סימן שלח – דברים האסורים בשבת משום השמעת קול – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שלח – דברים האסורים בשבת משום השמעת קול

א הַשְׁמָעַת קוֹל בִּכְלֵי א שִׁיר, אָסוּר, אֲבָל לְהַקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּשֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ שִׁיר, מֻתָּר. { הַגָּה: וְכֵן אִם לֹא עָבִיד מַעֲשֶׂה, שָׁרֵי. וְלָכֵן אֵלּוּ שֶׁקּוֹרִין לְחַבְרֵיהֶם וּמְצַפְצְפִים בְּפִיהֶם כְּמוֹ צִפּוֹר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת } (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). { וְאָסוּר לְהַכּוֹת בְּשַׁבָּת עַל הַדֶּלֶת בְּטַבַּעַת הַקָּבוּעַ בַּדֶּלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְשִׁיר, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְהַכְּלִי מְיֻחָד לְכָךְ, אָסוּר. וְלָכֵן אָסוּר לְשַׁמָּשׁ לְהַכּוֹת עַל הַדֶּלֶת לִקְרֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל יְדֵי הַכְּלִי הַמְיֻחָד לַכָּךְ, אֶלָּא } ב { מַכֶּה בְּיָדוֹ עַל הַדֶּלֶת } (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם פִּסְקֵי תּוֹסָפוֹת דְּעֵרוּבִין). ב יֵשׁ מַתִּירִים לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר בְּחֻפּוֹת. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לְעַכּוּ"ם } ג { לְתַקֵּן הַכְּלֵי שִׁיר, שָׁרֵי מִשּׁוּם כְּבוֹד חָתָן וְכַלָּה, אֲבָל בלא"ה, אָסוּר } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מַשִּׁילִין). { וּמִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה נָהֲגוּ לְהָקֵל, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בסי' שֶׁאַחַר זֶה } ד { לְעִנְיַן טִפּוּחַ וְרִקּוּד. } ג זוּג הַמְקַשְׁקֵשׁ לְשָׁעוֹת, עָשׂוּי עַל יְדֵי מִשְׁקָלוֹת, מֻתָּר לְעָרְכוֹ וְלַהֲכִינוֹ מִבְּעוֹד יוֹם כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וִיקַשְׁקֵשׁ כָּל הַשַּׁבָּת. ד הַמְשַׁמֵּר פֵּירוֹתָיו וּזְרָעָיו מִפְּנֵי חַיָּה וְעוֹף, לֹא יִסְפּוֹק כַּף אֶל כַּף, וְלֹא יִטְפַּח כַּפָּיו עַל יְרֵכוֹ, וְלֹא יִרְקֹד לְהַבְרִיחָם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטֹּל צְרוֹר ה וְיִזְרֹק לָהֶם. ה אֵין שׂוֹחֲקִים בֶּאֱגוֹזִים, וְלֹא בְּתַפּוּחִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, מִשּׁוּם אַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת. { הַגָּה: וְדַוְקָא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֲבָל עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן שָׁרֵי דְּלֵיכָּא לְמִגְזָר שָׁם מִשּׁוּם גּוּמוֹת } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). { וּמֻתָּר לִשְׂחֹק בַּעֲצָמוֹת שֶׁקּוֹרִין