סימן שלו – אם מתר לילך על גבי העשבים, וכן באילן – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שלו – אם מתר לילך על גבי העשבים, וכן באילן

א אֵין עוֹלִים בְּאִילָן, בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ, וְאֵין נִתְלִים בּוֹ וִאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּלָל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלֹשׁ. עָלָה בְּאִילָן בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג מֻתָּר לִירֵד; בְּמֵזִיד, אָסוּר לִירֵד. וְאִם עָלָה מִבְּעוֹד יוֹם, בְּכָל גַּוְנֵי מֻתָּר לִירֵד מִשֶּׁחָשְׁכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לִירֵד מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לִירֵד מִבְּעוֹד יוֹם לֹא יֵרֵד מִשֶּׁחָשְׁכָה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לִישֵׁב שָׁם בְּאִסוּר. { הַגָּה: וְדַוְקָא אָדָם שֶׁעָלָה שָׁם, אֲבָל אִם הִנִּיחַ שָׁם חֵפֶץ מִבְּעוֹד יוֹם אָסוּר לִטְּלוֹ מִשָּׁם בְּשַׁבָּת } (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ"א). { וְכָל זֶה בְּאִילָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל } א { קָנִים הָרַכִּים כְּיָרָק, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁמְּחֻבָּרִים בַּקַּרְקַע, דְּאֵין אִסּוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּיָּרָק } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף). ב שָׁרְשֵׁי ב אִילָן הַגְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ ג' טְפָחִים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; פָּחוֹת מִכָּאן, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם דִּכְקַרְקַע חֲשִׁיבֵי. וְאִם בָּאִים מִלְּמַעְלָה וְיוֹרְדִים לְמַטָּה בְּמָקוֹם שֶׁגְּבוֹהִים שְׁלֹשָׁה, אֲסוּרִים; וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין גְּבוֹהִים שְׁלֹשָׁה, מֻתָּרִים. הָיוּ גְּבוֹהִים שְׁלֹשָׁה וְחָלָל תַּחְתֵּיהֶם, אַף עַל פִּי ג שֶׁמִּצַּד אֶחָד אֵין חָלָל תַּחְתֵּיהֶם וַהֲרֵי הֵן שָׁוִים לָאָרֶץ, אָסוּר לִישֵׁב אֲפִלּוּ עַל צַד הַשָּׁוֶה לָאָרֶץ. ג מֻתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִתְלֹשׁ. אֲבָל הָאוֹכְלִים בְּגִנּוֹת, אֲסוּרִים לִטֹּל יְדֵיהֶם עַל הָעֲשָׂבִים ד שֶׁמַּשְׁקִים אוֹתָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מְכַוְּנִים, ה פָּסִיק רֵישֵׁיהּ הוּא; אֲבָל מֻתָּר לְהָטִיל בָּהֶם מֵי רַגְלַיִם אוֹ שְׁאָר ו מַשְׁקִין שֶׁאֵינָם מַצְמִיחִין. { הַגָּה: וְלָכֵן טוֹב לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל } ז { בְּגִנּוֹת, אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם עִם מַיִם, דִּבְקֹשִׁי יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְּלוּ שָׁם מַיִם } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סֵפֶר הַתְּרוּמָה). ד יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהַשְׁלִיךְ זְרָעִים בִּמְקוֹם יְרִידַת גְּשָׁמִים, שֶׁסוֹפָן לְהַצְמִיחַ; וְאִם יַשְׁלִיךְ לַתַּרְנְגוֹלִים, לֹא יַשְׁלִיךְ אֶלָּא כְּשִׁעוּר שֶׁיֹּאכְלוּ בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ לְיוֹמַיִם; וְאִם הוּא בִּמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי אָדָם, מֻתָּר, שֶׁאֵין סוֹפוֹ לִצְמֹחַ. ה עֲשָׂבִים שֶׁעָלוּ עַל אֹזֶן הַכְּלִי, מִלַּחוּת הַכְּלִי, חֲשׁוּבִים כִּמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע וְהַתּוֹלְשָׁן, חַיָּב. ו עֲשָׂבִים שֶׁתְּחָבָן בְּעָפָר מִבְּעוֹד יוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לַחִים, מֻתָּר לֶאֱחֹז בֶּעָלִים וּלְהוֹצִיאָן; וְהוּא שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁוּ וְגַם צָרִיךְ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַשְׁרָשָׁתָן; אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרִיעָה, אָסוּר. ז אָסוּר לִתְלֹשׁ אֲפִלּוּ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ ח נָקוּב. ח עָצִיץ { פי' חֲצִי כַּד שֶׁזּוֹרְעִים שָׁם עֲשָׂבִים } (עָרוּךְ), אֲפִלּוּ אֵינוֹ נָקוּב, יֵשׁ לִזָּהֵר מִלִּטְּלוֹ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּלְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, אוֹ אִיפְּכָא, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל עֵץ בֵּין שֶׁל חֶרֶס. { הַגָּה: יִחוּר שֶׁל אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִן הָאִילָן, וּבוֹ פֵּרוֹת, מֻתָּר לִתְלֹשׁ הַפֵּרוֹת מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"ב ח"ב חֻלִּין דַּף קכ"ד). ט צִנּוֹר הַמְקַלֵּחַ מַיִם מִן הַגַּג שֶׁעָלוּ בּוֹ קַשִּׁים וַעֲשָׂבִים שֶׁסוֹתְמִים וּמְעַכְּבִים קִלּוּחוֹ, וּמֵימָיו יוֹצְאִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בַּגַּג וְדוֹלְפִים לַבַּיִת, מְמַעֲכָן בְּרַגְלוֹ בְּצִנְעָה, דְּכֵיוָן דִּמְתַקֵּן עַל יְדֵי שִׁנּוּי הוּא, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא בְּרַגְלָיו, בִּמְקוֹם פְּסֵידָא לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. י הֲדַס מְחֻבָּר, מֻתָּר ט לְהָרִיחַ בּוֹ; אֲבָל אֶתְרוֹג וְתַפּוּחַ וְכָל דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה, אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בִּמְחֻבָּר שֶׁמָּא יָקֹץ אוֹתוֹ לְאָכְלוֹ. יא הַשּׁוֹרֶה חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּמַיִם, הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת זוֹרֵעַ וְחַיָּב י בְּכָל שֶׁהוּא. { הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַעֲמִיד } יא { עַנְפֵי אִילָנוֹת בְּמַיִם בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּהֶם פְּרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים שֶׁהֵם נִפְתָּחִים מִלַּחְלוּחִית הַמַּיִם } (מַהֲרִי"ל). { וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן תרנ"ד. } יב תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן, וְכֵן אִילָן שֶׁיָּבְשׁוּ פֵּירוֹתָיו בּוֹ, יב הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶם בְּשַׁבָּת חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כַּעֲקוּרִים לְעִנְיַן טֻמְאָה. יג אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּצְדָדֵי הָאִילָן, אֲבָל בְּצִדֵּי צְדָדִין מֻתָּר. לְפִיכָךְ אָסוּר לִסְמֹךְ הַסֻלָּם לְצִדֵּי הָאִילָן דְּכִי סָלִיק בֵּיהּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּצְּדָדִין, אֲבָל אִם יֵשׁ יָתֵד תְּקוֹעָה בְּצִדֵּי הָאִילָן מֻתָּר לִסְמֹךְ סֻלָּם עָלָיו, דַּהֲוָה לָהּ יָתֵד צְדָדִין, וְסֻלָּם צִדֵּי צְדָדִין. וְאִם נָעַץ בּוֹ יָתֵד וְתוֹלֶה בּוֹ כַּלְכָּלָה, הַיָּתֵד נִקְרָא צְדָדִין יג וְהַכַּלְכָּלָה כְּצִדֵּי צְדָדִין. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִגֹּעַ בָּאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְנִידֶנּוּ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים). { בּוֹר עָמֹק, אֲפִלּוּ מֵאָה אַמּוֹת, מֻתָּר לִירֵד וְלַעֲלוֹת וּמְטַפֵּס וְיוֹרֵד וּמְטַפֵּס וְעוֹלֶה וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַעֲקֹר קַרְקַע בִּירִידָתוֹ וַעֲלִיָּתוֹ } (טוּר).

