סימן שי – דיני מקצה בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שי – דיני מקצה בשבת

א א עֵץ שֶׁתּוֹלִין בּוֹ דָּגִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָאוּס, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ דְּקַיְמָא לָן בְּמֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּשָׁרֵי. ב אֵין שׁוּם אֹכֶל תָּלוּשׁ הָרָאוּי לַאֲכִילָה מֻקְצֶה לְשַׁבָּת; דִּתְמָרִים וּשְׁקֵדִים וּשְׁאָר פֵּרוֹת הָעוֹמְדִים לִסְחוֹרָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ חִטִּים שֶׁזְּרָעָם בְּקַרְקַע וַעֲדַיִן לֹא הִשְׁרִישׁוּ, וּבֵיצִים שֶׁתַּחַת הַתַּרְנְגֹלֶת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְכֵן תְּמָרִים הַלְּקוּטִים קֹדֶם בִּשּׁוּלָן וְכוֹנְסִים אוֹתָם בְּסַלִּים וְהֵם מִתְבַּשְּׁלִים מֵאֲלֵיהֶם, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם קֹדֶם בִּשּׁוּלָן. אֲבָל גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתָם בְּמֻקְצֶה לְיַבְּשָׁן, אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם מֻקְצֶה, שֶׁהֵן מַסְרִיחוֹת קֹדֶם שֶׁיִּתְיַבְּשׁוּ, דְּכֵיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיַּסְרִיחוּ הִסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וְכֵיוָן דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי; דָּחִינְהוּ בַּיָּדַיִם, וְלֹא חָזוּ, הָוֵי מֻקְצֶה. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הֲכָנָה שַׁיָּךְ } ב { בְּשֶׁל כּוּתִי, וַאֲפִלּוּ גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁבְּיָדוֹ מֻתָּרִים. } (כָּל בּוֹ סי' נ"ה וְכ"מ בְּהָרַ"ן סוֹף פכ"כ וִירוּשַׁלְמִי). ג בֵּין בְּאִסוּר אֲכִילָה בֵּין בְּאִסוּר טִלְטוּל כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה רָאוּי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִם אֵרַע בּוֹ דָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקֵל בּוֹ בַּיּוֹם וְחָזַר וְנִתְקַן בּוֹ בַּיּוֹם, ג חָזַר לְהֶתֵּרוֹ; אֲבָל דָּבָר שֶׁהֻקְצָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אָסוּר כָּל הַיּוֹם. ד גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁהָיוּ מֻקְצִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּבָר נִתְיַבְּשׁוּ וְהֵם רְאוּיִים לַאֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ הַבְּעָלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לָהֶם שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּבָר הָיוּ יְבֵשִׁים, מֻתָּר. ה גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים דְּחָזוּ וְלֹא חָזוּ, דְּאִיכָּא אִינְשֵׁי דְּאָכְלֵי לֵיהּ וְאִיכָּא דְּלָא אָכְלוּ לֵיהּ, אִי אַזְמְנֵיהּ, נָפַק לֵיהּ מִתּוֹרַת מֻקְצֶה; וְאִי לֹא, לֹא. אֲבָל אִם ד אֵינָם רְאוּיִים וְהִזְמִינָם, הַזְמָנָה לָאו מִלְּתָא הִיא. ו כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אָסוּר לִתֵּן תַּחְתָּיו כְּלִי כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל לְתוֹכוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹסֵר הַכְּלִי בְּטִלְטוּל וְנִמְצָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ; אֲבָל מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלָיו כְּלִי, וּבִלְבַד ה שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ. ז מִטָּה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מָעוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין עָלֶיהָ עַתָּה וְהָיוּ עָלֶיהָ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, ו אָסוּר לְטַלְטְלָהּ דְּמִגּוֹ דְּאִתְקְצָאֵי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אִתְקְצָאֵי לְכֻלֵּי יוֹמָא. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ } ז { לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ } (בֵּית יוֹסֵף). וְהוּא הַדִּין לְכָל דְּבַר הֶתֵּר שֶׁמֻּנָּח עָלָיו אִסוּר, אֲבָל אִם אֵין עָלֶיהָ עַתָּה מָעוֹת וְגַם לֹא הָיָה עָלֶיהָ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ יִחֲדָהּ לְמָעוֹת וְהִנִּיחָם עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, כֵּיוָן שֶׁסִלְּקָן קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין בְּיִחֵד לְכָךְ וְהִנִּיחַ בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁסִּלְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם } (טוּר בְּשֵׁם ר"ת); { וְכֵן אָסוּר לְטַלְטֵל כִּיס שֶׁל מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא הַמָּעוֹת מִמֶּנּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁפְּתָחוֹ מִלְּמַטָּה וְסִלְּקוֹ מִן הַיִּחוּד, וְכֵן נוֹהֲגִין. } (הגה"מ פכ"ה) { מִיהוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, מֻתָּר. וְכֵן בְּכִיס הַתָּפוּר בַּבֶּגֶד, הוֹאִיל וְעִקַּר הַבֶּגֶד עוֹמֵד לִלְבוּשׁ, אִם הוֹצִיא הַמָּעוֹת מִשָּׁם, מֻתָּר } ח { לִלְבֹּשׁ הַבֶּגֶד, דְּהַכִּיס בָּטֵל אֶצְלוֹ; אֲבָל אִם שָׁכַח בּוֹ מָעוֹת, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַבֶּגֶד, דְּלָא אַמְרִינָן דְּכָל הַבֶּגֶד נַעֲשָׂה בָּסִיס לְמָעוֹת הוֹאִיל וְאֵין הַמָּעוֹת עַל עִקַּר הַבֶּגֶד; אֲבָל אֵין לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת, דְּחַיְישִׁינָן } ט { שֶׁמָּא יֵצֵא בּוֹ, כְּדִלְעֵיל סִימָן ש"א } (סל"ג) (בֵּית יוֹסֵף ס"סי' ש"ט). { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס"ו אִם שָׁכַח כִּיסוֹ אֶצְלוֹ בְּשַׁבָּת, מַה דִּינוֹ } (בֵּית יוֹסֵף). ח כְּלִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו דָּבָר הָאָסוּר וְדָבָר הַמֻּתָּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, כְּגוֹן: מַחְתָּה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם אֵפֶר שֶׁמֻּתָּר י לְטַלְטְלוֹ לְכַסוֹת בּוֹ רֹק, אוֹ צוֹאָה וְיֵשׁ עָלֶיהָ גַּם כֵּן שִׁבְרֵי עֵצִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַמַּחְתָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא; וּכְגוֹן שֶׁדָּבָר הַמֻּתָּר יא חָשׁוּב מִדָּבָר הָאִיסוּר; אֲבָל אִם דָּבָר הָאִיסוּר חָשׁוּב יוֹתֵר מִדָּבָר הַמֻּתָּר, בָּטֵל אֶצְלוֹ וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְטַעַם הֶתֵּר טִלְטוּל זֶה מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר לְמִנְקַט קִטְמָא לְחוּדֵיהּ אֲפִלּוּ אִי שָׁדֵי לֵיהּ יב מֵהַמַּחְתָּה, { אוֹ אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַמַּחְתָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ש"ט); } וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְגוּף הַמַּחְתָּה, לֹא יְטַלְטְלֶנָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא, אֶלָּא יג יְנַעֵר הָאֵפֶר וְשִׁבְרֵי הָעֵצִים בִּמְקוֹמָם וְיִטֹּל הַמַּחְתָּה. { הַגָּה: וְכֵן אִם יָכוֹל לְנַעֵר הָאִסּוּר לְחוּד, יְנַעֲרֶנּוּ וְלֹא יְטַלְטְלֶנּוּ עִם הַהֶתֵּר. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ) { וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא שֶׁהָיָה הַהֶתֵּר עִם הָאִסּוּר מִבְּעוֹד יוֹם; אֲבָל אִם הָיָה הָאִסּוּר עָלָיו } יד { לְבַד, לֹא מְהָנֵי מַה שֶּׁהִנִּיחַ אֶצְלוֹ הַהֶתֵּר בְּשַׁבָּת } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). ט תֵּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּבָר הַמֻּתָּר לְטַלְטֵל וּמָעוֹת, אִם הַמָּעוֹת אֵינָם עִקָּר, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא עַל פִּי הַתְּנָאִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בַּמַּחְתָּה.