טשי"ף, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל, הוֹאִיל וְאֵינָן מְכַוְּנִין לְשִׁיר } (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי סוֹף עֵירוּבִין). { וְכָל זֶה בְּשׂוֹחֵק דֶּרֶךְ צְחוֹק בְּעָלְמָא } (בֵּית יוֹסֵף), { אֲבָל בְּשׂוֹחֵק כְּדֵי לְהַרְוִיחַ, אָסוּר, אֲפִלּוּ שׂוֹחֵק } ו { בְּתֹם וּבְחֹסֶר, דְּהָוֵי כְּמִקָּח וּמִמְכָּר } (אָגוּר וב"י וְרַמְבַּ"ם פכ"ג). { וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לִמְחוֹת בְּנָשִׁים וּקְטַנִּים, דְּמוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין } (תוס' וּסְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ"א). { וְלִשְׂחֹק בְּכַדּוּר, עַיֵּן לְעֵיל סי' ש"ח } (סָעִיף מ"ה). ו אָסוּר לִשְׁאֹב מַיִם בְּגַלְגַּל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְגִנָּתוֹ וְחֻרְבָּתוֹ אוֹ לְמִשְׁרָה שֶׁל פִּשְׁתָּן. לְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה שָׁם לֹא גִּנָּה, וְלֹא חֻרְבָּה, וְלֹא בְּרֵכָה לִשְׁרוֹת בָּהּ פִּשְׁתָּן, מֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא בְּגַלְגַּל גָּדוֹל שֶׁמּוֹצִיא מַיִם הַרְבֵּה בְּיַחַד בְּלֹא טֹרַח, וְהֵם גַּלְגַּלִים הַקְּבוּעִים בָּהֶם דְּלַיִם הַרְבֵּה סָבִיב, אֲבָל גַּלְגַּלִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין מְמַלְּאִים בָּהֶם אֶלָּא מְעַט, מֻתָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִדֵּי. ז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת בְּרֹאשׁ הַגַּג וְרוֹאֶה מָטָר שֶׁבָּא, אָסוּר לְשַׁלְשְׁלָם בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה שֶׁבַּגַּג, אֲבָל מֻתָּר ז לְכַסוֹתָן. וַאֲפִלּוּ לְבֵנִים, שֶׁהֵם מֻקְצִים, מֻתָּר לְכַסוֹתָן מִפְּנֵי הַדֶּלֶף. ח מֻתָּר לִתֵּן כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת, וְאִם נִתְמַלֵּא שׁוֹפְכוֹ וּמַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ; וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַדֶּלֶף רָאוּי לִרְחִיצָה, אֲבָל אִם אֵינוֹ רָאוּי, אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נָתַן כְּלִי תַּחַת דֶּלֶף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִרְחִיצָה, מֻתָּר ח לְטַלְטְלוֹ בְּמַיִם הַמְּאוּסִים שֶׁבּוֹ.

באר היטב – סימן שלח – דברים האסורים בשבת משום השמעת קול

א א שיר. וה"ה בכל דבר שהוא דרך שיר וכמ"ש סימן של"ט ס"ג. וז"ל יש"ש כל משמיע קול שאינו מכוון לשמחה כגון שמש המקשקש לבה"כ וכיוצא בזה מותר עכ"ל. ואם נותנין מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים אסור דה"ל ככלי שיר. ולחולה מותר. ואם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן אפי' לבריא שרי דלא הוי כעין כלי שיר שאין עושה בנעימה ובנחת וא"כ כ"ש הני פעמונים