סימן שכט – על מי מחללין שבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שכט – על מי מחללין שבת

א כָּל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. אֲפִלּוּ נָפְלָה דְּלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת וְיָרֵא שֶׁתַּעֲבֹר לְחָצֵר זוֹ וְיָבֹא א לִידֵי סַכָּנָה, מְכַבִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר. ב אֵין הוֹלְכִים בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרֹב. אֲפִלּוּ הָיוּ תִּשְׁעָה עַכּוּ"ם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בְּחָצֵר, וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו שָׁם מַפֹּלֶת, מְפַקְּחִין, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן בִּמְקוֹמוֹ חַשְׁבֵינָן לֵיהּ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָל אִם ב נֶעֶקְרוּ כֻּלָּם וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָן פֵּרַשׁ אֶחָד מָהֵם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפַל עָלָיו, אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו; שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן מִמְּקוֹמוֹ, אַמְרִינָן: כָּל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. ג מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶהוּא שָׁם, סָפֵק עַכּוּ"ם סָפֵק יִשְׂרָאֵל, ג מְפַקְּחִין עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְפֵקוֹת. ד אֲפִלּוּ מְצָאוּהוּ מְרֻצָּץ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, מְפַקְּחִין וּבוֹדְקִים עַד חוֹטְמוֹ; אִם לֹא הִרְגִּישׁוּ בְּחוֹטְמוֹ חַיּוּת, אָז וַדַּאי מֵת לָא שְׁנָא פָּגְעוּ בְּרֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, לָא שְׁנָא פָּגְעוּ בְּרַגְלָיו תְּחִלָּה. ה מָצָא עֶלְיוֹנִים מֵתִים, לֹא יֹאמַר: כְּבָר מֵתוּ תַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא מְפַקֵחַ עֲלֵיהֶם שֶׁמָּא עֲדַיִן הֵם חַיִּים. ו עַכּוּ"ם שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת; בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ סְתָם, יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת; וּבְעִיר הַסְמוּכָה לַסְפָר, אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ עֲדַיִן אֶלָּא רוֹצִים לָבֹא } (אוֹר זָרוּעַ). ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן מְחַלְּלִין, ד שֶׁאִם לֹא יַנִּיחֶנּוּ יִשְׂרָאֵל לִשְׁלֹל וְלָבוּז מָמוֹנוֹ יַהַרְגֶנּוּ, וְהָוֵי עִסְקֵי נְפָשׁוֹת { וּמִכָּל מָקוֹם הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן } (פִּסְקֵי מהרא"י סי' ק"כ). ח הָרוֹאֶה סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְכֵן נָהָר שׁוֹטֵף וְכֵן יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי ה עַכּוּ"ם, מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם שַׁבָּת כְּדֵי ו לְהַצִּילָם. { וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ש"ו מִי שֶׁרוֹצִים לְאָנְסוֹ אִם מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת. } ט כָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל חוֹזְרִים בִּכְלֵי זֵינָם לִמְקוֹמָם.

באר היטב – סימן שכט – על מי מחללין שבת

א א לידי סכנה. כגון שיש שם חולים או קטנים שא"א להבריחם. ונ"ל דאפי' אפשר להצילם דרך ר"ה מוטב לכבות דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל זה הוי דאורייתא. מ"א ע"ש. ועיין מ"ש עליו היד אהרן: ב ב נעקרו. ותינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מחללין עליו שבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב עיין בא"ע סימן ד' סל"ד והאי נעקרו (ר"ל) כולם [ר"ל] בזה אחר זה דאי בבת אחת הא נמי קביעי. או"ה מ"א: ג ג מפקחין. הבא במחתרת בענין שמותר להרגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא רמב"ם הלכות גניבה ועיין בח"מ סימן תכ"ה: ז ד שאם וכו'. וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחידי יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת. מ"א עיין מ"ש ססי' רמ"ח: ח ה עכו"ם. לאו דוקא מפני עכו"ם אלא ה"ה מפני ישראל יד אליהו סימן י"א: ו להצילם. ומ"מ אם יש לו סכנה אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ לסכנה אף שראה במיתת חבירו. או"ה:

מגן אברהם שכ״ט – סימן שכט – על מי מחללין שבת

א׳ ויבא לידי סכנה. כגון שיש שם חולי או קטנים שאי אפשר להבריחם ונ"ל דאפי' אפשר להצילם דרך ר"ה מוטב לכבות דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אבל זה הוי דאורייתא כמו שכתבתי סי' ש"ח סמ"א ועמ"ש סי' שכ"ה ס"ב: ב׳ ופירש אחד. אבל בשאר איסורים אמרינן כל דפריש מרובה קפריש כמ"ש סי' תל"ט בפ"נ הקילו (מ"מ פ"ב) וכ"ה בגמ' והע"ש לא דק וע' בא"ע סי' ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כלם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב (מ"מ פט"ו מהא"ב ובית יוסף שם): ג׳ נעקרו כלם. בזה אחר זה דאי בבת אחת הא נמי קביעי (או"ה): ד׳ שנפלה עליו. איתא בסנהדרין דף ע"ב הבא במחתרת בענין שמותר להורגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא וכ"כ הרמב"ם סוף ה' גניבה ועבח"מ סי' תכ"ה: ה׳ שאם לא יניחנו. וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישי' שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת עיין מה שכתבתי ססי' רמ"ח:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שכ״ט

