סקרא ע"ג דיו פטור דהוי מקלקל. אלא על הכתב. והא בכתב אין קלקל והוא כתיקונו: ג׳ חי"ת וכ' ב' זייני"ן כ' שתי אותיות כו' כצ"ל ותיבת חייב מ"ש אחר תיבת ב' זיינ"ן הוא טעות הדפוס וכה"ג פטור וכ"ה בהרמב"ם ע"ש. שנוטל גג החי"ת ונעשו ב' זייני"ן צ"ל דתחל' כ' שני זיינ"ן וכ' עליהן תגין כדין שעטנ"ז ג"ץ הצריכים תג"ן ואח"כ טעה וכ' עליו חטוטרת ונעש' חית א"כ כשנוטל החטוטרות נשאר שני זיינין עם התגין כדינן ולכן חייב. אבל אם כ' תחל' ב' הזייני"ן בלי תגין כדין ב' זיינין של חי"ת אע"פ שנטל אח"כ החטוטרת נשארו שני זייני"ן מ"מ פטור דהא חסרים התגין וכמ"ש מ"א ס"ק י': ש״מ:ג׳תנ״ח א׳ (ס"ק ח) מותר כו' לראות אומנות בשבת כו' וכ"ה להדיא בגמ' דק"ג ע"א דא' רשב"ג המכה בקורנס על הסדין חייב ופריך מאי קעביד רבה ור"י דאמרו תרווייהו מפני שמאמן את ידו קשו בה בני רחבה אלא מעתה חזו אומנת' בשבת' וגמר ה"נ דמחייב אלא אביי ורבא דאמרי כו' ע"כ: ש״מ:ג׳ת״ס א׳ (סק"י) שאין כו' וב"ח אוסר אפי' בקלף אף על גב דאיכא תרתי לריעותא חדא שאינו דבר המתקיים ועוד רושם אחד ליכא איסור תורה כמו כותב אות א' מ"מ אסור ועי' בט"ז: ב׳ משמע בגיטין אם תוחב (ע"כ ר"ל לא ע"י תפיר' אלא שמתוקן הבגד שאפשר לתחוב שם האותיות מה שקורין שרוי"ף כו') וא"כ אפשר דאסור. הקש' בספר ת"ש דאדרבא בגיטין משמע דלא הוי כ' דאי' שם אין העבד יוצא לחירות בכ' שע"ג כיפה ואנדוכתדי ופרש"י הם תכשיטים ואם רקמו עליהן אותיות גט שחרור אינו כ' לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובים עכ"ל הרי משמע דאינו כ' וכ' לתרץ דאפשר דמ"א מיירי דתחוב גם באמצע ולכן מיקרי כ' וסיים בספר ת"ש בעצמו על דברי מ"א וא"כ סתם במקום שה"ל לפרש עכ"ל ולענ"ד גם אין סברא לחלק בין תחוב משני צדדים או תחוב מג' צדדים דהיינו שתחוב גם באמצע ולענ"ד בלא"ה לק"מ דודאי אין ראיה משם להיפך ממ"ש מ"א דהא לענין עבד ל"מ כ' דהתם טעמ' אחריני איכא דאיתא התם האומר לאשתו ה"ז גיטך והנייר שלי אינ' מגורשת ופרש"י כיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר וה"ה בגט שחרור דהא דיניהם שוה ולפ"ז אם נתן לה גט וא"ל ע"מ שהנייר שלי אע"פ שנתן לה בשעת נתינת הגט חתיכת קלף גדול באורך ורוחב הגט מ"מ אינה מגורשת דמ"מ אותיות הגט פורחים באויר ובעינן וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וזה כוונת רש"י במ"ש רש"י בכותב ע"ג אנדוכתרי לפי שאינו כתוב וקבוע כו' והוי כאלו אותיות פורחות באויר דלא מהני דהוי כאלו אמר ע"מ שהנייר שלי ונותן לו נייר אחר כנ"ל דמ"מ אותיות הגט פורחי' באויר והאי טעמא לא שייך לענין כתיבת שבת דעכ"פ דבר המתקיים הוא ובזה לא נסתפק מ"א מעולם דאין לדמות גט ושבת לענין זה ולא הוצרך מ"א לראיה כ"א דס"ד דלא מיקרי כ' אלא הרוש' בדיו וסממנים ורושם אותיות או צורה או רשמים אבל כשהאותיות הן של כסף וגם האות עשוי כבר אלא שהיא מחבר האותיות על דבר אחר כה"ג ס"ד דל"מ כ' לזה כ' דמשמע מגיטין דמקרי כ' והיינו