סימן שז – דיני שבת התלוים בדבור – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שז – דיני שבת התלוים בדבור

א וְדַבֵּר דָּבָר (יְשַׁעְיָה נח, יג): שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל; הִלְכָּךְ אָסוּר לוֹמַר: דָּבָר פְּלוֹנִי א אֶעֱשֶׂה לְמָחָר אוֹ סְחוֹרָה פְּלוֹנִית אֶקְנֶה לְמָחָר, וַאֲפִלּוּ בְּשִׂיחַת דְּבָרִים בְּטֵלִים אָסוּר לְהַרְבּוֹת. { הַגָּה: וּב"א שֶׁסִּפּוּר שְׁמוּעוֹת וְדִבְרֵי חִדּוּשִׁים הוּא עֹנֶג לָהֶם, מֻתָּר } ב { לְסַפְּרָם בְּשַׁבָּת כְּמוֹ בַּחֹל; אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֵּג, אָסוּר לְאָמְרָם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנֵּג בָּהֶם חֲבֵרוֹ } (ת"ה סי' ס"א). ב אָסוּר לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְלֹא לוֹמַר ג לְעַכּוּ"ם לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹתוֹ; וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אָסוּר; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת: לָמָּה לֹא עָשִׂיתָ דָּבָר פְּלוֹנִי בְּשַׁבָּת שֶׁעָבַר, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּבִין מִּתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ בְּשַׁבָּת הַבָּאָה. ג אָסוּר לִתֵּן לְעַכּוּ"ם מָעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לִקְנוֹת לוֹ בְּשַׁבָּת, אֲבָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: קְנֵה לְעַצְמְךָ וְאִם אֶצְטָרֵךְ אֶקְנֶה מִמְּךָ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. ד מֻתָּר לָתֵת לְעַכּוּ"ם מָעוֹת ד מֵעֶרֶב שַׁבָּת לִקְנוֹת לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: קְנֵה בְּשַׁבָּת. { הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לִתֵּן לוֹ בְּגָדִים לִמְכֹּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ לְמָכְרָן בְּשַׁבָּת } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג). { מִי שֶׁשָּׂכַר עַכּוּ"ם לְהוֹלִיךְ } ה { סְחוֹרָתוֹ, וּבָא הָעַכּוּ"ם וּלְקָחָהּ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, אָסוּר; וְרָאוּי } ו { לַעֲנֹשׁ הָעוֹשֶׂה } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם חי"ב ב"י סי' ש"ו). ה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה, וְאֵינוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי, אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לַדָּבָר צֹרֶךְ הַרְבֵּה, אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה; כֵּיצַד: אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת לַעֲלוֹת בָּאִילָן לְהָבִיא שׁוֹפָר לִתְקֹעַ תְּקִיעַת מִצְוָה; אוֹ לְהָבִיא מַיִם דֶּרֶךְ חָצֵר שֶׁלֹּא עֵרְבוֹ, לִרְחֹץ בּוֹ הַמִּצְטַעֵר; וְיֵשׁ אוֹסְרִין. { הַגָּה: וּלְקַמָּן סי' תקפ"ו פָּסַק לְהַתִּיר, וְעַיֵּן לְעֵיל } ז { סי' רע"ו } (ס"ב) { דְּיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה דְּאוֹרַיְיתָא, } (וְע"ש ס"ג). ו אָסוּר לַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ אִם עָבְרוּ, כְּגוֹן: כָּךְ וְכָךְ הוֹצֵאתִי עַל דָּבָר פְּלוֹנִי; וְדַוְקָא שֶׁעֲדַיִן שְׂכַר הַפּוֹעֲלִים ח אֶצְלוֹ, אֲבָל אִם פְּרָעָם כְּבָר, מֻתָּר. ז מֻתָּר לוֹמַר ט לַחֲבֵרוֹ: הֲנִרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתּוּכַל לַעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ מֵבִין שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָעֶרֶב לְשָׂכְרוֹ; אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: הֱיֵה נָכוֹן עִמִּי לָעֶרֶב. ח יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: לִכְרַךְ פְּלוֹנִי י אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר, וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: לֵךְ עִמִּי לִכְרַךְ פְּלוֹנִי לְמָחָר, כֵּיוָן שֶׁהַיּוֹם יוּכַל לֵילֵךְ עַל יְדֵי יא בֻּרְגָּנִין; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צַד הֶתֵּר לַעֲשׂוֹתוֹ הַיּוֹם, יוּכַל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ לְמָחָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שְׂכִירוּת; אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צַד הֶתֵּר לַעֲשׂוֹתוֹ הַיּוֹם, אֲפִלּוּ אִם אֵין בּוֹ אֶלָּא אִסוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן: שֶׁיֵּשׁ לוֹ יב חוּץ לַתְּחוּם פֵּרוֹת מֻקְצִים, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַהֲבִיאָם הַיּוֹם, אָסוּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיְּבִיאֵם לוֹ לְמָחָר; וְכֵן אָסוּר לוֹ לְהַחְשִׁיךְ בְּסוֹף הַתְּחוּם כְּדֵי שֶׁיְּמַהֵר בַּלַּיְלָה לֵילֵךְ שָׁם לַהֲבִיאָם. { הַגָּה: וְכֵן לֹא יֹאמַר: אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לְמָחָר } (הָרֹא"שׁ פ' הַשּׁוֹאֵל) { וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ הַסִּימָן; } אֲבָל יָכוֹל לְהַחְשִׁיךְ בְּסוֹף הַתְּחוּם כְּדֵי לְמַהֵר לֵילֵךְ שָׁם לְשָׁמְרָם, שֶׁאֲפִלּוּ הַיּוֹם הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְרָם אִם הֵם הָיוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם; וְאִם לֹא כִּוֵּן לְהַחְשִׁיךְ אֶלָּא לְשָׁמְרָם, יָכוֹל אַף לַהֲבִיאָם. ט מֻתָּר לְהַחְשִׁיךְ לִתְלֹשׁ פֵּרוֹת וַעֲשָׂבִים מִגִּנָּתוֹ וְחֻרְבָּתוֹ שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וְלֹא אָסְרוּ לְהַחְשִׁיךְ אֶלָּא בְּסוֹף הַתְּחוּם מִשּׁוּם יג דְּמִנְכָּרָא מִלְּתָא. י מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: שְׁמֹר לִי פֵּרוֹת שֶׁבִּתְחוּמְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמֹר פֵּרוֹתֶיךָ שֶׁבִּתְחוּמִי. יא הַשּׁוֹאֵל דָּבָר מֵחֲבֵרוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ: הַלְוֵנִי, דְּמַשְׁמָע לִזְמַן מְרֻבֶּה וְאִכָּא לְמֵיחַשׁ יד שֶׁמָּא יִכְתֹּב; אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי; וּבִלְשׁוֹן לע"ז שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין הַלְוֵנִי לְהַשְׁאִילֵנִי, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: טו תֵּן לִי. { הַגָּה: וּכְשֶׁלּוֹוֶה בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַאֲמִינוֹ יַנִּיחַ מַשְׁכּוֹן אֶצְלוֹ; אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: הֵילָךְ מַשְׁכּוֹן, דְּהָוֵי כְּעוֹבָדָא דְּחֹל } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). { כְּשֵׁם שֶׁאֵין לוֹוִין בְּשַׁבָּת, כָּךְ אֵין פּוֹרְעִין בְּשַׁבָּת } (ריב"ש סי' קנ"ו). יב זִמֵּן אוֹרְחִים וְהֵכִין לָהֶם מִינֵי מְגָדִים וְכָתַב בִּכְתָב כַּמָּה זִמֵּן וְכַמָּה מְגָדִים הֵכִין לָהֶם, אָסוּר טז לִקְרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם הוּא כָּתוּב עַל גַּבֵּי כֹּתֶל גָּבוֹהַּ הַרְבֵּה, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְרָא בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת וְחֶשְׁבּוֹנוֹת { דַּאֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלֹא קְרִיאָה אָסוּר } (הָרֹא"שׁ וְרַ"ן פ' הַשּׁוֹאֵל וְטוּר), אֲבָל אִם חָקַק בַּכֹּתֶל חֲקִיקָה שׁוֹקַעַת, מֻתָּר; אֲבָל בְּטַבְלָא וּפִנְקָס אֲפִלּוּ אִם הוּא חָקוּק, אָסוּר לִקְרוֹתוֹ. יג שִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת וְחֶשְׁבּוֹנוֹת וְאִגְּרוֹת שֶׁל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, אָסוּר לִקְרוֹתָם; אֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלֹא קְרִיאָה, אָסוּר. יד לִקְרוֹת בְּאִגֶּרֶת הַשְׁלוּחָה לוֹ, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה כָּתוּב בָּהּ, מֻתָּר וְלֹא יִקְרָא בְּפִיו אֶלָּא יְעַיֵּן בָּהּ; וְאִם הוּבְאָה בִּשְׁבִילוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, טוֹב לִזָּהֵר יז שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ. טו כֹּתֶל אוֹ וִילוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוּרוֹת חַיּוֹת מְשֻׁנּוֹת אוֹ דְּיוּקְנָאוֹת שֶׁל ב" א שֶׁל מַעֲשִׂים, כְּגוֹן מִלְחֲמוֹת דָּוִד וְגָלְיָת וְכוֹתְבִים זוֹ צוּרַת פְּלוֹנִי וְזֶה דְּיוֹקַן פְּלוֹנִי, אָסוּר לִקְרוֹת בּוֹ בְּשַׁבָּת. טז מְלִיצוֹת וּמְשָׁלִים שֶׁל שִׂיחַת יח חֻלִּין וְדִבְרֵי חֵשֶׁק, כְּגוֹן סֵפֶר עִמָּנוּאֵל, וְכֵן סִפְרֵי מִלְחָמוֹת, אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם בְּשַׁבָּת; וְאַף בַּחֹל אָסוּר מִשּׁוּם מוֹשַׁב לֵצִים (תְּהִלִּים א, א), וְעוֹבֵר מִשּׁוּם אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם (וַיִּקְרָא יט, ד) לֹא תְּפַנּוּ אֵל מִדַּעְתְּכֶם; וּבְדִבְרֵי חֵשֶׁק, אִכָּא תּוּ מִשּׁוּם מְגָרֶה יֵצֶר הָרַע; וּמִי שֶׁחִבְּרָן וּמִי שֶׁהֶעְתִּיקָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּדְפִּיסָן, מַחֲטִיאִים אֶת הָרַבִּים. { הַגָּה: וְנִרְאֶה לְדַקְדֵּק הָא דְּאָסוּר לִקְרוֹת בְּשִׂיחוֹת חֻלִּין וְסִפּוּרֵי מִלְחָמוֹת, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן לע"ז, אֲבָל בִּלְשׁוֹן } יט { הַקֹּדֶשׁ, שָׁרֵי. וְכַנַּ"ל מִלָּשׁוֹן שֶׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי, וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בָּזֶה. } יז אָסוּר לִלְמֹד בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, זוּלַת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה; וַאֲפִלּוּ בְּסִפְרֵי חָכְמוֹת אָסוּר; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר, וְעַל פִּי סְבָרָתוֹ מֻתָּר לְהַבִּיט כ באצטרלו"ב בְּשַׁבָּת, { וּלְהָפְכָהּ וּלְטַלְטְלָהּ כְּדִלְקַמָּן סי' ש"ח. } יח כא לִשְׁאֹל מִן הַשֵּׁד, מַה שֶּׁמֻּתָּר בְּחֹל מֻתָּר בְּשַׁבָּת. יט סְחוֹרָה הַנִּפְסֶדֶת בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי גְּשָׁמִים אוֹ דָּבָר אַחַר; אוֹ אִי אָתֵי בִּדְקָא (פי' נַחַל אוֹ אֲגַם מַיִם) דְּמַיָּא וּמַפְסִיד מָמוֹנוֹ; אוֹ שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה חָבִית שֶׁל יַיִן וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד; מֻתָּר לִקְרוֹת עַכּוּ"ם, אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי יוֹדֵעַ שֶׁהָעַכּוּ"ם יַצִּיל הַמָּמוֹן. { וּלְכַסּוֹת סְחוֹרָה אוֹ פֵּרוֹת אוֹ דָּבָר אַחֵר מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים ע"ל סי' של"ח סָעִיף ז' } וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם: כָּל הַמַּצִּיל אֵינוֹ מַפְסִיד, כְּמוֹ בִּדְלֵקָה שֶׁהִתִּירוּ לוֹמַר: כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד; כב וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אֶלָּא בִּדְלֵקָה דַּוְקָא. { וְע"ל סי' של"ה } (של"ד ושל"ו ס"ט). כ יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְעַכּוּ"ם, לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ לֵיהָנוֹת בָּהּ לָעֶרֶב בִּכְדֵי כג שֶׁיַּעֲשׂוּ. כא אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת: הֵילָךְ בָּשָׂר זֶה וּבַשֵּׁל אוֹתוֹ לְצָרְכְּךָ, וַאֲפִלּוּ אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו. { הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְעַצְמוֹ } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ה וְרַמְבַּ"ן פָּרָשַׁת בֹּא אֶל פַּרְעֹה). כב כָּל שְׁבוּת דְּרַבָּנָן מֻתָּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְהַדְלִיק לוֹ נֵר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; אוֹ אִם הָיָה טָרוּד וְהֻצְרַךְ לְעַשֵּׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. { הַגָּה: כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אָסוּר } כד { לִרְמֹז לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ; אֲבָל מֻתָּר לִרְמֹז לוֹ מְלָאכָה לַעֲשׂוֹת אַחַר שַׁבָּת } (אוֹר זָרוּעַ). { עַכּוּ"ם הַמְבִיאִים תְּבוּאָה בְּשַׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחַיָּבִים לָהֶם, וְהַיִּשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ מַפְתְּחוֹ לְאוֹצָרוֹ וְהָעַכּוּ"ם נוֹתְנוֹ לְשָׁם וּמוֹדְדִים וּמוֹנִים, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר מִשּׁוּם דְּעַכּוּ"ם בִּמְלֶאכֶת } כה { עַצְמוֹ עוֹסֵק וְאֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד אַחַר הַמְּדִידָה, וְיַּחֲשֹׁב עִמּוֹ אַחַר כָּךְ; וְכֵן עַכּוּ"ם הָעוֹשִׂים גְּבִינוֹת בְּשַׁבָּת וְהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה, יִקְנֶה אוֹתָם מִמֶּנּוּ דְּמִכָּל מָקוֹם הָעַכּוּ"ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָעָבִיד אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד } כו { בְּעֵדֶר חֹדֶשׁ אוֹ חֳדָשִׁים וְאַדַּעְתָּא לְמָכְרָם לְיִשְׂרָאֵל קָא עָבִיד, שָׁרֵי } (ב"י בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).

