סימן שלט – כמה דינים פרטיים הנוהגין בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שלט – כמה דינים פרטיים הנוהגין בשבת

א אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. { וְעַיִּןִ לְעֵיל סי' ש"ה } (סי"ח) { מִדִּין הֲלִיכַת קָרוֹן. } ב אֵין שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אֲפִלּוּ א בִּבְרֵכָה שֶׁבֶּחָצֵר, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהַמַּיִם נֶעֱקָרִים וְיוֹצְאִים חוּץ לַבְּרֵכָה דָּמִי לְנָהָר. וְאִם יֵשׁ לָהּ שָׂפָה סָבִיב, מֻתָּר, דְּכֵיוָן דַּאֲפִלּוּ נֶעֶקְרוּ הַמַּיִם הַשָּׂפָה מַחֲזֶרֶת אוֹתָם לִמְקוֹמָם הָוֵי לֵיהּ כִּכְלִי וְלֵיכָּא לְמִגְזָר בֵּיהּ שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין. ג אֵין מְטַפְּחִין לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף, וְלֹא מְסַפְּקִין לְהַכּוֹת כַּף עַל יָרֵךְ, ב וְלֹא מְרַקְּדִין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וַאֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע, אוֹ עַל הַלּוּחַ, אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים, אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ בֶּאֱגוֹז לְתִינוֹק, אוֹ לְשַׂחֵק בּוֹ בְּזוּג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּק, כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר; וּלְסַפֵּק כִּלְאַחַר יָד, מֻתָּר. { הַגָּה: וְהָא דִּמְסַפְּקִין וּמְרַקְּדִין הָאִדָּנָא וְלֹא מָחִינָן בְּהוּ מִשּׁוּם דְּמוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְכו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה הַכֹּל שָׁרֵי, דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּעֲשִׂיַּת כְּלֵי שִׁיר וְלֵיכָּא לְמִגְזָר שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר דְּמִלְּתָא דְּלֹא שָׁכִיחַ הוּא וְאֶפְשָׁר שֶׁעַל זֶה נָהֲגוּ לְהָקֵל בַּכֹּל } (תּוֹסָפוֹת סוֹף פֶּרֶק הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן). ד ג אֵין דָּנִין. { הַגָּה: וְלָכֵן אָסוּר לִתְפֹּס וּלְהַכְנִיס לְבֵית הַסֹּהַר מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב אֵיזֶה עֹנֶשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְרַח, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהַלְקוֹתוֹ דְּהָוֵי בִּכְלַל דִּין; וְאִם יִבְרַח, אֵין עָלֵינוּ כְּלוּם } (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רס"ג בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט). וְלֹא מְקַדְּשִׁין. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לְקַדֵּשׁ הֵיכָא דְּאֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים } (רַבֵּנוּ תָּם). { וְאֶפְשָׁר דְּהוּא הַדִּין הִכְנִיסָהּ לְחֻפָּה שָׁרֵי } (סְמַ"ג) { וְאַף עַל גַּב דְּלֹא קַיְמָא לָן הָכֵי, מִכָּל מָקוֹם סוֹמְכִין עַל זֶה בִּשְׁעַת הַדַּחַק, גַּם כִּי גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת; כְּמוֹ שֶׁרְגִילִין שֶׁלִּפְעָמִים שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַשְׁווֹת עִם הַנְּדוּנְיָא בְּיוֹם ו' עַד הַלַּיְלָה, דְּעוֹשִׂין הַחֻפָּה וְהַקִּדּוּשִׁין בְּלֵיל שַׁבָּת, הוֹאִיל וּכְבָר הֵכִינוּ לִסְעֻדָּה וּלְנִשּׂוּאִין וְהָוֵי בִּיּוּשׁ לַכַּלָּה וְלֶחָתָן אִם לֹא יִכְנֹס אָז; וּמִכָּל מָקוֹם } ד { לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי כָּךְ. וְעַיֵּן בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן מ"ג } וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין, וְאֵין כּוֹנְסִין, וְלֹא מַקְדִּישִׁים, וְלֹא מַעֲרִיכִין, ה וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַפְרִישִׁין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אֵין פּוֹדִין הַבֵּן, וְאֵין מְגָרְשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן הוּא גֵּט שְׁכִיב מֵרַע { דְּתַקִּיף לֵיהּ עָלְמָא; } וְכֻלָּם, אִם נַעֲשׂוּ שׁוֹגְגִין, אוֹ מְזִידִין, אוֹ מֻטְעִין, מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּי. ה הַכּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה לֹא יָבֹא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, לֹא ו בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב (וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ר"פ). ו אָסוּר לְאָדָם ז לְהָשִׁיט בְּמַיִם דָּבָר לְהוֹלִיכוֹ מֵאֶצְלוֹ אוֹ לַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ; וְלָכֵן קֵסָמִים שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לְהַפְצִילָן לְכָאן וּלְכָאן כְּדֵי לְנַקּוֹת הַמַּיִם שֶׁיִּהְיוּ יָפִים. ז ח סְפִינָה, אִם הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּקַרְקַע הַיָּם וְאֵינָהּ שָׁטָה כְּלָל, מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ; וְאִם הִיא ט קְשׁוּרָה כְּמִנְהַג הַסְפִינוֹת הָעוֹמְדוֹת בַּנָּמֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ.