שבפרוכת דלית בהו איסורא שאין כוונתו שישמיעו בנעימה ובנחת ועוד כיון דלחולה שרי כ"ש לדבר מצוה ועוד דהאידנא יש להקל כמ"ש סי' של"ט ס"ג בהג"ה וכ"מ שהש"ך מיקל משום דלצורך מצוה היא שישמעו העם ויקומו דהא לרקד ג"כ מותר לצורך מצוה כמ"ש סי' של"ט. והט"ז בי"ד סימן (רנ"ד) [רפ"ב סק"ב] וכן כאן אוסר וכתב דיש למחות בידם ע"ש. אבל כבר נהגו להקל וכמ"ש. ועוד דאותו שפותח הפרוכת לא קמכוין לקלא כלל. מ"א ע"ש: ב מכה. ויש מקומות שלוקח כלי אחר להכות בשבת: ב ג לתקן. עיין מ"א שהעלה דאסור לומר לתקן הכלי שיר אלא לומר לעכו"ם שינגן ע"ש (ובס' א"ח) צידד להתיר ואיתא במהרי"ל שפעם א' גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר וציוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר. והרדב"ז ח"א סי' קל"ב כתב שבארצו נהגו לאיסור לומר לעכו"ם לנגן ומיהו אם בא העכו"ם ונגן מעצמו אין מוחין לו ומדינא מותר לומר לו בע"ש שינגן בשבת כיון דישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואם יש לחוש להערמה יש לעשות גדר גם בזה. כנה"ג ע"ש: ד לענין טפוח. פירוש כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר מדינא ה"ל למשרי לנגן בכלי שיר ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם ועכ"פ אסור לומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר וכמש"ל. מ"א: ד ה ויזרוק. לר"ה להבריח העופות רש"י. ואפשר דבזמן הזה דליכא ר"ה שרי לטפח דגזירה לגזירה הוא. מ"א: ה ו בתם ובחסר. פי' גרא"ד או אום גרא"ד בל"א: ז ז לכסותן. ורש"ל פסק דאסור לכסותן: ח ח לטלטלו. ודוקא כשהוא נתן במקום שהוא שם דמאיס עליו וכמ"ש סימן ש"ח סל"ו סל"ז. מ"א:

מגן אברהם של״ח – סימן שלח – דברים האסורים בשבת משום השמעת קול

א׳ בכלי שיר. וה"ה בכל דבר שהוא דרך שיר וכמ"ש סי' של"ט סעיף ג' וז"ל יש"ש כל משמיע קול שאינו מכוין לשמחה כגון שמש שמקשקש לבה"כ וכיוצא בזה מותר א"ז עכ"ל וכתב הג"מ דמותר להניח טבעת שיש בו עופרת משמיע קול עמ"ש סי' ש"א סכ"ג, ואם נותנין מים בכלי מלא נקבי' ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא דזמזימי אסור דה"ל ככלי שיר ולחולה מותר ואם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן אפי' לבריא שרי דלא הוי כעין כלי שיר שאין עושה בנעימה בנחת וא"כ כ"ש הני פעמוני' שבפרוכ' דלית בהו איסור' שאין כוונתו שישמעו בנעימ' ובנחת ועוד כיון דלחול' שרי כ"ש לדבר מצוה, ועוד דהאידנ' יש להקל כמ"ש סי' של"ט ס"ג בהג"ה וכ"מ שהש"כ הקיל משום דלצורך מצוה הוא שישמעו העם ויקומו דהא לרקד ג"כ מותר לצורך מצוה כמ"ש סי' של"ט ואף שבט"ז בי"ד סי' רנ"ד אוסר כבר נהגו להקל וכמ"ש ועוד דאותו שפותח הפרוכת לא קמכוין לקלא כלל כמ"ש סי' ש"א סכ"ג ע"ש: ב׳ כמו צפור. שקורין צופי"ל בלע"ז אף על פי שבאותן הצפצוף רגילין ג"כ להנעים בשיר הכא כיון שמכוין לקרות לחבירו לא ינעים בקריא' כו' וגם לא עביד מעשה עכ"ל משמע דאם