מדהוצרך רש"י לתת טעם לפי שאינו כ' וקבוע כו' ת"ל דאינו כ' כלל כנ"ל אע"כ דעכ"פ כ' מיקרי אלא דהתם הוי כאלו האותיות פורחות באויר וזה לא שייך לענין שבת כנ"ל וא"ש ולפי שאין זה הכרח גמור דאפשר רש"י חד מתרי טעמי נקט לכן כ' מ"א וא"כ אפשר דאסור כו': ג׳ כ' בה"מ כו' וכ"מ מל' רמ"א שם דעל מ"ש בסי' ש"ו מותר לקנות בית בשבת מן הגוי בא"י וכתב בערכאות שלהן בשבת וכ' רמ"א ע"ז וז"ל בכ' שלהן דאינו אסור רק מדרבנן עכ"ל וע"כ ר"ל שכ' שלהן אפי' כתבו ישראל אינו רק מדרבנן ועכשיו כשיאמר לגוי ה"ל שבות דשבות דאי ס"ל דהכת' הוי דאורייתא ומ"ש דאינו אסור רק מדרבנן ר"ל דאמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא אינו אלא מדרבנן דא"כ למה התנה רמ"א שיהיה כ' שלהן דמה לי כ' שלהן או שלנו לענין אמירה לגוי: ד׳ פי' שאומר כו' זה קאי על דברי הגמ' דלעיל דמ"ש בכ' גלחות ואעפ"כ לא יכתב ישראל כ"א אומר לגוי לכתוב: ה׳ כדאמרי' בהבונה הא דבעי זיוני דאי' התם נתכוין לכתוב אות א' ועלה בידו שתים חייב ופריך והתנן נתכוין לכתוב חי"ת וכ' שני זייני"ן פטור ומשני הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ר"ל דבמשנה דקתני נתכוין לכתוב חי"ת ועלה בידו ב' זייני"ן דפטור משום דמחוסר זיון ותגין דהא תחלה כ' אשני זייני"ן כדי לכתוב חי"ת ושני זייני"ן של חי"ת אין צריכים זיון וע"כ כתבן בלי זיון ותגין לכן כשעלה בידו ב' זייני"ן דהיינו שלא עשה החטוטרת ע"ג ונשארו השני זייני"ן פטור דלא נחשב כותב שני אותיות דהא זיי"ן צריך תג דהוא משעטנ"ז ג"ץ והם חסרים תגין אבל בברייתא דתני חייב מיירי באותיות שאין צריך זיון כגון א' או ב' דהוויין אותיות גמורות ולכן חייב הרי מוכח דאותיות שעטנ"ז ג"ץ אם חסרים זיון לא מיקרי כ': ו׳ נלקח מכתב אשורית ע"ל בסי' שנ"ד במ"א ס"ק י"ז. בא"ע סי' קכ"ו וע"ש בב"ש: ז׳ ואפשר דפליג על הרמב"ם כי ר"ל הג"מ שהבי' לעיל דס"ל כ' גלחת או כתיבה דקה ל"מ כ' פליג על הרמב"ם דמחייב אפי' סממניות: ש״מ:ג׳תס״א א׳ (סקי"א) חוט כשקשר כו' ר"ל ע"ג שני תפירות אף על גב דבלי קשירה לא היה חייב על התפירה דהוי דבר שאינו מתקיים ואינו מחייב על התפירה כ"א ע"י הקשירה מ"מ חייב על הקשירה ג"כ והיינו כדעת הר"ע מברטנורה: ב׳ דהר"ן כ' על מאי דמסיק הש"ס אהא דתנן התופר שני תפירות דחייב. והא אינו מתקיים ומשני כשקשר וכת' הר"ן דמזה הוכיח הרא"ם למה לא יתחייב התופר גם משום קושר אע"כ אינו חייב על קשירה כ"א בעשה שני קשרים זה ע"ג זה ובתופר שתי תפירות סגי בקשר א' עכת"ד אבל הר"ע מברטנורה כ' על התופר ב' תפירות וקשרן ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר אלא דבמשנה פ' כלל גדול דחשב ל"ט מלאכות ואתי מנינא לאשמועי' דאם עשו כלם בהעלם אחד חייב ל"ט חטאת אע"ג דבכללן הוי תופר וחייב עליה שתים מ"מ לא חשבה אלא חדא דהא כבר חשיב קשירה בפ"ע ועל שני קשירות בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ולכן ליכא יותר מל"ט חטאות וע"ש בתי"ט פרק ז' משנה