באר היטב – סימן שז – דיני שבת התלוים בדבור

א א אעשה. אפילו דבר מצוה ס"ח סי' רס"ו. אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יוכל לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת. אגודה. ובתשובת הב"ח סי' קמ"ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו עיין שם. אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון רשד"ם חו"מ סי' ק"ה: ב לספרם. ואסור לספר איזה דבר שמצער בו ס"ח סי' ק"י. והנשמר מלדבר כ"א בלשון הקודש בשבת תע"ב כי מחלליה נאמר על מי שמדבר ג"כ דברים בטלים בשבת עיין זוהר ובספר הכוונות. וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת לא יאמר לו כדרך שאומר בחול כגון צפרא טבא אלא יאמר שבת שלום או שבת טוב לקיים זכור את יום השבת. של"ה: ב ג לעכו"ם. ואסור לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר לעשות לו מלאכה הגאון מוהר"ר גרשון ז"ל בשו"ת חות יאיר סי' מ"ט ובסי' נ"ג דעת חות יאיר להקל וכ"ש בשבות ע"ש. בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לומר לעכו"ם. הרד"ך מ"א: ד ד מע"ש. ואם יום השוק בשבת ואינו בנמצא לקנות אלא בו אסור. וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור. וכתב הט"ז ונ"ל דבכל הני דמתירין (ב"ה עם השמש) כגון נותנים כלים לכובס וכו' יש איסור אם נותן לו הכלי סמוך לשבת ואמר ליה ראה שאני צריך להם במ"ש דה"ל כאומר בפירוש שיכבסם בשבת וכן לענין אם נתן לו מעות בע"ש לקנות ואמר ליה שילך לדרכו במו"ש וע"ל סי' שנ"ב ס"ב. ובס"ח כתב דאל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יחטא. ואם השוק אינו בשכונות היהודים שרי כנה"ג. וכתב עוד הט"ז נ"ל מה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"פ עשה בשביל ישראל ע"ש: ה סחורתו. אפי' יחד לו מקום וקצץ ע"ל סי' רנ"ב ס"א מיהו אם העכו"ם לקחה מבית ישראל קודם השבת אע"פ שמפליג בשבת שרי. מ"א: ו לענוש. בממון ואם אין לו במלקות ואם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג ר"א ששון סי' קנ"ז: ה ז סי' רע"ו. שם ס"ב פסק רמ"א דיש להחמיר ע"ש. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים ועיין מ"א: ו ח אצלו. פי' אפי' אם מסופק אם יש עדיין אצלו. ט"ז: ז ט לחבירו. ה"ה לעכו"ם עיין מ"א: ח י אני הולך. ודוקא בלשון זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פאהרי"ן או רייטי"ן דהא אינו מועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בזה החילוק והוא פשוט. ט"ז מ"א: יא בורגנין. אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר: יב חוץ לתחום. ה"ה בתוך התחום במוקצה ונקט חוץ לתחום משום דקבעי למתני וכן אסור להחשיך וכו' דשם דוקא חוץ לתחום אסור כמ"ש ס"ט מ"א וט"ז. ופשיטא דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת עי' סי' שכ"ה ס"ח וס"י דאפי' בדיעבד אסור עיין מ"א: ט יג דמינכרא. נ"ל פשוט דמותר להחשיך כדי לילך בלילה ודו"ק: יא יד שמא יכתוב. ובמקום שנהגו שסתם הלואה אינה למ"ד יום רק רשאי לתבוע לאלתר כמו במדינתנו רשאי לומר הלויני ומשמע בגמ' דוקא יין ושמן ודבש שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון מ"א ע"ש וע"ל סי' ש"ו ס"ק ו': טו תן לי. ומותר ג"כ לסיים ואתן לך. ט"ז: יב טז לקרותו. מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור ב"ח ושכנה"ג. וט"ז ומ"א מתירין. והצייכי"ן שמשלחין אחר השכר והיין בין שעושין מן הכתב ובין של אבר אסור. כנה"ג: יד יז שלא יגע בה. ומנהג פשוט ליגע בו דראוי לכרוך ע"פ צלוחיתו. ז"ל רמ"מ אם הוא חתום או קשור אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כ"ז שאינו פתוח ולא יאמר לפתחו. והמנהג כשהעכו"ם מביא הכתב מניחה על הקרקע או השלחן תחלה שלא יעשה ישראל המקבל גמר ההוצאה דהיינו העכו"ם העקירה וישראל הנחה עכ"ל. וכתב הט"ז ואין זה נ"ל דברה"ר דאורייתא אמרינן דאסור מדרבנן. אבל כרמלית אין איסור בזה ע"ש וע"ל סי' רס"ו ס"ז מש"ש: טז יח חולין. ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר"י כהן שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה וכן שבט יהודה: יט הקודש. ודברי חשק ועמנואל אפי' בלה"ק אסור וכל שאסור לקרות אסור לטלטל ובעו"ה אפי' היראים קוראים הקירנ"ט בשבת ואין איש שם על לב. וגט מותר לטלטלו וכן אגרת שלומים בלשון הקודש שרי לקרות. מ"א וט"ז: יז כ באצטרול"ב. הוא כלי של חוזי כוכבים. וכן לעיין בספרי הרפואות עי' עטרת זקנים: יח כא לשאול. ז"ל רי"ו לשאול מן השד משום רפואה וכו' והרב"י דילג משום רפואה ונתן מכשול. מ"א: יט כב ויש מי שאומר וכו'. והמיקל לא הפסיד. מ"א: כ כג שיעשה. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סי' שכ"ה סי"ד וס"ס תרס"ד: כב כד לרמוז. וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה פסקי רקנ"ט סי' צ"ט. וא"כ אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ו אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו"ם עשה מלאכה בעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ"ש סימן שכ"ה כ"ש לרמוז לו דלא כהב"ח. ועי' מ"ש סי"ד בשם רמ"מ דהתם אין אומר שום ציווי לעכו"ם רק שא"ל שאינו יכול לקרות עכ"ל מ"א והיד אהרן פסק כהב"ח וכתב דהא הסרת הפחם אינו אלא איסורא דרבנן לישראל עצמו א"כ מותר לרמוז לגוי שיסיר הפחם כגון שיאמר לו שיקנח חוטמו ובזה יבין ויסיר הפחם וכ"כ הכנה"ג שרבו מהריא"ט לפעמים היה צריך לראות איזה דבר בספר והנר לא היה מאיר יפה היה אומר הנר אינו מאיר והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה ע"ש: כה עצמו. עכו"ם שהביא חפציו בשבת לבית ישראל אפי' אסורים בטלטול שרי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד העכו"ם. ואם התבואה של ישראל אסור לומר לעכו"ם לפנות וה"ה בכל דבר המוקצה דה"ל שבות דשבות עיין מ"א. עכו"ם תפוס אצל השופט שהיה חייב ליהודי יוכל לומר להשופט שיקבל ערבות מהעכו"ם ויניח התפוס. אבל לא יאמר לו שיכתוב בערכאות. דרשות מהר"ם עיין סי' שכ"ה ס"ג: כו בעדר. ואפי' אם העכו"ם אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ"ש רמ"א ס"ו כ"ש כאן. מ"א:

מגן אברהם ש״ז – סימן שז – דיני שבת התלוים בדבור

א׳ אסור לספר בשבת איזו דבר שמצער בו (ס"ח ק"י): אעשה למחר. ואפי' דבר מצוה (ס"ח רס"ו) כתב האגודה אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת, אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון (רשד"מ ח"מ ק"ה): ב׳ לשכור לו פועלים. אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לו' לעכו"ם (רד"ך ח"ב וע' בר"ש יונה נ"א): ג׳ אסור ליתן. וז"ל הג"א /הגמ"י/ אסו' ליתן לעכו"ם מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק ול"ד למ"ש בסי' רנ"ב דשרי ובסימן רמ"ז דהתם אם ירצה העכו"ם לא יעשה עד למחר ביום החול אבל הכא א"א לו כי אם למחר ביום השוק עכ"ל משמע בהדיא דאפי' אינו או' לו לקנות בשבת אסור כיון דא"א לקנות כ"א בשבת דאי אומר לו לקנות בשבת אפי' בכל השבוע אסור כמ"ש בהג"מ דדמי לפוסק לשבות ע"ש שכ' שאין היתר אלא לומ' קנה לעצמך וכו' וזה ברור דלא כב"י וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור וכ"כ בס' מ"כ וכת' דבד' וה' מותר כמ"ש סי' רמ"ז ורנ"ב וכ' בס"ח אל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יחטא ואם השוק אינו בשכונת היהודים שרי (כ"ה): ד׳ וכן מותר ליתן. עסי' רמ"ה ס"ה והע"ש לא ע"ש: ה׳ מבית ישראל. בשבת אסור דע"כ לא שרי אלא מבע"י קצת אבל בשבת אסור וכמ"ש סימן רנ"ב ועמ"ש סימן ש"ה סכ"א וסי' רמ"ז: ו׳ לענוש העושה. לפי עשרו בממון או במלקות אם אין לו ממון [שם] וכתב ר"א ששון סימן קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג וי"א דהכא מיירי בשכיר יום אבל בקציצת דמים מותר והביא ראיות לדבר ועל כל זה לבי נוקפי עכ"ל וע' בסימן רנ"ב משמע דאפי' קצץ אסור כיון שעשה בשבת עמ"ש שם ס"ב בשם הגמ"ר ונ"ל דאפילו יחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית הישראל קודם השבת אף על פי שמפליג בשבת שרי: ז׳ מקצת חולי. דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סי"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סל"ג: ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ"ש סי' של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סי' ש"י סי"ד עכ"ד המ"מ פ"ו ומשמע מדבריו שהיה גורס בהרמב"ם מקצת חולי או מצטער (פי' קצת צער) [מ"מ] וכ"כ הטור בשמו ול"ג או יהיה צורך הרבה אבל מדברי הראב"ד משמע דגרס ליה שכתב וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא בעצמו עושה וכו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור כמ"ש סי' של"ו ס"ט עכ"ל ובהגמ"ר פ' ב"ט כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן בידים אבל שאר שבותים אסור כמ"ש סי' של"ד סכ"ו ובריב"ש סימן שפ"ד כתב דאפי' לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור אפי' במקום פסיד' דהא כיבוי נמי הוא מלאכ' שא"צ לגופה וגם עכו"ם שהביא דורון אסור אף על פי שלא עשה אלא איסור דרבנן וכו' ע"ש כמ"ש סי' שכ"ה והר"ן פ' חבית כתב ג"כ לחד שינויא דשבות כדרכו אסור אפי' ע"י עכו"ם במקום פסידא ולחד תירוצא כתב דשאני כיבוי כיון דאם צריך לגופו היה חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה לפיכך אסור אפי' ע"י עכו"ם ובסי' של"ד ס"ב כתב די"א דאפי' שבות דשבות אסור כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד וסי' תשכ"ב לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בלא"ה אין להקל כלל עסי"ט: ח׳ ויש אוסרין. דס"ל במילה שרי שבות דשבות דהיא עצמה דחי' שבת וצ"ע דבעירובין דצ"א אמרי' דבשעת הסכנה היו מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו משמע דשרי לטלטל חוץ לעירוב מפני קריאת התורה וצ"ל דאין מדמין בשבותין וכמש"ל: ט׳ מותר. דחשבונות שא"צ מותר לחשבן בשבת: י׳ לחבירו. אבל לעכו"ם אסור לפי שהוא [רוצ'] לדעת אותה מלאכה (הג"א פ"ק דע"א ד"מ) אבל בתו' בשבת דף ק"ן דוחין זה דטעמא דשרי משום דהרהור מותר ל"ש עכו"ם ל"ש ישראל: י״א לכרך פלוני אני וכו'. ופי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל שא"ל לשם אני הולך למחר בא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא עכ"ל המ"מ פכ"ד משמע דאם אמר דבר זה אעשה למחר אפי' בדבר שאין היתר לעשותו היום שרי וכ"מ מל' הרמב"ם שכ' אסור לדבר עם שותפו מה ימכור או יקנה למחר או היאך יבנה וכו' משמע דוקא כשמתיעץ ומתחשב מה יעשו אבל לדבר דבר זה אעשה שרי וכ"מ בב"י שכת' וז"ל כתב רוקח אינו יכול לומר אני חפץ לרכוב למחר כי אינו יכול להשכיר בשבת ע"כ ונ"ל בא"ל כן כדי שיזמין לו סוס לרכוב עליו מיירי עכ"ל ב"י משמע דבלא זה שרי אבל דעת הרא"ש לאסור כמ"ש רמ"א בהג"ה ואפשר דגם המ"מ ס"ל כן ע' בתוספות וא"כ אסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל אותו ישאל אותו אם ילך למחר: י״ב חוץ לתחום פירות. אבל בתוך התחום כיון דשרי להחשיך כמ"ש ס"ט שרי לומר לחבירו (ב"ח) ול"נ דא"כ יהא מותר לו' לחבירו שיתלוש פירות תוך התחום וזה פשיט' דאסור כמ"ש ס"ז דאפי' לומר לו היה נכון עמי לערב אסור דכללא כייל דכל שאני זכאי באמירתו רשאי להחשיך וכו' דמשמע שהם שוים קאי אסוף התחום ומשום איסור תחום שוים וכ"מ ברא"ש וברמזים וברי"ו ולכן נ"ל דנקט חוץ לתחום וכו' משום דקבעי למתני' וכן אסור להחשיך וכו' ופשוט דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת ועסי' שכ"ה ס"ח וס"י דאפי' בדיעבד אסור ודברי הב"ח כאן צע"ג ע"ש גם מ"ש דע"י מחיצה של בני אדם אסור להוציא מרה"י לרה"ר זה אינו כדאיתא סי' שס"ב ס"ה ובגמ' דמחיצה מעלייתא היא ופשוט בגמ' דמותר לו' הבא לי דבר זה למחר שאם היה מחיצות היה מביא היום גם מ"ש בשם התו' דלחבירו ל"ד ליתא דכתבו כן אאידך דינא כמ"ש ס"ז: י״ג משום דמנכרא מלתא. ול"ד למ"ש סי' ש"ו ס"א דהתם הוא תוך שדה שהיה צריכה לחרוש ולעבוד מינכרא מילתא וכן מטייל לפתח המדינ' שהמרחץ שם מנכר' מילת' ואתי לידי חשד (מ"מ פכ"ד בשם התו' והרמב"ן ורשב"א ורמב"ם) וצ"ע דבפ"ג דעירובין אמרי' בהדי' דאפי' בסוף התחום לא מנכר' מלתא דאי צורבא מרבנן הוא אמרי' שמעת' משכתיה ואי ע"ה הוא אמרינן חמרא אירכס ליה וטעמ' דאסור פירש"י דכל מידי דאסו' ליה למיעבד בשבת אסר ליה לאזמוני נפשיה להאי מידי עכ"ל וה"נ כיון שאסור לתלוש פירות ליתסר לאזמוני נפשיה לכך וע"ז תי' התו' כיון דלא מנכרא מלתא כ"כ שרי אבל להחשיך בסוף התחום אפי' לא מינכרא מילתא אסרו חכמי' משום ממצוא חפציך כמו שאסרו הדיבור בדבר שאין בו צד היתר ודברי המ"מ צ"ע: י״ד לזמן מרובה. דסתם הלואה ל' יום אבל שאלה זמנו לאלתר וא"כ במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר כמו שנוהגין במדינתינו רשאי לומר הלויני ומשמע בגמרא דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון ועמ"ש סי' ש"ו ס"ו דקא' וכן ע"פ שחל וכו' מניח טליתו משמע דבשאר דברים אסור רק לצורך קרבן או אכיל' ושתיה וכ"מ בר"ן פ"ק דשבת שהקשה היאך מותר להתפיס מטלטלין לכתובתה הא הוי קונה קנין בשבת וכו': ט״ו אין פורעין. ז"ל הריב"ש אסור לפדות הבן דלא יהא אלא פורע חובו שאסור כדאמרינן משום לוים ופורעין בי"ט עכ"ל, והתו' פרק ה' דב"מ כתבו דאסור לומר ל' הלואה ופריעה אלא ל' שאלה וחזרה עכ"ל ודוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בלא"ה אסור בכל ל' עמ"ש סימן ש"ו ס"ז: ט״ז זימן אורחים. כתב ב"ח מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא מ"מ איכא למיגזר משום שמא יקרא כו' עכ"ל ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא דהא חשבונות של מצוה שרי כמ"ש סימן ש"ו ס"ו ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה כ"ש הכא דהוא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי בשל מצוה וע"ש סי"ב דצרכי רבים שרי: י״ז חקיקה שוקעת. אבל בולטת אסור דגזרינן שמא ימחוק ואפי' גבוה הרבה דלא פלוג כמ"ש סי' ער"ה: י״ח בטבל' ופנקס וכו'. דמחלף בשטרא אבל כותל בשטר לא מיחלף שכיון שהוא חקוק כ"כ הב"ח דלא כע"ש: י״ט מותר. דשמא כתב בו דבר שצריך לו ולא מקרי שטרי הדיוטות (ב"י רי"ו): כ׳ שלא יגע. וכתב הלבוש ולא ראיתי נוהגין כן וכ"כ הרב"י שמנהג פשוט ליגע בו וז"ל רמ"מ סי' קי"ו עכו"ם המביא כתב חוץ לעירוב יש דיעות חלוקות א"ז אוסר ומהר"מ וראבי"ה מתירין ובאגודה כתב אני נהגתי לומר לאחר לקבלו ולקרותו אולי יש בו צורך נפש ואם הוא חתום או קשור אני אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח ע"כ (משמע דאסור לומר לפתחה) וכ"כ בזכרונות (ועמ"ש ססי' תקי"ט) וכן נהגו עלמא כמהר"מ וראבי"ה דהם בתראי ועתה באתי לפרש טעם האוסרין דחיישינן שמא טרם שעומד השליח לפוש יקח היהודי הכתב מידו לכן צריך להניחו על הארץ או על השלחן כדי שיעשה העכו"ם הנחה וכן כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב לא יתננה בידו ולא יקחנה מידו (ועמ"ש רסי' שכ"ה) עכ"ל רמ"מ וגם הג"מ פ"ב די"ט כתבו שהורה מהר"מ להתיר דאין כאן גזירה שמא ירבה בשבילו ומשום לך והבא נמי ליכא ומשום מוקצה נמי ליכא עכ"ל ואפשר דהאוסרין ס"ל דהוי מוקצה משום שלא היה דעתו עליו כמ"ש ססי' תקט"ו ובמוקצה דחוץ לתחום אפילו ר"ש מודה כמ"ש סי' תצ"ח ס"ג ועיין מ"ש ססי' תקט"ו ובגיטין רפ"ח כתב הרא"ש דאם מקפיד על איגרת לצור ע"פ צלוחיתו אסור לטלטלו עמ"ש סי' ש"ח: כ״א אסור לקרות בו בשבת. אבל בחול מותר דכיון דדבר מועט הוא ליכא למיחש לאמשוכי (מהרש"א): כ״ב משום מושב לצים. וה"ה ההולך לטרטיאות וקרקסיאות והם מיני שחוק כדאיתא בע"א דף י"ח ומיני תחבולה ולא ידענא מי התיר להם בפורים ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש ועבב"י בח"מ סימן קס"ג ס"ט: כ״ג ועובר משום. התוס' והרא"ש כתב דדוקא בדיוקנא העשויה לשם ע"א עובר ע"ש אבל בע"א דף נ' כתבו התוס' דאפי' בכל דיוקנא אסור אלא בצורתא דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה והעולם נוהגין כסברא ראשונה ונ"ל דראיה בעלמא שרי לכ"ע ערסי' רכ"ט: כ״ד בלה"ק שרי. דהל' בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד"ת וגט מותר לטלטלו אף על פי שכתב בלע"ז דיכול ללמוד ממנו דיני גט (ד"מ וכ"כ המט"מ) אבל של"ה אוסר וכ"מ באגודה וב"ח כתב דבחול מותר ובשבת אסור אף בלה"ק ולדעת רמ"א אף אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הל' וגם כתובים בו כמה פסוקים של תורה: כ״ה באצטרול"ב. היינו כלי של החוזים בכוכבים: כ״ו לשאול. ז"ל רי"ו ח"ט לשאול מן השד משום רפואה כל דבר שמותר בחול מותר בשבת כך פשוט בפרק חלק עכ"ל נ"ל דדקדק משום רפואה משום דגרסינן בחלק אין שואלים מן השד בשבת (פרש"י כשאובדין שום דבר שואלין במעשי שדים והם מגידים להם אסור בשבת משום ממצוא חפציך) רי"א אף בחול אסור מפני הסכנה והלכה כר"י משמע דאפי' דבר שמותר בחול כמ"ש בי"ד סי' קע"ט ס"ד אסור בשבת משום ממצוא חפציך אא"כ משום רפואה כמ"ש סי' ש"ו ס"ז ע"ש והרב"י דילג משום רפואה ונתן מכשול למעיינים: כ״ז ויש מי שאומר. והמקיל לא הפסיד (לבוש): כ״ח בכדי שיעשו. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סימן שכ"ה סי"ד וססי' תרס"ד (הרמב"ם): כ״ט אסור לו'. ז"ל הרמב"ם פ"ו דין כ"א עכו"ם שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל אפי' א"ל הניחן בזוית זו מותר עכ"ל וכתב המ"מ דע שאמירה לעכו"ם לעשו' מלאכת העכו"ם עצמו שרי וחפצי העכו"ם אלו מפקידן אצל ישראל ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים שאסורין בטלטול כיון שהם ביד עכו"ם רשאי לומר לו לפנותן לאיזו מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד עכו"ם עכ"ל ועססי' זה וסי' ש"ח ס"ד, וכ"כ הרקנ"ט בפסקיו סי' ק"ב והגמ"ר פ"ה דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לעכו"ם לומ' לעשו' והא דאסור לומ' לו חסום פרתי ודוש בה אפי' הדישה של עכו"ם דהתם נהנה בו שמרבה לו שכר במה שחוסמו אבל חסום פרתך ודוש בה שרי (וע' בח"מ סי' של"ח) ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לעכו"ם אף על פי שגיד הנשה בתוכה אלמא מותר לומר לעכו"ם לאכול ג"ה ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי"ל באכילת העכו"ם שהדבר מוכיח ונרא' שהעכו"ם להנאת עצמו קמכוין חשבינן כאומר לעכו"ם עשה מלאכתך עכ"ל, והנה לכאורה קשה מאי קא מקשה מדתנן שולח ג"ה לעכו"ם הא כבר כתב דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו שרי וצ"ל דס"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה דהא כיון שנתן לו ע"כ ניחא ליה שיאכל וא"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר לו בשל בשר שלך וכ"מ בא"ע ססי' ה' ובי"ד סי' רצ"ז וכ"כ בת"ח בשם רא"ם ומותר לומר לעכו"ם כבה דליקתך: ל׳ לעשר ב"ה. הקשה הרב"י בסי' שמ"ב הא אין מעשרין כמ"ש סי' רס"א ואי מיירי בדמאי אפילו בלא טרד' שרי וע"ש שכתב שאפי' ודאי שרי לעשר אפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דקי"ל לא גזרו על שבות ב"ה בשעת הדחק ול"נ דל"ש טרדא בזה דיכול לעשרן בא' בשבת ולכן נ"ל שכונת הטור כדאיתא במשנה פ"ז דדמאי דאם שכח לעשר עד ב"ה יכול לקרות שם וכ"כ התוס' בסוכה דף כ"ג ע"ש ונ"ל דדוקא במעשר פירות דהוי דרבנן או בח"ל אבל בדגן ויין ושמן דהוי דאורייתא קי"ל דאין ברירה ולא מהני קריאת שם ועיין ברמב"ם פ"א מתרומות דין כ"א ובכ"מ וביש"ש בב"ק פ"ה בדיני ברירה סי' י"ג ועבי"ד סי' של"א ססי"א: ל״א אסור לרמוז. וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה (פסקי רקנ"ט סי' צ"ט) וא"כ אסור לו' לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לו' לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ז אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו"ם עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ"ש סי' שכ"ה כ"ש לרמוז לו דלא כהב"ח ע"ש ועמ"ש סי"ד בשם רמ"מ דהתם אין או' משום ציווי לעכו"ם רק שא"ל שאינו יכול לקרותו: ל״ב במלאכת עצמו כו'. אבל אם התבוא' של ישראל אסור לו' לעכו"ם לפנותו וה"ה בכל דבר המוקצ' דה"ל שבות דשבות ועמ"ש סכ"א: ל״ג עומד בעדר. דל"ד למ"ש ססי' רמ"ד דהתם כבר נקרא ע"ש הישראל והוי כמהלך לתוך שדיהו לראות מה צריכ' אבל הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל ואפי' אם העכו"ם אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ"ש סי' רמ"ד ס"ו וכ"ש כאן (ש"ג בע"א דף שנ"ה):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ש״ז

