סימן שכג – דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותקונן וטבילתן בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שכג – דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותקונן וטבילתן בשבת

א מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲפִלּוּ הוּא מְיֻחָד א לְמִדָּה; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁנּוֹטֵל הַלּוֹקֵחַ מִדָּה שֶׁל מוֹכֵר וּמוֹלִיכָהּ לְבֵיתוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר אִם מֵבִיא הַלּוֹקֵחַ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲבָל לִמְדֹּד בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה וְלִשְׁפֹּךְ לְתוֹךְ כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ, אָסוּר. { הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּכָל שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְמִדָּה לְגַמְרֵי, } ב { שֶׁמְּמַעֵט אוֹ מוֹסִיף מְעַט, שָׁרֵי } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵין צָדִין). { וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִמְדֹּד בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה וְלִשְׁפֹּךְ לְכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ. וְעוֹד יִתְבָּאֵר לְךְ בְּסָמוּךְ טַעַם הַמְקִלִּין. דִּין הַלְוָאַת שַׁבָּת דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְע"ל סי' תקכ"ה וּלְעֵיל סי' ש"ז סָעִיף י"א. } ב מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה וּלְמָחָר נִמְדֹּד אוֹתוֹ, { אֲבָל לֹא יֹאמַר: תֵּן לִי מִדָּה פְּלוֹנִי } (טוּר). ג מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן לִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן. ד מֻתָּר לוֹמַר לְחֶנְוָנִי: תֵּן לִי ד' בֵּיצִים וְה' רִמּוֹנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שֵׁם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִדָּה וְלֹא סְכוּם מִנְיָן, לוֹמַר: הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיָדִי חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים תֵּן לִי חֲמִשִּׁים אֲחֵרִים וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי מֵאָה. { הַגָּה: וְכֵן } ג { בִּסְכוּם דָּמִים אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁאוֹמֵר: תֵּן לִי בְּכָךְ וְכָךְ דָּמִים וְיִהְיֶה לְךְ בְּיָדִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי. וְכֵן בִּסְכוּם מִדָּה, דַּוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְהַזְכִּיר דָּמִים כְּלָל, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין } ד { מִקְּחוֹ יָדוּעַ אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיָּדוּעַ רַק שֶׁאוֹמֵר לוֹ כַּמָּה צָרִיךְ, שָׁרֵי אִם לֹא שֶׁמַּזְכִּיר לוֹ סְכוּם } (אוֹר זָרוּעַ וְהָגָ"א פ' אֵין צָדִין) { וְאַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ מַחְמִירִין בְּדָבָר זֶה, כְּבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהָקֵל, וְכַסְּבָרָא הַנִּזְכֶּרֶת. } ה הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה כְּדֶרֶךְ חֹל, אֶלָּא יְבִיאֵם לְפָנָיו אוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁיְּשַׁנֶּה מִדֶּרֶךְ חֹל אֲפִלּוּ אֵין בַּשִּׁנּוּי קַלּוּת בַּמַּשָּׁא; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְשַׁנּוֹת, כְּגוֹן שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים הַרְבֵּה וְצָרִיךְ לְמַהֵר לְהָבִיאוֹ לִפְנֵיהֶם, מֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים ה דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף, וְיוֹתֵר טוֹב לַהֲבִיאָם בְּסַל וּבְקֻפָּה בְּפַעַם אַחַת מִלַּהֲבִיאָם כָּל אַחַת { (וְאַחַת) } בִּפְנֵי עַצְמָהּ. ו ו מְדִיחִים כֵּלִים לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, כְּגוֹן ז שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ עֲדַיִן סְעֻדָּה לֶאֱכֹל; אֲבָל לְאַחַר סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית אֵין מְדִיחִין; וּכְלֵי שְׁתִיָּה, מְדִיחִין כָּל הַיּוֹם שֶׁכָּל הַיּוֹם רָאוּי לִשְׁתִיָּה. ז מֻתָּר לְהַטְבִּיל כְּלִי חָדָשׁ הַטָּעוּן טְבִילָה, וְיֵשׁ ח אוֹסְרִים. וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם, וְיִתֵּן הַכְּלִי לְעַכּוּ"ם ט בְּמַתָּנָה וְיַחֲזֹר וְיִשְׁאֲלֶנּוּ מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ י טְבִילָה. { הַגָּה: וְאִם הוּא כְּלִי שֶׁרָאוּי לְמַלְּאוֹת בּוֹ מַיִם, } יא { יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם מִן הַמִּקְוֶה וְעָלְתָה לוֹ טְבִילָה } (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' מֵהִלְכוֹת יוֹם טוֹב וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ג מֵהִלְכוֹת שַׁבָּת). ח כּוֹס שֶׁשָּׁתָה בּוֹ עַכּוּ"ם, מֻתָּר יב לַהֲדִיחוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּל. ט מֻתָּר לְשַׁפְשֵׁף הַכֵּלִים יג בְּכָל דָּבָר, חוּץ מִכְּלֵי כֶּסֶף בִּגְרַתְקָן, שֶׁהוּא שִׁמְרֵי יַיִן כְּשֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ וְנִתְקַשּׁוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַחֵק לִכְלֵי כֶּסֶף שֶׁהוּא רַךְ. י אֵין חוֹפְפִין כֵּלִים יד בְּמֶלַח, לְפִי שֶׁהַמֶּלַח נִמְחֶה כְּשֶׁחוֹפֵף בְּחָזְקָה.