ג' ד"ה אבות מלאכות: ש״מ:ג׳תס״ג א׳ (סקי"ג) בעיגול ואז אפי' חוט כו' אולם משמע שם דוקא אם המחט מיוחד לכך ומניחה שם לעולם וז"ל וגם מפני המחט שהיא נקובה אין איסור כיון שהיא מחוברת בפתיל והפתיל בבגד ואין נפרד ממנו לעולם וסיים עוד הש"ל וז"ל ודוקא אם יש נקבים מותר אבל לתפור חוט א' בבתי ידיו וכשפושטו מרחיבו וכשלובשו מותחו ומהדק בתי ידיו תפירה היא זאת דמה לי תפירה יום א' ומ"ל תפירה עולמית עכ"ל וע' בד"מ מ"ש בשם הגהות מרדכי ע"ז: ש״מ:ג׳תס״ה א׳ (סקט"ו) שדומה כו' למה פסק כאביי דאיתא בשבת דף ע"ג אמר רבא האי מאן דמקבץ מלח ממלחתא (היינו באותו מקום שנעשה שם מי הים מלח) חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע ופסקו כאביי אלא דהטור ס"ל דמודה אביי דמכל מקום אסורה איכא ולא פליג על רבא דאמר חייב. גרס רבה כו' דהא רבא גופיה כו' ואם כן יהיו דברי רבא סותרים זה את זה דס"ל למ"א דעימור ודישה חד דינא א"ל ורבא סבירא ליה אין דישה אלא בג"ק: ב׳ דאיתא דף ע"ה ת"ר הצד חלזון ופוצעו (פרש"י דחקו בידו שיצא דמו) אינו חייב אלא א' והיינו משום צידה ר"י מחייב שתים משום צידה ומשום פציעה שהיה ר"י אומר פציעה בכלל דישה א"ל אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישא אלא בגדולי קרקע וסתמא הלכה כרבנן נגד ר"י ומ"ש דרבא ס"ל אין דישה כו' היינו משום דרבא מפרש טעמייהו דרבנן משום אין דישה כו' ואביי אפשר סבירא ליה טעמא אחריני לרבנן. ולכן פסק כוותייה ר"ל ליישב קושית הע"ש הנ"ל למה פסק כאביי משום דאביי ורבא תרווייהו ס"ל אין עימור ודישה אלא בגידולי קרקע. אע"ג דרבה לא סבירא ליה הכי מ"מ כיון דאביי ורבא מסכימים. ה"ל רבה יחיד לגבייהו והלכה כרבים: ג׳ וכ' המ"מ גם כן כו' אינו מביא ראי' מהמ"מ כ"א שיש לגרוס רבה אבל מ"א כ' תירוץ אחר לקושית הע"ש הנ"ל ממ"ש המ"מ דהמ"מ כ' הטעם דפסק כאביי דאביי הוי בתרא נגד רבה והלכה כבתראי: ד׳ א' מסימני הלכות כו' דהע"ש ר"ל קו' עצמו הנ"ל למה פסק כאביי ולזה תי' דעימור הוא מסימני הנ"ל ר"ל דקי"ל ביע"ל קג"ם הלכה כאביי נגד רבא וס"ל דהעיי"ן מיע"ל קג"ם רומז לעימור וע"ז כ' מ"א ע' בב"ק כו ר"ל דשם מוכח דעיי"ן מיע"ל קג"ם רומז לעד זומם דפליגי שם בב"ק אביי ורבא אי נפסל למפרע ע"ש: ש״מ:ג׳תס״ו א׳ (סקט"ז) המקבץ כו' ודוקא כו' כדאמרי' בביצה כו' כ"ה לשון הכ"מ אבל לא הראה מקומו בביצה אולם התו' כ' בביצה דף ל"א אהא דתנן מביאים עצים מן השדה מן המכונס אבל לא מן המפוזר משום דהוי מוקצה ומן הקרפוף אפי' מן המפוזר דהוי מוכן וכתבו התוס' ד"ה מן הקרפוף וז"ל דלא שייך עימור אלא במקום שגדילי' שם כדמוכח פ' כלל גדול עכ"ל ואפשר ראייתם מדא"ר פ' כלל גדול האי מאן דמקבץ מלח ממלחת' כנ"ל ומדייק ממלחת' דהיינו מקום שנעשה המלח משמע דוקא באותו מקום דהוי מקום גדילתו אז חייב משום מעמר: ש״מ:ג׳תס״ז א׳ (סקי"ז) או שנקב כו' כמ"ש ס"ס שי"ט במ"א שם ס"ק י"ח בשם הרמב"ם:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א