סימן שמג – דיני קטן בשבת
א קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת, א אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ, אֲבָל ב אָבִיו מְצֻוֶּה לִגְעֹר בּוֹ לְהַפְרִישׁוֹ { מֵאִסּוּר } ג { דְּאוֹרַיְיתָא; } וּלְהַאֲכִילוֹ ד בְּיָדַיִם, אָסוּר אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים; וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּמוֹעֵד וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵם מִשּׁוּם שְׁבוּת. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בְּקָטָן דְּלֹא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אֲבָל הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ צְרִיכִים לְהַפְרִישׁוֹ } (תוס' פֶּרֶק כ"כ). { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שַׁיָּךְ חִנּוּךְ לְבֵית דִּין, אֶלָּא לְאָב בִּלְבַד } (בֵּית יוֹסֵף), { וְקָטָן שֶׁהִכָּה לְאָבִיו אוֹ עָבַר שְׁאָר עֲבֵרוֹת בְּקַטְנוּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ תְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּגְדַּל, מִכָּל מָקוֹם טוֹב לוֹ שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֵיזֶה דָּבָר } ה { לִתְשׁוּבָה וּלְכַפָּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר קֹדֶם שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּר עֳנָשִׁין } (פִּסְקֵי מהרא"י סי' ס"ב).
באר היטב – סימן שמג – דיני קטן בשבת
א א אין. ומלתא דנפיק מיניה חורבה כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו ר"ן פ"ג דר"ה. וכתב הב"ח דגבי טומאה מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך. אבל דעת רמ"א בי"ד סימן שע"ג דאין מצווין להפרישו וכ"ד רוב הפוסקים ופשטא דגמרא. מ"א וט"ז ע"ש: ב אביו. אבל אמו אינה מצווה להפרישו וכ"ה בנזיר דף כ"ט ומשמע שם דאין מחויב לחנך בתו ע"ש. ובתוס' שם הקשו מ"ש דביה"כ מחויב לחנך בתו ע"ש. ואפשר דכל המצות דמי ליוה"כ וצריך לחנכם וכ"ה בילקוט אמור דף קע"ח. מ"א: ג דאורייתא. ובאמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאיתא בסימן ק"ו (ס"ב) [ס"א] ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו. ב"י ע"ש ועיין ט"ז. וכתב באו"ה דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה לית לן בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עכ"ל. ועיין ביו"ד סימן פ"א סס"ז דמ"מ מזיק לתינוק וכתב הש"ך בי"ד סימן שע"ב בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא שמא הוא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש. וצ"ע דבלא"ה מותר דטהרה בלועה אינה מטמאה וצ"ע. מ"א ע"ש: ד בידים. ואיתא ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו כ"ש דבר טמא דחזיא לאוכליה בעיניה וכ"כ בהגה שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך כדאיתא בב"ב דף כ' קטן שלא הגיע לחינוך ושתית המים היזק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואח"כ היין ראנ"ח ח"א קי"ב ונ"ל דאם היין אינו חזק שיפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו. מ"א. כתב רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור. עכ"ל. ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגים בפסח שמצוים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל או ישתה ממנו אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנה לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל. ועמ"ש בסימן ת"נ ס"ק י"א ועיין מ"א: ה לתשובה. קטן שגנב או שמזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה אבל אין צריך לשלם אם אין הגניבה בעין ב"ח ועיין ט"ז ובספר חסידים סימן תרצ"ב:
מגן אברהם שמ״ג – סימן שמג – דיני קטן בשבת
א׳ ומלתא דנפיק מיניה חורב' כגון תקיע' שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו (ר"ן פ"ג דר"ה) וכתב הב"ח דגבי טומאה מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך אבל דעת רמ"א בי"ד סי' שע"ג דאין מצווין להפרישו וכ"ד רוב הפוסקים ופשטא דגמרא: אביו מצווה. אבל אמו אינה מצווה וכ"ה בנזיר דף כ"ט ובת"ה סי' צ"ד ומעשה דהילני בסוכה דף ב' שהושיבה בניה בסוכה ע"ש היא החמירה על עצמה (תשו' מהר"מ ד"ק סי' ר') עסי' תרי"ו ומשמע בנזיר דאין מחויב לחנך בתו ע"ש ובתו' בנזיר הקשו מ"ש דבי"ה מחויב לחנך בתו ע"ש ואפשר דכל המצות דמי לי"ה וצריך לחנכם וכן הובא בילקוט אמור דף קע"ח ע"ג: ב׳ מאיסור דאורייתא. באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאי' בסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו (ב"י רסי' זה) וכתב באו"ה שמ"ח דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עד כאן לשונו ועבי"ד סימן פ"א סס"ז דמכל מקום מזיק לתינוק וכ' הש"ך בי"ד סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וב"י סי' זה עכ"ל וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום אבל אוהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י סי' שס"ט בהדיא בשם הרמב"ם פי"ב וכ"מ בת"ה דף ל"ד ע"ב וכ"מ ביבמות סוף דף ק"ג בתוס' ובנדה ספ"ז ובסוכה דף י"ח וכ"מ בל' המשניות באהלות גם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב"י פלוגתא בזה וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים ומ"מ כתב הש"ך בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא שמא הוא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש וצ"ע דבלא"ה מותר דטומאה בלועה אינה מטמאה כדאיתא משנה ה' פ"ו דאהלות ובחולין פ"ד וכ"פ הרמב"ם סוף ה' טומאת מת דלא כר"ע וכ"ד הראב"ד וצ"ע: ג׳ ולהאכילו בידים. ואי' ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו וכ"ש דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה וכ"כ בהג"א שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים וע' סי' רס"ז ס"ז ושס"ב ס"ז אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך כדאיתא בב"ב דף כ': קטן שלא הגיע לחינוך ושתיית המים היזק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואחר כך היין (ראב"ח ח"א קי"ב) ונ"ל דאם היין אינו חזק ויפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו: כתב רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור עכ"ל ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ והרשב"א בתשובה כתב דמידי דצריך לתינוק כגון אכילה בי"ה מאכילין אותו בידים אבל מידי דלא צריך ליה לא דהא אסור לינק אחר כ"ד חודש ואף שאמרה להלכה ולא למעשה הר"ן כתבה סתם למעשה וא"כ אם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מהעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמי' יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סי' ת"מ אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנו לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל עסי' תס"ו, וכ' עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצו' ספי' ליה בידי' כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התו' בפסחי' דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אף על פי שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה ועמ"ש סי' רס"ט די"א דמ"ע מותר להאכילו בידים כגון ליתן לו לשתות קודם קידוש אבל הא פשיטא דמ"מ מחויב לחנכם במ"ע כגון לעשות להם קידוש וכיוצא בזה כ"מ בת"ה סימן צ"ד והחינוך כל חד לפום חורפיה היודע להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין חייב בתפילין היודע מענין שבת חייב בקידוש וכן כל כיוצא בזה: ד׳ טוב לו שיקבל. והכי אמרינן בסנהדרין ד' נ"ה ע"ב תקלה איכא קלון ליכא ע"ש ובדבר שבממון עבח"מ סימן שנ"ט ובס"ח סי' תרצ"ב:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שמ״ג
א׳ מאיסור דאורייתא. כתב זה ע"פ תי' ב"י בהרמב"ם דהיינו שהרמב"ם כתב באיסור דרבנן אין ב"ד מצורן להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו והקשה הטור דבגמרא משמע אפילו איסור דאורייתא ותי' ב"י בשם חמיו דהא דנקט רמב"ם איסור דרבנן היינו משום סיפא דאין ממחין ביד אביו הא בדאורייתא ב"ד ממחין ביד אביו ועל פי זה כתב רמ"א כאן דדוקא מאיסור דאורייתא ול"נ דדוקא לענין שיצטרך ב"ד למחות ביד אביו מחלק ב"י כן אבל לענין אב עצמו דנקט הש"ע ודאי צריך הוא לגעור בו אפילו באיסור דרבנן וכ"כ ב"י בסמוך וז"ל וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפי' בדברים שהן משום שבות עכ"ל: הב"י הביא כאן מ"ש הטור בי"ד סימן שע"ג לענין טומאת מת שאביו צריך להפרישו וכתב ב"י טעמו דאע"ג דבפ' חרש משמע דדוקא לענין דלא לטמאתו בידים אמרינן שצריך להזהיר הגדולים על הקטנים היינו מקמי דידעינן הג' למודים דהיינו טומאה ודם ושרצים אבל אחר שנתגלו לנו ה"ל תרי כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ואע"ג דעביד בגמרא צריכותא הוא לאו דוקא דא"כ לכתוב רחמנא נבילה וטומא' כו' ותימא ע"ז דאם הצריכותא לאו דוקא וה"ל ב' כתובי' ואין מלמדין ג"כ קשה לכתוב רחמנא נבילה וחד מנייהו ולא יהי' לנו צריכותא ונצרך לו' דה"ל ב' כתובים כו' אלא ע"כ דאין זה קושיא כלל דלכתוב חד משאר איסורים דלא הוזכרו לענין זה אלא אנו צריכים לתרץ מה דקשה לא לכתוב חד מנייהו ממה שזכרה התורה ועוד הביא ב"י בשם מהרא"מ דהקשה לא לכתוב שרצים ותיתי במה הצד מטומאה ודם אלא הצריכותא לאו דוקא וזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה כאן צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא הי' ויוצא לנו מזה נפקותא גדולה לענין מלמדין ונלע"ד דודאי הצריכותא דוקא היא ויש כאן פירכא על מה הצד דהא בטומאת מת אשכחן נמי פעמים דמביא לידי כרת כגון אם נכנס למקדש וקדשיו ע"כ הוה פירכא דהא על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא וכאן הוה פירכא חשובה אף ע"ג דאינה חשובה כמו הפירכא דפרכינן בגמר' מ"מ ג"ז הוא פירכא טובה אלא ברור היא דהאי צריכותא הוא דוקא ואין כאן ב' כתובים הבאים כא' כלל דאל"כ היה לו לתלמוד לתרץ כן והנלע"ד לפ' דברי הטור בדרך זה דז"ל שם כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר על הקטנים מלטמאות וכ' הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שאבי הבן מצווה לחנכו בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכ"מ הל' שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות עכ"ל וזה ודאי קשה מאי למד הטור מן משמעות הל' של הדרשה אחר שבגמר' פירשוהו דלא לטמאות בידים דוקא ע"כ נלע"ד דל' להזהיר הגדולים כו' יש משמעו' דלא קאי רק על הב"ד ואפי' הם ישראלים ובזה אמרו בגמ' דהאזהר' היתה על טומאה בידים דוקא והיינו הב"ד אבל על אביו לא היתה שום אזהרה מן התורה רק מצד החינוך ראוי לחנכו כמו שסיים לחנכו בקדוש' והקדושה היא אינה מצד חיוב דאורייתא אלא מדרבנן וזו היא דעת הרמב"ם וטור חולק ואומר דעכ"פ האי אמור ואמרת משמעו שצריך להפרישו אלא דהא דאמרי' בגמ' דלא ליספו ליה בידים דוקא היינו על הב"ד כפי משמעו' שהבין המקשן דקאי על הב"ד ובזה יש חילוק אבל מ"מ לפי האמת עיקרא דקרא דמזכיר אזהרה היינו על האב שהוא חייב מן התור' וזה מדוקדק בלשון הטור שהתחיל בכהנים שהכהנים מוזהרים דהיינו האב על בנו כ"ז שהוא ברשותו ולא זכר הב"ד וע"כ סיים לומר שצריך להזהירם לשון יחיד דעל אביו קאי לקיים בו אמור ואמרת להזהיר אותו ולהפרישו דתחלה אמר ונ"ל שצריכים להפרישו לשון רבים היינו בכל הכהנים קאמר שיזהירו את בניהם כמו שהתחיל בכהנים אבל לעולם הטור ג"כ ס"ל דלענין טומאה אין על הב"ד מוטל להפרישם וראיה לזה שהב"י מביא דברי נ"י דס"ל כהטור ודברי נ"י הם באב דוקא כנלע"ד נכון להסכים דבריהם עם הרמב"ם ולא לחלק בין טומאה לשאר עבירות כיון דהתלמוד משוויה אותם להדיא: ב׳ מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו כו'. עפ"ז נל"ל דברי רש"י בב"ק דצ"ח בשורף שטרו של חבירו דאמרינן הוה עובדא וכפיה רפרם לר' אשי ואגבי' מיניה כי כשורא לצלמא ופרש"י שר' אשי שרף שטר חבירו בילדותו ואיכא למידק דודאי כוונת רש"י להציל ר' אשי מענין זה דהוא שרף שטר חבירו פי' דבילדותו עשה כן וכ"כ בתשו' מהרמ"פ בסוף תשובותיו וא"כ למה כפה אותו לשלם והא משנה שלימה היא הקטן פגיעתו רעה הוא שחבל פטור כ"ש ממונו ובא"ז למד מכאן דקטן חייב כשהגדיל ומביא עוד ראיה מדאמרי' בב"ק דף ל"ט מעליית יתומים ממ"ש הג"א בפרק החובל כן בשם א"ז אבל מו"ח ז"ל כתב דלא קי"ל כן דשאני גבי מועד דהיתה תקנת חכמים כן מפני תיקון העולם כמ"ש התוס' בפ' ד' וה' שם ונלע"ד דר' אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין כדאשכחן בסוף האומנין דרב פסק על רבה ב"ב חנה שישלם לפועלים שכירותם על מה שנשאו לו חבית ושברוהו בפשיעה ואמר שם רבה דינא הכי א"ל אין דכתיב למען תלך בדרך טובים ואורחת צדיקים תשמור ה"נ עשה רפרם כן לרב אשי וחלילה לרב אשי שהוצרך לכפיה אלא בדברים אכפיה כדאשכחן בהמדיר בכפיה שהיה בדברים וכוונת רפרם היתה שיעשה רב אשי לפנים מ"ה וכפוהו בדברים על זה כנ"ל נכון בזה:
ספר מחצית השקל על אורח חיים שמ״ג
שמ״ג:ג׳ת״ע א׳ כ' מ"א ומילתא כו' וכ' הב"ח דגבי טומאה מצווים כו' הב"ח כ' כן ליישב קושית הרב"י על הטור דפסק פה כרבי פדת ביבמות דף קי"ד דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו ובי"ד סי' שע"ג כ' הטור לענין טומאת כהנים דב"ד צריכים להפרישו ע"ז תי' הב"ח דשם ביבמות פריך לר"פ מדתני' כיון דכתיב בטומאת כהנים אמור אל הכהנים ואמרת אליהם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי' להו לא תטמאו הרי דב"ד מצווין להפרישן ומשני לא שצריך להפרישן אלא שלא לטמאן בידים ואח"ז פריך מדתניא גבי שרצים כתב לא תאכל להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו להפרישן ומשני ג"כ שלא להאכילן בידי' אח"ז פריך גבי דם דתני' כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו להפרישן ומשני לא אלא שלא להאכילן בידים מזה יצא קושית הרב"י הנ"ל דהא חזינן דטומאת כהנים שוה לענין זה לשאר אסורים דאין ב"ד מצווים להפרישן ותי' הב"ח דהא אח"ז עביד הש"ס צריכות' דאיצטריך ג' קראי גבי טומאה ושקצים ודם דא"א למילף כל חד מחבריה דאי לא הוה כתב רק בטומאת כהנים לא היה אפשר למילף מיניה דשאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצו' יתירות ואי אשמעינן שקצים משום דאיסורן חמיר וסגי בכעדשה ואי אשמעינן דם משום דאית ביה כרת ע"ש וא"כ לפי המסקנ' לא נצטרך לו' בטומאת כהנים דמ"ש בברייתא להזהיר ר"ל שלא לטמאן בידי' אלא ר"ל שצריך להפרישן אע"ג דקי"ל בשאר איסורין אין ב"ד מצווים להפרישן שאני טומאת כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות וס"ל להטור דבאמת לפי המסקנא דצריכות' לא נוציא הבריית' גבי טומאת כהנים מפשטה אלא ר"ל דב"ד מצווים להפרישן אע"ג דבשקצים ודם סביר' ליה להטור דאין ב"ד מצווים להפרישן הא גם בשקצים ודם י"ל דפי' הברייתא להזהיר גדולים על הקטנים להפרישן אע"ג דבעלמא אין ב"ד מצווים להפרישן שאני שקצים ודם די"ל צד חמור דהיינו שקצים כיון דאסורים בכעדש' ובדם איכא כרת מ"מ לא אמרי' כן כ"א גבי טומאת כהנים דפשט' דקרא אמור ואמרת משמע דצריך להפרישן משא"כ שקצים ודם אדרבה פשטא דקרא לא משמע דצריך להפרישן עכת"ד הב"ח: שמ״ג:ג׳תע״א א׳ (ס"ק ב) מאיסור כו' כדאית' בסי' ק"ו דהאב חייב לחנך את בנו בתפלה ותפלה היא דרבנן: ב׳ אין ב"ד מוחין בידו ר"ל ביד האב: ג׳ וכתב הש"ך בי"ד כו' וחור טפח על מ"ש שם בש"ע כהן ששוכב ערום באהל המת ולא ידע לא יגידו לו שיש מת אלא יקראו לו סתם כדי שילביש א"ע תחלה ואם כבר הגידו לו אם הוא טומאה דאורייתא אסור להלביש א"ע וצריך לרוץ חוצה ערום ואם הוא טומאה דרבנן ילביש א"ע תחלה דגדול כבוד הבריות כו' וכן אם הכהן ישן ויש מת אם הוא טומאה דאורייתא צריך להקיצו אבל לא בטומאה דרבנן ועז"כ הש"ך דאם חור טפח ביניהם ומשם הטומאה נכנסת לבית שהכהן בו הוי טומא' דרבנן ולפ"ז גם כאן אין הב"ד צריכים