מנעי' בשיר אסור אף על גב דמותר לשורר בפה הכא שאני דדמי לכלי שיר ומ"מ נ"ל דשרי כיון דלא עביד מעשה: ג׳ אסור לשמש וכו'. ויש מקומות שלוקח כלי אחר להכות בשבת: ד׳ לתקן הכלי. צ"ע דבמרדכי שם לא התיר אלא מלאכ' דרבנן וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה ע"ש, וכתב רש"י בערובין דף ק"ג דכשנפסק' נימא ומגלגל היתד שלמעלה עד שמאריך הנימא ומגיע ליתד שלמטה וכורכ' בו הוי אב מלאכה דמתקן מנא עכ"ל, וא"כ אסור לו' לעכו"ם לעשותו ואפשר דרמ"א הכריע מדעתו להתיר לכבוד חתן וכלה דאיתא במהרי"ל שפעם א' גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר וצוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר ורדב"ז ח"א קל"ב כתב שבארצו נהגו לאסור לומר לעכו"ם לנגן ומיהו אם בא העכו"ם ונגן מעצמו אין מוחין לו ומדינא מותר לומר לו בע"ש שינגן בשבת כיון דישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואם יש לחוש להערמה יש לעשות גדר גם בזה עכ"ל כ"ה: ה׳ לענין טפוח. פי' כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר מדינא הוה ליה למשרי לנגן בכלי שיר ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם ועכ"פ אסור לומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר וכמש"ל: ו׳ ויזרוק להן. לר"ה להבריח העופות [רש"י] ואפשר דבזמן הזה דליכ' ר"ה שרי לטפח וכמ"ש ססי' רנ"ב דגזירה לגזירה הוא: ז׳ שלחן שרי. וצ"ע דבססי' שכ"ד גזרי' אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע וכ"מ רסי' של"ז ובאמת אין לדמות גזירות חכמים להדדי: ח׳ בעצמות. באיסק"קי ונהגו לעשות האיסקק"י של כסף דאל"כ מיחזי כעובדא דחול כמ"ש סי' שכ"ז ס"ג (ש"ג) ור"א ששון חולק וס"ל כיון שאין תועלת בידיעת חכמת האיסק"קי אסור כמ"ש סי' ש"ז סי"ז עכ"ל וא"כ ה"ה בכל מיני שחוק ובמקום שנהגו להקל אין למחות בידם: ט׳ בתם ובחסר. פי' גרא"ד או אום גרא"ד בל"א: י׳ אסור לשלשלם. דמטרח שלא לצורך שבת: י״א מותר לכסותן. ויש"ש פסק כרש"י דאסור לכסותן: י״ב שאין עושין. פי' עיקר הטעם דאין מבטלין כלי מהיכנו אך אי הוי שרי לעשות גרף לכתחלה הוי שרי ליתן כלי תחתיו דהרי מותר אחר כך לשפכו אלא מפני שאין עושין גרף אם כן כשנותן הכלי לא יעשה כדי להיות גרף ולהוציאו אלא שיעמוד לשם והוי מבטל כלי מהיכנו (יש"ש): י״ג מותר לטלטלו. ודוקא כשהוא נתון במקום שהוא שם דמאיס עליו וכמ"ש סי' ש"ח סל"ו ל"ז:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים של״ח

א׳ מ"מ הואיל והכלי כו'. מכאן משמע דכ"ש דאסור לתלות בשבת רצועה שבה תלויה פעמונים על הפרוכת כדי להשמיע קול לאנשי בה"כ בשעה שמוציאין הס"ת דזה עיקר עבידתי' לקלא ואותן שעושין כן נראה למחות בידם: ב׳ מותר לערכו. מהרי"ו סי' ק"ל אוסר ומדמהו לריחיי' ומסתבר להיתר דידוע לכל שהעמידו מאתמול כמ"ש ב"י: ג׳ ולא בתפוחים. בטור כתוב אגוזים לחוד ולא זכר תפוחים וכלל אותם במ"ש וכיוצא בהם דהיינו