באר היטב – סימן שלו – אם מתר לילך על גבי העשבים, וכן באילן

א א קנים. עיין ט"ז שהעלה לאיסור בקנים ובירק וכ"מ לשון הרמב"ם אחר שזכר תחלה דין אילן כתב ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל מלשון זה משמע לכלול גם ירק וקנים הרכים עס"א: ב ב אילן. והוא הדין קלחי כרוב. רש"ל ביצה פ"ה: ג שמצד אחד. אבל אם מב' צדדים שוה לארץ ומב' צדדים גבוה ג' שרי. מ"א: ג ד שמשקים. והמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע פ"ק דמ"ק. מ"א: ה פסיק. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"ך כיון דלא ניחא ליה וספר הזכרונות כתב דוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה עמ"ש סי' ש"ז ס"ז. מ"א: ו משקים. וראוי להזהר אף במשקין. ספר הזכרונות: ז בגנות. וט"ז כתב ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד' אמות דהא גינה שיש בה יותר מן ע' אמות הוי כרמלית ולא מהני היקף לדירה בגינה ע"ש. וא"כ לפ"ז אפי' בגינת חבירו נמי אסור ועיין ס"ק ה' מש"ש בשם המ"א: ז ח נקוב. משמע דחיובא ליכא ול"ד לדסעיף ה' בעשבים באוזן הכלי דחייב דהתם דרך זריעה בכך גמרא עיין ב"י דאפי' מונח בעליה אסור לתלוש ממנו עי"ש: י ט להריח. וכתב הט"ז ולפי מה שכתבתי לעיל בס"א דאין משתמשין אפי' בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו ביד דאלו נוטלו להדס בידו אסור. ועס"ק א': יא י בכל שהוא. עיין מ"א מה שהקשה מש"ס דזבחים דף צ"ד והעלה דאינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומ"מ צ"ע עכ"ל ע"ש ועיין מ"ש היד אהרן: יא ענפי. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועיין סי' ש"ח סעיף כ"ג. ועיין סי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת. מה שנוהגין המון העם ליתן בתוך כלי מים ורדים וכיוצא בהם הוא איסור גמור שאותן ורדים נפתחים מלחלוחית המים וכבר כתב הרמ"א בשם מהרי"ל שאין ליתן במים ענפי אילנות שיש בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים. כנה"ג ועיין יד אהרן: יב יב התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודו דכתלושין דמי מ"א דלא כע"ש ע"ש. (ובס' א"ר תמה על מ"א דמחלק בין מין אילן לעשבים אלא שנ"ל דמעיקרא לא קשיא מידי דודאי אילן יבש נמי כתלוש אלא דהכא איירי באילן לח רק שהפירות נתיבשו וכן הוא בחולין דף קנ"ד בש"ס ופי' רש"י שם): יג יג והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול מהכלכלה דקמשתמש בצדדין. ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור. יש"ש מ"א ע"ש:

מגן אברהם של״ו – סימן שלו – אם מתר לילך על גבי העשבים, וכן באילן

א׳ בין יבש. בימות החמ' אסור משום דנתרי קינסי ואף על פי שנשרו ענפיו כבר אסור משום לא פלוג ובימות הגשמים אסור משום שאין ניכר בין לח ויבש אבל באמת ביבש שאין בו לחלוח לא שייך תלישה כ"כ רש"י בעירובין ד' ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הרמב"ם דביבש שייך תלישה כמ"ש סי"ב וצריך ליישב לדידיה הא דקאמ' בגמ' והא קנתרן פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש ע"ש: ב׳ אסור ליטלו. ומה"ט אין מניחין נר עליו בי"ט כמ"ש סי' רע"ז ס"ד (מ"מ) והרא"ש כ' פ"ה דשבת דאם נוטלו לא מקרי משתמ' במחוב' וכמ"ש סי' ש"ז סע"ז דמות' לקשור חבל בפי הפרה אלא טעם האיסו' בנר שמא יעל' על האילן כדי ליטלו ע"כ ועסי' תרכ"ח ס"ג דמשמ' שם דס"ל להרא"ש דאסור ליטול חפץ מעל האילן וכ"ה בהדיא בגמ' דאפי' מהכלכל' אסור ליטול כמ"ש ססי' זה ק"ו מאילן גופא דאסור ליטול וא"ל דבכלכלה גופא הטעם שמא יעלה על האילן דמהיכי תיתי יעלה כיון שהיא למטה מי' ואפשר דסבירא ליה כיון דלמעלה יש לגזור א"כ גם למטה מי' אסור דלא פלוג משא"כ בהמה דרוב בהמות אינן גבוהים כ"כ ודוחק, דא"כ למאי נ"מ כת' הרא"ש דאם נוטלו לא מקרי משתמש במחובר כיון דעכ"פ אסור ליטול חפץ משם דלדעת המ"מ צ"ל דאילן דרך תשמישו ליטול ממנו ולהניח על גביו אבל בהמה אין דרך תשמישו כלל בזה ולכן גרע מצדדים ועיין בשבת ברש"י דף קנ"ד תדע דהא אסור לקשור בהמה באילן כדאי' בעירובין דף ס"ג וחבל בפי פרה שרי אלא ודאי כדאמרן: ג׳ שרשי אילן. וה"ה קלחי כרוב (יש"ש ביצה פ"ה): ד׳ שמצד א'. אבל אם מב' צדדין שוין לארץ ומב' צדדין גבוה ג' שרי: ה׳ שמשקין אותם. והמשק' מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע (פ"ק דמ"ק הג"מ): ו׳ פסיק רישיה הוא. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"כ כיון דלא ניח' לי' וס' הזכרונות דף נ"ח כ' דוקא בגנת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמ' דאמרי' דעביד בארעא דחברי' עמ"ש סי' ש"ז ס"ז: ז׳ או שאר משקין. וראוי ליזהר אף במשקין (ס' הזכרונות): ח׳ והתולשן חייב. ול"ד לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור דהתם אין דרך זריעה שם (גמ'): ט׳ אסור לתלוש. וי"א דבשל עץ חייב חטאת ובחרס פטור וי"א איפכא עבח"מ סי' ר"ב סי"ב ועבב"י דאפי' הוא מונח בעלי' אסור לתלוש ממנו: י׳ מותר להריח. דכיון דיכול להריח במחובר לא אתי למקצייה וביש"ש מחמיר כדעת הר"ן: י״א יקוץ אותו לאכלו. וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תליש' גדולה מזו (רש"י) ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תליש' בכך כדאמרי' דף ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וה"ה במפרק ודש כה"ג ע"ש: י״ב וחייב בכל שהוא. וצ"ע דבזבחים ד' צ"ד אמרי' הזורק זרע פשתן במים מ"ט חייב אילימא משום דמצמח ממים וה"ל זורע אי הכי חיטים ושעורים נמי התם קעביד לישה פי' שנדבקין זה בזה וכו' ע"ש דמשמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש אבל בחיטי ושערי פטור כמ"ש סי' ש"מ סי"ב וע"ק למה בפשתן טעמא משום לש הל"ל משום זורע וי"ל דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומכל מקום צ"ע מנ"ל להרמב"ם הא: י״ג ענפי אילנות. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועסי' ש"ח סכ"ג ועסי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת: י״ד התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודי' דכתלושין דמי דלא כע"ש: כתב הרא"ש כלל ב' סימן ד' גג שמילאוהו עפר ונטע בתוכו התולש ממנו חייב וכ"פ בי"ד ס"ס רצ"ד וראייתו ממשנה ב' פ"ה דמעשרות וצ"ע דהר"ש מביא ירושלמי דהיינו דוקא לענין טומאה אבל לכל מילי כתלושין דמי מיהו בתי"ט הביא הירושלמי (הואיל) ואינו רוצה בהשרשתן אבל כשרוצה בהשרשתן הוי מחובר גמור ומסיים אחר כך נפלה עליהם מפולת והעלים שלהם מגולים כדרך גדילתם הרי הם כנטועים בשדה התולש מהם בשבת חייב (פי' אפילו אינו רוצה בהשרשתן) וע' בסימן שי"א ס"ח: ט״ו והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול חפץ מהכלכלה דקמשתמש בצדדין (כ"מ בגמ' דף קנ"ה ובעירובין דף ל"ג) וכ"כ ב"י וגם הא"ח כיון לזה וכ"מ ססי' תרכ"ח וערסי' זה מ"ש ועב"י ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור (כ"מ בגמ') ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור (יש"ש פ"ה דביצה ס"ו):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים של״ו

א׳ אין עולין באילן. אע"ג דגבי עשבים מותר לילך עליהם כמ"ש ס"ג התם הטעם משום דעיקר החשש שנתלשו בדריסתו ובזה קי"ל כר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר משא"כ באילן הוה הטע' משום שמא יתלוש בזה מוד' ר"ש דאסור כ"כ ב"י וכ' הרא"ש דנרא' דהרי"ף לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהל' ההיא דאילן יבש עכ"ל משמע דבאילן מותר אפי' בלח כמו בעשבים ויפה הקשה הב"י עליו דא"כ לא היה לו להביא ההיא דאין עולין באילן כו' אלא ודאי דהרי"ף ס"ל הכל אסור אפי' ביבש ושלא כמשפט כ' מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו כי הרי"ף מחלק ג"כ בין לח ליבש דא"כ ה"ל להרי"ף לכתבו כהרא"ש: ב׳ ואין משתמשין במחובר לקרקע. מל' זה משמע אפי' בירק ועמ"ש אחר זה: ג׳ ודוקא אדם שעל' שם. פי' דוקא באדם התירו באלו מפני שעושה איסור בעמידתו שם וצריך לירד אבל אם הניח חפץ אסור להורידו בשום צד: ד׳ אבל קנים כו'. זה צ"ע ותחל' נקדים שזהו הג"א שמביא ב"י וטעמו דלא הוה אלא ירק ובירק אין שבות כלל וכתב שלמדו כן מדאמרינן א"ל ר"נ פוקו כבושו כו' וסיים ב"י והפוסקים שלא הזכירו זה אפשר שסמכו על מ"ש אסור להשתמש באילן דמשמע דוקא אילן אבל בירק מותר דאל"כ ה"ל לכתוב אסור להשתמ' במחובר עכ"ל וא"כ כיון שכבר כ' הש"ע בתחלת הסעיף אין משתמשין במחובר ממילא משמע אפי' ירק והוא ל' הרמב"ם פכ"א והיאך כתב כאן רמ"א דברכים מותר להשתמש ועל הב"י קשה היאך פסקו הפוסקים דלא כסתם גמ' דאמרה לחלק בין רכים לקשים וע"כ נלע"ד דרך אחר והא לך הסוגיא בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) דקודם לזה אי' במשנה דאם נתן העירוב על האילן הוה עירוב ואע"ג דלא מצי לטול העירוב משום דאין משתמשין באילן מוקמי לה כר' דס"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה ועיקר קנין העירוב הוא ב"ה ואח"כ אמרי' במשנה דאם נתן העירוב בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ הוה עירוב ואמרי' שם דהך סיפא לאו ר' היא דאל"כ מ"ש מאילן דהוי עירוב ברישא רבינא אמר כולה ר' היא וסיפא גזירא שמא יקטום פירש"י לפי שהקנ' רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקל לי' אבל ברישא באילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישי' אבל לקטימת קנה ודאי הוא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו משום שבות אלא מלאכה דמחייב משום קוצר ההוא פולמסא (פי' חיל) דאתא לנהרדעא א"ל ר"נ פוקו עבידו כבושא כבשא באגמ' ולמחר ניזל ונתיב עלייהו (פי' כפו הקנים זה ע"ז כדי שיוכלו לישב) איתביה רמי בר חמא לר"נ תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא פירש"י דקנים כאילן הם ואסור להשתמש עליהם א"ל התם בעוזרדין פירש"י שהוקשו כבר הרי הוא כאילן וכי שרינן באינן עוזרדין בעוד הם רכים דהוי כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות והנה אנו רואין שיש כאן מחלוקת דלרבינא חמיר טפי היכא דרכיך ודומה לירק ולר"נ כל היכא דרכיך ודומה לירק לית ביה משום שבות והיכא דקשה דומ' לאילן ויש בו משום שבות ול"ל גזיר' דשמא יקטום והג"ה אתיא כר"נ ולהכי מיקל ברכיך אבל האשר"י פוסק כרבינא ונמצא דרכיך חמיר טפי משום שמא יקטום וא"כ כ"ש בירק דרכיך טפי דיש חשש שמא יקטום ואסור להשתמש בו ול"ד למ"ש אח"כ בסי' זה דמות' לילך ע"ג עשבים דשאני התם דאינו משתמש בו וידיו רחוקות ממנו משא"כ במשתמש דהוא עוסק בו ויש חשש שמא יקטום והשימוש באילן הוא ג"כ מטעם זה דשמא יתלוש כיון שהוא סמוך לידו וא"כ דחשש שמא יקטום הוא אפילו בירק שפיר כתב הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע לכלול גם ירק אחר שזכר תחלה דין אילן והיינו כרבינא ותו נ"ל דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק דודאי מוקצה הוא וא"ל למה לא אסרו בגמ' משום טעם זה די"ל שנתנו טעם לכ"ע אפי' למאן דל"ל מוקצה ולחלק בין אילן לקנים לכ"ע ולא קי"ל כהך הג"ה להתיר בקנים רכים ובירק ודברי רמ"א תמוהים בזה אחר שראה דברי הש"ע ע"פ הרמב"ם שאין משתמשין במחובר כלל ולא כ' עליו שם כלום: ה׳ היו גבוהים מן הארץ כו'. ברמב"ם פכ"א כתוב וז"ל היו גבוהים ג' אע"פ שצידן א' שוה לארץ או שיש חלל תחתיהם ג' אסור לישב עליהם וכ' ב"י וז"ל ושיעור הל' כך הוא היו גבוהים ג' או שיש חלל תחתיהן אע"פ שצידן א' שוה לארץ אסור לישב עליה' עכ"ל. פי' דברי הב"י כך הוא דל"ת דמ"ש אע"פ שצידן א' כו' קאי אחלוק' הראשונה ולא אדבתרי' ואינו כן דבגמ' אית' בהדי' כן אחלוקה השניה בברייתא ובגמ' לעיל מיניה איתא זה על חלוקה הראשונה אלא ודאי דגם הרמב"ם שכתבו אחר חלוקה ראשונ' ע"ז קאי גם על חלוקה שניה ופי' הענין הוא כך דחלוקה הראשונה פירושה שהאילן גבוה מן הארץ ג' ובמקום שכלה צדו של הענף שם גבוה הקרקע עד הענף וכן פירש"י בגמ' וחלוק' השני' היא כפשוט' שהקרקע שוה רק שהענף נכפף ויורד בקצה א' על הקרקע זהו פשוט אלא שמו"ח ז"ל כ' על ב"י ואיני יודע למה הפכן לדברי הרמב"ם ופי' הוא ז"ל דהך שצדן (א' שוה) לארץ הוא על חלוקה הראשונה לחוד ובשניה מיירי ששוה לארץ בכל צד רק שיש תחתיו גומא בארץ עמוק ג' קמ"ל דחשבי' הג' טפחים מעומק הקרקע והוי כאלו למעלה בקרקע ג' וקשה על פי' זה דבגמ' אמרי' וכן באניגרא פירש"י אילן היוצא מתוך החריץ הקצר העשוי להוליך המים לשדות וב' צידי האילן שלצד גידודי החריץ נכנסים בגדודיו ואם בא למדוד מצדדין שבתוך הנגר הרי היא גבוה ג' ואם בא למדוד מצדדיו השני' שהם מגדודי החריץ ולמעל' אין גבוה ג' לרבה דמודד הגדודים שרי דכל פחות מג' לארץ כארץ לרב ששת מודד מעומקו והרי היא גבוה ג' ומכח איסור' קאתי עכ"ל וא"כ תקשה לרבה מהך ברייתא דחלל תחתיהן שמודדין מן הקרקע לפי פי' מו"ח ז"ל ומ"ש שהב"י מהפך דברי הרמב"ם היה סבור שהב"י מפ' דברי הרמב"ם דלא קאי הך שצדו א' שוה לארץ דוקא על חלוקה א' דבאמת קאי אתרוייהו וכדפרישית והוא פשוט לפע"ד: ו׳ מותר לילך ע"ג עשבים. כמ"ש בס"א דמ"מ להשתמש אסור אפי' בירק לדעת הרמב"ם: ז׳ אסור לתלוש אפי' כו'. משמע דחיוב ליכא אלא בנקב וק' מ"ש בס"ה בעשבים באוזן הכלי דחייב כבר תי' ע"ז בגמ' דבעציץ שאינו נקוב לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל בעשבי' באוזן הכלי הוא עיקר גידולן ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגינות ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד"א דהא גינה דיש בה יותר מן ע' אמות הוה כרמלית כמ"ש סי' שכ"ח ולא מהני היקף לדירה בגינה כמ"ש רש"י בעירובין דף כ"ד: ח׳ מותר לתלוש הפירות ממנו. צ"ע מ"ש ממ"ש רמ"א סי' שי"ט ס"ו דיש מחמירין לפרק האוכל מתוך השבלים ולכן כתב דאין לפרק האגוזים מתוך קליפתן הירוק ונ"ל דשאני הכא שאין איסור דאוריי' רק במחובר לא החמירו בתלוש כלל משא"כ לעיל דהאיסור דאוריית' משום מפרק הוא שייך בתלוש ע"כ החמירו אפילו במפרק כלאחר יד: ט׳ ממעכן ברגליו כו'. ואע"ג דמה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו באיסור דאורייתא כמ"ש בסימן רמ"ג: י׳ מותר להריח בו. דלא חיישי' שמא יקוץ אותו לאכלה דלאו לאכילה קאי ולפי מש"ל ס"א דאין משתמשין אפילו בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו בידו דאלו נוטלו להדס בידו אסור וע"ש. צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכ"מ בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע:

ספר מחצית השקל על אורח חיים של״ו

של״ו:ג׳ת״ג א׳ (ס"ק א) בין יבש כו' דאי' בעירובין דף ק' ע"ב תני חדא א' לח וא' יבש אסור (ר"ל לעלות עליו) ותני אידך יבש מותר ומשני כאן בימות החמה דניכר בין לח ליבש וליכא למיגזר יבש אטו לח. וביבש מצד מצמו לית ביה איסור תלישה לכן יבש מותר. וכאן בימות הגשמים דאינו ניכר בין לח ליבש לכן אפי' יבש אסור דגזרינן אטו לח ופריך יבש בימות החמה יאסר משום שמשיר פירות שיש בו משנה שעבר' ופירש"י דביבש לית ביה משום תלישה מ"מ נגזר אטו תלישת לח ומשני דלית ביה פירי ופריך והא נתרי קנסי ר"ל בעלייתו משיר ענפיו ומשני דלית ביה קנסי ולפ"ז יבש בימות החמה דלית ביה פירי ולא ענפים מדינא מותר אלא שאמרו שם דרב איקלע להאי אתרא ואסר אפי' כה"ג שבקעה מצא וגרר בה. בקעה שלא היה בני תורה ומשום לא פלוג אסר להם בכל ענין ולכן כתבו הפוסקים דאנן לא עדיפא מינייהו מהאי אתרא ולכן גם לדידן ראוי לאסור בכ"ע: ב׳ וכ"כ בחולין פ"ט ע' מה שאכתוב בעז"ה בזה: ג׳ אבל דעת הרמב"ם כו' כמ"ש סעיף י"ב כו' ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש. ר"ל דהמ"א פי' קושית הש"ס והא נתרי פירי כפירש"י דנגזר אטו תלישת לח ת"ל דביבש גופיה איכא למגזר שמא יתלוש לדעת הרמב"ם והקשו האחרונים דהלא דברי הרמב"ם הם דברי שמואל בחולין דף קכ"ז ע"ב וכאשר יתפרשו דברי שמואל יתפרשו גם דברי הרמב"ם דידוע דכן דרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הש"ס וז"ל הש"ס אר"ח ב"א אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת אוכלין (ר"ל אע"ג דקי"ל אין אוכל מחובר מקבל טומאה מ"מ כיון שצמקו י"ל דין תלוש לענין טומאה ומקבל טומאה והתולש מהן בשבת חייב חטאת. ופירש"י צמקו באיביהן יבשו באילן. חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהן דאע"ג דלענין טומאה דינם כתלושים לענין שבת דינם כמחוברים (והם דברי רש"י שרמז עליו מ"א שכ"כ פ"ט דחולין) וא"כ ע"כ צ"ל הא דלא פריך הש"ס בעירובין ביבש שמא יעלה ויתלוש דידע דאפשר מיירי ביבשו גם עוקציהן. דליכא חיוב חטאת וכיון שהעתיק דברי שמואל ע"כ גם הוא מיירי בלא יבשו עוקציהן ואף ע"ג דסתם אמר הרמב"ם כבר כתבתי דכן דרכו בקדש לסתום כלשון הש"ס וא"כ גם לדידיה לק"מ ולענ"ד צ"ל ע"פ מ"ש בתו' בשבת דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר משכחת לה (ר"ל דאסור לקצצן בשבת) וז"ל אומר רבי דלאו משום תלישה דאע"ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ כדמוכח בחולין כו' תאנים שצמקו כו' דוקא צמקו אבל יבשו לא וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן כו' ואין דינו כלל כמחובר כו' והא דפריך בפ' המוציא תפילין אאילן יבש והא קנתרי פירי משמע שיש ביבש איסור תלישה אומ' רבי דמיירי התם ביבשו הן ולא עוקציהן עכ"ל התוס'. הנה ודאי מ"א לפי שעה אשתמיט מיניה דברי התו' הנ"ל דהא מדברי התוס' משמע דאין מפרשים קושית הש"ס והא נתרו פירי כפירש"י דנגזור אטו תלישה דלח אלא דבאמת קושית הש"ס דניחא שמא יתלוש ביבש גופיה ויתחייב ולכן הוצרכו לפרש דמיירי שלא יבשו עוקציהן וא"כ גם על הרמב"ם לק"מ גם לפי הבנת מ"א דהרמב"ם ס"ל דגם ביבש יש איסור תלישה דלא ה"ל להש"ס להקשות והא נתרי פירי למגזר אטו לח אלא ביבש גופיה ה"ל לגזור שמא יתלוש די"ל דהרמב"ם מפ' כן באמת קו' הש"ס וכמו שפי' התוס' כנ"ל אלא דהמ"א לא היה לפניו כ"א פרש"י בערובין והיה סובר דכ"ע מפרשים כן לכן הקשה