באר היטב – סימן שי – דיני מקצה בשבת

א א עץ. עיין סי' ש"ח סט"ז: ב ב בשל כותי. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה ס"ה: ג ג חזר. כתב הט"ז ה"ה באיזמל שמל בשבת היה בה"ש מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למחר במלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בה"ש ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ מהרי"ל ועיין בי"ד סי' רס"ו אבל הב"ח סי' ש"ח מתיר לטלטלו וכ"כ מהרש"ל והמ"א בסי' של"א ס"ק ה' האריך בדבר זה ומסיים לכן יש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה ע"ש ועיין בספר בית יעקב סי' ק"ב: ה ד אינם. כתב ב"י תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשים ראוים דמותרים בשבת: ו ה שלא. אע"ג דמוקצה מותר בנגיעה כמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"ב היינו שהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה ב"י ת"ה. או י"ל דמ"ש כאן ובלבד שלא יגע בו. היינו בדבר שמנענע אותו כמ"ש סי' רס"ה ס"ג עיין שם ועיין סי' תקי"ג ס"א. במ"א: ז ו איסור. פירוש בהניח בכוונה ע"ל סי' ש"ט ס"ד: ז או. ומ"א מחמיר: ח ללבוש. אפי' בר"ה. מ"א: ט שמא. מיהו יכול לנער משם את המעות. עיין מ"א שהעלה דאם הניח בתוך הכיס מעות מדעת אסור להכניס ידו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס. עוד העלה אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר ע"ש בספר אבן העוזר העלה להלכה דאפי' אפשר לנער המעות מן הכיס יכול לטלטל בגד שהכיס תפור בו אפילו בשכח מעות בכיס וכ"ש במניח בכוונה פשיטא דשרי: ח י לטלטלו. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. מ"א: יא חשוב. ואע"ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב וה"ה איפכא עיין סוף סי' ש"ח: יב מהמחתה. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כנ"ל. ט"ז: יג ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג. ב"ח: יד לבד. ונראה דהיינו מע"ש ונעשה בה"ש בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובה"ש לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקי"ל אין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל. ט"ז:

מגן אברהם ש״י – סימן שי – דיני מקצה בשבת

א׳ חטין שזרען. ול"ד לנר שכבה בסי' רע"ט דהתם כיון דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ועב"ח: ב׳ וי"א דאין הכנה. דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום [ר"ן] וכיון שהוא מוכן לאיש א' מוכן לכל (כל בו) ועססי' ש"ח עסי' תצ"ח ס"י וסי' תקי"ז והע"ש לא ע"ש: ג׳ שלא יגע בו. אף על גב דמוקצה מותר בנגיעה וכמ"ש סימן ש"ח סמ"ב היינו כשהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיע' היא לצורך דבר המוקצה [ב"י ת"ה] ועסי' שי"א ס"ז: ד׳ מטה שיש עליה. משמע אפי' לא היו עליה ב"ה אסור לטלטלו ומשכחת לה שהניח עכו"ם או תינוק המעות בשבת לדעת ישראל [תוס' דף מ"ד] עמ"ש סי' ש"ט ס"ד ועמ"ש סימן ש"ח סכ"ז אם מותר לנער המעות ואם שכח עליה מעות עסי' ש"ט ס"ד: ה׳ מיהו לצורך וכו'. כ"כ ב"י לדעת הרא"ש וצ"ע דהא הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי דכיון דקפיד עליה מייחד להו מקום וא"כ אפי' לצורך גופו אסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"א וכ"מ בהג"מ שכ' דדמי לגרוגרות וצמוקי' ע"ש וכ"כ התוספות דף ל"ו ע"א ומ"ש בהג"א היינו דעת אחרת וכ"כ הראב"ן דכ"ע מודו בזה אם יחדה ה"ל כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"ו דאסור כי אם לצורך גופו ומקומו לכן נ"ל להחמיר: ו׳ דהכיס בטל אצלו. וקש' דבלא"ה שרי ללבשו דהא לצורך גופו שרי כמש"ל וי"ל דה"ק אפי' בר"ה שרי ללבשו דהכיס בטל אצלו וא"כ עכ"פ שרי להניח דבר בתוכו וליטול ממנו דלצורך מקומו מותר ואפי' לפי מש"ל בשם הרא"ש הכא שרי דהא חזינן דלא קפיד עליו: ז׳ הואיל ואין וכו'. כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד אלא פיה לבד תפור והיא כולה תלויה [ב"י] משמע דאם הוא תפור כלו בבגד אמרי' דכל הבגד נעשה בסיס וקשה דהא מיירי בשכח וא"כ אפי' הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס וי"ל דמ"מ היה צריך לנער המעות כמ"ש סימן ש"ט ס"ד אבל כיון דאינו מונח על עיקר הבגד א"צ לנער אבל הרמב"ם כתב במסכת כלים גבי מוכני וז"ל כיון דאינה נשמט' אם כן אי אפשר לסלק המעות אלא א"כ יטלטל השיד' עם המעות לכן מותר לגורר' עכ"ל וכיון שדין זה דכיס לקוח מההיא דמוכני א"כ הכא נמי אם אפשר לנער צריך לנער: והוי יודע דגבי מוכני כתבו התו' דף מ"ד דאפי' הניח עליה מעות בכונה מותר לטלטל השידה כיון שאין המעות על עיקר הכלי וא"כ ה"ה בכיס תפור בבגד והא דנקט רמ"א שכח היינו דלכתחיל' אין להניחו בתוכו דחיישינן שמא יצא בו ועוד נ"ל דאם הניח בתוכו מעות מדעת אסור להכניס ידו בו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס ועוד אמרינן בגמרא דמוכני בזמן שהיא נשמטת הוי כלי בפ"ע ואין גוררין השידה בזמן שיש מעות על המוכני ומוכני היינו דף שהשידה מונחת עליו וכ"כ בהג"א וא"כ ה"נ אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפ"ע וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אא"כ יש עליו גם דבר המותר כמ"ש ס"ט וע' בתשובת מהר"מ סימן קע"ב: ח׳ אפר שמותר. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש שלא היה בעולם עסי' תצ"ח סט"ו ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב אף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג ס"ג מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש סימן ש"ך ס"ב: ט׳ שדבר המותר חשוב. ואף על גב שלכל העולם הוא חשיב אם אין חשוב לדידיה לא מקרי חשוב כ"ה בגמרא וה"ה איפכא עססי' ש"ח: י׳ דלא אפשר למנקט. משום דשברי עצים היינו שברים קטנים או פחמין קטנים שא"א ליטול האפר מבלעדם ב"י [ולפמ"ש] סימן ש"ט ס"ג בשם התוס' א"צ לזה: י״א ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש סי' ש"ט ס"ג [ב"ח]:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ש״י