א׳ אבל מי שאינו מתענג אסור לאומרה כו'. ל' אבל אינו מתוקן והיה לו לכתוב אפי' מי שאינו כו' ובלבוש העתיק אבל מי שאינו כו' אסור לספרם כו' ובאמת איתא כן בת"ה סי' ס"א וז"ל אמנם ראיתי הרבה פעמים שמקצת בני אדם המתאספים לספר שמועו' הללו אינם מתענגי' בריבוי שמועות הללו אלא שעושין כן לרצון חביריהם הנאספים עמהם יש חשש איסור לאותם שאין מתענגים עכ"ל ונר' כוונתו דאותן המספרים אין להם חשק כלל לספר רק שמתכונים למלאות רצון חביריהם בזה יש חשש איסור אבל אם מתכונים שיהיה להם עונג מזה אין חשש דבזה יש גם לו עונג במה שמתענג חבירו מותר כנ"ל חילוק נכון: ב׳ אע"פ שמבין כו'. והטור כ' ע"ז ומסתבר קצת לאיסור והוא תמוה מאד מ"ש מאמיר' כל המכבה אינו מפסיד דשרי בסימן של"ד וזהו אפי' בשבת גופיה וכ"כ מו"ח ז"ל דאפי' בשבת גופיה מותר לדבר בל' רמז שיבין לעשות איזה דבר וראי' מהא דמותר לו' לישראל הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב ולקמן סי' זה בסופו כתב רמ"א דאסור לרמוז לעכו"ם כל מה שאסור לומ' לו וכן עיקר: ג׳ שלא יאמר לו קנה בשבת. ב"י הביא דברי הג"מ פ"ו וז"ל ול"ד לכל הני דשרי ב"ה עם השמש דכולהו אי בעי עביד מחר אי בעי ימתין ונמצא העכו"ם קעביד אדעתא דנפשיה אבל הכא א"א כי אם למחר ביום השוק עכ"ל. כ' ב"י ע"ז יום השוק לאו דוקא אלא אורחא דמלת' נקט דאפי' אינו יום השוק כיון שהוא או' לקנות לו בשבת אסור וזהו עיקר החילוק דבהנך אינו אומ' לו שיעשה בשבת עכ"ל ונ"ל דנקט יומא דשוק' דבזה אפי' אם אינו מזכיר בפי' שיקנה בשבת אלא נותן לו מעות שיקנה לו סתם ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כ"א בשבת שהוא יומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות ה"ל כמזכיר יום השבת בפי' ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא א"כ מזכיר בפי' יום השבת ונ"ל עוד דאפי' בהנהו דמתירין ב"ה עם השמש כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת וא"ל ראה שאני צריך להם במ"ש דה"ל כאומר בפי' שיכבסם בשבת וכן לענין אם נותן לו מעות בע"ש לקנות וא"ל שילך לדרכו במ"ש כנלע"ד. ונ"ל עוד במה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"פ עשה בשביל ישראל וזה דומה לעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל ואפי' אם קוצץ לו שכר ע"ז לא מהני דמ"מ עושה המלאכה בשביל ישראל וכתב בסמ"ק כי היכי דאין משלחין אגרת ביד עכו"ם אם יודע שנושאו בשבת אלא א"כ קוצץ לו דמים כן הוא בנותן לו מלבושים למכור משמע דבלא קצץ יש איסור בכל גוני כמו באגרת: ד׳ דיש מקילין וכו'. והיינו בעל העיטור וכבר כ' רמ"א לעיל דיש להחמיר וכן עיקר כי הוא יחיד נגד רבים וכן מסיק מו"ח ז"ל. כתב ב"י בשם הגמ"ר וז"ל כתב עוד שם בשם ראבי"ה דאמירה לעכו"ם בדאורייתא נמי לא אסירה אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם שריא אמירה לעכו"ם והיכ' דאיכא למימר דלמא אתי לאחלופי בר"ה אסור אמירה לעכו"ם אפי' באיסור דרבנן אפי' לדבר מצו' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפך חמימיה עכ"ל והקש' ב"י ע"ז שזה סותר מ"ש קודם לכן בסמוך שאם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצת ב"א שרי וצ"ע עכ"ל ומו"ח ז"ל תי' דזה מיירי מחצר לחצר שלא עירבו ואתו לאחלופי להוציא מרה"י לר"ה ושם ליכא תקנתא דמחיצה של ב"א דאסור אמירה לעכו"ם כדמוכח מההוא ינוקא כו' עכ"ל ולעד"נ דמחיצ' ב"א מועלת גם בר"ה לענין הוצאה מרה"י דכל שעומדי' ב"א מן הפתח היוצא לר"ה ולהלן ה"ל כל אותו צד שבין האנשים כרה"י וא"כ מותר להוציא לשם מרה"י כדין מרה"י לרה"י ותו קשה דהא בעובדא דינוקא פ' הדר (עירובין דף ס"ח) מבואר דדרך חצירות שלא עירבו היה המעשה והורה רבה להביאו ע"י עכו"ם ונלע"ד לישב הדברים דמ"ש בעל הגמ"ר היתר בר"ה ע"י מחיצה של ב"א אין זה דומה למ"ש בסי' זה לקמן דמותר לומר לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר שהיום יכול לילך ע"י בורגנין והיינו אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שיש צד היתר אם היו שם בורגנין כמ"ש ב"י לקמן אבל כאן שיש היתר לו' לעכו"ם כיון שיש היתר ע"י מחיצה היינו ביש שם ב"א שאפשר לעשות מהם מחיצה דאז אין איסור טלטול רובץ עליו כלל שאפשר לעשו' בהיתר ע"כ מותר על ידי אמירה לעכו"ם אבל אם אין שם אפשרות לעשות מחיצה מב"א אסור אמירה לעכו"ם דהא עכ"פ עכשיו איסור גמור היום בלא אמירה לעכו"ם וכל שאסור לישראל אסור באמירה לעכו"ם לעשות היום משא"כ בההיא דלקמן שלא יעשה שום דבר היום על אמירה שיעשה למחר בזה מהני כל שאפשר בהיתר אע"פ שבאמת אינו וע"כ מתורץ שפיר בהגמ"ר דכל שאפשר לו להתחלף בר"ה דהיינו בכרמלית שיש לו דמיון לר"ה ואין לו בני אדם לעשות מהן מחיצה אז אסור אפי' באמירה דרבנן וע"ז כ' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפיך חמימיה דכתב שם קודם לזה בהגהות פ"י וז"ל ואפי' לו' לעכו"ם להביא דרך כרמלית אסור וראיה מפרק הדר בינוקא דאשתפיך חמימיה דאמר התם ולימא לעכו"ם וניתי מגו ביתיה פי' דרך גגות חצירות וקרפיפות כו' עכ"ל הרי מבואר דסבירא ליה דדוקא דרך גגות חצירות וקרפיפו' מותר ולא דרך כרמלית והטעם דכרמלית יש לו דמיון לרה"ר ומבואר שם דבגמר' איירי דרך גגות וחצירות וקרפיפות דהם קילי מכרמלית דהלכה כר"ש דאמר רשות א' הן כנ"ל בזה: ה׳ ודוקא שעדיין שכר כו'. נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו אלא גם אם הוא מסופק אם יש עדיין אצלו ע"כ בא לחשבון ואע"ג שלפי החשבון אין להם כלום אצלו אסור כיון דהחשבון היה לצורך אצלו משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו נמצא שהחשבון ללא תועלת ובזה דוקא שרי דנקרא חשבון של מה בכך מ"מ יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת ומבואר בר"י שאם יש צורך בחשבון לאחר גם כן אסור: ו׳ אני הולך למחר. נראה דוקא בל' זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פארי"ן דהא היום אין הועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בחילוק זה והוא פשוט: ז׳ בורגנין. פי' סכות שומרים שכל א' מובלעת בתוך ע' אמה וד' טפחים של חבירתה שעי"ז יכול לילך כמה פרסאות כמ"ש בעזה"י וכבר זכרתי בסמוך שכאן מיירי אפילו אין שם באמת בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר וזהו על הליכה למחר כמ"ש בסמוך פי' הגמ"ר: ח׳ פירות מוקצים כו'. קשה אפי' בתוך התחום נמי אסור לו' לו הביאם לי למחר כיון שא"א להביאם היום ובגמ' ליתא זה אלא לענין מחשיך על התחום דאסור בשביל תיבנא סריא דהיינו מוקצה או פירו' מחוברים וכ' ה"ה בשם התו' דבתוך התחום מותר להחשיך כדי לתלוש פירו' דלא מנכרא מלתא והא דתנן לא יהלך אדם בסוף שדהו כו' וכן לא יהלך לטייל על הפתח המדינה כדי שתחשך וילך למרחץ מיד י"ל דהתם שהשדה צריכה לניר וכן ביש שם מרחץ מנכרא מלתא ואתי לידי חשדא עכ"ל ונזכר כאן בס"ט אבל כאן לענין אמיר' לחבירו דלא משום חשד' אסור אלא משום שיש איסור משום דבור של חול אפי' תוך התחום נמי אסור כל שאין לו היתר היום ע"כ נראה ברור דגם תוך התחום אסור באמירה זו אלא שהטור וש"ע נקטו אח"ז וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כו' דשם דוקא חוץ לתחום אסור כמ"ש ה"ה נקט נמי כאן תוך התחום ולאו דוקא הוא כאן ואף ע"ג דבגמרא אמרינן דאמירה ומחשיכין שווין הם היינו במידי דתלוי באיסור תחום אבל כמו איסור מוקצ' ודאי אסור באמירה טפי מחשיכה מטעם שאמרנו ומו"ח ז"ל כתב להשוו' זה להחשיך תוך התחום דמותר ול"נ כן וכ"מ גם כן מדברי הרא"ש שהביא רמ"א בסמוך וכן לא יאמר אעשה כו' פי' מה שאין בו צד היתר היום כ"כ הרא"ש וזהו אפי' תוך התחום: ט׳ תן לי. נראה דמותר ג"כ לסיים ואחזיר ואתן לך דעיקר הטעם שמא יכתוב ולא חשו בזה אלא בל' הלויני שהוא לזמן מרובה: י׳ חקק בכותל. דכותל בשטר לא מחלף אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מחלף בשטרי הדיוטות: י״א ואגרות של שאלת שלום. זהו דעת רש"י אבל הרמב"ם ס"ל דאין בכלל שטרי הדיוטות אלא מקח וממכר כמבואר בב"י ונראה דפלוגתייהו תלוי בזה דהרמב"ם כת' טעם איסור זה משום שמא ימחוק כמבואר בפי' בפכ"ג ולכאורה י"ל ממ"ש בגמ' טעם מתני' דלא ימנה אדם מתוך הכתב רב ביבי אמר שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולהרמב"ם קשה הא כ"ע ס"ל שמא ימחוק בשטרי הדיוטות וא"כ במה הם חלוקים רב ביבי ואביי וצ"ל דר"ב אמר כאן במשנה הוי הטעם שמא ימחוק ודרך לכתוב בכותל את אורחיו וע"כ אין איסור אלא אם יכתוב בכדי שיכול למחוק אבל לא למעלה במקום שאינו יכול למחוק ואביי ס"ל אפי' למעלה אסור משום שאר שטרי הדיוטות שהגזרה בהם משום שמא ימחוק ומש"ה מותר באגרת שלום שאין שייך בו שמא ימחוק ורש"י ושאר מפרשים שמביא ב"י דאוסרים באגרת שלומים והוא בכלל שטרי הדיוטות ס"ל הטעם משום ממצוא חפציך ודבר דבר שלא יעשה כמעשה חול וא"כ אין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב הצעטיל המזומנים לסעודה כי יש לנו לסמוך על הרמב"ם ורמב"ן שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן: י״ב שלא יגע בה. המנהג שהעכו"ם המביא הכתב מניחה על הקרקע תחלה ומהר"מ מינץ בתשובה סימן קי"ז נתן טעם דלא יעשה ישראל המקבל הכתב גמר הוצאה מרשות לרשות דהיינו העכו"ם עושה עקירה וישראל הנחה. ואין זה נ"ל דבר"ה דאורייתא אמרינן ריש שבת דאסור מדרבנן אע"פ שאין עושה אלא עקירה לחוד או הנחה לחוד אבל בכרמלית אין איסור בזה ויתבחר עוד סי' שכ"ה: י״ג אבל בל' הקודש שרי כנ"ל מדברי התוס' כו'. היינו ממ"ש וז"ל ומיהו אותן מלחמות הכתובים בלע"ז נר' לר"י דאסור לעיין בהם דלא גרע מכתב שתחת הצורה וכו' עכ"ל ונר' דצ"ל דלא עדיף ומזה יליף רמ"א להתיר ל' הקודש ואינה הוכחה דתוס' נקטי כן למראה מקום על אותן מלחמות ונתנו בהם סימן שכתובים בלשון לע"ז אבל הל' בעצמו אין בו קדושה שהרי מצינו בפ"ק דשבת דבמרחץ אפי' דברים של חול יכול לספר בלה"ק ותו דאכתי לא יצאנו מן מושב לצים אע"פ שכתובים בלה"ק שזכרו התוס' במלחמות דבליצנות אין חילוק בל' וכבר חלק מו"ח ז"ל ע"ז וכן עיקר ונראה פשוט שכל שאסור לקרות בו אסור לטלטלו בשבת כמ"ש ב"י ססי' ש"ח בשם רשב"א בתשובה גבי אצטרול"ב: י״ד בכדי שיעשו. זה דעת רמב"ם וב"י הביא בשם רי"ו דאסור לו לעולם משום קנס כך דקדקו הפוסקים בפ' השוכר את הפועלי' עכ"ל ופסק כרמב"ם ולעד"נ לפרש מאמר אחד בפרק שואל כשיטת רי"ו דאמרינן ת"ר מעשה בחסיד א' שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת היתה ונמנע אותה חסיד ולא גדרה ונעש' לו נס ועלת' לו צלף וממנו הית' פרנסתו וכו' ק' למה קראוהו חסיד במה שלא גדר בשבת ותו מאי נמלך דאמר מה ספק היה ליעץ ע"ז ונ"ל דתחלה ידע ג"כ דשבת היתה רק שנמלך לגדור ע"י עכו"ם כדאיתא בסמוך לענין להציל מההפסד וע"ז נזכר ואמר דזה אסור דשבת היא כלומר משום שבות דשבת ונמנע גם בחול מלגודר' כרי"ו דכאן ואע"ג דלא עביד מעשה ע"י אלא דמחשבה היתה זה היה החסידות שלו שפסק אנפשיה דמחשבה כמעשה. ועוד נראה לי לומר דבשבת היה מתיעץ האיך יגדור בחול והיה סבור שאין זה חטא ואח"כ נתחרט כיון שבשבת חישב על זה ובשביל זה לא גדר אפי' בחול כדי שלא יהנה ממחשבה זו וזה עיקר כי כן הוא בירושלמי בהדיא: כתוב בס"ח שאסור להזכיר בשבת מאוהב שלו שמת:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ש״ז

ש״ז:ב׳תת״י א׳ (ס"ק א') אעשה למחר אפי' ד"מ ס"ח. ובספר א"ר הקשה למה יגרע מהאי דסי' ש"ו דבחפצי שמים מותר לדבר בשבת ובספר ת"ש תירץ דשאני האי דסי' ש"ו דיש צורך בדבורו היום ופה מיירי דאין צורך בדבורו היום עיין שם אלא שבספר א"ר כ' דאין ענין מ"ש בס"ח למ"ש מ"א וז"ל עיינתי בספר חסידים דמיירי כשאומר לישן כדי לכתוב ס"ת למחר דאז אין תענוג השינה בשביל כבוד השבת אבל אומר שיעשה מצוה למחר מנ"ל עכ"ל ואני עיינתי בס"ח וראיתי שכ' וז"ל בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במ"ש שאסור לומר למחר אעשה כך ואפי' חפץ לכתוב תורה מפני שמראה מה שישן ונח בשבת שעושה בשביל החול אלא יאמר לנוח כי שבת היום עכ"ל ונראה שהוא טעות וראוי לכתוב בהיפך כי לפי מ"ש לפנינו קשה איך נתן טעם על מ"ש לא יאמר אדם נישן כדי כו' שאסור לו לומר כו'. ות"ל מה שסיים בסוף מפני שמראה כו' שעושה בשביל החול וגם למה הוצרך בסוף ליתן עוד טעם מפני שמראה כו' הלא כבר אמר שאסור לומר כו' אע"כ שהדברים נדפסו בטעות וכצ"ל לא יאמר כו' כדי שנעשה מלאכתינו במ"ש מפני מה שמראה שישן כו' בשביל החול אלא יאמר לנוח כי שבת היום. ואסור לומר למחר אעשה כך ואפי' חפץ לכתוב ס"ת ובזה אתיא הכל נכון: ש״ז:ב׳תתי״ב א׳ (סק"ג) אסור כו' ול"ד למ"ש סי' רנ"ב ס"ב מותר ליתן בגדים לכובס ועורות לעבדן גוי ע"ש סמוך לחשכה אם קצץ וכן בסי' רמ"ו לענין שליחות אגרת: ב׳ משמע בהדיא דאפי' אינו א"ל לקנות כו' ומ"ש בהג"א שיקנה לו למחר אינו מדברי ישראל לגוי אלא הם הם דברי הג"א אבל דברי ישראל לגוי הוא סתם אלא ממילא ידעינן שדעת הישראל לקנות מחר דמיירי בכפרים ועיירות קטנות דאינו מצוי לקנות כ"א ביום השוק. דדמי לפוסק כו' הם דברי הגמ"יי פ"ו והם סיום דבריו דלעיל דהאי דסי' רנ"ב אם ירצה הגוי לא יעשה עד למחר וע"ז סיים דדמי לפוסק לשבות. ור"ל הא דכ' ר"ס רמ"ח מותר להפליג בספינה כי' ופוסק עמו שישבות ואם אח"כ לא ישבות אין בכך כלום ע"ש סי' רמ"ח. א"כ האי דסי' רנ"ב ג"כ דומה לזה: ג׳ דלא כב"י שכתב דמיירי דוקא בא"ל לקנות בשבת. ויום השוק דנקט הוא ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט: ד׳ אסור ליתן לו דבר למכור היינו ג"כ אפילו בסתם אם הוא כה"ג דא"א למכרו כי אם ביום השוק שהוא למחר שאז מתקבצים קונים הרבה: ה׳ וכ' דבד' וה' מותר ובספר א"ר הניח דין זה בצ"ע דהא ודאי אם א"ל בפירוש לקנות או למכור ביום השבת אפי' בד' וה' אסור. וא"כ ה"ה אם אינו מצוי למכור או לקנות אלא ביום השבת שהוא יום השוק ג"כ אפי' בד' וה' אסור דה"ל כאלו א"ל שיקנה בשבת ול"ד לסימן רנ"ב דשם אינו מוכרח לעשות בשבת ע"ש. עוד כ' בס' א"ר עמ"ש הט"ז אפי' מה שמותר אם אינו א"ל שיעשה בשבת מ"מ לא יהנה הישראל ממנו דעכ"פ עשה בשביל ישראל ודומה לגוי שהדליק נר בשביל ישראל כו' עכ"ל כתב דהא מבואר להדיא סי' רנ"ב דמותר ללבוש מלבוש שגמר גוי מלאכתו בשבת ול"ד לסי' רע"ו בהדלקת נר כמ"ש מ"א סי' רנ"ב ס"ק י"א עכת"ד אולם רמ"א לעיל סי' רנב כתב להחמיר שלא ללבשו אבל מסתמא אם גמרו בשבת או קודם שבת מבואר שם דלכ"ע מותר: ש״ז:ב׳תתי״ג א׳ (ס"ק ד) וכן מותר כו' עיין סי' רמה כו' ד"ל דבס' ע"ש הקשה דהא דין זה מקורו מסמ"ג וסמ"ק והם לא התירו אלא בקצץ לו שכר אבל בלא קצץ אסור וא"כ למה כתב כאן סתם מותר משמע אפי' לא קצץ ועז"כ מ"א דא"צ לדייק כן מדברי הסמ"ג וסמ"ק דבלאו הכי כן מבואר להדיא בדברי המחבר סי' רמה וז"ל מותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר בלבד שלא יאמר לו מכור בשבת עכ"ל ובספר א"ר הביא בשם מי"ט שהקשה על רמ"א למה הוצרך להכפל הדבר כיון שהדין מבואר כן מדברי הרב ב"י בסי' רמ"ה וע"ש: ש״ז:ב׳תתט״ו א׳ (ס"ק ו) לענוש כו' ונראה דאפי' ייחד לו מקום כו' ר"ל דכהאי גוונא יש מתירים ר"ס רנ"ב אם מכר דבר לגוי מע"ש וייחד לו מקום מ"מ הא סיים שם רמ"א דיש להחמיר כדעת המחבר שם דאינו מתיר אלא צריך הגוי להוציאו מבית ישראל מבע"י סמוך לחשכ' אפי' ייחד לו מקום גם לפמ"ש מ"א שם בשם הג"מ הטעם דייחוד מקום מהני לדעת היש מתירים להוציאו אפי' בשבת כיון דייחד לו מקום ה"ל חצרו של גוי וקנה לו החצר מבע"י זה ל"ש כאן דהא באמת של ישראל הוא וע"ש במ"א מ"ש על הגמ"ר: ש״ז:ב׳תתט״ז א׳ (ס"ק ז) מקצת כו' אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד והוא דעת הרמב"ם לקמן וע"ש בטור ובמ"א ס"ק י"ב: ב׳ כמ"ש שם סעיף ל"ג גונח יונק חלב מן הבהמה דבמקום צער שהוא גונח לא גזרו על שבות דהא חולב הוי תולדה דמפרק וכה"ג שיונק מן הבהמה הוי מפרק כלאחר יד ואע"ג דלא הוי חולי הכולל כל הגוף וגם ליכא סכנת אבר מ"מ הותר כיון דהוי שבות שלא כדרכה דאין דרך לינק מן הבהמה: ג׳ עכ"ד מ"מ כו' ר"ל כל מ"ש בס"ק זה מריש דבריו שכתב דאלו בחולה ממש כו' ע"כ הכל היא דברי מ"מ והמ"מ כתב דבריו ליישב השגת הראב"ד שכ' ע"ד הרמב"ם וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת כו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו ועז"כ מ"מ דבריו ליישב בקוצר ומ"א כתב דבריו בביאור ע"ש וז"ל המ"מ כוונת הרמב"ם כאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער וזה שכתב מקצת חולי או מצטער ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו עכ"ל. ומשמע מדבריו שהיה גורס כו'. אבל מדברי הראב"ד משמע דגריס ליה כו' ר"ל דהראב"ד ע"כ גריס ברמב"ם או יהיה צריך לדבר צורך הרבה דאל"כ אלא לא היה גורס אלא מקצת חולי או מצוה ותמורות צריך לדבר צורך הרבה היה גרסתו או מצטער אם כן מאי קשיא לראב"ד הא במקום הפסד הוא עצמו הותר לו שבות כדאשכחן גבי צנור כו' מאי ענין פסידא לכאן דהא הרמב"ם לא דיבד כלל מענין פסידא א"ו דהיה גורס כמו שכ' בש"ע או שהיה צריך לדבר צורך הרבה והיינו אם לא נתיר לו שבות ע"י גוי יהי' לו הפסד ולכן הוקשה לראב"ד ב' קושי' א' על מ"ש מקצת חולי כו' ק"ל מגונח דמותר לישראל עצמו לעבור שבות ועל צריך לדבר הרבה דהיינו פסידא הקשה מהאי דצנור אבל המ"מ ע"כ לא גרס צריך לדבר הרבה אלא תמורתו גרס מצטער א"כ א"צ ליישב הקושי' מצנור כ"א הקושי' מגונח ולכן פי' תחלה דברי הרמב"ם קודם שבא ליישב השגת הראב"ד וכ' דרמב"ם דייק בלישני' וכתב מקצת חולי כו' דאלו חולי גמור שכולל כל הגוף או אפי' סכנת אבר אפי' ישראל עושה ואח"ז כתב ליישב השגת הראב"ד מגונח והם סיום דברי המ"מ ועוד שזה מה שעושה בו כדרכו משא"כ בהאי דגונח אע"ג דגם גונח ליכ' אלא צער בעלמא אפ"ה הותר שבות לישראל דשאני התם דהוי שבות שלא כדרכו משא"כ כאן דהוי שבות כדרכו מדלא הזכיר המ"מ בדבריו כלל ליישב האי דצנור ניהו דבדברי