שפיר על הרמב"ם. ומה שהקשו אחרונים דע"כ לפרש"י בערובין צ"ל דקושית הש"ס בעירובין היא ביבשו עוקציהן כי היכי דלא תיקשי משמואל. כן י"ל לרמב"ם שהעתיק לשון שמואל כנ"ל זה לק"מ די"ל דהמ"א מסברא דנפשיה היה מחלק כמו שנראה מדברי התוס' הנ"ל דמפרשים צמקו היינו בלא עוקציהם ויבשו היינו גם עוקציהם אלא ע"פ הכרח לשטתן הוצרכו לדחוק דגם בערובין אע"ג דמזכיר יבש מ"מ ר"ל בלא עוקציהם. וכן נראה מדברי הראב"ר פ"ב מה' טומאת אוכלים על מ"ש הרמב"ם ירקות שיבשו באביהן כו' כ' הראב"ד וז"ל א"א ואפי' צמקו. וכתב ע"ד הכ"מ וז"ל כלומר דלישנא דגמ' שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע"פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הלכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמ' קרי לצמקמו יבשו ובתוספת איתא להאי ברייתא וכתב בה שיבשו כלשון רבינו עכ"ל הכ"מ א"כ בלי דברי הרמב"ם א"ש סוגיא דעירובין לפירש"י דשמואל נקט צמקו באיביהן דהיינו דלא יבשו עוקציהן לכן חייב על תלישתן אכל בערובין דמיירי ביבש דפשוטו משמע דגם עוקציהן יבשו לכן הוצרך להקשות נגזר אטו תלישה דלח. אבל בתלישת יבש גופיה ליכא חיוב אבל הרמב"ם שהעתיק בהל' שבת תאנים שיבשו באיביהן וכמ"ש בש"ע בסעיף י"ב ויבשו היינו שיבשו גם עוקציהן וע"כ צ"ל דצמקו דאמר שמואל לאו דוקא אלא ר"ל יבשו וכמ"ש בשם הכ"מ וס"ל דאפי' גם העוקצים יבשו חייב על תלישתן שפיר קשיא ליה למ"א ובספר ח"מ כתב לחלק ושאני בעירובין דגוף האילן יבש. בזה י"ל דסבירא ליה דאין לחלק כיון דיבשו העוקצין ה"ל כאלו יבש האילן: של״ו:ג׳ת״ד א׳ (ס"ק ב) אסור כו'. אין מניחים נר עליו ביו"ט כצ"ל והטעם כיון דבי"ט אין איסור בטלטול הנר חיישינן שמא יחזור ויטלה מן האילן ונמצא משתמש במחובר ולכן אפי' להניחו על האילן מעי"ט ג"כ אסור כמ"ש לקמן סי' תקי"ד סעיף ו' משמע מלשון המ"מ דהנטילה בעצמה מיקרי משתמש במחובר ע"ש. בפ' פרה אלמא דכהאי גוונא לא מיקרי משתמש בבע"ח דאסור אם כן ה"ה דל"מ במשתמש במחובר דמשמע שם דס"ל להרא"ש כו' דאיתא שם העושה סוכתו בראש האילן כשרה בחה"מ ואין עולין לה בי"ט משום דמשתמש במחובר. ויש לפרש דכל הסוכה עומדת ע"ג אילן דהיינו שקרקע הסוכה היא על גבי אילן אבל הרא"ש כתב שם דאפי' הסוכה עומדת ע"ג הארץ אלא שהסכך נסמך על אילן אפ"ה אין עולין לה בי"ט גזירה שמא יניח חפציו על הסכך הרי דלהניח חפציו על אילן אסור אם כן הוא הדין דאסור ליטול דבר מעל האילן דשניהם נקראים משתמש במחובר ואם כן דברי הרא"ש סותרים אהדדי: ב׳ וכ"ה בהדיא בגמ' בשבת דף קנ"ה דאמר רבא מאן דאסור להשתמש בצדדי האילן והוא הדין דסבירא ליה דאסור להשתמש בצדי צדדים ואתקיף ליה רב משרשי' מדתני' נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה ונתן ערובו בכלכלה אם הכלכלה למעלה מי"ט מן הארץ אין ערובו עירוב רבעי' שיהיה ראוי בין השמשות של שבת ליטול העירוב ולאכלו וכיון דהוא עומד ברשות הרבים וכלכלה למעלה מיו"ד וסתם כלכלה רחבה ארבע טפחים והוי הכלכלה רה"י ואסור להוציא העירוב משם ולהביאו למקומו ברשות הרבים. אבל אם הכלכלה למטה מיו"ד טפחים דאין לכלכלה דין רה"י עירובו עירוב. ודייק טעמא דנעץ יתד באילן דהוי יתד צידי אילן ואחר זה כשתלה בה כלכלה הוי כלכלה צדי צדדים. ולכן למטה מיו"ד ערובו עירוב דמצי לטלו משם ואין בו משום משתמש במחוב' דהוי צדי צדדים אבל אי תלה כלכלה באילן גופו דהוי כלכלה צדדי אילן אפי' כלכלה למטה מיו"ד מ"מ אין ערובו עירוב משום דמשתמש במחוב' אם נטל העירוב מן הכלכלה הרי דהאי תנא אע"ג דסבירא ליה צדדי' אסור מ"מ צדי צדדים מותר ומשני דהאי תנא ס"ל אפי' צדדים ג"כ מותר והא דאיצטריך שנעץ יתד ה"ט דמיירי בכלכלה שפיה צר דאם נוטל ערובו משם מנענע האילן גופו ולא הוי צדדים אבל כיון דאיכא יתד אינו מנענע האילן עכת"ד הגמ' הרי דלדידן דקיימא לן דגם צדדים אסורים אי לא נעץ יתד אפילו למטה מיו"ד ואין פי הכלכלה צר אפ"ה ערובו עירוב דאסור ליטול העירוב משם משום דמשתמש במחובר (וע' במ"א ס"ס תקי"ד שהוסיף להקשות) ואפשר כו' משא"כ בבהמה כו' ר"ל דהא ראיית הרא"ש דבנטילה גרידא ליכ' אסור' מדמות' לקשור חבל בפי פרה אע"כ הטעם רק שמא יעלה באילן ובהמה דסתמא היא נמוכה וא"צ לעלות עלי' כדי ליטול מע"ג דבר לכן לא גזרינן אבל השתא דגם למטה מיו"ד אסור משום לא פלוג א"כ הדרא ק"ל למה הותר לקשור חבל בפי פרה ואע"ג שהיא נמוכה תאסר משום לא פלוג ועז"כ מ"א משא"כ בהמה דרוב כו' דוקא באילן דלפעמי' הוא גבוה יותר מיו"ד דאיכא