באר היטב – סימן שכג – דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותקונן וטבילתן בשבת

א א למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו: ב שממעט. ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך ביו"ט. ולכן נהגו להטיל טבעת במדה מרדכי יש"ש ד"מ. וזהו ההיתר למוכר ועיין ס"ד: ד ג בסכום. אבל מלשון הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר שם דמים כלל אפי' בלא סכום וחשבון. מ"א: ד מקחו ידוע. שאין לו קצבה ומחוסר פסיקא אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפילו נוטל מה שנותן לו דאז אין לומר שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין ידוע מה יתן לו. וכתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזים או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וא"כ אין כוונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כוונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי וזהו ההיתר ללוקח וההיתר למוכר עיין ס"א. וצ"ע למה לא נהגו עתה כן. וכתב בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש עכ"ל עיין מ"א. ועיין ט"ז שהאריך ומחמיר בדברים אלו ע"ש. מה שנוהגין שכותבין פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות כמ"ש סימן ש"ז סי"ב ב"י בשם הרא"ש ומשמע דאסור גם כן לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר. וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים. מ"א וע"ש: ה ה דלמעט. עיין סי' תק"י ס"ח בהגה"ה דפסק כי"א: ו ו מדיחים. יו"ד כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין י' מטות. רוקח: ז שנשאר. משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח. מ"א וכ"כ מהרי"ל: ז ח אוסרים. ואם עבר וטבל יש להקל בדיעבד עיין מ"א: ט במתנה. כיון שצורך שבת הוא ועיין סימן רס"א סעיף א': י טבילה. אבל ביום א' יטביל בלא ברכה. ט"ז: יא ימלאנה. ונראה לי דלא יברך דאז אינו מוכיח שעושה לשם טבילה. מ"א בשם התשב"ץ: ח יב להדיחו. דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אוסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי. ומשמע בשבת דף מ"ז בתוספת דאפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לדבר איסור דבטילי לגבי כוס עיין סימן ש"ח סעיף כ"ז. אסור לבטל איסור בשבת או ביום טוב דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט סעיף ו' והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ"ש סימן תק"ז סעיף ב'. אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב בערב שבת ולא נודע לו עד בשבת ת"ה סימן נ"ד. ונראה לי דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עיין בי"ד סימן ק"ט. מ"א: ט יג בכל דבר. ואפילו בחול ואע"ג דזמנין דגריד מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא. אבל בגרתקון הוי פסיק רישיה וכתב מהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטוף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע"ש וכתב המ"א וצ"ע למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עיין סי' של"ו סי"א: י יד במלח. והדחה בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סימן ש"כ סעיף ט' מ"א ועיין סי' ש"כ ס"ק ט"ז מש"ש בשם הט"ז ועיין סי' שכ"ו סעיף יו"ד:

מגן אברהם שכ״ג – סימן שכג – דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותקונן וטבילתן בשבת

א׳ מיוחד למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו: ב׳ מעט שרי. ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך בי"ט וכן נהגו להטיל טבעת במדה (מרדכי וש"ש ד"מ) וזה ההיתר למוכר ועס"ד: ג׳ במנין. שכן דרך בע"ה להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל שלא יטול אלא כפי הצורך: ד׳ וכן בסכום דמים. אבל מל' הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר דמים כלל שכתב שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין משמע דדמים אפי' בלא סכום וחשבון אסור: ה׳ שאין מקחו ידוע. פי' שאין לו קצבה ומחוסר פסיק' אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפי' נוטל מה שנותן לו דאז א"ל שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין יודע מה יתן