תפוחים במקום שמשמיעים קול לר"ח ובחנם כ' ב"י דוחק בזה: ד׳ הדלף ראוי לרחיצה. ז"ל הרמב"ם והטור כ' עליו ולא נהירא וכו' ובודאי צ"ע לתרץ דברי הטור דהא בפ' כירה (שבת דף מ"ג) מוקמי' לה בדלף הראוי דוקא כי היכי דל"ת הא אסור לבטל כלי מהיכנו ונ"ל לתרץ דהא אי' בפ' משילין בי רחייא דאביי דלוף פי' הדלף נפל על הרחיים שלו והיא עשויה בטיט ונימוחים מפני הגשמי' ולא הי' מספיק לכלים הצריכים תחת הדלף אתא לקמי' דרבה א"ל זיל עיילי' לפורייך להתם דליהוי כגרף של רעי ואפקי' יתיב אביי וקא קשיא לי' וכי עושין גרף של רעי לכתחל' אדהכי נפל בי ריחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר ונראה דהרמב"ם שכ' כאן שאין עושין גרף של רעי לכתחלה ס"ל כאביי דאע"ג דאמר תיתי לי דעברתי על דברי רבה דרך אנינו' אמר כן אבל לדינא לא הדר ביה וכ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם ה' המגיד וע"כ אמר שאם המי' אינם ראוים אסור דה"ל גרף של רעי ואע"ג דבפרק כירה אי' דבעי' דלף הראוי מטעם דאל"כ ה"ל מבטל כלי מהיכנו כולי חדא היא דהטעם איסור מבטל כלי מהיכנו הוא דה"ל כבונה כיון דאסור לטלטל ה"ל כבונה בנין בזה והיינו משום דאסור לטלטלו ולא מועיל כאן גרף של רעי כאביי דה"ל לכתחלה וז"ש ב"י בשם הר"ן הטעם משום מבטל כלי מהיכנו והב"י כתב בשם הר"ן דהרמב"ם נתן טעם אחר והוא תמוה מאד בעיני דתרוייהו חד הם דזה תלוי בזה כמ"ש ועוד הקשה ב"י להרמב"ם שכ' ואם נתן כלי תחת הדלף מותר לטלטלו א"כ אמאי הוצרכו בפ' כירה למוקמא בדלף הראוי משום איסור כלי מהיכנו ממילא בלא ראוי אסור משום מבטל כלי מהיכנו הא באמת אין מבטל כלי מהיכנו כיון שמותר לטלטלו אם נתן ומתוך כך נכנס לתירוצים ולעד"נ דלק"מ דכיון דאין כאן היתר טלטול אלא באם עובר על איסור זה שאנו חושבין אותו מבטל כלי מהיכנו דאסור לעשו' לכתחל' גרף של רעי ל"מ לזה מה שיש לו היתר אם יעבור ול"ד למ"ש שם בגמ' גבי טבל דלא הוי מבטל כלי כו' כיון דאם עבר ותקנו לטבל בשבת מותר דהתם העובר הוא על איסור אחר דאסור לתקן בשבת הטבל ואיהו עובר ותיקן נמצא דהעביר' היא על איסור תיקון לא על איסור טלטול משא"כ כאן דהעבירה היא שעובר על איסור טלטול במה שעושה לכתחלה גרף של רעי כדי שיוכל לטלטל בזה איסור כלי מהיכנו קיים דהא מבטל עכ"פ הכלי מהיינו לענין טלטול לכתחלה זו דעת הרמב"ם שכ' הטעם משום אין עושין גרף כו' לכתחלה והא דלא זכרו בפרק כירה רק הטעם של מבטל כלי מהיכנו לפי שלא מיירי שם מענין שפיכת הדלף לחוץ רק מענין העמדת הכלי תחת הדלף ואסרוהו בשביל בטול כלי מהיכנו כיון שאח"כ אסור לשפכו שאין המים ראוי' וכ"ת שיהיה היתר מחמת גרף של רעי לזה כ' הרמב"ם כאן שאסור לכתחלה כי הרמב"ם קאי על השפיכה לחוץ. אבל הטור ס"ל כרבה דאין בזה איסור גרף לכתחלה כיון שכבר הגשמים מזלפין בבית וכמ"ש התוס' בפ' משילין שם וסוגיא דפ' כירה היא אליביה דאביי כמ"ש שם דאותביה אביי לרב יוסף וע"כ הוה ביטול כלי מהיכנו כמ"ש להרמב"ם ואנן קי"ל כרבה כדמשמע בפ' משילין דאביי הדר ביה וא"כ אין כאן ביטול כלי מהיכנו דמותר לשפכו משום גרף של רעי וע"כ פסק כאן דא"צ שיהיו המים ראוים לרחיצה כנ"ל בישוב דבריהם ולענין הלכה פסק כאן כרמב"ם:

ספר מחצית השקל על אורח חיים של״ח

של״ח:ג׳תכ״ה א׳ (ס"ק א) בכלי כו' וכמו שכתב סי' של"ט סעיף ג' דאפי' להכות באצבע כדרך המשוררים אסור וכן לקשקש באגוז כיון שהוא דרך שיר וז"ל יש"ש כו' מביא גם ראיה לדבריו מדברי יש"ש שאינו מתכוין לשמחה כו' ודוקא אם אינו מתכוין לשמחה דאינו דרך שיר מותר אבל אם מתכוין לשמחה אז ודאי הוא דרך שיר אסור משמע אפי' ע"י כלי: ב׳ כגון שמש המקשקש כו' וצ"ל דלא ס"ל כרמ"א דאוסר הואיל ומיוחד לכך או מיירי שנוטל בשבת כלי אחר כמ"ש מ"א סק"ג. וכתב הג"מ דמותר להניח טבעת כו' וכ"כ הטור בשם הר"מ. וכתב דזה מותר ל"מ לדידן דבעינן שיהי' דוקא קול של שיר. אלא אפי' להפוסקים המחמירים ואוסרים אפי' קול שאין של שיר היינו דוקא במתכוין להשמיע קול אבל טבעת שיש בו עופרת ניהו דנעשה לכתחלה לנוי להשמיע קול אבל אין כוונות הנושא הטבעת להשמיע קול אלא שמשמיע קול ממילא: ג׳ ואם נותנים מים בכלי כו' כ"ז הם דברי הש"ס בעירובין ד' ק"ד ע"א והיינו לרבה דקי"ל כוותיה דבעי' דוקא קול שיר וע"ש: ד׳ קלא דזמזומי. שם מין כלי שיר: ה׳ ולחולה מותר. רצה לו' ע"י שמיעת קול הנעים בא השינה לחולה וא"כ כ"ש הני פעמונים כו' ועוד כיון דלחולה שרי כ"ש לד"מ. והקשה בס' ת"ש דמאי ק"ו הוא הא חזינן דהקילו יותר בחולה מדבר מצוה דהא בחולה מותר שבות כמ"ש סי' שכ"ח סי"ז ובמקום מצוה לא הותר כ"א שבות דשבות כמו שכתב בסי' ש"ז סעיף ה' ולענ"ד י"ל דכן כוונת מ"א חדא דאין מתכוונים להשמיע קול נעים כעין שיר וא"כ מותר לדידן דבעינן דוקא קול של שיר וכתב עוד ר"ל אפי' להמחמירין ואוסרין אפי' קול שאינו של שיר מ"מ במקום מצוה מודה דמותר כיון דלחולה שרי אפי' קול של שיר כ"ש לדבר מצוה שמותר עכ"פ כשאין מתכוונים לקול נעים של שיר: ו׳ סי' של"ט סעיף ג' דלדידן דאין בקיאים בעשיית כלי שיר ל"ל שמא יעשה כלי שיר ואף שמשמע שרמ"א לא הביא דברי התו' שמקילין בזמן הזה מה"ט אלא ליישב המנהג אבל אין דבריהם נראה עיקר בעיני מ"א. דדבר שנאסר במנין אין להתיר אע"ג שבטל הטעם מ"מ לדבר מצוה יש להקל ולסמוך על דברי התו': ז׳ ואף שהט"ז בי"ד סי' רפ"ב כצ"ל וכ"כ גם הט"ז פה: ח׳ ועוד דאותו שפותח כו' ודמי לטבעת שיש בו עופרת דפרוכת נמי ניהו דלכתחלה עושים בו זגים להשמיע קול בעת שפותח ארון הקדש כדי להשמיע העם ויעמדו מ"מ הפותח אין כוונתו כ"א ליטול הס"ת ואין כונתו להשמיע קול כלל ולכן מותר לכולי עלמא: של״ח:ג׳תכ״ו א׳ (ס"ק ב) ומשמע דאם מנעים כו'. דבעינן דוקא תרתי לטובית' שאינו מנעים. וגם לא עביד מעשה: ב׳ ומכל מקום נ"ל דשרי. ובספר ש"ג או או קאמר חדא כיון כו' לא ינעים בקריאה ועוד מטעם אחר דלא עביד מעשה ובחד מהני סגי: של״ח:ג׳תכ״ז א׳ (ס"ק ג) אסור כו' וי"מ שלוקח כלי אחר דהא