באר היטב – סימן שלט – כמה דינים פרטיים הנוהגין בשבת

ב א בבריכה. פי' שאין בה גזירה שמא יעשה חבית של שייטין דבכלי לא גזרו ובריכה שיש לה שפה ה"ל ככלי: ג ב ולא מרקדין. וביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קלוסים לתורה משום כבוד התורה כיון דלית בה אלא משום שבות. ב"י בשם מהרי"ק: ד ג אין דנין. אין מסדרין טענות בשבת. ור"ג תיקן שלא לבטל התמיד בשבת אבל לקבול כגון על טענות בתולים שרי ש"ג ועיין בתוס' כתובות דף ג'. ובשביל טענות הקהל מותר לבטל התמיד. כתב הרמב"ם בפכ"ג דאין עונשין בשבת אע"פ שהעונש מ"ע אינו דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו שנאמר לא תבערו אש וכו' ע"ש. ואע"ג דמן הגמ' נראה דוקא רציחה אינו דוחה שבת מ"מ כיון דמלקות במקום מיתה עומדת היינו מיתה היינו מלקות וכשם שהמעיטו מלא תבערו אש שאין מיתות ב"ד דוחה שבת מלקות נמי בכלל יד אהרן ועיין מ"א ועיין בתשו' אמונת שמואל סימן נ"ד שעמד על זה ע"ש באורך ועיין מה שנסתפק בזה בספר משנה למלך. ודיני ממונות אין דנין בשבת גזירה שמא יכתוב. איתא בסנהדרין דף פ"ח ע"ב שבשבת לא היו יושבין הסנהדרין בלשכת הגזית רק בחול שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת. ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת ועיין בא"ע בפי' סדר החליצה סימן ז': ד לכתחלה. וטוב שלא לעשות נישואין בשבת כי כמה עבירות באין מזה וכמו שהאריך בזה בשל"ה: ה ולא מחרימין. ודבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת. ט"ז ע"ש ועיין סי' ש"ו סי"ג: ה ו בשבת. ובמהרי"ל כתב דאיכא סכנת מיתה בדבר ומ"ב כתב דאפילו בתולה יש לייחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וקודם החופה אסורים ביחוד. כתב החלקת מחוקק בא"ע אלמנה שנשאה ליל ה' והיתה נדה ונתייחדה עם החתן ע"י ב' שומרים שמותרת לטבול ליל שבת מאחר שנכנסה לביתו קנאה וכו' ע"ש והמ"א חולק עליו והעלה שאפי' היה הנשואין ביום ה' אסור לבא עליה בשבת לכן אין לסמוך על הח"מ בזה עכ"ל המ"א. ובליל יום טוב מותרת לטבול נ"ל וכן פסק מ"י ולא תטבול גם כן במו"ש עיין ביו"ד סקצ"ז ס"ב ואם חל טבילתה במו"ש מותרת לטבול וכן הורה הר"ש מפראג ואם נתייחדה עמו שלא בפני אדם כדי בעילה אחר החופה שרי מן הדין. ועיין ט"ז יו"ד שכתב דבאלמנה בעינן דוקא בעילה ולא מהני יחוד: ו ז להשיט. דוקא בנהר אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב. ב"ח: ז ח ספינה. אסור להערים לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותו בשבת ואפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח. מ"מ ע"ש ועיין סי' רמ"ח ס"ג בהג"ה דאם נכנס בה מע"ש שרי ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה עיין ססי' ת"ד. ועיין בהר"ם אלשקר סק"ח ועשו"ת עבודת הגרשוני סי' קכ"ג שמתיר לעבור בגשר פורחת לצורך חולה שאין בו סכנה או אצל השר רק שיהיה קצת קניית שביתה ועיין סי' רמ"ח ובתשובת חות יאיר סי' קי"ב ועיין מ"א: ט קשורה. וצריך שיהא קשר בראשו האחד בספינה והשני ביבשה. מ"א:

מגן אברהם של״ט – סימן שלט – כמה דינים פרטיים הנוהגין בשבת

א׳ ולא מרקדין. ולכבוד התורה מותר לרקד בשמחת תורה (מהרי"ק ב"י): ב׳ א' כנגד א'. וכ"פ ביש"ש ואף על גב דאי' פ"ק דיומא דהיו מכין לפני כ"ג באצבע צרדה שאני התם שהיו מכין להקיצו ולא הוי קול של שיר כמ"ש רסי' של"ח כנ"ל ולכן כתב כדרך המשוררים: ג׳ אין דנין. אין מסדרין טענות בשבת ור"ג תיקן שלא לבטל התמיד בשבת אבל לקבול כגון על טענת בתולים שרי (ש"ג פ' ז"ב) וע' בתו' כתובות דף ג' ובשביל טענות הקהל מותר לבטל התמיד (שם): כתב הרמב"ם פכ"ד אין עונשין בשבת שאע"פ שהעונש מ"ע אין דוחה שבת כיצד הרי שנתחייב מיתה או מלקות אין מלקין שנא' לא תבערו אש וה"ה לשאר עונשין וכ' המ"מ שמנאה הרמב"ם במנין המצות ע"כ ובאמת במנין המצות סי' שכ"ב משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאורייתא וכ"מ בגמ' שבת דף ק"ו גבי הבערה ע"ש ואפשר דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבור' וצ"ע