למגזר שמא יעלה ולכן אסרו גם למטה מיו"ט משום ל"פ. אבל בהמה דלא שכיח שתהי' גבוה יותר מיו"ד לא אסרינן משום ל"פ דלמעלה מי' לאסור גם למטה מיו"ד. דא"כ למאי נ"מ כ' הרא"ש כו' דהרא"ש אינו פרשן כ"א פוסק ואינו כותב כ"א מה דנ"מ לדינא א"כ בשלמא אי נ"מ אי הנטילה בעצמה אסורה או מטעם שמא יעל' באם האילן הוא נמוך ואם יצטרך ליטול דבר ממנו א"צ לעלות דהשת' דטעם איסור הנטילה משום שמא יעלה וכיון דהאילן נמוך וא"צ לעלות מותר ליטול ממנו דבר אבל השתא לפי מסקנות מ"א דגם באילן נמוך אסור משום לא פלוג אם כן מאי נ"מ באילן אי הטעם דהעלי' בעצמה אסור' או הטעם שמא יעלה דבין כך ובין כך אפילו נמוך אסור: ג׳ ולדעת המ"מ ר"ל מ"ש בשמו רס"ק זה דמשמע מדבריו דההנחה ע"ג אילן או הנטיל' אסורים מצד עצמן דהוי זה משתמש במחוב' אם כן צריך ליישב לדידיה קו' הרא"ש למה הותר לקשור חבל בפי פרה וע' ברש"י דף קנ"ד ע"ב שכ' בד"ה צדדים שאינו מרכיבו עליו כו' ואין זה דרך תשמישו ורבנן לא גזר בה עכ"ל דמשמע דלמ"ד צדדים מותרים משום דאין זה דרך תשמישו א"כ אפי' לדידן דס"ל אפילו צדדים אסורים וע"כ אפילו אינו דרך תשמישו אסור מ"מ בקושר בפי פרה דאינו דרך תשמישו כלל וגרע מצדדים אם כן אפי' לדידן מותר: של״ו:ג׳ת״ח א׳ (ס"ק ו') פסיק כו' בגנת חבירו יש מתירים כמ"ש ס"ס ש"ך והיינו לדעת הערוך שם דס"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר וא' מראיותיו דאי' בשבת דף ק"ג התולש עולשין אם לקטן לאכילה שיעורו כגרוגרות ואם לייפות את הקרקע אפילו כל שהוא חייב ופריך גם בלקטן לאכיל' תסגי לחייב אפילו בכ"ש דניהו דלקטן לאכילה מ"מ ממילא הקרקע מתיפה ואע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין מ"מ הא הוי פ"ר ומשני דעביד בארעא דחבריה ומפרש הערוך כיון דאין הקרקע שלו אלא דחבריה מיקרי פשיק רישא דלא ניחא ליה ביפוי קרקע שאינו שלו דוקא בגנת גוים אבל בגינת ישראלים אפילו לאו דידיה מ"מ ניחא ליה בטובת חברו דסתם ישראל מקיים ואהבת לרעך כמוך. דעביד בארעא דחבריה וגוי לא הוי קרי ליה חברו עמ"ש סימן ש"ז שהביא מ"א שם בשם הג"א דהא דאמרי' בשבת אומר אדם לחברו הנרא' שתעמוד עמי לערב דוקא לישראל מותר לומר כן אבל לא לגוי ודייק כן מדקתני אומר אדם לחבירו דגוי לאו חבירו דישראל הוא ונהי שהתו' חולקים וס"ל דשם לחבירו לאו דוקא וה"ה דמותר לומר כן לגוי אבל בעלמא מודים דחבירו ר"ל ישראל אלא דשם יש להם הכרח דע"כ אפילו גוי מותר וכמ"ש שם וצ"ל דשם חברו ל"ד וע' בסכה דף ל"ט ע"א בתו' ד"ה הלוקח כו' על כל פנים כאן דאמר הש"ס דעביד בארעי' דחבריה מה"ת נוצי' דברי הש"ס מפשטן: ב׳ וחברו ר"ל ישראל: של״ו:ג׳ת״ט א׳ (ס"ק ז') או שאר משקין וכתבו האחרונים בשם בעה"ת דיין היא ממיני משקה שאינו מצמיח ע"ש: של״ו:ג׳ת״י א׳ ס"ק ח (ש"ע סעיף ח') צנור המקלח כו' ממעכן ברגליו בצנעא כו' אע"ג דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור ע' בט"ז שהביא בשם התו' ליישב וכ"כ מ"א בשם התו' בסימן ש"א ס"ק נ"ו. וע' בר"ן פ"ק דביצ' מה שכתב על משנה מוליכים הסולם משובך לשובך כו' כתב תי' אחר על קושית תו' הנ"ל וכתב בספר ת"ש וז"ל ואם א"א למעבד בצנעה שרי אפי' בפרהסי' משום פסידא וכ"כ הר"ן עכ"ל: ב׳ ובאמת הר"ן לא בריר' ליה האי מלתא וכתב לשון ואפשר ע"ש: ג׳ הובאו דברי הר"ן בב"י וגם ע' בספר א"ר בזה: של״ו:ג׳תי״א א׳ (ס"ק ט) אסור כו' דבשל עץ ח"ח דס"ל של עץ אפילו אינו נקוב ה"ה כנקוב דשואב מלחלוחית הקרקע וי"א ס"ל איפכא דאדרב' של חרס שואב טפי מלחלוחי' הקרקע משל עץ: של״ו:ג׳תי״ב א׳ (ס"ק י') מותר כו' כדעת הר"ן דגרס איפכא הדס במחוב' אסור להריח בו כיון דליכא הנא' אחרת כ"א להריח וכיון דמותר להריח בו ל"ל הכירא וחיישינן דלמא אתי למקציה אבל אתרוג במחוב' מותר להריח בו כיון דראוי לאכיל' ולא הותר לו כ"א הריח א"ל הכירה ולא אתי למקציה ויש להחמיר כחומרת שתי הגרסאות לאסור בין הדס ובין אתרוג: של״ו:ג׳תי״ג א׳ (ס"ק יא) יקוץ כו' ומ"מ אפשר דאין חייב עליה: ב׳ ומ"ש רש"י אין לך תליש' גדולה מזה לאו דוקא. פטור. דבעי למימר תחלה דחייב תרתי דקאי שם על מי שהשיר ע"י זריקת אבן תמרים מן האילן חדא משום תולש ועוד משום מפרק ופי' התו' דתמרים יש לו קליפה חיצונה דקה: ג׳ וע"י ההשרה מן האילן משיר אות' קליפה והוי מפרק דהוא תולדה דדש. ומסיק דפטור דאין דרך תליש' ואין דרך מפרק בכך ופרש"י אין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי. ולפי מובן הפשוט כל שאינו תולש ביד או בכלי אפילו נושך בשניו