א׳ דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי. וכ' בטור אבל במוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וכתב ב"י דקשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וקי"ל דכמה דברים אסורים מחמת איסור מוקצ' כמ"ש סי' ש"ח אלא ע"כ דר"ש מודה בכל מוקצ' מחמת איסור בין אם הוא מחמת דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני שאין תורת כלי עליו ואינו אוכל מודה ר"ש דהוה מוקצ' וכן לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ולא מקיל ר"ש אלא בדבר דמתסר ב"ה ונסתלק ממנו דבר האוסרו והוא דבר העשוי להסתלק בשבת דמתיר ר"ש ואנן לא קי"ל כותי' אלא מגו דאתקצאי ב"ה אתקצאי לכולא שבת' עכ"ד ב"י וק"ל דהא בסי' שי"ח ס"ב פסק ש"ע בשוחט לחולה שנחלה בשבת דמותר לבריא ולית ביה מוקצה לר"ש כמ"ש שם וע"ש: ב׳ דאין הכנה וכו'. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה: ג׳ חזר להתירו. הטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בב"ה היה ראוי. בי"ד סי' רס"ו כתבתי דאזמל שמל בו בשבת דאין לטלטלו אחר המיל' דלא כתשובת רש"ל דמתיר מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דלא שייך כאן לומר כן דב"ה לא היה ראוי לטלטול דמוקצה הוא כמו סכין של סופרים דסי' ש"ח והבאתי ראיה מעלי שקצבו עליו בשר בפ"ק דביצ' דף י"א ומשפוד שצלו בו בי"ט בפר' אין צדין והיינו דכמו שאלו השנים שיש בהם מוקצה מחמת עצמן דהיינו העלי מכח דמקפיד עליהם ומייחד להו דוכתא כמו סיכי זירי ומזורי דר"פ כל הכלים והשפוד היינו עץ בעלמא שלקחו לשפוד ואין שם כלי עליו כמ"ש הטור סימן תקי"ח וע"כ הם גרועים מכלי שמלאכתו לאיסור ואף על גב דב"ה היה עומד למלאכה לצורך י"ט מכל מקום אחר המלאכה לצורך י"ט חזר לאיסורו של מוקצה ה"נ ממש בהאי איזמל דב"ה היה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דזה פשוט דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למלאכת המילה למחר מכל מקום אחר גמר צורך שלו לכן חוזר לאיסור טלטול של ב"ה ושוב ראיתי בספר יש"ש בפרק אין צדין סימן ט"ז דמחזיק דבריו וז"ל ונראה דל"ד דהתם גבי גרוגרות וצמוקים אינם ראוים כלל דהא סריחי אבל האי איזמל ראוי לאכול בו ולעשות בו תשמיש המותר אפילו ב"ה אלא שהוא מכינו למול בו ולא לתשמיש אחר מכל מקום אינו מוקצה דס"ס הוא מכינו לשבת עצמו ושאני שפוד שצלו בו דהוא מאיס והכא אינו מאוס מחמת זה כשמקנחו אחר כך ומה שמצניעו למלאכתו וחוזר להיות מוקצה מחסרון כיס זה אינו שהרי ב"ה נמי עומד לכך עד כאן לשונו ובמ"ש כאן נסתר כל זה והוא ממש כמו עלי ושפוד שזכרנו ואסור לטלטלו זולת לצורך המילה ואחר כך יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ במהרי"ל ועיין בדברינו בי"ד סי' רס"ו: ד׳ אבל אם אינם ראוים כו'. כתב ב"י בשם א"ח תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשו ראוים דמותרים בשבת: ה׳ ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו ותירץ בת"ה סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה ולכך אסור משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעי"ז נוגע במוקצה מותר: ו׳ שמונח עליו איסור. פי' בהניח בכונה בע"ש דאלו בשוכח אמרי' לעיל סי' ש"ח דמנער את הכר שעליו המעות: ז׳ אפי' אי שדי ליה מהמחת'. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כר"ל: ח׳ אבל אם הי' האיסור עליו לבד. נראה דהיינו מע"ש היה האיסור עליו לבד ונעשה ב"ה בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וב"ה לא אתקצאי ה"ל מוקצ' לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ש״י

ש״י:ב׳תתק״ל א׳ (ס"ק א) חטין שזרען ול"ד לנר וכו' עב"ח ר"ל שהב"ח הביא בשם מהרש"ל קושיית מ"א מנר והקשה קושיא זו בב"ח דאהא דאיבעי להו בדף מ"ח חטין שזרען בקרקע (דדחינהו בידים) לר"ש מאי ופשיט אין מוקצה לר"ש אלא בגרוגרות וצמוקים דאיכא תרתי לריעותא דחינהו בידים וגם לא חזי משא"כ חטין שזרען ניהו דדחינהו בידים מ"מ הא חזי ב"ה [וכן פסק בש"ע ולכן ברישא מן התמרים ושקדי' כו' עד וכן תמרים וכו' כולהו דחינהו בידים מ"מ מותרים כיון דחזי ותי' וכן תמרים כו' דלא חזו מ"מ לא דחינהו בידים אדרבא הוא עושה מעשה לתיקון שיהיה ראוים ולכן ג"כ מותרים] והקשו התוס' מאי מספקא ליה תפשוט מדס"ל לר"ש נר שכב' מותר לטלטלו הרי אע"ג דדחי בידים מ"מ שרי לר"ש ותי' התוס' דשאני נר שכבה שמיד שכבה עבר הדיחוי משא"כ חטין שזרען דעדיין הן בדחויין לכן נסתפק דאפשר כה"ג מודה ר"ש דאסור עכת"ד הרי מבואר מדברי התוס' דבנר שכבה יותר יש להתיר מחטין שזרען וכיון דאנן קי"ל בנר שכבה כר"י דאסור כ"ש שיש לאסור בחטין שז"ב ולמה פסק הרב"י בחטין שזרען דמותר ולכן לדינא חולק מהרש"ל וס"ל גם בחטין שזרען אסור לדידן ע"ש ומ"א יישב קושיא זו דהתוס' כתבו דבריהם לר"ש דל"ל מיגו דאתקצאי לב"ה דלדידי' אזיל איבעי' הש"ס לכן כתבו דנר שכבה קיל מחטין שזרען אבל לדידן דקי"ל בהא כר"י דאית ליה מיגו דאיתקצאי לב"ה כו' אדרבא נר שכבה חמיר: ש״י:ב׳תתקל״א א׳ (ס"ק ב) וי"א כו' דאין הגוי מקצה כו' ומ"מ נולד גם בשל גוי אסור כמ"ש סי' תקי"ג וכ"כ מ"א סי' תק"ה ס"ק ג' דלא כלבוש ע"ש וכ' ט"ז אבל מוקצה דמחובר היא אפי' בשל גוי כדלקמן סי' שכ"ה והטעם כמ"ש רש"י דמודה ר"ש במוקצ' דמחובר דמיקרי דחינהו בידים מדלא לקטן מע"ש או מעי"ט ואפי' פירות של גוי דלא היה אפשר לישראל ללקטן קודם שבת וי"ט מ"מ לא פלוג במוקצה דמחובר: ש״י:ב׳תתקל״ב א׳ (ס"ק ג) שלא יגע כו' ב"י ות"ה אבל המ"מ נתן טעם דע"י הנגיעה מתנדנד המוקצ' והוה כמטלטל ולכן אינו אסור כ"א בביצה או מנורה התלוי' באויר ודומה לו הביאו מ"א סי' רס"ה סק"ד וע' גם במ"ש מ"א סי' תקי"ג: ש״י:ב׳תתקל״ג א׳ (ס"ק ד) מטה כו' ועמ"ש סי' שח סעיף כ"ז אם מותר לנער כו' דלדעת התוס' שהביא מג"א שם מיקרי מניח ואסור לנער אבל דעת מ"א שם כיון דלא הניח שם מע"ש ולא הי' עליו בין השמשות אין לו דין מניח ומותר לנער: ש״י:ב׳תתקל״ד א׳ (ס"ק ה) מיהו כו' כ"כ הב"י לדעת