לו, כתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דדוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזי' או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו ואם כן אין כונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי [והע"ש לא ע' בד"מ] וזה ההיתר ללוקח והיתר המוכר עס"א, וצ"ע למה לא נהגו עתה כן וכת' בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש: מה שנוהגין שכותבין פ' הניח כך וכך מעות ופ' כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כמ"ש סי' ש"ז סי"ב (ב"י בשם הרא"ש כלל כ"ב) ומשמע דאסור ג"כ לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר: וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות כמ"ש סי' ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים ומשמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר לקרות ולעשות נקבים דלא מקרי שטרי הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזהו עסק ומ"מ צ"ע על הרא"ש דהרי משמע פ' הבונה דאפי' רשימה בעלמא אסור לעשות לסי' וכ"כ הרמב"ם ספי"א הרושם רשמים בכותל חייב ואם כן כ"ש דאסור לעשות נקב לסימן ועסי' שכ"ה: ו׳ בשינוי קלות. ע' בע"ש ודבריו סתומים: ז׳ וי"א דלמעט. צ"ע דמשמע דכ"ע מודין בזה כמ"ש סימן של"ג ס"ב ותלמוד ערוך הוא ומ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי בו רבים וכמ"ש סי' תק"י ס"ח מיהו בר"ן משמע דכשנותן כדים בקופה הוי כעובדא דחול וע"ש בהג"ה דפסק כי"א ע"ש: ח׳ מדיחין. ואפי' י' כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין י' מטות [רוקח]: ט׳ כגון שנשאר. משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח וכמ"ש סי' שי"ב ס"ג וכ"כ מהרי"ל שלהאוסרים לשתות בין מנחה למעריב אסור להדיח הכוס: י׳ כלי חדש. אפי' היה לו קודם י"ט [רלב"ח סי' ט"ז]: י״א ויש אוסרין. ואף על גב דכלי שנטמא בטומאה דרבנן מותר להטבילו וי"א דטבילת כלי חדש דרבנן שאני התם דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא"כ כלי חדש דלא חזי כלל קודם טבילה מיחזי כמתקן [מ"מ פ"ד מי"ט] ואם עבר והטביל כלים לא ישתמש בהם כמ"ש סימן שי"ח [רמב"ם] ואפשר דיש להקל בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה עמ"ש סי' ת"ה ס"ט: י״ב במתנה. כיון שצורך שבת הוא ועמ"ש סי' ש"ז: י״ג ימלאנו מים. ונ"ל דלא יברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה וכ"כ בתשב"ץ קלף: י״ד מותר להדיחו. דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי ומשמע בשבת דף מ"ז בתוס' דאפי' יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לד"א דבטלי לגבי כוס עסי' ש"ח סכ"ז: אסור לבטל איסור בשבת או בי"ט דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט ס"ו והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ"ש סי' תק"ז ס"ב אבל מותר לשער ששים אפי' נתערב בע"ש ולא נודע לו עד בשבת [ת"ה סי' נ"ד] עסי' תצ"ח ס"ט נ"ל דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עבי"ד סימן ק"ט וכ"מ ריש פרק נוטל: ט״ו בכל דבר. אפי' בחול אף על גב דזמנין דגריד מ"מ דבר שאין מתכוין הוא אבל בגרתקן הוי פ"ר וכת' מהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע"כ וצ"ע למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עסי' של"ו סי"א: ט״ז כשחופף בחזקה. אבל בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סי' ש"ך ס"ט:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שכ״ג

א׳ וכן המנהג פשוט כו'. איני יודע לכוין המנהג למ"ש תחלה ההיתר במה שממעט או מוסיף ולפי המנהג מדקדקים הרבה ורש"ל כתב בפ' אין צדין והאידנא בעוה"ר שנהגו להקל במדות שאומרים להדיא תן מדה א' של יין או חצי מדה ואין מי ששם על לב להוכיח עכ"ל ומ"ש רמ"א ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילים ר"ל במ"ש בסעיף ד' וכן בסכום מדה דוקא כו' והוא תמוה מאוד כמ"ש וכאן במדה הלכה ערוכה על פי משנה שלימה אומר אדם מלא לי כלי זה אבל לא במדה ואפילו לרבא דמיקל בכלי המיוחד למדה מ"מ כשמזכיר שם מדה תכף עושה איסור ולא הוזכר בזה סכום לומר דוקא אם היה נוטל כבר מדה לא יאמר הרי יהיה לך אצלי בעד ב' מדות זה לא היה ולא נברא ואפי' למאן דמקיל בסמוך במנין ומקח וכמ"ש בסמוך: ב׳ ולא סכום מדה כו'. ס"פ א"צ בברייתא אמרינן הולך אדם לחנוני