הוי אין דרכו בכך ואין בו חיוב דאורייתא או י"ל מ"ש רש"י פה אין לך תלישה גדול' מזה הוא דוקא דע"י נשיכה הוי תולש גמור וחייב עליו ומ"ש רש"י בשבת דף ע"ג דאין דרך תלישה אלא ביד או בכלי הוא לאו דוקא אלא ה"ה בנושך בשניו ולא אתי למעט כ"א ע"י זריקת אבן דעליה קאי התם זה לא הוי דרך תליש' וכיון דבין כך ובין כך עכצ"ל דבמקום א' לשון רש"י לאו דוקא. ונסתפק מ"א איזה לשון עיקר ולכן כתב לשון אפשר: של״ו:ג׳תי״ד א׳ (ס"ק יב) וחייב כו' משמע דא"ח אלא בפשתן. אבל חטי ושערי דל"מ דא"ח משום לש דהא אינן נדבקים אלא אפי' משום זורע ג"כ אינו חייב בחטי ושערי דאל"כ הדרא קושית הש"ס למה נקט פשתן הא גם בחטי ושערי עכ"פ חייב משום זורע דל"ל דאתי לאשמועינן דבפשתן חייב גם משום לש משא"כ בחטי ושערי ואם כן בפשתן חייב תרתי דאיך נשמע זה מדבריו דהא לא אמר בפשתן חייב ב' אלא חייב סתם. וגם לא ביאר משום מאי חייב: ב׳ כמ"ש סימן ש"מ סעיף י"ב הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהן חייב משום לש. ובאמת משם אין ראיה גמור' דהא כתב וכיוצא בהן ואפשר דגם חטי ושערי בכלל וכיוצא בהם אלא כיון שמסיים משום לש ע"כ אין חיטי ושערי בכלל דהא בחטי ושערי מבואר בש"ס הנ"ל דליכא משום לש: ג׳ ולהכי נקט השורה כו' ר"ל הרמב"ם והרב"י בש"ע שינו מלשון הש"ס דבש"ס אמרו הזורק חטים לתוך המים חייב והרמב"ם והרב"י כתבו השור' אלא דבש"ס מיירי שיתחייב מיד ולכן נקט הזורק וע"כ לא מחייב משום זורע דאינו מצמיח מיד וליכא כ"א משום לש להכי נקט דוקא פשתן אבל הרמב"ם והרב"י דנקטו שור' דהוא משך זמן מה דאז מצמיח יש בו משום זורע גם בחטי ושערי חייב וכן לקמן בסי' ש"מ כתב ג"כ הנותן זרע פשתן כו' דזה גם כן משמעו דחייב מיד בשעת נתינ' ולכן אינו חייב כי אם בזרע פשתן וכיוצא בו משום לש: ד׳ ומ"מ צ"ע מנ"ל. ר"ל דהמ"מ כתב על דין זה דחטי ושערי דיליף לה מהאי דזבחים דהזורע פשתן ובאמת לענין שריית דחטי ושערי דיתחייב משום זורע זה אינו מבואר שם כלל ודי לנו שלא יקשה משם על הרמב"ם מ"מ עכ"פ אין להרמב"ם הכרח מש"ס דזבחים: של״ו:ג׳תט״ו א׳ (ס"ק יג) ענפי כו' ועסי' ש"ח דמשמע שם דבייחוד סגי ולא בעי שיעשה בו מעשה ועס"י תרנ"ד דאסור להוסיף בו מים ודאי ליתן לכתחל' עליו מים זה גם בי"ט אסור אלא היכי שיש כבר מים רק בא להוסיף בו מים דבי"ט שרי אבל בשבת אסור: של״ו:ג׳תט״ז א׳ (ס"ק יד) התולש ונ"ל בעשבים כו' בא ליישב קושיית הע"ש דכאן משמע דגם ביבשים איכא משום תולש אם כן קשה למה כתב בסעיף ג' מותר לילך ע"ג עשבים בין יבשים ובין לחים דמה הפרש בין לח ליבש לזה כתב מ"א דבעשבים כ"ע מודים דביבש ליכא משום תולש ושפיר איצטריך לומר בין לח ובין יבש וצ"ל דזו ואין צ"ל זו כתב לעיל סעיף ג' וכ"כ הע"ש ודע דלפי הבנות מ"א בס"ק א' הא דכתב כאן תאנים שיבשו ר"ל אפילו יבשו גם עוקציהן אפ ה חייב: ב׳ כתב הרא"ש כו' ממ"ב פ"ה דמעשרות דתנן התם בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא דהיינו אם היו הבצלים טמאים כיון שהשרישו טהרו דבטלו מתורת אוכל. וכן אם טהורים היו אין מקבלים טומאה כיון שהשרישו דאין מחובר מקבל טומא' מזה מוכח דאפי' זרען בעליה מקרי זרועים ויליף מיניה הרא"ש דה"ה לענין שבת: ג׳ נפלה עליהם מפולת כו' והיינו שהבצלים מונחים על הארץ ונפלה עליהם מפולת ע"ס שי"א עכ"פ בעי' שהשרישו אבל לא השרישו אפי' נתכוין לזריעה מותר לתלשן: של״ו:ג׳תי״ז א׳ (ס"ק טו) והכלכלה כו' כ"מ בגמ' דף קנ"ה הובא הגמ' לעיל ס"ק ב' ע"ש. וגם הא"ח כיון לזה כו' ועב"י ר"ל שהב"י כתב וז"ל וגם ה"ה כתב פי' צידי אילן שנעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה מבע"י היתד נקרא צדדים והכלכלה צדי צדדים עכ"ל כלומר כשנוטל או מניח בכלכלה הוי צדי צדדים ושרי דאלו ליטול הכלכלה עצמה ודאי אסור דהא משתמש ביתד שהוא צדדים כך היה נראה בעיני אבל מצאתי בא"ח נעץ יתד באילן כו' ותלה בהן כלי מותר להשתמש בכלי משום צידי צדדין כו' עכ"ל הרב"י הבין הרב"י דמ"ש הא"ח מותר להשתמש בכלי שר"ל שמותר ליטול הכלי עצמ' מן היתד והוא נגד דברי הש"ס אבל מ"א פי' דגם הא"ח נתכוין למ"ש מ"א וכפי שהיה נרא' תחלה להרב"י דהכלכלה עצמ' אסור ליטול מן היתד דהוי צדדים ומ"ש מותר להשתמש בכלי ר"ל שמותר להניח דבר תוך הכלי או ליטול דבר מה מתוך הכלי. בברי' מותר ר"ל אם האדם בריא וא"צ לסמוך הרב' באילן ולכן ל"מ משתמש במחובר אבל בתש כח שצריך לסמוך הרבה באילן הוי משתמש במחובר ואסור:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א