הרא"ש וצ"ע דהא כו' ר"ל דאמר רב מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות בחול אע"פ שאין עליו מעות בשבת מ"מ אסור לטלטלה וכתב הרי"ף דלא קי"ל כרב בהא דרב לטעמיה אזיל דס"ל במוקצה כר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ש מותר והוא דעה א' שהביא הרב"י אבל ר"ת וכן הרא"ש חולקים דהאמרינן דבמוקצה לטלטל גם רב כר"ש ס"ל ואפ"ה אוסר רב לטלטל מטה שייחדה למעות אע"כ צ"ל דגם ר"ש מודה בהא דאסור וכן אפילו לדידן דקי"ל כר"ש אסור והם היש אוסרים שהביא רמ"א אך מ"ש רמ"א דמ"מ לצורך גופו ומקומו מותר זה כתב הרב"י מסברתו דבהא ר"ת והרא"ש מודים אע"ג דקי"ל כרב בהא מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר ועז"כ מ"א דצ"ע דהא הרא"ש נתן טעם למה באמת ר"ש מודה במט' שייחדה למעות משום דדמי' לסיכי כו' (הם כלי אורגים) כיון דקפיד כו' ר"ל הוי מוקצה מחמת ח"כ ובמוקצ' מ' ח"כ קיי"ל סי' ש"ח סעיף א' דאפי' לצ"ג ומקומו אסור: ב׳ ומ"ש בהג"א היינו דעה ראשונה כצ"ל ר"ל הרב"י הביא ראיה לדבריו דגם בהג"א כתב דמותר לצורך גופו ומקומו וע"ז דחה מ"א דאין ראיה מהג"א דהג"א ס"ל כדע' ראשונה שהביא הרב"י והוא דעת הרי"ף דס"ל דלא קיי"ל בהא כרב ולכן כתב בהג"א דלצורך גופו ומקומו מותר וא"ל אי ס"ל להג"א כהרי"ף והוא דעה א' למה לא התיר רק לצורך גופו ומקומו אפילו מחמה לצל ה"ל להתיר ע"ז כ' מ"א וכ"ע מודו כו' ה"ל כלי שמלאכתו לאיסור כו' ר"ל אפילו להרי"ף דפסק דלא כרב ולכן לא התיר בהג"א כ"א לצורך גופו ומקומו אבל לדעת יש אוסרים שהביא רמ"א והם ר"ת ורא"ש דלדידהו הוי מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו אסור וכיון שסיים רמ"א על היש אוסרים וכן נוהגים לכן כתב מ"א ויש להחמיר לאסור אפילו לצורך גופו ומקומו דלפי מ"ש מ"א לדידהו אסור אפי' לצ"ג ומקומו: ש״י:ב׳תתקל״ה א׳ (ס"ק ו) דהכיס כו' וקשה כו' כמש"ל ר"ל דהא רמ"א גופיה כ' דאפי' להי"א מותר לצ"ג ומקומו (ובאמת סיים מ"א דאפי' לפמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה לאסור לצורך גופו ומקומו מכל מקום בהא מוד' מ"א) וי"ל כו' אפילו בר"ה שרי ר"ל הא דהוצרך לטעם דהכיס בטל כו' לא משום להתיר איסור טלטול הוצרך לטעם זה אלא כדי להתיר איסור הוצאה אף על גב דהכיס אינו מלבוש מ"מ מותר ללבוש הבגד שהכיס עליו ולצאת בו לר"ה דהכיס בטל כו': ב׳ ואפילו לפמ"ש לעיל בס"ק שלפני זה דלהרא"ש והיינו הי"א אפי' לצ"ג ומקומו אסור ניהו דבהא ודאי מודה מ"א דמותר ללבשו מטעם שכ' רמ"א דהכיס בטל לגבי בגד מ"מ ס"ד דעכ"פ אסור להניח או ליטול דבר מתוך הכיס דהא לצורך מקומו אסור ע"ז כ' מ"א דליתא דהא מה"ט כ' מ"א דאסור אפי לצ"ג ומקומו כיון דקפיד עליה ה"ל מוקצה מחמת ח"כ כנ"ל ובכיס חזינן דלא קפיד ר"ל בחול כמה פעמים שמניח לתוך הכיס דברים אחרים לא מעות לבד ולא הוי רק כשאר כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצ"ג ומקומו ש״י:ב׳תתקל״ו א׳ (ס"ק ז) הואיל כו' אבל כו' א"צ לנער אבל הרמב"ם כו' דהיתר זה שכ' בש"ע הם דברי ת"ה ויליף