וא"ל תן לי כ' בצים וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה רשב"א אומר בלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כתבו התוספות פירש"י סכום מדה קב או קביים וסכום מקח שלא יאמר תן לי אגוזים בדינר א' או ב' וקשה פשיטא דאסור ועוד אמאי אמר סכום מדה הל"ל מדה ותו לא לכן נ"ל כגירסת ר"ח דגרס סכום מנין וה"פ שלא יאמר תן לי י' אגוזים וכבר נתת לי ל' וא"כ אני חייב מ' בין הכל אבל רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו' פשיטים וכבר נתת לי כך וא"כ אני חייב מהכל י"ב פשיטים אבל סכום מנין שרי עכ"ל ודבריהם תמוהי' וא"א לישבם דתחלה הקשו פשיט' דאסור כשמזכיר דינר א' או ב' ואח"כ כתבו דוקא אם אומר תן לי אגוזים בששה פשיטים וכבר נתת לי כו' דמשמע דבלאו וכבר נתת אין כאן איסור ובאשר"י כתוב ענין זה בלשון אחר סכום מקח שלא יאמר לו טול כך וכך להשלים דינר וזה עיקר וכן בפ' שואל (שבת דף ק"ן) כתבו התוס' עצמן כן וז"ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים ק' אגוזים בדינר ולקח כבר צ' לא יאמר תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים המקח אלא יאמר סתם תן לי כ' אגוזים עכ"ל וא"כ דברי התוספות עצמן סותרים עצמם במקומן ושלא במקומן ונ"ל שיש ט"ס בדבריהם בפ' א"צ וצ"ל תן לי אגוזים וכבר נתת לי כך כו' וכן ראיתי שהגיה מהר"ם מלובלין בזה והרי"ף כתב סכום מקח כגון שיש לו עליו כסף לא יאמר תן לי בכסף ויש לך עלי כסף הרי לך בידי ב' כספים ותמה הר"ן עליו ואם אמר תן לי בכסף פשיטא דאסור אף בלא עשה חשבון דהיינו מקח וממכר ותיקן דברי הרי"ף דלאו דוקא אמר בכסף אלא ה"ק בכדי שיהיו לך בידי ב' כספים כו' ורש"ל בפ' א"צ כתב דפירוש הר"ן דחוק והדברים כפשטן וכך כתב בהג"א פ' אין צדין דלא הוה סכום מקח אלא אם בתחילה היה חייב פשוט ואומר תן עתה בפשוט והרי לך בידי ב"פ זהו סכום מקח ואסור והא דאמרינן לעיל אין פוסקים דמים בי"ט והיינו דוקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו עכ"ל וכתב רש"ל ראיה ע"ז מתו' פ' א"צ שהבאתי למעלה ותמוה לי שלא דקדק בתחלת דבריהם דסוברים דפשיטא לאיסור כקושית הר"ן וכמש"ל דע"כ צ"ל דט"ס שם וע"פ הג"ה זו כת' רמ"א ליישב המנהג שזוכרין סכום דמים עכשיו בשבת כיון דאינם באים לחשבון וצריך לתרץ לדעתו של הג"א דאע"ג דבמדה אסור אפי' בלא סכום דהיינו חשבון כסוגיא שלימה דלעיל שאני התם דבשעה שמודד ומראה הצמצום עושה איסור תכף משא"כ כאן אע"ג דאמר תן לי אגוזים בפשוט לסימנא בעלמא אמר כן כמה הוא צריך ליתן והוה כאומר מנין אגוזים כיון דידוע שיעור המכר שלהם ונמצא שלא הוזכר כאן לשון מכירה אלא נתינה בעלמא כמה יתן וע"ד כן הוא נותן וזה לא שייך במדה דהמדידה עצמה עבירה כנ"ל לתרץ ע"פ הג"א אבל כבר זכרנו דעת התוס' דפשיט' שאסור בהזכרת דמים ובמדה פשיטא דאסור לכ"ע כמו ששנינו בפי' במשנה גם הרי"ף לא גרס רק סכום מנין וסכום מקח ולא זכר סכום מדה דכבר הלכה היא אפי' במדה בלא חשבון אסור ומטעם זה לא גרס גם ר"ח מדה בברייתא ורש"י דגרס סכום מדה אינו מפרש על חשבון זה שלא יזכיר כלל מדה וכן מבוא' בדברי הטור שכ' כאן כלשון הש"ע בסעיף זה שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין לומר כך וכך יש לך בידי תן לי כך וכך כו' משמע דאמנין קאי שיתן לו ע"פ המנין דאי אמדה מאי כך וכך לשון כפל אלא היה לו לומר כך יש לך וכך תתן לי וכ"ש בלשון הש"ע שסיים כאן לומר שיש לך נ' אגוזים כו' הרי שהתחיל בסכום מדה ושבקי' ומפרש בסכום מנין בנ' אגוזים ולא פי' בסכום מדה כך אלא ודאי דסכום מדה אין פי' אלא הזכרת קב כרש"י וכמ"ש בפי' ברמזים וז"ל שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום קב או קביים ולא סכום מנין לומר כך יש לך בידי תן לי שנים ויהי' כך עכ"ל הרי מבואר כמ"ש וא"כ תימא רבה על רמ"א שצירף לזה סכום מדה לומר דג"כ אין איסור אלא בעושה חשבון וזה לא עלה על דעת שום פוסק ראשון או אחרון לסתור מה שמפורש במשנה וגמרא גם רש"ל שהביא לקולא זו של הג"א גבי מקח ומנין מ"מ גבי מדה כת' שבעו"ה אין מוחה בדבר שמזכירין שם מדה ע"כ נלע"ד דנהי דא"א למחות בדבר הזה להזכיר שם מדה דכבר נשתקעו בזה ורמ"א אינו מספיק ליישב המנהג אפי' לדעתו דכבר אנו רואין בכל שבת מנהג הרע שעושה חשבון עמו כמה לקח כבר וכמה עכשיו וכן מדקדקים הרבה במדיד' שלא יחסר לו אפי' כל שהוא וא"כ אין ראייה מהמנהג הזה ומוטב