ואפשר דמרבוי דקרא דבכל מושבותיכם נפקא לן שאין דנין כלל וצ"ע בסנה' דף ל"ה משמע דוקא בדבר שיש בו חילול שבת וכ"מ בתו' שם ודיני ממונו' אין דנין גזיר' שמא יכתוב: איתא בסנהדרין דף פ"ח ע"ב שבשבת לא היו יושבים הסנהדרין בלשכת הגזית רק בחיל שלא יהא נראה כאלו דנין בשבת ונ"ל דמה"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת, ועיין בא"ע בפי' סדר החליצה סי"ז שנדחק בדבר: ד׳ ולא מקדשין. גזירה שמא יכתוב: ה׳ הכניסה לחופה. ובסמ"ע כתב דכניסה לחופה לכ"ע אסור דהרי לא התירו לכ"ג לכנוס ביה"כ משום כפרה וה"ה משום פריה ורביה ועיין ביומא דף י"ג ע"ב בתוס' בשם הירוש' דמשמע דשרי לכ"ג ואפשר שגם בגמ' דילן לא אסר אלא משום דאפשר בע"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר ביותר שלא לאחר החופה כי כמה עבירות באין מזה, בא"ע סי' ס"ב כתב שאין לעשות נישואין בשבת ע"ש: ו׳ ולא מקדישין. משום מקח וממכר: ז׳ ולא מפרישין. דדמי למתקן ואם הפריש דינו כמבשל בשבת (ר"ן ורמב"ם) עסי' שי"ח: ח׳ ואין פודין. אפי' בכלי דדמי למקח וממכר וא"ל יתן המעות לכהן בע"ש מ"מ איך יעשה עם הברכות והסעודה יעשנה בע"ש עדיין לא חלה עליו המצוה ואיך יאמר וצונו ובשבת נמי לא דהשתא לאו מידי קעביד לכן ימתין עד יום א' (ת"ה) ובי"ד סי' ש"ה כתב הב"ח דאם מלאו לו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום ו' יפדוהו ביום ו' דהוי חדש וכ"כ הש"ך ס"ק י"ט שם ול"נ דאין לסמוך ע"ז דבבכורו' דף מ"ט אמרי' מת ביום ל' כיום שלפניו כו' מ"ט דרבנן גמרי חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף ה"נ ומעלה וכו' קשה מאי פריך מ"ט דרבנן הא עדיין לא כלה לו חדש אלא נ"ל דה"פ כיון שכלו כ"ט י"ב תשצ"ג ה"ל חדש ומשני דבעי' ומעל' ולכן צריך שיגיע ליום ל"א וכ"מ דקאמר מת ביום שלשים כיום שלפניו ולא חילק בין כ"ט י"ב תשצ"ג ועוד דהתוספות כתבו בסנהדרין דף י"א סוף ע"א בל' תורה הוי חדש ל' יום ולאידך שינוים אפילו בל' חכמים הוי ל' וכ"כ ביבמות דף מ"ח וכ"מ בר"ה דף כ' ע"ב ובמגילה: ט׳ גט שכ"מ. עיין בח"מ סי' רל"ה ובא"ע ססי' קכ"ג וססי' קל"ו והע"ש לא ע"ש וכ' בשם רש"ל האי דינא דהתם גם מ"ש דמיירי שגרש ע"י שליח מבואר שם דליתא אלא צ"ל שכ' בו שבת זו כמ"ש סי' קכ"ז ס"ז ע"ש: י׳ מה שעשוי עשוי. הקשה היש"ש מ"ש מהנשבע שלא למכור ועבר ומכר דאין מכירתו כלום ע"ש ובהגמ"ר ספ"ב דשבועות דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר עכ"ל וזה לא שייך כאן ועבח"מ סי' ר"ח ובסמ"ע: י״א האלמנה. ובמהרי"ל כ' דאיכא סכנת מיתה בדבר ומ"ב כ' דאפי' בתולה יש ליחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה וקודם החופה אסורים ביחוד, כ' החמ"ח אלמנה שנשאה ליל ה' והיתה נדה ונתייחדה עם החתן ע"י ב' שומרים שמותרת לטבול ליל שבת מאחר שנכנסו לביתו קנאה וכו' ומיהו להרמב"ם דס"ל דחופה של נדה אין קונה אפשר דה"ה יחוד וכניסה לבית הבעל לא מהני כ"ז שאינו ראוי לביאה ועוד אכתוב מזה לקמן סי' ס' עכ"ל בסי' נ"ה ובסי' ס' האריך להכריע דלא כהרמב"ם וסיים וא"כ נראה למעשה אלמנה שנכנסה לחופה קודם שבת מותרת לטבול בשבת דהא קנה אותה לכל דבר כו' עכ"ל ודבריו אין נ"ל דאף דהאיבעי' הראשונה קאי לענין תוספ' כתובה מ"מ בעי' השניה הוא ג"כ לענין ירושה דכיון דמצריך בחופה שתהא ראויה לביאה ק"ו במסירה לשלוחי הבעל אבל אי לא חזיא לביאה לא קנה כלום אפי' בחופה ועוד נ"ל דאפי' למ"ד חופת נדה קונה מ"מ באלמנה דלא מהני חופה רק יחוד בעי' דוקא יחוד הראוי לביאה דהא הרא"ש ס"ל דחופת נדה קונה ואפ"ה כתב באלמנה בעי דוקא יחוד הראוי לביאה כמ"ש ריש כתובות והעתיק לשונו הטור והרב"י בא"ע סי' ס"ג ס"ה ומה"ט נ"ל דבעי' יחוד שאין שם אדם וכ"מ בר"ן הביאו בא"ע בב"י סי' ס"א וז"ל י"א דחופה היינו יחוד דאי לאו היינו יחוד הרי נדה ג"כ ראויה לחופה וכו' ומאחר דקי"ל דחופה לאו היינו יחוד א"כ מותר לכנוס נדה עכ"ל א"כ מוכח דיחוד ממש בעי' בלא שום שומר דאל"כ הרי נדה ראוי לייחד ג"כ א"ו בעי' ייחוד ממש בלא שומר וכ"כ המ"ב סימן