אין

ספר מחצית השקל על אורח חיים שכ״ט

שכ״ט:ג׳שכ״ד א׳ (ס"ק א) ויבא כו' דהוי מלאכה שאצ"ל ולדעת הטור אין בו רק איסור דרבנן: ב׳ כמ"ש סי' ש"ח סמ"א: ג׳ דחולה או קטן לא אמרי' חי נושא את עצמו ולכן הוי איסור דאורייתא: ד׳ ועסי' שכ"ה במ"א ס"ק ו' שכ' דבזה"ז ל"ל ר"ה. ועיקר דין זה מבואר לקמן בש"ע סי' שמ"ה סעיף ז' דכל שאין ס' רבוא בוקעים בו דומיא דדגלי מדבר לא הוי ר"ה ואם כן בין באיסור כיבוי אי יש בו איסור תורה תליא במחלוקת הטור ורמב"ם. ובין באיסור הוצאה תליא במחלוקת הפוסקים אי יש בזה"ז דין ר"ה ואעפ"כ משמע בס' ת"ש דעדיף לכבות מלהוציא דרך ר"ה דידן ע"ש: שכ״ט:ג׳שכ״ה א׳ (ס"ק ב) ופי' כו' ועיין באה"ע כו' כיון דבכל יום ויום פורשים כו' ורמ"א שם הביא י"א דמחללים עליו את השבת דל"א שבכל יום ויום פורשים כלם ולכן הקשה בספר ת"ש דהא בפ"נ הולכים להקל ה"ל למ"א להביא דעת רמ"א: ב׳ מ"ש בש"ע סעיף ג' מי שנפלה כו' ספק הוא שם כו' כתב בס' ת"ש וז"ל כ' הע"ש היינו שמא כבר לקחו אותו משם אבל אם הוא ספק אם מתחלה נפל עליו המפולת או לא אין מפקחים עכ"ל וצ"ל דטעמו הוא משום דמוקמינן ליה אחזקתיה ואין זה מוכרח דהא קי"ל דרוב' עדיף מחזק' כדאי' ר"פ האשה בתרא. וכיון דבפ"נ לא אזלינן בתר רוב' כ"ש דלא אזלינן בתר חזקה ובאמת דגם הוא ז"ל מסיק דצ"ע לדינא עכ"ל ס' ת"ש: ג׳ ולענ"ד ספק של הע"ש הוא מצד אחר דניהו דחזי' דבפ"נ הולכים להקל אפי' נגד הרוב וא"כ כ"ש נגד חזקה אבל בצירוף שניהם יחד דהיינו רוב וחזקה אפשר דאין הולכים נגדן להקל בפ"נ ולפי מ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א הביאו ש"ך בקיצור בי"ד סי' קי"ד בכללי ס"ס סעיף כ"ז והפר"ח שם הביא באריכות דהטעם דאזלי בס"ס להקל דע"י ספק ראשון הוה מחצה על מחצה. וכשניתוסף ספק השני נתרבה צד ההיתר והוי ההיתר רוב והאיסור מועט וכתב דאפשר עדיף מרובה ע"ש וא"כ כשיש ספק אי נפלה עליו המפולת דאיכא חזקה והכא איכא גם ס"ס ה"ל רובא וחזקה אולי כה"ג לא אזלינן להקל בפ"נ אך לפ"ז יצא לנו היכי דליכא ס"ס רק ספק אי נפלה עליו מפולת מודה הע"ש דמפקחים עליו וצ"ע לדינא: שכ״ט:ג׳שכ״ז א׳ (ס"ק ד) שנפלה כו' בענין שמותר להרגו. ר"ל לאפוקי אב החותר את בית בנו דאסור לבן להרוג את אביו. דהטעם דהבא במחתרת שמותר להרוג דהוי רודף דאדם יודע דאין אדם רואה שנוטלים ממונו ושותק וע"כ היה דעת החותר אם יעמוד בעל הבית נגדו יהרגנו ולכן אמרה התורה הבא להורגך הורגהו. וכיון דסתם אב מרחם על בנו ובודאי לא היה דעת האב להרוג את בנו אם לא יניחנו ליטול הממון ולכן אסור להרוג האב. אבל באחר אפי' בן החותר את בית אביו מותר להרגו ולכן אם בשעת חתירה נפל עליו גל אין מפקחי' עליו. ועל גוסס כתבו התו' במסכת נדה דף מ"ד ע"ב דמפקחים וכ"כ בתשובת ש"י ח"א דלא כתשו' בית יעקב כ"כ בס' ת"ש אם לא שכבר היה גוסס ג' ימים דאז ודאי כבר מת עוד כתב בשם תשו' חו"י דשבוי שצוה לו אדונו לבשל לו בשבת או כדומה אפילו לא גזים כלל אם מתחנן לו ולא ישמע לקול תחנוניו מותר לעשותו דמידי ספק נפשות לא נפקא דשבוי כלהו איתנהו ביה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א