יהיו שוגגין כו' אבל חיוב יש בדבר שלא להזכיר כלל מדה אלא מלא לי כלי זה כמשמעות המשנ' ובענין הזכרת דמים גם בזה יש מנהג הרע שחושבין כמה לקח וכמה לוקח עכשיו וצדיקים אל ילכו בה להזכיר כלל דמים כי זהו עיקר מקח וממכר וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והטו' וש"ע והג"א יחידי בדב' זה ודי בזה להציל מעונש מאן דמזכי' שם דמי' אבל אין לעשות כן דהא אפשר לעשות בהיתר שיוכל לומר דרך מנין תן לי כך וכך ולא יבואו לחשבון עד מחר ובמידי דאין בו מנין כגון בשר יוכל לומר תן לי חתיכה ומחר נשים אותם כמ"ש בסעיף ב' כנלע"ד: ג׳ היינו בדבר שאין ידוע כו'. בהג"א כ' חילוק זה על הזכרת דמים אלא שרמ"א ס"ל דהן שוין וע"כ כ"כ על מדה ובאמת חלוקים הן כמו שהוכחנו נמצא דבמדה אסו' אפי' בדבר ידוע אפי' לדעת הג"א וזה ברור בעיני: ד׳ וי"א דלמעט כו'. פי' בשבת שאינו מטלטל אלא מזויות לזויות טוב למעט בהילוך ולא אמרו בגמרא דצריך שלא יביא בסל כו' היינו בי"ט שהוא מוצי' אותם לחוץ והרואה אומר לצורך חול מביאם: ה׳ מותר להטביל כלי חדש. הב"י כ"כ בשם הרי"ף דלא כת' רק טעם רב יוסף ורב ביבי ולא הביא תי' רבא ורבה וכ' הרא"ש דלפי הטעמים שהביא הרי"ף מותר להטביל כלים חדשים בי"ט הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כותיה לגבי רב יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב במגילה וכן רבא בתראה הוא ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים בי"ט עכ"ל ותמהתי על פה קדוש דהרא"ש בזה דמ"ש דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף אין זה קושיא דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה ומ"ש עוד דטעמא דרבה איתיה גבי שופר ולולב כו' תמהתי ע"ז דשם מותר בי"ט אלא דבשבת גזרו כן אבל כאן דגם בי"ט אסרו כן כדאיתא בגמ' וס"ל לרבה גזירה י"ט אטו שבת בזה לא ס"ל לרב ביבי כן דלית ליה שום גזירה כמ"ש הרב המגיד שם ותו נ"ל דגם לרבא אין מוכח איסור בכלים חדשים מכאן דאדרבא מדאנו מתירין בברייתא שם ולד הטומאה להטביל בשבת כיון דהוא דרבנן וכלים חדשים נמי טבילתן מדרבנן כמ"ש הרב המגיד בפ"ד מי"ט בשם הרמב"ם ופ"ז דמ"א וא"כ טבילת כלים חדשים נמי מותר ואף שהרב המגיד כת' שם שי"ל ג"כ איפכא דטבילת כלים חדשים גרעי מכלים טמאים ואפי' מאן דלא חייש לטעמא דרבא משום מתקן היינו בכלים שגם קודם היו ראוים לטמא משא"כ בכלים חדשים שלא היו ראוים כלל תחלה וה"ל אסור משום מתקן מ"מ אין כאן הוכחה מטעמ' דרבא שאמר מתקן היאך הוא סובר בכלים חדשים דאפשר שהוא מודה ששם מותר כיון שהם דרבנן נמצאו דברי הרי"ף מחוורים דלא הביא הך דרבא דלדידיה יש סברא לאיסור ולהיתר בכלים חדשים ולהנך טעמי דרב יוסף ורב ביבי הוי ודאי להיתר כיון דלא ס"ל כלל חשש דמתקן ונ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן להיתר בכלים חדשים מדכתב בפרק כ"ג דשבת אסור לטבול כלים טמאים בשבת מפני שהוא מתקן כלי כו' מדנקט כלים טמאים משמע טמאים גמורים באב הטומא' דזה הוה מתקן גמור משא"כ בכלים חדשים שהטבילה מדרבנן זה נכלל במ"ש בפ"ד די"ט נטמא הכלי במשקין טמאים שהם ולד הטומא' מטבילין אותו לפי שהוא טהור מן התורה כו' וא"כ ה"נ בכלים חדשים דמותר ואע"ג דה' המגיד נסתפק בכלים חדשים לדעת הרמב"ם כמ"ש בפ"ד די"ט מ"מ נראים הדברים שתופס להיתר מדלא נקט בפכ"ג דשבת כלים סתם דהוה נכלל הכל אלא סמך עצמו על מ"ש בפ"ד די"ט דדוקא טמאים דאורייתא אסורים נמצא דהרמב"ם ס"ל שפיר גם כתי' דרבא משום מתקן ולא הביאו משום שלא תטעה לומר אף בכלים חדשים הוה כן וכסברת הרא"ש ע"כ לא הביאו כלל וסמך על מ"ש בשבת נמצא דשפיר כת' ב"י דלרי"ף ורמב"ם מותר טבילת כלים חדשים בי"ט וראיתי להרב רש"ל שכת' בפ"ב די"ט סי"ט וז"ל הקאר"ו כת' דכיון דלהרי"ף ורמב"ם משמע דשרי לטבול כלים חדשים בי"ט הכי נהגינן וטעה טעות גדולה דהא כת' הרמב"ם בפכ"ג דשבת דאין מטבילין כלים משום דמתקן ולפ"ז כלים חדשים נמי אסורים וכן יש לתמוה על ה' המגיד שנראה כמסופק בדברי הרמב"ם אם סובר טעם דמתקן ולא עיין בפכ"ג דשבת עכ"ל וגברא רבא חזינא אבל תיובתא לא חזינן כלל וכ"ש שלא היה לו להקל בכבוד רבינו הגדול הב"י וה' המגיד לייחס עליהם טעות כזה שלא עיינו בפכ"ג דשבת וזה היה חסרון אין לייחסו כ"א על הקטנים אבל לא על גדולי ישראל כמותם דודאי ראו וראו וה' המגיד עצמו כת' בפכ"ג דדעתו לכתוב דין טבילת כלים חדשים פ"ד די"ט אלא