למחות ביד האב וכמ"ש מ"א אח"ז אך מ"א חולק עליו וס"ל דכה"ג הוי טומאה דאויריתא: ד׳ בהולך ע"ג ארון כו' דקי"ל אם המקום שמונח שם מת או כזית מן המת אינו טפח על טפח ארוך ורחב ואינו גבוה טפח מקרי טומאה רצוצ' וטומא' בוקעת ועולה עד הרקיע אולם דוקא נגד המקום שהטומאה מונחת אבל נגד מקום הריקן שבארץ שבצדדי הטומאה אינו מטמא' אבל כשיש בחללו טפח ע"ט וגבוה טפח אז אפילו במקום הריקן שבארץ מטמא ועולה עד לרקיע אבל אם יש בארץ פתח או חור פתוח בראשו והוא טפח אז אמרינן דהטומאה יוצאת דרך הפתח או חור ההוא ולכן מותר מן התורה לכהן לעמוד על גב אותו ארון דאז מן התור' אין הטומאה עולה אבל מדרבנן אסור לעמוד ע"ג ארון ההוא דגזרינן אטו ארון שאין בו פתח פתוח טפח ואז מן התורה טומאה עול' עד לרקיע. גם מ"ש סוף טומאה לצאת כו' דאיתא התם בסי' שע"א חצר או שני בתים שיש למעלה מפתחיהן זוזים בולטים ומאהילים על הפתחי' והזיזים נמשכים מבית לבית עד למעלה מפתח בית השני ואין הפסק אויר ביניהם וטומאה בא' מהבתים אם כל פתחי הבית שהמת בתוכו נעולים כל פתחי הבית טמאים שסוף טומא' לצאת בא' מהן וכלם טמאי' דחשבינן כאלו כבר טומאה תחת משקוף הפתח שסופו לצאת שם וכיון דלא נדע באיזה פתח תצא לכן כלם טמאים ואי פתח א' פתוח כלם טהורים רק בפתח הפתוחה דודאי שם תצא ואי זיזין או גג מושך מפתח בית זה עד פתח בית אחר שבצדו בלי הפסק אויר חשבינן כאלו כבר יצאה הטומאה לפתח ומשם יוצא הטומאה אל תוך בית שבצדו. פלוגתא בזה אי הוי דאורייתא או דרבנן. וצ"ע כו' דטהרה בלוע א"מ כצ"ל כדאיתא מ"ה פ"ו דאהלות האשה שילדה תאומים ויצא הראשון מת וקודם יציאת השני הוציאו הראשון מן הבית ואחר כך יצא השני חי השני טהור אף על גב דנגע במעי אמו במת דטהרה בלוע אינה מקבלת טומאה. ובחולין דף ע"א ע"ב אמר רבה בלע שני טבעות אחת טמאה ואחת טהורה אין הטהורה מקבלת טומאה מן הטמאה דהוי טהר' בלוע ע"ש בתוספות ולכן כשהקיאן הטהור' טהור דלא כרבי עקיבא דפליג בזה על ר"י בד' ע"ב ע"א: ה׳ וכ"ד הראב"ד ניהו דחולק על הרמב"ם שם מכל מקום בהאי דינא מודה: שמ״ג:ג׳תע״ב א׳ (ס"ק ג) ולהאכילו כו' חגב כו' דאיתא התם ר' יודא אומ' המוציא חגב טמא חי לר"ה חייב משום הוצאה אף ע"ג דאינו חייב אלא אם הוציא דבר הראוי גם זה מיקרי ראוי דחזי ליתן לתינוק לשחק בו וחכמים פוטרים דס"ל דאינו ראוי אסור ליתן לתינוק לשחק דגזרינן שמא יאכלנו ופריך אי הכי מאי ארי' טמא אפילו טהור ה"ל לרבנן לאסור ליתן לתינוק לשחק דלמא אכיל ליה אע"ג דחגבים אין טעונין שחיטה מ"מ חי אסור משום בל תשקצו וממילא המוציא אפי' חגב טהור פטור לרבנן דלא חזי למידי ומשני חי ודאי לית לן למיחש שיאכלנו קטן דאין דרך קטן לאכול בעל חי כשהוא חי אלא דא"ל שמא ימות ויאכלנו לכן טהור מותר ליתן לתינוק דהא אינו צריך שחיטה כנ"ל מבואר מזה דחגב טמא חי אסור ליתן לתינוק כרבנן דר"י וגם שמעי' מדברי המקשן דאפי' דבר שאין בו רק משום בל תשקצו אסור ליתן לתינוק אם י"ל שיאכלנו וכ"ש דבר טמא דחזי לאכלו בעיניה ר"ל אותו דבר טמא שראוי לאכלו כמות שהוא כגון נבלה מבושלת וכדומה: ב׳ כדאיתא בבא בתרא דף ך' דחלון או חור טפח שיש בכותל המפסקת בין שני הבתים אם טומאה באחד מהבתים מביא החור טומאה גם לבית האחר. ואם