צ' דבעינן יחוד לאחר החופה שראוי לביאה וכ"כ רמ"א בי"ד סי' קצ"ו ובט"ז שם וכ"כ מהרי"ל בה' שבת שאפי' היה הנשואין ביום ה' אסור לבוא עליה בשבת לכן אין לסמוך על החמ"ח בזה: י״ב להשיט במים. דוקא בנהר אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב (ב"ח): י״ג ספינה וכו'. אסור להערים לישן בספינה ויודע שהעכו"ם יוליך אותה בשבת ואפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח (מ"מ) ועסי' רמ"ח ס"ג בהג"ה נכנס בה מע"ש שרי דלא הוי כשט ומ"מ אסור לצאת מספינה לספינה עססי' ת"ד: אחד היה לו חוב גדול אצל עכו"ם ונודע שהוא חולה אסור להשכיר לו ספינה קטנה ללכת אצלו דלא ברי הזיקא דשמא לא ימות או שמא יצוה לפרוע (ר"י הלוי ל"ב ע"ש) ומשמע דאם ברי הזיקא כגון מפני ליסטים מותר לעבור בספינה עסי' של"ד סי"ו ול"ל דאם התירו טלטול לא התירו ספינה דהא אפי' לדבר מצוה אסור עסי' תרי"ג ס"ו: י״ד ואם היא קשורה כו'. וצריך שיהא קרש קשור בראשו הא' בספינה ובשני ביבשה (ב"ז ד"ך ע' ר"מ אלשקר ק"ח): (כאן שייך מ"ש המ"א בסי' ש"מ סק"ב הע"ש כ' כו' עיין ת"ש):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים של״ט

א׳ אפי' בבריכה. פי' שאין בה גזירה משום שמא יעשה חבית של שייטין דבכלי לא גזרו ובריכה שיש לה שפה ה"ל ככלי: ב׳ דמוטב שיהיו שוגגין כו'. וכתב בית יוסף בשם מהרי"ק שורש ט' שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קלוסים לתורה משום כבוד התורה כיון דלית בה אלא משום שבות עכ"ל וזה לכ"ע: ג׳ דמלתא דלא שכיח הוא. בזה מתורץ מה שי"ל מפ"ק דביצה דאמרי' שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה דהכא שאני כיון דלא שכיח כ"כ ב"י: ד׳ ולא מחרימין. עמ"ש בי"ד סי' רכ"ח ס"ג דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת וכיוצא בזה כתב ב"י ססי' שמ"א לענין היתר נדרים וחרמים: ה׳ הכונס את האלמנה. ע' בא"ע סי' ס"ג ומ"ש בי"ד סי' קצ"ג ס"ב:

ספר מחצית השקל על אורח חיים של״ט

של״ט:ג׳תל״ט א׳ (ס"ק ב) א' כנגד א' כו' לפני כה"ג כו' בליל יוה"כ אם היה בא להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה כדי שלא ישן ואע"ג די"ל הטעם דאין שבות במקדש דחה זה בעל ת"ה דא"כ ה"ל לש"ס למטרח ומשקל בהא הא איכא איסור דרבנן ולשנות אין שבות במקדש אלא שהרב"י כ' שאין דיוק כזה כדאי לחלוק ע"ד הרמב"ם שאסרו שכ' כמ"ש בש"ע פה ולכן כתב מ"א יישוב לזה: ב׳ שאני התם כו' ולא הוי קול של שיר כו' ולכן כ' כדרך המשוררים. מ"א כתב כן לישב לדעת הרב"י דס"ל דלא אסור אלא קול של שיר ובאמת גם לדעת המחמירים ואוסרים אפי' קול שאין של שיר יש לדחות ראיית ת"ה מהאי דכה"ג כמ"ש האחרונים ע"ז גם י"ל המחמירים טעמייהו דמשום דפליגי בהא אי הוי קול שאינו של שיר אי מותר אי אסור רבא ועול' סוף עירובין דרב' מתיר ועולא אוסר והמקילים פסקו כרבא. והמחמירים פסקו כעולא א"כ י"ל דהמחמירים לדינ' תפסו עיקר כעול' מ"מ לא קשה על הש"ס דה"ל לו' הטעם בהאי דכה"ג דמכין לפניו בא"צ משום דאין שבות במקדש. דהא לרבא לא איצטריך לזה דלרבא אפי' במדינה שרי. לא מחית הש"ס נפשיה למימר הטעם משום דאין שבות במקדש. כיון דתליא בפלוגתא דעול' ורבא אע"כ דקי"ל כעול' המחמיר: של״ט:ג׳ת״מ א׳ (ס"ק ג) אין דנין אין מסדרים טענות. וכתב שם בס"ג הטעם דהא אסור לדיין לשמוע טענות א' מבע"ד עד שיבא גם בעל דין שכנגדו. וא"כ כשיסדר טענותיו ע"כ גם בעל דין האחר עמו שם בבית דין וא"כ יש לחוש שמא יכתוב. ועוד אסור משום ממצוא חפציך ודבר דבר כו': ב׳ שלא לבטל התמיד וסיים שם אם לא שכבר ביטל התמיד בחול ג' פעמים ולא הועיל: ג׳ אבל כו' טענות בתולים דל"ל שמא יכתוב דהא אין בזה טענה ותביאה כ"א לברר אם אמת היה הדבר. וגם ל"ל משום ממצוא חפציך כו' דהוי חפצי שמים שמא יתברר שזנתה תחתיו ואסורה לו כ"ה שם. ועיין בתו' כתובות ר"ל שגם הם לא הזכירו להתיר כ"א ע"ד טענות בתולים וגם מזה דברי ש"ג ע"ש: ד׳ כתב הרמב"ם כו' ובאמת כו' משמע דוקא כו' א"כ איך כתב המ"מ שהרמב"ם מנאה כו' אדרב' דבריו שבמנין המצות סותרים מ"ש הרמב"ם בפסקיו: ה׳ וכ"מ בשבת כו' גבי הבערה ר"ל דפליגי ר"י ור"ש במקלקל בהבערה אי חייב או לא ור"ש דמחייב מסיק הש"ם דטעמיה מדאסר רחמנא שריפת בת כהן שזנתה דדינה בשריפה. ואסר רחמנא שריפתה בשבת מכלל דמלאכה היא. אף ע"ג דמקלקל הוא דהא שורף אשה אע"כ מקלקל בהבערה חייב וא"א לדעת הרמב"ם דאין עונשים בשבת אפי' במידי דלאו מלאכה א"כ תיקשי מנ"ל דמקלקל בהבערה חייב דלמא הא דאסרה התורה שריפת בת כהן לא משום עשיית מלאכה השריפה דהא מקלקל היא אלא משום דאין עונשים בשבת אפי' בדבר דליכא ביה חילול שבת: ו׳ ואפשר דמלקות כו' וצ"ע דהא אינו מתכוין לחבורה גם עמ"ש מ"א בסי' רע"ח בענין עשיית חבורה בשבת: ז׳ ואפשר דמרבויא דקר' דבכל כו' דהא דאסרי' הבערת בת כהן ילפי' מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם דבכל מושבותיכם הוא מיותר. ת"ל דמצות שבות היא חובת הגוף. ומצוה דהוי חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ אלא להכי כ' רחמנא מושבותיכם לדון גז"ש דכתיב בפ' מיתת ב"ד בפ' רוצחים והיה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבת דהתם במיתת ב"ד אף מושבת דגבי הבערה מיירי במיתת ב"ד ואפ"ה אמרה התורה לא תבערו. וא"כ מתיבת בכל מרבים עונשים שאין בה חילול שבת ובזה א"ש ילפות' דר"ש מדאסר הבערת בת כהן ע"כ מקלקל בהבערה חייב דאלת"ה אלא הבער' ב"כ אסור משום דאין עונשים בשבת אפי' היכי דליכא חילול שבת א"כ הדרא ק"ל תיבת בכל ל"ל דאי לאשמעי' לאסור שאר עונשים שאין בהם חילול שבת הא זה ידעי' מתיבת מושבותיכם דאתי לאסור הבערת ב"כ דגם בהבערתה ליכא חילול שבת דהא מקלקל הוא ואין איסורו כ"א דאין עונשים בשבת אפי' היכי דליכ' חילול שבת: ח׳ וצ"ע בסנהדרין דף ל"ה משמע כו' בתשו' אמונת שמואל סי' נ"ד עמד השואל ושאל קושית מ"א. והשיב וז"ל ומ"ש הכותב דבסנהדרין מוכח להדיא כו' (דהשואל כ' כו' וז"ל עוד צ"ע מ"ש הרמב"ם אין עונשים בשבת כו' ובגמ' בשבת ובסנהדרין מוכח בהדי' דדוקא בדבר שיש בו חילול שבת אין דנין שאינו שבת דוחה כו') הוא שקר מוחלט עכ"ל תשובת א"ש. ולענ"ד י"ל כוונת מ"א דשם בסנהדרין בעי למילף בק"ו דקבורת מת מצוה דוחה שבת דהא קבורת מת מצוה דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. כ"ש שקבורת מת מצוה תדחה שבת. ודחי דא"ל רציחה תוכיח שדוחה עבודה דאם הכהן חייב מיתה נדחה העבודה שעובד ומוציאים אותו להריגה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. ואפ"ה אינו דוחה שבת כן הוא הצעת דברי הש"ס וא"א לדברי הרמב"ם דאפי' במקום דליכ' חילול שבת אפי' הכי אין עונשים א"כ מאי קאמר רציחה תוכיח דדחי עבודה ואפ"ה אינו דוחה שבת. דהא סוגית יוכיח הנאמר בש"ס היא דע"כ האי ק"ו דבעינן למילף מת מצוה מעבודה לית' דרציחה תוכיח דגם ברציחה א"ל האי ק"ו דתדחה שבת ואפ"ה קי"ל דאין רציחה דוחה שבת. והא לפ"ד הרמב"ם א"א ללמוד רציחה דתדחה שבת מק"ו מעבודה דהא דעבודה דוחה שבת היינו בדבר שיש בו חילול שבת. דהיינו שחיטה והקטרה וכדומה וא"כ י"ל ברציחה אי לא הוי ביה כ"א מצד חילול שבת דהיינו הבערה וכדומה באמת היה דוחה שבת מהאי ק"ו אבל ברציחה יש איסור נוסף דלא משכחת בעבודה והיינו דאין דנין בשבת ואיכא ברציח' תרתי ח"ש ודן דין אע"כ דלא כהרמב"ם אלא האי דאין דנין הוא דוקא בדבר שיש בו חילול שבת ומ"ש מ"א וכ"מ בתו' שם שהוא שם ע"א ד"ה אין רציחה כו' וז"ל בשריפה ניחא אפי' למאן דאמר מקלקל בחבורה פטור דיש בה חילול שבת משום פתילה דאמרי' מה לי בישול פתילה מה לי סממנים ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשוב תיקון שי"ל כפרה עכ"ל הרי דצריכים להמצי' שיש בכל חייבי מיתות ב"ד חילול שבת ומשמע אבל אי לאו הכי היה מותר לדונו בשבת מן התורה דלא כהרמב"ם: ט׳ ודיני ממונות כו' ר"ל דהשתא דהוכיח דלא כהרמב"ם אלא דבדבר שאין בו חילול שבת דנין בשבת. לא תיקשי דהא קי"ל דאין דנין דילי ממונות בשבת דלית ביה חילול שבת לזה כתב דמ"מ אין איסורו מן התורה כ"א מדרבנן שמא יכתב או י"ל להיפך דגם מד"מ יש ראיה דלא כהרמב"ם דמבואר בביצה דף ל"ו ע"ב דהא דאין דנים ד"מ אין בו אלא שבות שמא יכתוב ולהרמב"ם אסור מן התורה: י׳ בלשכת הגזית הוא לשכה אחת בעזרת ישראל והיתה חציה קודש וחציה חול וכל ימי החול היו הסנהדרין יושבים באותו לשכה בחציה שבחול כמ"ש הרמב"ם ספ"ה מהל' בית הבחירה ובשבת יושבים בחיל הוא מקום בהר הבית וע' ברמב"ם רפ"ג מהלכות סנהדרין וע' בפי' כו' שנדחק בדבר ונתן טעם דהוי כמכין משבת לחול: של״ט:ג׳תמ״ב א׳ (ס"ק ה) הכניסה לחופה דמדינא ראוי לאסור דהוי כקונ' קנין בשבת דאיתא בירושלמי דע"י החופה קונה בעל את האשה ולזכות במעשה ידיה ומציאתה וירושתה ולכל הדברים שהבעל זוכה באשתו ומשום מצות פו"ר כיון דל"ל אשה ובנים ס"ל לרמ"א להתיר: ב׳ ובסמ"ק כו' דהרי לא התירו לכה"ג ר"ל דבריש יומא תנן רי"א קודם יוה"כ היו מתקינים לכה"ג אשה אחרת שמא תמות אשתו וכתיב וכיפר בעדו ובעד ביתו וביתו זו אשתו שכה"ג ביה"כ היה צ"ל שיהיה לו אשה ובעי"כ היה מקדש ומכניס לחופה אותה אשה אחרת דאף אם תמות אשתו הרי יש לו אשה אחרת ופריך הש"ס והכתיב ובעד ביתו דהיינו בית א' ולא שני בתים ועכשיו שמא לא תמות ויהיה לו ב' בתים ומשני דמגרש על תנאי וע"ש ד' י"ג כמה כרכורים כרכר הש"ס בענין אותו תנאי וא"א לא ה"ל לקדשה ולא לכונסה לחופה קודם יוה"כ אלא אם תמות אשתו ביוה"כ יקדש ויכניס האשה האחרת המוכנת לו (ולמ"ד חופת בתולה היינו יחוד הראוי לביאה וכמ"ש מ"א ס"ק י"א ראיה זו ליתא דהא ביה"כ א"א ביחוד הראוי לביאה דהא תשמיש המטה הוא מה' עינוי' שאסורים ביה"כ וכתבתי מזה באריכות במ"א) אלא דאסור משום שבות וא"א דהתירי שבוח זה משום מצות פו"ר כ"ש דה"ל להתירו לכה"ג ביו"כ כיון דכפרת כל ישראל תלוי בעבודת כה"ג ולא הוי צריך לשום תנאי: ג׳ בשם הירושלמי דמשמע דשרי שכ דבאמת לא היה מקדשה בערב יו"כ אלא אם אירע שמת' אשתו ביו"כ היה מקדש ומכניס לחופה האשה המוכנת לו הרי דבמקום מצוה מותר ה"ה דיש להתיר משום מצות פו"ר אע"ג דאינו הכרח דשם בכה"ג עדיפא דכפרת כל ישראל תלוי בו אדרבא שם מקשה בירושלמי ולא הוי כקונה קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולא משני דבמקום מצוה מותר צ"ל דחד מתרי טעמי נקט עכ"פ אינו מוכרח להתיר משום פו"ר. אלא משום דאפשר בע"א והיינו ע"י תנאי כדי להשוות שני התלמידים יחד דהיינו תלמוד דידן עם הירושלמי: של״ט:ג׳תמ״ד א׳ (ס"ק ז) ולא מפרישים כו' דינו כמבשל בשבת דדינו מבואר ר"ס שי"ח במזיד אסורה לו לעולם ולאחרים מותר במ"ש מיד ובשוגג בו ביום אסור בין לו בין לאחרים ולמ"ש מותר גם לעצמו מיד: ב׳ ר"ן דלא כרמב"ם כצ"ל לענ"ד דזה הר"ן בביצה על משנה אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט דהוזכרו במתני' כל מה שאסור משום שבות ומבוארים פה בש"ע הביא הרי"ף ירושלמי וכולן שעשו בין אנוסים כו' בין מזידים כו' מה שעשוי עשוי כל זה כ' הר"ן וז"ל מיהו בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת הוי כמבשל בשבת דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל עכ"ל הר"ן והוא פ"ב דתרומות משנה ג' ומדכ' הר"ן דדין המפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל ואין זה לשון המשנה אלא במתני' תני המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל (וע"ש בתי"ט) אלא דהר"ן מסברא ס"ל דדינו כמבשל וניהו דכ' דהמעשר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דהעתיק לשון המשנה והמשנה אתי' כר"מ דס"ל כן במבשל (ואפשר הר"ן פסק כר"מ) אבל ממילא נשמע לדידן דקי"ל במבשל כר"י וכדלעיל ר"ס שי"ח וכיון דס"ל להר"ן דהמעשר דינו כמבשל ה"ה דבמעשר הדין כמ"ש ר"ס שי"ח אבל בהרמב"ם ניהו דבמבשל פסק כר"י בפ"ו דין כ"ג מ"מ לענין המעשר בשבת העתיק בפ' כ"ג דין ט"ו כסתם משנה וע' בפ"ח י"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב טעמו וראיתי בס' ת"ש שתמה על מ"א במ"ש ר"ן ורמב"ם וכ' שגם בתשובה פ"מ (אינו ת"י) העיר בזה ועי"ז נדחק בדברי מ"א ע"ש ולענ"ד כמ"ש פשוט: של״ט:ג׳תמ״ה א׳ (ס"ק ח) ואין פודין כו' כ' הב"ח כו' תשצ"ג כי הראשונים חלקו השעה לתתר"פ חלקים ור"ל תשצ"ג חלקים מחלקי תתר"פ שהוא