ודאי דיפה כתבו להרמב"ם כיון דנקט כלים טמאים משמע דאורייתא בזה נסתפק ה' המגיד בכלים חדשים אבל לא נסתפק אם ס"ל לרמב"ם טעמא דמתקן דודאי ס"ל כמ"ש בשבת בכלים טמאים אלא דבכלים חדשים נסתפק ה' המגיד אם ניזל בתר דאורייתא או ניזל בתר היכא דשייך טפי תיקון וא"כ אפי' למ"ד דל"ח למתקן בטומאה מודה בהא כיון דלא הי' ראוי כלל תחלה וכ"ש למאן דס"ל טעם דמתקן והב"י ניחא ליה בהך גיסא דדוקא דאורייתא אבל כלים חדשים שהם מדרבנן דינם כמו ולד הטומאה דמותר בי"ט כ"ז נראה ברור ופשוט לע"ד אחר העיון: ו׳ ויחזור וישאלנו. בי"ד סי' ק"כ סט"ז כתבתי שצריך לטובלו ביום א' בברכה אלא כיון שאינו נמצא מפורש לא יברך אבל הטבילה אח"כ הוא חיובא ע"ש: ז׳ מותר להדיחו. הרא"ש נתן טעם לזה דל"ד דטבילה דהתם האיסור בגוף הכלי מיחזי כמתקן והכא גוף הכלי היתר והיין אוסרו וכשמדיחו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי עכ"ל ולכאורה קשה למה לא כת' בש"ע כוס ששתה בו עכו"ם יין ולק"מ דממ"נ נלמוד היתר דאי מיירי בשאר משקין פשיטא דמותר להדיחו שהרי לא נאסר ואי ביין שנאסר מ"מ מותר מטעם שזכרנו: ח׳ אין חופפין כלים במלח. עמ"ש סי' שכ"ו ס"י:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שכ״ג

שכ״ג:ג׳ר׳ א׳ (סק"א) מיוחד למדה פי' שרגיל כו' דלא תימא מיוחד למדה. ר"ל שעדיין אינו מודד בו אלא שהוכן והוזמן שאם ישבר כלי שעתה מודד יקח זה שהזמין תחתיו למדוד וכלי זה קרא הש"ס עומד למדה. וס"ד דאם כבר מדד בו אסור קמ"ל דליתא אלא מיוחד למדה היינו כשכבר מודד בו ואפ"ה מותר וכלי זה קרא הש"ס מיוחד למדה: שכ״ג:ג׳ר״א א׳ (סק"ב) מעט כו' להטיל בו טבעת וא"כ במקו' הטבעת נחסר המשקה מן המדה א"כ אין המדה שלימה אפי' ממלאה: ב׳ ועסי"ד. ר"ל שם מבואר ההיתר ללוקח באיזה לשון מותר לומר לו ליתן לו מדה או מנין. וכן כוונות רמ"א במ"ש ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילים ר"ל להציל הלוקח מאיסור: שכ״ג:ג׳ר״ב א׳ (ס"ק ג) במנין כו' שכן דרך בע"ה כו' ועי"ז אינו ניכר שמתכוין למנין דרך מו"מ: שכ״ג:ג׳ר״ג א׳ (ס"ק ד) וכן כו' משמע דדמים כו' מדלא כ' סכום דמים משמע דדמים אסור אפי' בלי סכום ר"ל שאינו מסיך אותו עם מה שלקח כבר: ב׳ ומ"מ רמ"א לא כ' לשון וי"א שכן נודע דרכו במקום שאינו מבורר להדיא שדעת המחבר אינו כן אינו כותב י"א: שכ״ג:ג׳ר״ד א׳ (סק"ה) שאין מקחו כו' כ' ד"מ ונ"ל דה"ה כו' וע"ש לא עיין בד"מ דס"ל דשם מדה אסור להזכיר בכל ענין ולכן פי' מ"ש רמ"א וכן בסכום מדה דוקא כה"ג אסור אבל בלא"ה שרי. ז"ל פי' שאינו מזכיר שם מדה אלא אמר סתם מלא לי כלי זה עשרה פעמים וכה"ג אבל להזכיר שם מדה ודאי אסור עכ"ל ע"ש: ב׳ והלא בד"מ מבואר דגם במידה מותר מה שמותר בדמים ואין חילוק בין דמים למדה אולם אע"פ שהאמת עם מ"א בפי' דברי רמ"א שמתיר גם במדה מ"מ הט"ז חולק על רמ"א וס"ל לדינא דבמדה בכל ענין אסור כדעת הע"ש. והיתר המוכר שלא יכשל באיסור מדידה מבואר בסעיף א'. עד השלתות לא מצאתי בס"ג. אך ראיתי שגם בספר כה"ג מביאו בשם ש"ג: ג׳ ומסברא אין חילוק בין עד השנתות ובין מלא כלי הן לגבי מוכר שצריך למעט או להוסיף מעט וכן הלוקח צריך דוקא דבר שקצבתו ידוע ואינו מזכיר סכום וחשבון עם מה שלקח כבר וא"כ מאי רבותא דעד השנתות. ואפשר קמ"ל אע"פ כשמדקדק בדבורו עד השנתות (והן עשוי למדה) נראה יותר שכוונתו שמכוין למדה אפ"ה מותר: ד׳ מה שנוהגים כו' כמ"ש סי' ש"ז כו' משום שטרי הדיוטות וכ' ע"ש הביא דבריו בס' א"ר סימן ש"ז וז"ל ע"ש ונלע"ד דה"ה דיש לאסור לפ"ז הצייכ"ין בלשון אשכנז שעושים מכתב מה שחייב ליתן לו מן המשקה וכן הצייכי"ן שעושים מאבר לפמ"ש המחבר לעיל סי' ש"ז דבטבלה ופנקס אפי' אם הוא חקוק אסור לקרותו: ה׳ ליקח גרעין לסימן. ר"ל שנותן גרעין במקום ששם האיש כתוב ודרך משל לכל מדה שלוקח מניח גרעין אחד דכה"ג ליכא משום שטרי הדיוטות כיון שאינו כתוב רק שם האיש וכמ"ש מ"א אח"ז: ו׳ וג"צ כו' כמ"ש סי' פז במ"א ס"ק טז דלצורך מצוה שרי: ז׳ משמע דאם כתב שם האיש לבד מותר מדכתב הרא"ש דאסור להסתכל באותו כתב שכ' בו סכום המעות משמע דזה דוקא מיקרי שטרי הדיוטות ולא שם האיש: ח׳ נקב לסי' ועסי' ש"מ סעיף ה' כצ"ל ושם מתיר לרשום בצפורן ומהרש"ל שם כ' דוקא בקלף הקשה אבל לא בכייר וב"ח אוסר אפי' בקלף ע"ש: שכ״ג:ג׳ר״ו א׳ (ס"ק ז) וי"א דלמעט. צ"ע דמשמע דכ"ע מודו בזה. דבמס' ביצה ריש פרק המביא תנן המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה. אבל מביא הוא על כתפו כו' וכ' התו' וז"ל תימא דאמרי' בשבת פ' מפנין. מפנין ד' וה' קופות (ודין זה הוזכר בסי' שלג סעיף ב') מפני האורחים ומפני ביטול בה"מ. וי"ל דהתם מיירי באין יכול להוציא לחוץ (דהא מיירי בשבת) ואין רואים אותו לכך מותר. והכא מיירי בי"ט שיכול להוציאו ורואים אותו ולכן אסור דהרואה אומר לצורך חול מביא אותן וסיימו ובזה א"ש דשם בשבת אמרי' דלמעט בהילוך עדיף דהיינו להביא בסל ובקופה מלהביאו מעט מעט דממעט בטרח' ומפיש בהילוך והכא אמרי' איפכא היינו טעמא דבשבת דליכא חשש רואים עדיף למעט בהילוך אבל ביו"ט דאיכא חשש רואים ואיכא כעובדא דחול. לכן עדיף למעט במשא דרך שינוי הרי דמוכח דבשבת אדרבא למעט בהילוך עדיף מהכרח תמיהת התו' וא"כ קשה למה כתבו המחבר בלשון י"א וגם על דעה א' שכ' שצריך לרבות בהילוך קשה. ומ"ש הטור כו' דמזה שפט הרב"י דהטור חולק על התו' ואין מדברי הטו' הכרח דהטו' מיירי במבוי המעורבת דמותר להוציא ושבת וי"ט שוין: ב׳ מיהו בר"ן משמע כו' דמיישב תמיהת התו' הנ"ל וז"ל ר"פ המביא לא יביאם בסל ובקופה לתת שלש וארבע בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה חול לתת משאות כו' ואף ע"ג דמסקינן בפ' מפנין דאפושי במשא עדיף כו' שאני הכא דעביד עובדא דחול כו' עכ"ל נראה מדבריו דאינו מחלק בין י"ט לשבת אלא בנותן שלש או ארבע תוך קופה אחת דדמי לעובדין דחול גם בשבת אסור וע"י קופה עצמה ואינו נותן כלום תוך הקופה גם ביו"ט מותר. וע"ש בהגהה לקמן סי' תק"י דפסק רמ"א אפי' ביו"ט מזויות לזויות באותו חצר אם אינו מוציאו לחוץ מותר להביא בקופה וכדברי התו' וי"א הנ"ל וגם לא הזכיר חילוק הר"ן אם נותן ג' או ד' תוך קופה א' או לא: שכ״ג:ג׳ר״ז א׳ (ס"ק ח) מדיחים כו' שאם יצטרך בא' כו' משמע אפי' יודע שלא יצטרך לכלם. מ"מ מותר להדיח כל העשרה כיון דעכ"פ כל או"א ראוי לו: שכ״ג:ג׳ר״ח א׳ (ס"ק ט) כגון כו' וכמ"ש סי' שב סעי' ג' דמה"ט אין מקפלים הטלית: ב׳ דלהאוסרים לשתות כמבואר לעיל סי' רצא סעי' ב' בהגה': שכ״ג:ג׳ר״י א׳ (ס"ק יא) ויש אוסרים ואע"ג דכלי כו' דבמס' ביצה דף יח אמרי' דלכ"ע אסור להטביל כלי טמא אפי' בי"ט ונתן רבה הטעם גזרה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וגזרה י"ט אטו שבת ורב יוסף אמר הטעם שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה. ורב ביבי נתן טעם שמא ישהה הכלי מלטובלו עד יו"ט ויבא לידי תקלה שישכח וישתמש בו תרומה כשעדיין לא טבלו. ורבא נתן טעם דהוי כמתקן כלי. ולכל הני טעמים מבואר שם דכלי שנטמא בולד הטומאה (דהיינו שנגע בראשון לטומאה כגון אם נגע דבר בשרץ שהוא אב הטומאה ואם נגע כלי באותו דבר שנגע בשרץ היינו נטמא בולד דהשרץ הוא אב והנוגע בו הוי ולד הטומאה ומן התורה טהור הוא. דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה) מותר לטבול בי"ט ע"ש הטעם וגם לרבא דהטעם משום דהוי כמתקן אם נטמא בולד כיון דאין לו טומאה דאורייתא לא הוי כמתקן והרי"ף הביא רק טעם ר"י שמא יסחוט וטעם ר"ב שמא ישהה ולפי שני טעמים אלו מותר להטביל כלי חדש דלשמא יסחוט ל"ל דהא לא משכחת כלי חדש דצריך טבילה ויהיה שייך ביה סחיטה ול"ל אטו כלים דב"ס וגם שמא ישהה ל"ל דדוקא בכלי טמא אם ישהנו וישתמש בו תרומה ויאכלנו עביד אסורא שאכל תרומה טמאה משא"כ בכלי חדש גם אם ישתמש בו בלי טבילה אין המאכל נאסר ניהו דעביד אסורא במה שמשתמש בו בלי טבילה מה"ט לא הוי גזרינן שמא ישהה כיון דעכ"פ אינו אוכל איסור ולכן להרי"ף מותר להטביל כלי חדש. אבל הרמב"ם פ' כ"ג מהל' שבת העתיק הטעם שמא יתקן. ובפ"ד מהל"י "ט כ' טעם שמא ישהה וע' במ"ש לישב דבריו. עכ"פ לרמב"ם אסור להטביל כלי חדש משום מתקן והן השני דעות שבש"ע (גם לפוסקים כרבה משום שמא יעבירנו יש לאסור וע' ברא"ש) ועז"כ המ"מ בפ"ד מה' י"ט ואע"ג דכלי שנטמא כו' וי"א דטבילת כ"ח דרבנן כ"ה דעת הרמב"ם (וע' בי"ד סי' קכ) והא באיסור דרבנן לא הוי כמתקן ואין כוונות המ"מ להקל על הרמב"ם דהא הרמב"ם לא הזכיר כלל טבילת כלי חדש אלא המ"מ כ' כן לברר הדין מסברא: ב׳ שאני התם כו' וכ' המ"מ דאפי' למ"ד דלא ס"ל טעם מתקן גבי כלי טמא מ"מ בכלי חדש דהוי מתקן מהאי טעמא: ג׳ ואם עבר והטביל כו' ר"ל במזיד. ואפשר דיש להקל בדיעבד. ניהו דהרמב"ם אוסר והיא משנה ערוכה היינו בכלי טמא. אבל בכלי חדש דאיכא מ"ד דאפי' לכתחלה שרי ניהו דמחמירים כהאוסרים היינו