אין אסור כ"א משום דמיוחד לכך. לכן כלי אחר שאינו מיוחד לכך מותר: של״ח:ג׳תכ״ח א׳ (ס"ק ד) לתקן כו' צ"ע דבמרדכי כו' ודינו של רמ"א נובע מהמרדכי וכמ"ש סי' ש"ז סעיף ה' דלצורך מצוה לא הותר אלא שבות דשבות ולתקן הכלי הוי איסור תורה וכמ"ש אח"ז בשם רש"י בערובין לכן לא התיר המרד' כ"א לו' לגוי שינגן דהוי שבות דשבות: ב׳ דאי' במהרי"ל כו' וצוה להוליך כו' והאי עובד' בחול. מ"מ נשמע מהאי עובדא דעיקר שמחת חתן וכלה תלוי בכלי שיר לכן התיר רמ"א מדעת עצמו יותר מהמרדכי אפי' לו' לגוי לעשות מלאכה דאוריית': של״ח:ג׳ת״ל א׳ (ס"ק ו) ויזרק כו' דגזרה לגזרה הוא. וכן כתב מ"א שם בסי' רנ"ב ס"ק כ"ג דהוא פלוגתא דאביי ורבא במסכת שבת דף י"א ע"ב וכן בעירובין דאביי ס"ל דכל מאי דאסור בר"ה אפי' אינו אסור אלא משום גזרה מ"מ גם בכרמלית אסור גזרה אטו ר"ה. ואע"ג דהוי גזרה לגזרה דבעלמא לא גזרינן מ"מ בהוצאה גזרינן ורבא ס"ל דגם בהוצא' לא גזרינן גזרה לגזרה וקיי"ל כרבא: של״ח:ג׳תל״א א׳ (ס"ק ז) שלחן כו' אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע וגם באבוס של קרקע אינו אלא משום גזרה דלמא אתי לאשוויי גומות והוי גזרה לגזרה: ב׳ וכמ"ש ר"ס של"ז. דאוסרים מרוצף אטו אינו מרוצף ובאינו מרוצף גופיה אינו אסור אלא משום דלמא אתי לאשוויי גומות. ובאמת אין לדמות כו' דאבוס שאני דשניהם הן אבוס של כלי הן אבוס של קרקע נקראים בשם אבוס: ג׳ לכן אבוס באבוס מחלף ובסי' של"ז שניהם קרקע ומחלף חדא באידך משא"כ שלחן בקרקע לא מחלף וכה"ג אמרי' בשבת דף קנ"א קרקע בקרקע מחלף מת בקרקע לא מחלף: של״ח:ג׳תל״ב א׳ (ס"ק ח) בעצמות כו' ונהגו לעשות כו כמ"ש סי' שכ"ז סעיף ג' ועיין שם במ"א ס"ק א' דאם ה"ל מגררת מיוחד לשבת והם דברי הש"ס בשבת דף קמ"ז ע"ב דרשב"י עשתה לו אמו מגררתא דכספא ופי' רש"י לשבת ולפי זה צ"ל ג"כ דהני אסקאקי של כסף מיוחדים לשבת דוקא: ב׳ דהא מ"א מביא ראיה מהאי דסי' שכ"ז סעיף ג': של״ח:ג׳תל״ה א׳ (ס"ק יא) מותר כו' כרש"י דאוסר לכסותן דס"ל דכמו לטלטל לא הותר כ"א בי"ט ה"ה דלכסותן לא הותר כ"א בי"ט ולא בשבת: של״ח:ג׳תל״ו א׳ (ס"ק יב) שאין עושים כו' ועיקר בא ליישב קושיית הרב"י על הרמב"ם שנתן ג"כ ה"ט שא"ע גרף ש"ר לכתחלה והקשה הרב"י למה נתן טעם אחר ממה דאמר הש"ס דבש"ס נתן טעם דאסור לבטל כלי מהיכנו ולכן כתב מ"א דודאי גם הרמב"ם א"ל דהטעם דאסור לבטל כ"מ אלא דקשה למה הוי ביטול כ"מ הא אפשר לשפוך הדלף ואע"ג דהדלף אינו ראוי מ"מ הוי כגרף של רעי ואח"ז יהיה מותר לטלטל הכלי וא"כ לא הוי ביטול כ"מ לזה הוצרך לו' הטעם דאין עושים גרף ש"ר וע"כ כוונתו בעת שנותן הכלי תחתיו שלא לעשות גרף ש"ר לכתחלה אלא להניחו שם כל השבת ולכן שפיר הוי ביטול כ"מ: של״ח:ג׳תל״ז א׳ (ס"ק יג) מותר כו' ודוקא כו' דאם אינו נתון במקום שהוא שם. אסור להכניס מטתו שם כדי שיהיה לו כגרף ש"ר ולא הותר בסי' ש"ח אלא במקום פסידא ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א