מהלך הלבנה בגלגלה כידוע: ב׳ כיום שלפניו. ור"ל כאלו מת תוך ל' דפטור מלפדותו: ג׳ ממדבר פרש"י כתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במנין הלוי' בפ' במדבר פקוד כל זכר מבן חדש ומעלה ותיבת ומעלה משמע לאחר שלשים יום. אלא צ"ל דה"פ כיון שכלו כ"ט י"ב כו' ר"ל דמתני' סתמא קתני מת ביום ל' משמע אפי' כבר כלו כ"ט י"ב תשצ"ג: ד׳ וכ"מ מדקאמר מת כו' ולא חילק כו' היא גופה ראיית המקשן שכ' מ"א לעיל. ועוד כו' בלשון תורה כו' דאמרי' התם אם עברו ב"ד את השנה כמה ימים היא חדש העיבור שלשים יום רשב"ג או' חדש וכתבו התוס' בע"כ חדש דא' רשב"ג ר"ל כ"ט יום דאל"כ מאי פליג עם ת"ק והא אמרי' ביבמות דהא דכתיב גבי יפת תואר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן שימשך ששים יום דירח הוא שלשים וימים נוסף עוד שלשים הרי דסתם ירח (וה"ה חדש) שלשים יום ותירץ בל' תורה הוי ירח (וה"ה חדש) ל' יום אבל בלשון חכמים הוי חדש כ"ט יום עוד תי' די"ל דגם בלשון חכמים סתם חדש הוי ל' יום אם לא דמפרש להדיא שהוא כ"ט יום אלא דרשב"ג לא הוצרך לפ' וממילא ידעינן דר"ל חדש כ"ט דאל"כ במאי פליג עם הת"ק עכת"ד הרי לשני תירוצי התוס' עכ"פ בלשון תורה הוי חדש שלשים יום דלא כת"ה דס"ל דחדש דכתיב גבי פדיון סגי בכ"ט י"ב תשצ"ג וא"ל א"כ לדעת התוס' ל"ל גזירה שוה גבי פדיון ממנין לוים דכתיב ומעלה ת"ל סתם חדש הוא שלשים יום י"ל דמהתם ילפי' בכל התורה הוי חדש שלשים יום ולא הוי שני כתובים דע"כ איכ' שום צריכותא מדאצטריך לג"ש ולא יליף פדיון מבנין אב ממנין הלוים: של״ט:ג׳תמ״ו א׳ (ס"ק ט) גט שכ"מ כו' ס"ס קל"ו והע"ש לא ע"ש וכתבו בשם מהרש"ל שהקשה ואיך ניתן לה הגט בשבת הא הוי מוקצה ותירץ דהקנה לה המקום שהגט היה מונח בו וקנתה הגט ע"י חצרה ולא היה צריכים לטלטלו עכת"ד ובאמ' כ"ה בש"ס בגיטין ר"פ הזורק דצוה רבא שיקנה לה מקום הגט וע"כ מה"ט וכ"ה באע"ה סי' קל"ו לדעת המתירים לטלטל גט בשבת כמ"ש מ"א לעיל סי' ש"ז וס"ק כ"ד כ' הרא"ש שם הא דהוצרך להקנו' לה המקום מיירי שהי' מפסיק ר"ה בין מקום הגט למקום השכ"מ ולא היו יכולים להביאו ע"ש. גם מ"ש לגרש ע"י שליח שהקשה לו דע"כ בשבת לא נכתב אלא בע"ש והוי מוקדם דפסול ותי' דמיירי דנותן ע"י שליח דכה"ג לית ביה משום מוקדם כדאמרי' בגיטין ד' י"א מידי דהוי אגיטין הבאים ממדינת הים דע"כ מוקדמים הן אלא כה"ג קלא אית לי' שלא נמסר ביום הכתיב' והעידי מסירה נותנים דעתם לזכור יום המסירה וא"כ למ"ד מוקדם פסול שלא יחפה על בת אחותו אם היא אשתו ותזנה תחתיו וחייבת מיתה וגם בזמן הזה עכ"פ תהיה אסורה על בעלה ויתן לה גט מוקדם שזמנו קודם שזנתה וא"כ בשעת הזנות היתה פנויה ופטורה ממיתה גם מותר שוב בעלה להחזירה או לר"ל שם בגיטין הטעם משום פירי דפירות נ"מ משעה שגרשה אין לבעל פירות מנ"מ ואם מכר הבעל הפירות תוציא הפירות משעת הכתיבה שלא כדין אבל הבא ממדינת הים או ע"י שליח דקלא א"ל ככ"ל ליכא למיחש להכי דהא עידי המסירה יודעים באמת: ב׳ מבואר שם דליתא א"ל דכוונות מ"א דאכתי תקש' לדעת רמ"א בסי' קכ"ז ס"ה דאין להכשיר גט מוקדם ליתן ע"י שליח וכדעת הר"ן שם וא"כ אכתי תיקשי קושית הע"ש לדעתו דז"א דהא מודה הר"ן בא"א ליתן אחר דנותנים ע"י שליח דהוי כמו גט הבא ממ"ה וכמ"ש הב"ש שם ס"ק ו' וא"כ בגט שכ"מ דתקיף ליה עלמא דיש לחוש קודם שיכתב גט אחר ימות הש"מ וא"כ גם הר"ן מודה דמותר ליתן ע"י שליח כשהוא מוקדם אלא כוונת מ"א כמ"ש הב"ש שם בסי' קל"ו ס"ק י"ז חדא דלשון הטור וש"ע לא משמע כן ועוד דע"כ התוס' לא ס"ל כן דניתן ע"י שליח דבש"ס מקשה קנתה הגט ע"י חצירה והא מה שקנתה אשה קנה בעלה דהבעל אוכל פירות ולא הוי חצירה ומשני דגטה וחצרה באים כאחד ר"ל שזוכה בגט וגם בחצר בפעם א' ולא הוי חצר הבעל כיון שגרשה אין לו פירות והקשו התוספות מאי פריך מה שקנתה כו' הא קי"ל בעל שנתן מתנה לאשתו אין הבעל אוכל פירות מאותה מתנה וכיון דהבעל מקנה לה המקום שפיר הוי חצירה וא"א דניתן לה ע"י שליח ע"כ השליח הקנה לה מקום בחצרה ושם היה הגט מונח א"כ אין מקום לקושיית התוס' דכה"ג הבעל אוכל