דוקא לכתחלה: שכ״ג:ג׳רי״א א׳ (ס"ק יב) במתנה כיון שצורך שבת הוא ועמ"ש סי' ש"ו ס"ק ט"ו דאסור ליתן מתנה בשבת או לקנות קנין כ"א לצורך שבת ובספר ת"ש תמה איך כ' וי"ש יצא את כלם ויתן הכלי לגוי דהא גם בזה אינו יוצא ידי כלם דלדעת א' דמותר לטובלו אסור ליתנו לגוי דהא לאו צורך שבת הוא דהא מותר לטובלו. א"כ במה שנותנו לגוי עביד איסורא לדעה א' ע"ש שהאריך. ולענ"ד לק"מ דלצורך שבת ל"ד וה"ה לצורך מצוה אחרת. וע' לקמן סי' תמ"ד סעי' ד' וסעי' ה'. וכיון דהו' י"ש ורוצה לצאת לכ"ע הוי צורך מצוה ומותר ליתנו לגוי משא"כ איסור טבילה לא הותר במקום מצוה. וכ' הט"ז בסק"ו וכ"כ בי"ד סי' קכ שבחול יחזור ויטבלנו דלא גרע ממשכון גוי שביד ישראל אם רואה שדעת הגוי לשקעו ביד ישראל צריך טבילה. והכא נמי ניהו דנתנו לגוי הא הגוי יניחנו ביד ישראל לכך צריך טבילה והביא עוד ראיה וכתב מ"מ כיון שהוא דין חדש שלא הוזכר בשום פוסק יטבילנו בלי ברכה או יטבילנו עם כלי אחר הצריך טבילה ויברך: שכ״ג:ג׳רי״ג א׳ (ס"ק יד) מותר כו' ומשמע כו בתוס' ד"ה הוה מטלטלינן כו'. אסור לבטל כו' כמ"ש בי"ד סי' צ"ט ס"ו. ר"ל אע"ג דאפי' בחול קי"ל דאין מבטלים איסור לכתחלה וגם אין מוסיפים אם כבר נתבטל לפחות מששים אסור להוסיף עד ששים מ"מ נ"מ לדעת המחבר שם דס"ל באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה שנתערב בפחות מס' מותר בחול להוסיף עליו עד ששים מ"מ בשבת אסור דהוי מתקן אבל רמ"א שם דחולק אפי' כה"ג אסור בחול ליכא נ"מ ובספר ת"ש כתב דנ"מ גם לדידן כגון יבש ביבש מין במינו שנתבטל חד בתרי דמותר אך אם רוצה לבשלו צריך דוקא ששים ומבואר בי"ד סי' קט דמותר להוסיף עד ס' כדי לבשלו ואין זה מבטל איסור דהא השתא התירא הוא ובשבת אסור ובשבת לא משכחת לה דהא אסור לבשל ומ"ש בת"י בשבת הוא לאו דוקא וכן מים שלא לנו מותר לערב עם מים שלנו ברוב כמ"ש מ"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו ובשבת אסור גם בזה תיבת בשבת הוא לאו דוקא אלא ר"ל ביו"ט כשרוצה לאפות ביו"ט: ב׳ אבל מותר כו' עסי' תצ"ח ס"ט. ר"ל דקי"ל שם אין רואים מומי בכור בי"ט דהוי כמתקן ואפ"ה מותר לשער ששים וכ' הת"ה שם הטעם וז"ל ורש"י חלק ביניהם וז"ל רש"י בביצה דף כז ע"א ד"ה אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור אינה קלה כראיית טרפה וכו' וכל עצמה של התרת הבכור תלוי בראיה שאף שחיטתה אסורה קודם שיראנה וכיון דחשיבא כ"ה הוי כמתקן. ואינו דומה לראיית טרפה שהתירו לבדקה אחר שחיטה עכ"ל (ואע"ג דרש"י כ"כ לפי הס"ד מ"מ י"ל דהסברא קיימת גם למסקנא) ובט"ז לקמן סי' תצ"ט כ' טעם אחר בשלמא טרפה לא היתה לה חזקת איסור אבל בכור דה"ל חזקת איסור הוי טפי מתקן וכ' לפי טעם זה אם נתערב יבש ביבש חד בחד ואח"כ ניתוסף עליו אסור לשער בי"ט אי הוי רובא דהא כה"ג ה"ל חזקת איסור: ג׳ נ"ל דיבש ביבש כו' לפי שכ' בי"ד סי' קי"ט דאם נתערב חד בתרי מותר מ"מ אין לאדם א' לאכול שלשתן אפי' בזה אחר זה והוסיף רמ"א דיש מחמירים להשליך א' מהם או ליתנו לגוי אותו א' ואינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל וכ"מ ר"פ נוטל דאמר ר"י מעלין את המדומע בשבת דהיינו אם נתערב סאה תרומה במאה חולין דבטלה מ"מ צריך להרים סאה א' וליתן לכהן והיא יש לה דין תרומה וס"ל לר"י דמותר להרים אותה סאה בשבת דס"ל כר"א דאפילו עדיין לא הרים מותר ליתן עיניו בצד אחד לומר שמצד זה ירים הסאה ויאכל מצד אחר וכיון דמצי לאכלו בלי הרמה ס"ל לר"י דאין ההרמה נחשבת כמתקן ומותר להרים אפי' בשבת וניהו דלא קי"ל כר"י לענין תרומה ואסור להרים בשבת היינו משום דלא קי"ל כר"א דנותן עיניו בצד זה כו' אבל בנדון יבש ביבש ניהי דהמחמירים להשליך א' ודאי דמותר לאכול קודם שישליך על דעת שישליך אח"כ א' מהן ול"ח דילמא משתלי ולא ישליך כיון דההשלכה אינו כ"א חומרא בעלמא ל"ח ואם כן מותר להשליך בשבת ואע"ג דר"א שם פליג וס"ל כיון דאפשר ע"י שנותן עיניו בצד זה כו' אסור להרים בשבת מ"מ הלכה כר"י נגד רבי אליעזר וגם אפשר דהכא כיון דאינו אלא חומרא גם ר"א מודה: שכ״ג:ג׳רי״ד א׳ (ס"ק טו) בכל דבר כו' אבל להצהיר אסור עסי' של"ו סעיף י"א ר"ל דשם מבואר לשרות חטין תוך מים זמן מה לערך חצי יום אסור וחייב משום זורע וא"כ ה"ה בשבולת שועל אם משטף הכלי עם המים יש איסור מצד שבולת שועל כיון דישהה תוך מים שמשטף הוי זורע:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א