המ"מ ממילא מיושב גם ההשגה מצנור ולגרסת הראב"ד או שהיה צריך כו' דגם בצנור הוי שבות שלא כדרכה מ"מ א"א דהמ"מ הוי גריס או שהיה צריך כו' וא"כ צריך ליישב גם ההשגה מצנור ה"ל מ"מ להזכירו בתירוצו: ד׳ ובהגמ"ר כו' כ' דגבי צנור כו' ר"ל בפ' במה טומנין הקשה רבינו ברוך כמו שהתירו חז"ל שבות במקום פסידא כמו בצנור הנ"ל וביתר שהביא שם ה"ל גם כן להתיר בדליקה לומר לגוי לכבות ואנן איפכא תנן גוי שבא לכבות אין א"ל כבה כו' ותי' וז"ל דכולהו שרי במקום פסידא ה"ט דאי לא שרית ליה אסורא זוטא יבא לעשות אסורא רבא צנור אי לא שרית כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד עכ"ל: ה׳ ובריב"ש כו' דהא כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל ור"ל לר"ש לא הוי אלא שבות ואפ"ה קי"ל ואין חולק דאסור לצוות לגוי לכבות הדלקה: ו׳ והר"ן פרק חביות כתב ג"כ לחד שנויא כו' ליישב למה הותר שבות בצנור ולא גבי דלקה דאפי' לומר לגוי לכבות אסור (וכתב דשאני צנור דהוי שבות שלא כדרכה) עוד תי' דשאני כיבוי כו' דאם צריך לגופה דהיינו לעשות פחמים או להבהב הפתילות היה חייב: ז׳ לכן נ"ל כו' כיון דלהגמ"ר ולריב"ש ור"ן לא הותר שבות כדרכו אפי' ע"י גוי דהוי שבות דשבות ואפי' במקום פסידא וכן דעת הרשב"א בתשו' ניהו דהרמב"ם וראב"ד מקילים אין דעת מ"א לסמוך עליהם כ"א בהפסד גדול ודוקא ע"י גוי וע"י ישראל דוק' שלא כדרכה: ש״ז:ב׳תתי״ז א׳ (ס"ק ח) וי"א דס"ל במילה שרי. כדאי' במס' עירובין דף ס"ח. וצ"ל דאין מדמים כו' והקשה בספר א"ר הא י"א הללו הם תוס' גיטין דף ח' ובמס' ב"ק והלא כ' וז"ל ואין ללמוד מכאן היתר לומר לגוי להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה כו' עכ"ל הרי דאפי' בספר לא התירו ואפשר לחלק בין ללמוד בו ובין לקרות בו (ר"ל בציבור) מיהו בהג"מ פ"ו העתיק דברי תו' להביא ס"ת וס"ת מסתמא לקרות בו הוא וכ"ה בחי' רשב"א גיטין להביא ס"ת לקרות בו וצ"ע עכ"ל (ובאמת בהגמ"יי שלפני לא הוזכר ס"ת כ"א ספר סתם) ולענ"ד י"ל חדא בעירובין דף צ"א לא התירו כ"א בשעת הסכנה שלא היה רשאים לקרות בפרהסיא והיה צריכים להעלים הקריאה ובהצנע במקום מוצנע ולכן היה צריכים לטלטל ס"ת מגג לעליה כו' ואי לא התירו השבות היתה הקריאה בצבור בטלה לגמרי עד שתתבטל הגזרה וכה"ג התירו אבל התו' מיירי שאין שעת סכנה אלא כגון שא"א להם להניח הס"ת כל השבוע בבה"כ והיה כל השבוע מונחת במקום אחר אלא קודם שבת הכניסוהו לבה"כ וכמ"ש הטור לעיל סימן קמ"ט ודרך מקרה שכחו להביאו קודם שבת כהאי גוונא כיון דליכא רק דרך מקרה פעם אחד לא התירו עוד יש לומר הא כתבו התוס' בכתובות דף ז' ע"א ד"ה מתוך שהותרה. כו' וז"ל דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד הימנה לכרמלית דחמור טפי עד כאן לשונו ובזה א"ש דהתוס' והרשב"א הא מיירי להדיא בכרמלית וכיון דחמיר לא הותר שבות אבל הש"ס בעירובין טלטול מגג לעליה וקרפף דין חצר שאינה מעורבת יש לו ולכן כיון דקיל התירו שבות (ועיין בשבת דף ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה ור' ענני כו'): ב׳ ודע דלפי מה שכתב בש"ע וכ"כ הרמב"ם אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר והא קי"ל דתקיעת שופר לדידן לא דחי שבת ע"כ צריך לומר דמיירי שחל ר"ה יום שבת ויום א' שאחריו ומביאו לצורך יום א' שהוא יום ב' של ר"ה ויש מזה לכאורה סתיר' לדברי הט"ז סי' תרנ"ה שכתב אף על גב דהותר אמירה לגוי להביא לולב בי"ט היינו דוקא לשלוח אחריו בי"ט עצמו אבל בשבת אין לשלוח בשביל י"ט שאחריו והא הכא לענין שופר כתב דמותר כה"ג ואפשד דבשופר מודה ט"ז דעדיף מלולב דהא כ' ט"ז הטעם דהותר אמירה לגוי בלולב יותר מבמצורע דלולב מיקרי עשה דרבים ע"ש ושופר הוי יותר עשה דרבים. ולפמ"ש מ"א בסי' תמ"ו דוקא שופר הוי עשה דרבים דאחר מוציא רבים אבל לא ביעור חמץ כיון דאין אחד מוציא רבים ע"ש א"כ לולב דומה לחמץ וניהו דהט"ז ס"ל דגם לולב הוי עשה דרבים מ"מ מודה דשופר יותר הוי עשה דרבים כיון דאחד מוציא רבים לכן גבי שופר הקילו אפי' להביא בשבת לצורך י"ט שאחריו ש״ז:ב׳תתי״ח א׳ (ס"ק ט) מותר כו' דחשבונות שא"צ מותר וכתב הט"ז דוקא שיודע בבירור שאין לפועלים אצלו כלום אבל אם מסתפק אסור וכ' עוד אפי' אין לו תועלת בחשבון אם יש לו תועלת לאדם אחר ע"י החשבון ג"כ אסור: ש״ז:ב׳תתי״ט א׳ (ס"ק י) לחבירו כו' לפי שהיא כו' ר"ל בגוי יותר הגוי מסיק אדעתיה שדעתו לשכרו לשליחות בערב דאי אין לו צורך בו אין לישראל התערבות עם הגוי ללא דבר: ב׳ דהרהור מותר וכדלעיל סי' ש"ו סעיף ח' דדרשינן ודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול ולא אסר הכתוב כ"א דבור ולא הרהור לכן מותר לומר לישראל הנראה בעיניך כו' דלא הוי רק הרהור ה"ה באומר כן לגוי ליכא אלא הרהור: ש״ז:ב׳תת״כ א׳ (ס"ק יא) לכרך כו' דאל"כ מאי קאמר פשיטא ר"ל למה הוצרך לטעם בורגנין ת"ל דאין תועלת בדבורו ופשיטא דמותר: ב׳ משמע דבלא זה שרי. דהא הרב"י כ' בא"ל כן כרי שיזמין לו סוס כו' אבל בלא"ה מותר דהא אין תועלת בדבורו ודייק כן הרב"י מלשון הרוקח שאסור דאין יכול להשכיר בשבת ומאי ענין א"י להשכיר למה שאסור לומר ארכוב למחר א"ו דהאמירה גרידא באמת מותר כיון דאין בו תועלת באמירתו אלא דאיסורא איכא במה שא"ל שיכין לו סוס וא"כ משמע מרוקח ומהרב"י דהאמירה גרידא שרי אם אינו אומר כן לאדם אחר שחברו יעשה דבר במ"ש מה שאסור לעשות בשבת ואפשר גם המ"מ ס"ל כן דאין כוונות המ"מ במ"ש מאי קאמר פשיטא דכה"ג א"ל לטעם בורגנין אלא ניהו דגם כה"ג בעינן טעם בורגנין וכדס"ל להרא"ש אלא ר"ל פשיט' כה"ג מהני בורגנין ולא איצטריך לאשמועינן אע"כ דאתי לאשמועינן דאפי' אומר לחבירו לך עמי דיש תועלת בדבורו ג"כ מותר מטעם בורגנין מ"מ גם המ"מ ס"ל דאסור לומר לעצמו מחר אעשה דבר פ' ולא שאל מחבירו לעשות לו דבר מה מ"מ אסור אם אין לו היכר היום כמו ע"י בורגנין וכדומה. עיין בתוס' ר"ל דגם מהתוס' משמע דאפי' אמר אעשה דבר פ' למחר אסור חדא ממ"ש דף ק"ג ד"ה מה לי כו' שהקשו על קושי' הש"ס על המשנה דקתני לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ופריך הש"ס מ"ש הוא מ"ש חבירו וכתב רש"י דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לשכרן והקשו התוס' וז"ל וא"ת ונימ' דחבירו היינו דא"ל שכור לי פועלים למחר וי"ל דא"כ מאי ארי' חברו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר דע"כ לא קאמר כו' מותר כו' לכרך כו' אלא משום דאם יש בורגנין כו' עכ"ל וכ"כ להדיא שם ע"ב בר"ה אבל מחשיך כו' וז"ל ואני יודע מ"ק כו' דה"א כו' מותר לומר על עצמו ואפי' לשכור פועלים למחר כו' דלא מהני אמירתו כו' אבל א"א לדשמואל כו' דאסור כל האמירות אפי' על עצמו אלא כו' משום דאם יש בורגנין כו' עכ"ל: ש״ז:ב׳תתכ״א א׳ (ס"ק יב) ח"ל אבל בתוך התחום כו' דהב"ח הקשה למה נקט ח"ל הא אפי' תוך התחום נמי אסור כיון דאסור לטלטלן א"א להביאן ותי' וי"ל דבתוך התחום כיון דמותר להחשיך על פירות מחוברים כמ"ש סעיף ט' (אע"ג דאינו רשאי לתולשן ולהביאן) ה"ה דמותר לו' לחבירו עכ"ל ור"ל כיון דאבא שאול כללא כייל במשנה כל שאני זכאי באמירתו (ר"ל שמותר לו' דבר ההוא) רשאי להחשיך עליו וה"ה איפכא כל מה שמותר להחשיך עליו גם האמירה מותר וכיון דמותר להחשיך על פירות מוקצים ומחוברים תוך התחום ה"ה דאמירה מותר שיתלש פירות במוצאי שבת. כללא דכייל דכל שאני זכאי כו' וה"ה איפכא כנ"ל כו' שקאי אסוף התחום ר"ל בדבר שאין בו איסור רק מה שהוא בריחוק מקום משום שהוא סוף התחום אבל מה שאיסורו אפי' תוך התחום מצד מוקצה או מחובר אע"ג דמותר להחשיך עליו מ"מ האמירה אסורה ולכן נ"ל דנקט ח"ל לא לדייק הא תוך התחום שרי דהא אפי' תוך התחום אסור. אלא נקטינן משום סיפא דקתני וכן אסור להחשיך בסוף התחום כו' ושם דוקא חוץ לתחום אבל תוך התחום שרי כמ"ש סעיף ט' נקט גם ברישא חוץ לתחום: ב׳ ופשוט דאפי' דבר כו' אסור לו' לגוי לעשותו בשבת דלא הותר כה"ג אלא לו' לגוי שיעשה במ"ש וראיה מסי' שכ"ה ס"ח ויו"ד דאם הביא גוי דבר מחוץ לתחום לצורך ישראל אסור לאותו ישראל אע"ג דאיסור ח"ל יש היתר לישראל ע"י בורגנין וגם ההבאה אפשר ע"י מחיצות מ"מ אפי' דיעבד אסור לישראל שהובא בשבילו אע"ג דהישראל לא צוה לגוי להביא כ"ש שאסור ישראל לצוות לגוי על זה: ג׳ ודברי הב"ח צע"ג גם מ"ש דע"י מחיצה של ב"א כו' ר"ל דהרב"י הביא הגמ"ר שכ' בשם ראבי"ה דאמירה לגוי אפי' בדאוריי' לא אסירא אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצת בני אדם (ר"ל שיעמדו כ"א קרוב לחבירו פחות משלשה טפחים דהוי מחיצה גמורה) שרי אמירה לגוי והיכי דא"ל דילמא אתי לאחלופי בר"ה אסור אמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן כו' וכ' על זה הרב"י שהסיפא סותר מ"ש קודם לכן שאם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיוכל להביא ע"י מחיצות ב"א שרי וצ"ע עכ"ל הרב"י. וכ' הב"ח לישב דברישא מיירי לומר לגוי שיביא דבר בר"ה אפי' מאה אמה זה מותר כיון דיש היתר לישראל להוליך בר"ה דהיינו אם היה מחיצות ב"א לכן מותר לגוי להביאו אפי' ליכא מחיצות ב"א. ואייתי ראיה מדאמרי' סעיף ח' מותר לו' לחבירו לכרך פ' אני הולך למחר כיון שאם יש בורגנין כו' וכתבו התוס' דה"ה כה"ג מותר לומר לגוי בשבת שילך לכרך פ' וה"ה הכא משא"כ בסיפא מיירי לומר לגוי להביא דבר מחצר לחצר שלא ערבו דאסור בישראל משום דאתי לאיחלופי בר"ה ויוציא מרה"י לר"ה ובזה ליכא תקנתא ע"י מחיצות ב"א דמאי מהני המחיצה כיון דלא ערבו יחד (דהא אפילו שני חצרות סמוכים זל"ז וכותל א' ביניהם אפילו יש חלון בכותל אם לא עירבו השתי חצירות יחד אסור להוציא מזה לזה על ידו ודרך החלון) כה"ג גם האמירה