לה מדין מוכני דהש"ס דף ע"ד פריך לרב דאמר אפי' לא ייחדה למעות אם הי' עליו מעות בזה אסור מהא דתנן פ"ח ממסכת כלים מוכני של שידה (והוא דף או אופן שהשיד' יושבת עליו כמ"ש מ"א אח"ז והוא פי' ר"ת שם) בזמן שהיא נשמטת (ר"ל שיכול לסלקה מן השידה א"כ הוי המוכני כלי בפ"ע ולא הוי חיבור לענין זה לשידה ולא בטל לגבי שידה) לכן אם יש מעות ע"ג מוכני אסור לטלטלה ודייק הש"ס הא אין עליה מעות מותר לטלטלה אע"ג דהיה עליו ב"ה וקשיא לרב. ודייקו התו' שם הא אינ' נשמטת דהוי חיבור לשידה בטל לגבי שידה ומותר לטלטל את השיד' אע"ג דיש מעות על המוכני כיון דאין מעו' על עיקר הכלי דהיינו השידה. ומזה יליף הת"ה להתיר גם בכיס אפי' יש בתוכו מעות להתיר לטלטל הבגד כיון דאין המעות על עיקר הבגד והכיס בטל לגבי בגד. ולפ"ז כ' מ"א לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בהאי דמוכני דמה"ט באינ' נשמטת מותר לטלטל' עם המעות וא"צ לנער כיון דהניעור כה"ג דבר קשה דצריך להפך כל השידה לא סגי בהפיכות המוכני כיון דמחובר לשידה ולא הטריחו רבנן כ"ה ולכן כ' מ"א כיון דהתירא דכיס יליף ממוכני לא נתיר בכיס יותר מבמוכני ולכן אם אפשר לנער בכיס בלי טרחא מרובה צריך לנער: ב׳ והוי יודע כו' דאפי' הניח כו' דהתוס' הקשו על קושית הש"ס הנ"ל לרב ממוכני דמשמע באין עליה מעות אע"ג דהיה עליה ב"ה מ"מ מותר לטלטלה הקשו התוס' דלמא מוכני מיירי בשכח עליה מעות לכך באין עליה מעות מותר לטלטל' ותי' דע"כ מיירי במניח מדפסק ותני יש עליה מעות אסור לטלטל' משמע אפי' צריך למקום השידה ומוכני אעפ"כ אסור לטלטלה והא בשוכח קי"ל לעיל סי' ש"ט סעיף ה' דבצריך למקומו מותר לטלטל' עם המוקצ' וא"צ לנער. אע"כ מיירי במניח וא"ש קושית הש"ס וכיון דנשמט מיירי ע"כ במניח. ומיניה דייקינן באינה נשמטת דמותר היינו אפי' במניח: ג׳ אם כיס מלא מעות קשור כו' אסור כו' ואם הוא קשור בקשר של קיימא דאסור להתירו בשבת נסתפק בספר ת"ש אם מותר לטלטלה ע"ש: ש״י:ב׳תתקל״ז א׳ (ס"ק ח) אפר כו' ובעי ששים כמ"ש סי' תנ"ג ס"ג כצ"ל: ב׳ כיון דעיקר איסורו מדבריהם כו' ר"ל סמכינן על הפוסקים דס"ל דמיקרי יבש ביבש וביבש ביבש במין במינו קי"ל בי"ד סי' ק"ט דבטל ברוב: ג׳ ודוקא שלא היה ניכר כו' דאל"כ ה"ל דבר שי"ל מתירים ולא בטל כלל. אבל אם לא היה ניכר קי"ל סי' שי"ח (וכ"ה בי"ד סי' ק"ב) דבטל אפי' בדבר שיל"מ: ש״י:ב׳תתקל״ח א׳ (ס"ק ט) שדבר כו' כ"ה בגמ' דא"ר רומנס לי התיר רבי לטלטל מחת' באפר מוקצה שעליה כיון דאיכא עליה קרטין של לבונה ופריך וקרטין בי רבי שהיה עשיר גדול מי חשיבא ובטל לגבי אפר והוי מחת' בסיס לאיסור גרידא דהתניא בגדי כו' הרי דתלוי בדעת בע"ה אם אינו חשוב אצל בע"ה אע"ג דחשוב לגבי אחריני לא מהני וה"ה להיפך: ש״י:ב׳תתקל״ט א׳ (ס"ק י) דלא כו' ולפמ"ש סי' ש"ט ס"ג בשם התוס' היכי דהטרח' מרובה לא הצריכוהו לנער ה"ה הכא א"צ לנער כיון דאפר דבר דק מאוד ואיכא טרחא מרובה שוב ללקטו אחר הניעור וע"ש מ"ש שם בע"ה ע"ד ספר ת"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א