סתום קצת מן הטפח אם סתמו בדבר שמבטלו שם לעולם הוי מיעוט ואינו מביא הטומאה לבית אחר אבל אם אינו מבטלו שם לעולם כ"א לפי שעה לא הוי מיעוט אלא צריך לסתום כל הטפח ותנן שכן עוף בחור מיעוט הטפח אבל לא סתמו כולו הוי מיעוט ואינו מביא טומאה לבית אחר ופריך דלמא שחט ליה ונמצא לא בטלו לעולם כ"א לפי שעה דלא הוי ביטול ומשני דמיירי בעוף טמא ופריך שמא יתנו לתינוק לשחוק ועדיין לא הוי ביטול ומשני בעוף המסרט דאינו ראוי לתינוק דיזיק התינוק ע"י סירוטו וקשיא למה הוצרך לאוקמי בעוף המסרט ת"ל כיון דעוף טמא היא כמו דאסור ליתן חגב טמא לתינוק שמא יאכלנו כשימות אלא ע"כ דעוף טמא אפי' כשימות כיון דאין ראוי לאכילה כ"א ע"י בישול מותר: ג׳ ליתן לתינוק קטן כו' ובתנאי שימזוג כו' דאז מתבטל היין בששה חלקים מים כדקי"ל בי"ד סי' תל"ד סעיף ה': ד׳ וישים המים תחלה אין לומר הטעם דאי יתן המים לבסוף נאמר במים קמא קמא בטל דז"א דקי"ל בי"ד סי' קל"ד וכ"ה בגמ' דע"ז דדוקא באיסור דהיינו אם נפל יין נסך להיתר אמרי' קמא קמא בטל אבל אם נפל היתר לתוך איסור לא אמרי' בהיתר קמא קמא בטל. אע"כ צ"ל הטעם דהשתא אי נותן היין תחלה עדיף דאיכא טעמים להתיר חדא דבטל בששה חלקים מים ועוד דהיין מתבטל קמא קמא ולפי שתשובת ראב"ח אינו תח"י לא ידעתי בבירור כוונתו אח"ז עיינתי בספר תוספות שבת וכתב הטעם דאין ליתן המים לבסוף דא"כ יתבטלו המים ראשון ראשון כ"כ הראב"ח עכ"ל ת"ש ואם הוא לשון ראב"ח לא הבנתי כנ"ל: ה׳ יצווהו לגוי ליתן לו וכ' בספר תוספות שבת הטעם דכ"ה דמותר אמירה לגוי בשבת לצורך תינוק ה"ה בשאר איסורי דרבנן: ו׳ כ' רי"ו דאין למחות כו' כ' בספר ת"ש ע"כ מיירי באין הקטן צריך לו הרבה דאל"כ מותר לו' לגוי ליתן לו כמ"ש מ"א אח"ז וכיון דא"צ לו ע"כ הא דכתב דאין למחות מיירי בב"ד אבל האב חייב למחות כנ"ל: ז׳ כגון כו' לתקוע בשבת ובריש הסי' כ' בשם הר"ן כיון דנפיק מיניה חורבה אסור כתב התוס' שבת דצ"ל דמיירי במקום שאין הקול נשמע לרבים וכיון דא"ד היא ל"א כל מה שאסרו חכמים אפי' בח"ח אסור: ח׳ הא דאסור לינק אחר ך"ד חדש היינו אם פ"א כבר פירש מלינק: שמ״ג:ג׳תע״ג א׳ (ס"ק ד) טוב כו' תקלה איכא וקלון איכא כצ"ל דתנן התם הבא על הבהמה גם הבהמה נסקלת ונתנה המשנה שני טעמים א' הואיל ובא לאדם תקלה על ידה ושני משום קלון שלא יאמרו זו הבהמה שנסקל פלוני על ידה ואיבעיא להו גוי הבא על הבהמה דתקלה איכא דמצוון על הבהמה וקלון ליכא ופירש"י דעכו"ם דרכן בכך ולא מתביישים בזה וגם התורה לא חסה על קלונן ואיבעיא להו אי בעינן דוקא תרתי או סגי בחד טעמא כגון עכו"ם דליכא אלא חד טעם דהיינו תקלה ובעי למפשט מדתנן קטן בן ט' ויום אחד וקטנה בת ג' שנים ויום א' כל העריות מומתי' על ידן ובכלל העריות גם בהמה בכלל הרי דבהמה נסקלת ע"י קטן וקטנה והא הכא קלון איכא תקלה ליכא דהא קטן וקטנה לאו בני עונשים נינהו אלמא בחד טעם סגי והוא הדין בעכו"ם כיון דאיכא עכ"פ חד טעם ודחי דלמא לעולם תרתי בעינן ובקטן וקטנה גם תקלה איכא כיון דמזידים הם אלא דחס רחמנא דלא לעונשו הוי תקלה וכיון דקרי ליה הש"ס תקלה מטעם הנ"ל ראוי לקבל דבר לכפרה. עבח"מ סי' שמ"ט דין קטן שהזיק וע' בספר ת"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א