לגוי אסור עכת"ד הב"ח בתוס' ביאור ומ"א השיג על כל דבריו דמה שכתב ברישא דכל מה שיש היתר לישראל ע"י מחיצות ב"א מותר לומ' לגוי לעשותו היום בשבת וזה ליתא דלא הותרה האמירה כי אם שיעשה הגוי אחר השבת אבל לא שיעשה בשבת וכדמוכח מהאי דסי' שכ"ה כנ"ל: ד׳ גם מ"ש דע"י מחיצות כו' ר"ל הב"ח לפי שיטתו אינו נכון מ"ש לפ' סוף דברי הגמ"ר דמיירי שם שאסור לומר לגוי להביא מחצר לחצר שלא ערבו דכה"ג אסור לישראל אפי' ע"י מחיצות ב"א גם בזה חולק מ"א דניהו דכה"ג ל"מ לישראל מחיצות בני אדם מ"מ האמירה לגוי ראוי להתיר דהא האיסור מחצר לחצר שלא ערבו הוא דאתי לאחלופי בר"ה הא אמירה לגוי אפי' בר"ה מותר לדעת הב"ח וע"כ צ"ל דס"ל דאפי' ע"י מחיצו' ב"א אסור לישראל להוציא מרה"י לר"ה שיש שם מחיצות ב"א לכן גם האמירה לגוי אסור וע"ז כ' מ"א דלית' דמחיצת ב"א הוא מחיצה גמורה. ופשוט בגמ' כו' הביא לנו דבר זה למחר כו' כה"ג מהני שאם היה מחיצות ב"א אבל שיבא הגוי בשבת לא הותר כנ"ל: ה׳ גם מ"ש בשם התוס' כו' ר"ל שהב"ח הביא ראיה לדין א' שמותר לומר לגוי להבי' בר"ה אפי' בשבת מדברי התוס' שכתב על מ"ש בסעיף ח' דמותר לומר לחבירו לכרך פ' כו' דה"ה דמותר לומר לגוי כו' כנ"ל ע"ז כ' מ"א דלית' דלא על מ"ש בסעיף ח' כתבו התו' דבריה' כי אם על מ"ש סעיף ז' מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך כו' וכמ"ש מ"א בשם התו' ס"ק י': ש״ז:ב׳תתכ״ב א׳ (ס"ק יג) משום כו' וצ"ע דבפ"ג דעירובין דף ל"ט ע"א אמרי' בהדי' דאפי' בתוך התחום כצ"ל: ב׳ לא מינכרא כו' דאמרי' שם אר"י י"ט שחל בע"ש מערב בעי"ט על י"ט לילך לצד מזרח ובי"ט מערב לשבת לילך לשבת לצד מעריב והעירוב יהיה ברגליו שיושב שם ב"ה עד שתחשך וקונה בזה מקום שביתה ופריך הא י"ט מכין לשבת ע"י שמערב בי"ט ברגליו לשבת ומשני שיושב שם ב"ה וא"צ לומר שביתתי במקומי וכיון דלא אמר מידי לא הוי כמכין מי"ט לשבת ופריך מדתניא לא יהלך בסוף שדהו מה היא צריכה ולא יטייל על פתח המדינה לכנוס למרחץ שנראה שמכין משבת למ"ש אע"ג דלא אמר מידי ומשני התם מוכחא מילת' הכא גבי עירוב לא מינכרא מילתא דאי צורב' מרבנן כו' ע"כ דברי הש"ס וא"כ מוכח דגם סוף התחום לא מינכר' מילת' ואיך כ' הרב"י טעם איסור סוף התחום דמינכר' מילת' והם דברי המ"מ ע"ש: ג׳ וטעמ' דאסור כו' הוא קושי' ב' על המ"מ שכתב טעם האיסור היכי דמנכר' מילת' מפני החשד ורש"י כתב הטעם מצד הדין דכל מידי דאסור למיעבד כו' והוא בכלל ממצוא חפציך וע"ז הקשו התוס' דגם הכא לחשוך ולתלוש פירות שבתוך התחום יאסר מה"ט וע"ז תי' התוס' כיון דלא מינכר' כו' לא החמירו חכמים: ד׳ אבל להחשיך בסוף התחום אע"ג דלא מינכר' מילת' כנ"ל אעפ"כ אסור ולא מפני החשד אלא ממצ' חפציך דאסור לאזמוניה נפשיה ואע"ג דתוך התחום היכי דלא מנכר' לא אסרו לאזמוני מ"מ סוף התחום החמירו יותר והחילוק תוך התחום בין מנכר או לא לטעם רש"י צ"ל דהיכי דלא מינכר לא הוי רק כמו הרהור דשרי משא"כ היכי דמנכר' מילת' הוי כמו דבור דאסור: ש״ז:ב׳תתכ״ג א׳ (ס"ק י"ד) לזמן כו' ועמ"ש סי' ש"ו סקט"ו דקאמרי וכן ער"פ כו' דתנן ר"פ השואל שואל אדם מחבירו כדי יין כו' ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כו' וכן ערב פסח שחל בשבת בירושלים (ר"ל ואין לו טלה לפסחו הולך אצל רועה ולוקח ממנו טלה בשבת) אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת משמע דוקא מה שהיא צורך שבת או לצורך מצות היום כגון פסח אבל לא לדבר אחר: ב׳ וכ"מ בר"ן פ"ק דכתובות כצ"ל והיא קושי' הריטב"א שהבי' מ"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו: ש״ז:ב׳תתכ״ד א׳ (ס"ק ט"ו) אין כו' משום לוין ופורעים כו' דאמרי' בב"מ דף ע"ה ע"א וכן הוא בשבת דף קמ"ח בני חבורה המקפידים זה ע"ז (ר"ל מדקדקים הרבה זה ע"ז ואין אחד מוותר נגד חבירו אפי' דבר מיעוט שאין דרך להקפיד עליו) באים לידי איסור כו' ומשום לוין ופורעין בי"ט וכ' התוס' פי' דאסור לומר ל' הלוא' או פרעון אלא צ"ל השאילני ובשעת פרעון ל' חזרה ולא פרעון והם יראים לומר ל' שאלה כיון דהשאלה הדרא בעינ' וזמנו לאלתר וירא פן יתבענו מיד ולכן יאמר ל' הלואה וממיל' אינו אומר ל' חזרה אלא פרעון וע"י זה עבדי איסורא בלשונם מזה מוכח דגם ל' פרעון אסור א"כ ה"ה פדיון אסור דלא עדיף מפרעון וגבי פדיון א"א לשנות הל' ואפשר אפי' היה אפשר לשנות הל' בפדיון כיון דלא הותר כ"א לצורך השבת כמ"ש מ"א אח"ז ופדיון אע"ג שהי' מצוה מ"מ אפשר דאסור: ש״ז:ב׳תתכ״ה א׳ (ס"ק טז) זימן כו' כ' ב"ח כו' ניהו דלשמא ימחק כו' דבגמר' איכ' ב' טעמים על האי דינ' שהזכיר המחבר חד' שמא ימחק משמות האנשים אשר זימן כי יראה שאין המגדים אשר זימן מספיקים לאותן אנשים כי רבים הם ולכן ימחוק איזה אנשים שלא לקרותם טעם שני שמא יקר' בשטרי הדיוטות: ב׳ דהא חשבונות של מצוה כו' ובגמרא דאוסר היינו סעודה שאינו של מצוה אלא סעודת מריעות וכ"כ בספר ת"ש: ש״ז:ב׳תתכ״ו א׳ (ס"ק יז) חקיקה שוקעת אבל בולטת כו' דשמא יקרא בשטרי הדיוטות דגזרינן משום דס"ל דכותל בשטר מיחלף. ואם נתיר לקרות ממה שע"ג כותל יקרא ג"כ ממה שכתב בנייר ושטר אבל כשנוסף עוד שינוי דהיינו הכתיבה היא שוקעת דאיכא תרי שינויים חרא שהיא כותל וגם הכתב משוקע משא"כ הכתיבה היא רשומה בה"ג לא מיחלף בשטרי אבל טבלא ופנקס אע"ג דהחקיקה שוקעת מ"מ גזרינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות כיון דליכא רק שינוי א' דהיינו שהכתיבה שוקעת אבל טבל' ופנקס דומה לשטר שהם מטלטלים ואין בזה שינוי וכמ"ש מ"א אח"ז ולכן אם הכתיבה בולטת ע"ג כותל ס"ד כיון דאיכא תרי שינוי חדא שהיא כותל וגם הכתב בולט משא"כ בשטר שהכתב רשום וא"כ לא אתי למיחלף בשטר אפ"ה אסור משום שמא ימחוק דכשהוא בולט אפשר למוחקה משא"כ כששוקעת דא"א למחוק. ואפי' גבוה הרבה כו' והא דכתב המחבר הטעם לאסור בגבוה הרבה משום שמא יקר' ולא אמר משום שמא ימחוק ומשום לא פלוג צ"ל דהטעם שמא יקר' עדיף דאסור מצד עצמו ולא איצטריך משום לא פלוג וכ"כ בספר ת"ש: ש״ז:ב׳תתכ״ט א׳ (ס"ק כ') שלא יגע כו' ואגודה כתב אני נהגתי כו' דקי"ל דבר הבא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו ואם כן ה"ה הכא באגרת מי שנשתלח לו אסור לקרותו דזה הנאתו דאסור לו אלא אם הוא דבר שיש בו צורכי נפש הי' מותר ומספק' לא רצה לקרות בעצמו שמא אין בו צורך נפש לכן צוה לאחר לקרותו דהאחר מותר לקרותו אפי' אין בו צורכי נפש דהא לא הובא בשבילו וגם אינו נהנה בקריאתו דהא אינו נוגע לו וכשראה האחר שיש בו צורכי נפש הי' אומר לו למי שנשתלח לו מה כתוב בו ואם לא הי' בו צורך נפש הי' שותק ולא אמר למי שנשתלחו לו מה כתוב בו ולטעם זה כתב הרב"י דלהאוסרים ניהו דהקריאה אסורה כנ"ל מ"מ לא אסרו הנגיעה דהא קי"ל דבר מאכל הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול דשאני דבר מאכל דהותר באכיל' למי שלא הוב' בשבילו וכיון דראוי לשום אדם מותר בטלטול משא"כ באגרת דאינו ראוי לשום אדם דמי שנשתלח לו אסור לקרותו והאחרים אין להם הנאה ותכלית בקריאה לכן גם הטלטול אסור ע"ש: ב׳ ועתה באתי כו' דחיישינן שמא כו' דבמעביר ד"א בר"ה או בהוצאה או הכנסה מר"ה לרה"י אי עביד עקירה והנחה איכא איסור תורה ואי עביד עקירה גרידא או הנח' גריד' איכא איסור' דרבנן שעושה חצי המלאכה ואי עומד לפוש זהו מיקרי הנחה אבל עומד לכתף דהיינו לתקן המשא שעליו לא מיקרי הנחה כמ"ש לעיל סי' רס"ו סק"ח ולכן כשהכניס השליח האגרת לתוך רה"י אסור לישראל ליקח האגרת מיד השליח טרם שעומד לפוש דא"כ עושה ישראל ההנחה והאוסרים חששו שמא יקח האגרת מיד השליח קודם שעומד לפוש והמתירים לא חששו לזה ועיין לקמן סי' שמ"ז: ג׳ דאין כאן גזרה כו' ומשום לך והבא כו' ר"ל דטעם דגוי שהביא דורון לישראל דאסור כתב ר"ת הטעם שמא יאמר לו ישראל להבי' וזה כ"ש כאן דהא לא ידע מי ישלח לו אגרת וזה ניחא לטעמיה דר"ת אבל לדעת רש"י דהטעם דמה שהובא מח"ל אסור עד מ"ש בכדי שיעשה הוא כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט או שבת כמבואר לקמן סי' תקט"ו צ"ל דס"ל העיקר כר"ת ובאמת לדידן נראה לקמן סי' תקט"ו דס"ל דהעיקר כרש"י ע"ש ע"כ צ"ל לדעת רש"י דמ"מ י"ל דמודה דכאן מותר. וכמ"ש הדרישה דקריאת איגרת אין זה הנאה גמורה דאין ההנא' ניכרת בשעת קריאה דהא לא ידע עדיין אם י"ל צורך בו ע"ש: ד׳ ומשום מוקצה נמי ליכא דהא לא אקצי' שום אדם מדעתו: ה׳ ואפשר דהאוסרים ס"ל כו' ר"ל בשלמא דבר שדעת בעלים עליו א"כ אינו מוקצה לבעליו לא הוי מוקצה לשום אדם וכמ"ש לקמן ס"ס ש"ח אבל הכא בע"ה משעה ששלח הקצהו מדעתו ומי שנשתלח לו לא ידע כלום לומר שהי' דעתו עליו ולכן אסור וכ"כ מ"א לקמן ס"ס תקט"ו אם האגרת הוא מן הגוי א"כ הגוי הוא בעליו ושל גוי א"צ הכן אפשר דמודה דמותר וכ"מ לקמן סי' תקט"ו: ו׳ אפי' ר"ש מודה כמ"ש סי' תצ"ח סעיף ג' והיינו לפי דעת מהרש"ל שם: ז׳ דאם מקפיד כו' היינו שמקפיד כדי שלא יתלכלך וכדומה אבל אם מקפיד לצור בו משום שכ' בו דברי סתר מותר לטלטלו דהא מ"מ אפשר לצור בו ויניח הכלי והאגרת שעליו במקום מוצנע שלא תשורינו עין ע"ש: ש״ז:ב׳תת״ל א׳ (ס"ק כא) אסור כו' אבל בחול כו' מדלא כ"כ ואף בחול אסור כמ"ש בסעיף שאח"ז משמע כאן דבחול מותר: ש״ז:ב׳תתל״א א׳ (ס"ק כב) משום כו' ועב"י בח"מ שהביא תשובת הרא"ש שפעם א' בא מכשול עי"ז שהעלילו על היהודי' ע"ש: ש״ז:ב׳תתל״ב א׳ (ס"ק כג) ועובר כו' דדוקא בדיוקנ' כו' משום דקשיא ליה מאי דאמרי' בע"ז דף נ' דמה"ט קרי לר' מנחם בן סימאי בנן של קדושים משום דלא אסתכל בצורתא דזוזי מאי רבותיה הלא לכ"ע אסור להסתכל בצורה אע"כ צ"ל דאין איסור כי אם בעשוי לשם ע"ז משא"כ צורתא דזוזי דלא נעשה לשם ע"ז מדינא מותר ור"מ ב"ס החמיר ע"ע: ב׳ דראי' בעלמא