פירות וכן תי' הר"ן לקושית התוספות אע"כ דאין נראה להתוס' לאוקמי שניתן ע"י שליח: ג׳ אע"כ צ"ל שכתב בו שבת זו. ר"ל כיון דלא איירי ע"י שליח כדי לישב קושי' הע"ש צ"ל דלא כתב בגט יום הכתיבה אלא שבת ר"ל שבוע דרך משל שבוע הראשונה מחדש חשוון וכדומה דכה"ג כשר כמ"ש שם סי' קכ"ז ס"ז וכן תי' הב"ש עוד הוסיף הב"ש לתרץ דמיירי שנכתב בערב שבת וכתבו בו הזמן על יום השבת כאלו נכתב ביום השבת ואע"ג דכה"ג הוי גט מאוחר מ"מ כיון דלא ניתן לה עד יום השבת כשר ע"ש עוד: של״ט:ג׳תמ״ז א׳ (ס"ק י) מה שעשוי כו איבד כחו וזכותו בנדר ר"ל כיון שהוא עצמו גרם ונדר או נשבע שלא למכור איבד הזכות שהיה לו בדבר ההוא למכרו והוי מכירתו כמו מוכר דבר שאינו שלו ובאיסור שבת דבא ממילא ל"ש זה ולכן מהני כאן וע' בח"מ סי' ר"ח ובסמ"ע וכן הש"ך הקשו אלא דקי"ל מקח הנעשה באיסור רבית המקח קיים מ"ש מהנודר או נשבע שלא למכור דהמקח בטל ותירץ דוקא בנדר או נשבע דע"י הנדר או שבועה א"א למכור כלל בהיתר לכן אין המכירה חלה אבל באיסור רבית דהא היה אפשר לעשות המקח בהיתר ושלא יהיה בו משום רבית לכן אפילו נעשה ברבית מ"מ המקח קיים ולפ"ז גם קושית מהרש"ל מיושבת דשאני איסור שבת דהיה אפשר לעשות בהיתר דהיינו למכור בערב שבת או בחד בשבת וה"ה לפי דברי הג"מ הנ"ל דעל ידי עצמו איבד כו' יש ליישב גם קושית סמ"ע מרבית: של״ט:ג׳תמ״ח א׳ (ס"ק יא) האלמנה כו' דאפי' בתולה כו' ולפ"ז באלמנה לא מהני ייחוד ובעינן ביאה ממש לקנותה דהא מבואר בירושלמי שהביאו התוספות ביומא דף י"ג ע"ב וכן הרא"ש דנשתנה דין אלמנה מבתולה וכ"כ להדיא הב"ש ס"ס ס"ד: ב׳ כיון די"א כו' די"א דחופת בתולה היינו מה שמכסים שחרית ראש הכלה בהינומ' וי"א מה שמעמידים חתן וכלה תחת הכלונסאות אבל באלמנה בעינן יותר ול"מ זה לכן צריך שתהי' קנויה לבעל יחוד הראוי לבעילה אבל י"א דגם לבתולה ל"מ לא ההינומ' ולא הכלונסאות ואינו קונה דלא מקרי חופה אלא ייחוד הראויה לביאה ולכן גם בבתולה בעי ייחוד הראויה לביאה קודם שבת אם יבא עליה בשבת דקי"ל דמותר לבעול בתולה בשבת כמ"ש לעיל סי' ר"פ וקודם החופה אסורים בייחוד דהא בעינן יחוד הראויה לביאה וקודם החופה הוי יחוד עם פנויה דמאי מהני שהיא משודכת לו מ"מ לא עדיפא בזה מפניה דעלמא ואפ"ת דייחוד זה הוי חופה מ"מ חופה קודם קדושין לא קני והא מנהגינו לקדש תחת החופה דהיינו בשעת העמדת חתן וכלה תחת הכלונסאות ועיין בזה במשנה למלך מ"ש בזה אי חופה קודם קדושין קונה שאפי' היו הנשואין ביום ה' כו' ר"ל באלמנה: של״ט:ג׳תמ״ט א׳ (ס"ק יב) להשיט כו' אבל בכלי שרי כמ"ש ס"ב דאפי' באדם ליכא איסור שיטה בכלי: של״ט:ג׳ת״נ א׳ (ס"ק יג) ספינה כו' ואפי' לת"ח אע"ג דאמרי' דף קל"ט ע"ב דלת"ח הותר ע"י הערמה דדוקא במי שאינו ת"ח לא הותר דלמא אתי למעב' בלי הערמה אע"ג דאפי' עביד בלי הערמה ליכא רק א"ד מ"מ החמירו בע"ה אבל בת"ח לא החמירו לאסור ע"י הערמה מ"מ בזמן הזה אין לנו דין ת"ח גם לדבר זה ואסור אפי' לת"ח: ב׳ ועסי' רמ"ח כו' מע"ש שרי דלא הוי כשט דלא כבה"ג דס"ל דמה"ט אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם שבת משום שט אלא הטעם משום צער בלבול הספינה או בידוע שהספינה גוששת ותלך ולא יהי' שם המים עמוקים י"ט (ע"ש במ"א) או שיצטרך לבא לידי חילול שבת אבל בנהרות הנובעים דליכא צער ולא יבא לידי חילול שבת וגם המים העמוקים י' שרי ליכנס בספינה וליכא בזה משום שט: ג׳ ומ"מ כו' מספינה לספינה ר"ל באותה ספינה שנכנס מע"ש מהלך את כלה אע"ג דהספינה הולכת בשבת ח"ל וקי"ל דאם הוציאו מחוץ לתחומו אין לו אלא ד"א מ"מ ספינה שאני כיון שנכנס בה מע"ש והיה שם ב"ה של ע"ש הרי שבת באויר מחיצות מבע"י ולכן אפי' יצאה ספינה ח"ל כל הספינה נחשבת כד"א אבל כשפורש מספינה לספינה ובספינה שניה לא שבת באויר מחיצות מבע"י לכן אין לו בספינה שני' כ"א ד"א: ד׳ א' ה"ל כו' דלא ברי הזיק' כו' דסד"א להתיר כמו שהותר שבות דטלטול מוקצה מפני לסטים בסי' של"ד לכן חילק הר"י הלוי דשאני לסטים דברי הזיק' משא"כ כאן:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א