שרי דדוקא הסתכלות שהוא בעיון יותר הוא דאסור וזה החילוק בין ראיה להסתכלות וכמ"ש סי' רכ"ט דאסור להסתכל בקשת והא עכ"פ צריך לראותו קודם שיברך אע"כ דלא אסר רק ההסתכלות וכ"כ מ"א סי' קכ"ט ס"ק י"ב בענין הסתכלות בכהנים: ש״ז:ב׳תתל״ג א׳ (ס"ק כד) בלה"ק כו' ד"ת וגט מותר כצ"ל: ב׳ אף על גב שכתב בלשון לעז דקיימא לן באה"ע ר"ס קכ"ו דגט נכתב בכל כתב ובכל לשון. וב"ח כתב דבחול כו' דראיית רמ"א להתיר בלה"ק מדכתב התוס' ומיהו אותן המלחמות הכתובים בלשון לע"ז נראה לר"י דאסור לעיין בהם דלא גרע מכתב שתחת הצורה ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהוו מושב לצים עכ"ל התוס' ומזה דייק רמ"א מדכתבו התוס' המלחמות הכתובים בל' לעז משמע דאם כתובים בלה"ק מותר והב"ח כ' דאין זה דיוק די"ל כמ"ש הט"ז ס"ק י"ג ע"ש עוד כ' הב"ח (וזה נראה עיקר בעיני הב"ח) משום דהתוס' רצו לסיים ואפי' בחול לא ידע כו' וזה דוקא בלעז אסור אבל בלה"ק מותר לקרות בהן בחול דלא הוי מושב לצים אבל בשבת לא יצא מכלל שטרי הדיוטות אבל בגט משמע מדברי הב"ח דמודה דשרי אף בשבת מטעם דיכול ללמוד ממנו דיני גט ע"ש וע' באה"ע ס"ס קל"ו שכ' רמ"א דיש מתירים לטלטל גם בשבת ומ"ש שם ב"ש בשם ב"ה: ש״ז:ב׳תתל״ד א׳ (ס"ק כה) באצטרולב היינו כו' וז"ל הרשב"א שהובא בב"י שאינו אלא כא' מספרי החכמה דמה הפרש יש בין כתוב ורשום בלוחות נחושת כו' לכתוב בספר עכ"ל: ש״ז:ב׳תתל״ה א׳ (ס"ק כו) לשאול כו' כמ"ש בי"ד סי' קע"ט סעיף ט"ז: ב׳ אסור בשבת כו' דהא ת"ק אמר אין שואלין כו' בשבת משמע דבחול מותר אפ"ה בשבת אסור ומשמע אפי' ליכא סכנה ור"י שהוסיף אף בחול אסור מפני הסכנה אינו חולק על הת"ק ומודה דאפי' מה שמותר בחול וליכא סכנ' מ"מ בשבת אסור והיינו משום ממצוא חפציך וניהו דאפסקה הלכה כר"י מ"מ הלא בזה כ"ע מודים ולכן דייק רי"ו וכ' משום רפואה ואז מותר כמו שהותר בסי' ש"ו סעיף ז' למדוד אזור לרפואה: ש״ז:ב׳תתל״ח א׳ (ס"ק כט) אסור כו' וכ' המ"מ דע שאמיר' לגוי דהיינו לומר לגוי כו' כצ"ל וכ"ה שם במ"מ (ובאם מותר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה מלאכה בשבת ע' בתשובת חות יאיר סי' מ"ט): ב׳ מקפידים כו' ר"ל וה"ה שהגוי יעשה מלאכת הגוי עצמו דהא הם חפצי גוי ואינם כי אם פקדון ביד ישראל. ואפי' יביאם לישראל כו'. ר"ל כה"ג ס"ל להמ"מ דנקראים חפצי ישראל מ"מ שרי כיון שהם ביד גוי כו' דכה"ג ליכא שבות באמירתו דהא גם לישראל שיש בידו דבר מוקצה מותר להוליכו ולהביאו ולהניחו באיזה מקום שירצה וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג. ועס"ס זה. ר"ל מאי דפשיטא. להמ"מ דאם הביאם לישראל ה"ל חפצי ישראל אבל בס"ס זה מבואר דעדיין הוי חפצי גוי דהא חסר עדיין מדידה וחשבון ולפ"ז אפילו כבר הניחו הגוי מידו לארץ מותר לישראל לומר לגוי להניחו למקום אחר דהוי כאומר לגוי לעשות מלאכת עצמו: ג׳ והגמ"ר פ' במה טומנין כו' והא דאסור ל"ל חסום כו' וכדאיתא בב"מ דף צ' ע"א ובח"מ סי' של"ח: ד׳ ויש לשאול דתנן שולח כו'. אולם התוס' שם בב"מ ד"ה חסום כו' כתב וז"ל חסום כו' פי' בתבואתו דמרויח ישראל כו' דבתבואת גוי פשיטא דשרי כיון שאין הישראל נשכר כו' אדרבא מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לגוי אכול נבלה ומה"ט נמי מותר לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך כשאין מוטל עליו לזונו כו' ומיהו אור"י דלא דמי לאומר לגוי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לגוי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לגוי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום כו' עכ"ל וא"כ אפי' לפי מסקנת דברי ר"י דאפשר דמודה למרדכי לומר לגוי לבשל בשבת דאסור אבל לק"מ מגיד הנשה דשם הישראל מותר ליתן גיד הנשה תוך פי הגוי וגם רש"י שם פי' חסום פרתי ודוש בה והדישה היא של גוי וכן נראה דעת הטור ע"ש בב"ח עכ"פ לסברת ר"י לק"מ מגיד הנשה: ה׳ והנה לכאורה קשה כו' ובלא"ה לא קשיא דברי הש"ס בפסחים דכ"א דפריך לר"א דס"ל כ"מ שנא' לא יאכל איסור הנאה במשמע והרי גיד הנשה דכתיב ע"כ לא יאכלו ב"י את גיד הנשה ותנן התם שולח אדם ירך לגוי אע"פ שג"ה בתוכו עכ"ל הגמ'. הרי דהגמ' חשב שליחות ג"ה הנא'. אלא דשם י"ל כמ"ש התוס' בחולין דצ"ט ע"ב ד"ה והילכתא כו' דאין ההנאה ממה שהגוי אוכלו כ"א ע"י ששלחו שלם עם ג"ה מתכבד בו יותר כי נראה יותר יפה בהיותו שלם: ו׳ וא"כ אסור כו' ר"ל לשבת והוא דינו של הרב"י. אבל מותר כו' זהו דינו של רמ"א בהג"ה: ז׳ וכן משמע באה"ע ס"ס ה' שכתב שם יש אוסרים למכור לגוי בעלי חיים. כ"ש להשתתף עמו למחצית שכר אם יודע שהגוי יסרסם. משום דס"ל דקי"ל כר' חדקא דגוי מצווה על הסירוס ואסור לישראל כנ"ל משום לפני עור ויש מתירים דס"ל דלא קי"ל כרב חדקא וליכא משום לפני עור ואע"ג דאיסור אמירה לגוי הוי שבות ככל האסורים ולא בשבת דוקא אלא דהתם אינו נותן לו הישראל כלום ה"ל כמי שאומר לגוי בשל בשר שלך. ובי"ד סי' רצ"ז ע"ש בש"ך סק"א שכ' הא דכ' הרב"י בסעיף ב' ומותר לו' לגוי לזרוע לו כלאי זרעים דהיינו לצורך עצמו של גוי אבל לצורך ישראל אסור ע"ש וטעמא מאי דלצורך גוי מותר דה"ל כא"ל בשל בשר שלך לעצמך דהא אין הישראל נותן לו כלום: ש״ז:ב׳תתל״ט א׳ (ס"ק ל) לעשר כו' אפי' בלא טרדה שרי כמ"ש שם סי' רס"א: ב׳ שאפי' ודאי שרי לעשר אפי' שלא לצורך השבת. ר"ל דלעולם הטור מיירי בודאי ואי קשיא הא אין מעשרין את הודאי ול"ל דמיירי שצריך לפירות בשבת לכן מותר לדידן דקי"ל כרבי דכ"ד משום שבות לא גזרי' בהם ב"ה אם הוא לצורך מצוה דא"כ מאי אריא שהוא טרוד ת"ל בלא"ה מותר כיון שהוא לצורך שבת לכן כ' דמיירי בודאי וא"צ לו בשבת ואפי' הכי גם משום טרדה אפי' ליכא מצוה הותר לדידן דקי"ל כרבי בין השמשות: ג׳ ולכן נ"ל כו' פ"ו דדמאי הלוקח יין מבין הכותים דנחשדו שעוברים על לפני עור ומוכרים טבל וא"כ מי שקונה מהם צריך לעשר כמו ודאי טבל ולא הוי דמאי ואם לקח מהם ע"ש ושכח מבע"י לעשרן ונזכר ב"ה ודאי מה שצריך לשבת מותר לקבוע מקום למעשר ותרומה ב"ה אלא כשדעתו לתקן כל מה שקנה מהם גם מה שלא יצטרך לו בשבת וכה"ג דאסור לקבוע מקום לו' מעשר א' בדרום ומעשר ב' בצפון כו' כיון דאז ב"ה אסור להפריש תרומה ומעשר ה"ה דאסור לקבוע מקום אבל מותר לקרות שם למעשר על כל מה שקנה מהם אפי' על המותר שלא יאכל בשבת וכה"ג מיירי הטור כאן ומיירי בודאי שהיה טרוד כל היום ונזכר ב"ה ואם לא היה רוצה להפריש כ"א על מה שצריך לשבת היה מותר אפי' לקבוע מקום או להפריש ממש וכמ"ש הטור לפני זה דמשום מצוה מותר להפריש אלא דמיירי שרוצה לתקן כל הכרי אפי' מה שישתייר אחר השבת כה"ג לא הותר לקבוע מקום אלא לקרות שם ומ"ש שהיה טרוד ר"ל כל היום ע"ש ועי"ז לא היה אפשר לו לתקן מבע"י: ד׳ דהוי דרבנן. ובדרבנן קי"ל יש ברירה לכן מה שמשייר אמרי' הוברר הדבר למפרע שמה ששתה היה חולין וזה שנשאר הוא התרומה ומעשר: ה׳ קי"ל אין ברירה ול"מ קריאת שם כיון דאין ברירה חיישי' שמא מה ששתה היה תרומה ומעשר ומה ששייר הוא חולין או ששתה חולין ותרומה מעורבים: ו׳ וע' ברמב"ם כו' ר"ל כל הני פוסקים ס"ל כן דבדרבנן יש ברירה ובדאוריי' אין ברירה: ש״ז:ב׳תת״מ א׳ (ס"ק לא) אסור כו' ועמ"ש סעיף י"ד בשם רמ"מ שמותר לו' לגוי על אגרת חתום שאינו יכול לקרותו ער שיפתח ומזה מבין הגוי ופותחו וע"ז תי' דש"ה דאינו מצוה לגוי כלום משא"כ כשא"ל שיקנח חוטמו אע"ג דזה מותר מ"מ עכ"פ כוונתו של ישראל שיעשה דבר מה שאסור לישראל לצוות לו ע"י מה שצוה לו לעשות דבר המותר ברמיזה. אלא שבספר ת"ש הק' מ"מ למה אחר שפתחו הגוי מותר לקרותו מי גרע הצווי ע"י רמיזה מאלו הביא לו גוי דורן דאסור לישראל אע"ג דלא צוה לו כלל ותי' דשא"ה דאינו אלא חומרא בעלמא דהא קי"ל אין בנין וסתירה בכלים ע"ש. אך לפ"ז מאי קשיא למ"א מהאי דרמ"מ דהותר לרמוז לו שא"י לקרותו עד שיופתח דש"ה דאינו אלא חומרא וצריך לדחוק דבאמת אין כוונות מ"א להקשות מהאי דרמ"מ כ"א כדמות ראיה לרבריו דהא אפי' בהאי דרמ"מ דאינו אלא חומרא אפ"ה לא הותר כ"א לו' א"י לקרות כו' אבל לא לצוות לו שום דבר אפי' ברמיזה. ולפ"ז הלשון מגומגם מאד. לכן י"ל לענ"ד דהיתר הקריאה בלא"ה א"ש. והיינו לדעת רש"י דהטעם ההנאה האסורה בהביא דורן משום שלא יהנה ממלאכת שבת. ובקריאת אגרת ליכא הנאה כ"ה כמ"ש לעיל בשם הדרישה ואף ע"ג דלר"ת שהטעם בהביא גוי דורן משום שמא יאמר לו ישראל להביא. וזה שייך ג"כ באגרת שי"ל להדיא שיפתחנו. ע"ז א"ל דלא גזרינן בזה דאפי' יאמר לו לפתוח ליכא איסור גמור או דהעיקר קי"ל לקמן בסי' תקט"ו כדעת רש"י ע"ש: ש״ז:ב׳תתמ״א א׳ (ס"ק לב) במלאכת כו' דה"ל שבות דשבות ולא הותר כ"א בדבר מצוה או מקצת חולי כמ"ש לעיל ס"ה ואם הוא עדיין ביד גוי מותר לומר לגוי לפנותו ולהניחו במקום שירצה וכמו שכתב בשם מגיד משנה ס"ק כ"ט: ש״ז:ב׳תתמ״ב א׳ (ס"ק לג) עומד כו' עדיין הגבינות אינן של ישראל כו' ומה"ט הש"ך בי"ד ס"ס קט"ו חולק על רמ"א שם דמתיר כהאי גוונא הגבינות לישראל לאכלן והש"ך כתב דהאגודה שהוא מקור דין זה לא דיבר כי אם מענין איסור שבת דכה"ג ליכא איסור ומיירי שדעת הישראל למכור הגבינות לגוי אבל ישראל אסור לאכלן דחז"ל אסרו גבינות הגוים ואפי' ראה ישראל עשיית הגבינות משום לא פלוג. דהא אפי' במקום שדרכן להעמיד הגבינות בדבר היתר כגון פרחים אפ"ה אסור משום לא פלוג ולא מהני היתר ע"י שישראל רואהו כי אם בחלב אבל לא בגבינות ואייתי ראיה ע"ש. ומה שנוהגים היתר בשווא"גין היינו ששוכרים הבהמות או קנה סכום גבינות מן הגוי דנקראים גבינות ישראל לכן אפי' גוי עושה הגבינות מותר וע"ש שהאריך ובמנחת יעקב כלל פ"א הסכים עם רמ"א דלא כש"ך:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א