סימן רצז – דיני בשמים להבדלה
א מְבָרֵךְ עַל א הַבְּשָׂמִים אִם יֵשׁ לוֹ, וְאִם אֵין לוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם. ב אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וְלֹא עַל שֶׁל מֵתִים { וְדַוְקָא } הַנְּתוּנִים לְמַעֲלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל מֵת, וְלֹא עַל בְּשָׂמִים שֶׁבִּמְסִבָּת ע" א, דִּסְתָם מְסִבָּתָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. { הַגָּה: וְאִם בֵּרַךְ עַל בְּשָׂמִים אֵלּוּ לֹא יָצָא וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל } ב { אֲחֵרִים } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). ג שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים שֶׁמְּשִׂימִים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תּוֹךְ קַנְקַנֵּי הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר ג לְהָרִיחַ בָּהֶם אֵין מַבְדִּילִין ד עֲלֵיהֶם. ד נָהֲגוּ לְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס כָּל הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ עַל הֲדַס הַיָּבֵשׁ דְּאֵינוֹ מֵרִיחַ, רַק עַל שְׁאָר בְּשָׂמִים } (טוּר בְּשֵׁם הר"ר אֶפְרַיִם וְהר"א מִפְּרַג), { וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְנ"ל דְּיֵשׁ לְהַנִּיחַ גַּם הֲדַס עִם הַבְּשָׂמִים, דְּאָז עוֹשִׂין ככ"ע. } ה מִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים אֶלָּא אִם כֵּן נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא בְּנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים שֶׁהִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ אוֹ לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ ה יוֹדֵעַ.
באר היטב – סימן רצז – דיני בשמים להבדלה
א א הבשמים. כתב בשכנה"ג שמותר לברך על פלפל כתוש וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ק"ח וכ"כ המ"א וכ"ה בפרח שושן כלל א' סי' י"ג וכ"כ ע"ש והש"ך בנקודות הכסף חולק וכתב דאין מברכין. (וכן הסכים בספר אליהו רבה ע"ש) וכתב הע"ש דה"ה על זנגביל שקורין אינגב"ר נמי יכול לברך ודוקא נמי בכתוש אבל כשהוא שלם אינו מריח כ"כ וכתב ט"ז דה"ה על עשבים שיש להם ריח טוב אפי' הם יבשים. וטוב שיניח בתוכה חתיכה שקורין פיזום כדי שיברך במ"ב מ"א ע"ש. מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים דכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת אינה הולכת עד מו"ש משא"כ ביה"כ. שכה"ג: ב ב אחרים. ואין כאן ברכה לבטלה דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם: ג ג להריח בהם. שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבה הם נותנין טעם ביין: ד עליהם. דמאיס לגבוה: ה ה יודע. ט"ז חולק וכתב דוקא להוציא בני ביתו הקטנים כדי לחנכם במצות הוא דשרי אבל לא להוציא מי שאינו יודע דל"ד לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג ע"ש ומ"א כתב דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא עצמו פעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק ע"ש:
מגן אברהם רצ״ז – סימן רצז – דיני בשמים להבדלה
א׳ הט"ז בי"ד ונקודות הכסף האריכו לפלפל אם מבדילין על פלפלין אם היא בכלל בשמים והמט"מ כתב להבדיל עליהם ולא ידעתי מקום הספק דהא י"א דאפי' על פת חם מבדילין עבב"י ואי משום דנהגו לברך במ"ב ולכן צריך ליקח בשמים א"כ קשה דאפי' כל מיני ריחות שלנו אין ראוי לברך עליהם במ"ב עסי' רי"ז אלא צ"ל כמ"ש בשל"ה משום דאין הכל בקיאין בברכות תקנו לומ' במ"ב דיוצא על כל מינים א"כ מותר לברך על כל מינים ומ"מ נ"ל דטוב להניח בתוכן חתיכות מעור הנדי שקורין פיזו"ם כדי שיברך במ"ב ובמהרי"ו כתב כשמברך בורא עצי בשמים במ"ש יטול אותם דרך גדילתם ע"ש משמע שהיו מברכין עצי בשמים ע"ש ה' לולב אבל א"ל דכוונתו שלא יכוין לצאת עד אחר הברכה דז"א דברכת הנהנין יכול לברך מ"מ כמ"ש סימן קס"ז ס"ח אלא כמ"ש הוא עיקר, מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים דכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת אינה הולכת עד מ"ש משא"כ ביה"כ עססי' תרכ"ד וכ"כ בכ"ה מה"ב: אין מבדילין. דמאיס לגבוה: ב׳ לברך על הדס. וכ"כ הזוהר: ג׳ להניח גם הדס. ואף על גב דבסי' רי"ו ס"י כ' דצריך לברך על כל מין לבדו הכא שאני דההדס הוא יבש ואינו מריח לכן אין לברך רק במ"ב אתרווייהו: ד׳ מי שאינו מריח. הע"ש לא עיין סי' רי"ו ס"ד: ה׳ או להוציא מי שאינו יודע. צ"ע דהא כתוב בסי' קס"ז דאפי' בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לחבירו וטעמא משום דלא הוי אלא להנאתו וכ"ש כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתיר' וא"צ לחזור אחריו כלל א"כ למה יברך לחבירו ול"ד למ"ש סי' תפ"ד דיכול לברך ברכת הירקות לחבירו דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא משום הנאתו משא"כ כאן וכ"מ באבודרה' שכתב בשם רבינו גרשון שאסור להריח בהדס שבלולב במ"ש אף ע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום כיון דעיקר מצות בשמים משום הנאת הנפש היתירה היא וגם אין מחזירין עליו אסור עכ"ל ובאמת בטור משמע דוקא לבניו ולב"ב יכול להוציא ובב"י כ' דמוציא לאחרים דדמי למ"ש סי' תפ"ד בירקות וקשה כמש"ל ועב"י די"א דאפילו שאינו מריח יכול לברך דנהנה שמתחזק ראשו וגופו וזה אמת בריח חזק ביותר וע' בהגמ"נ שכתב עוד טעם שהרי הוא נהנה מריח שאחרי' מצילים אותו משריפ' ע"י ריח עכ"ל ול"נ שהרי נתקן משום להשיב הנפש ועכ"פ נ"ל דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא בעצמו בפעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רצ״ז
א׳ אין צריך לחזור אחריהם. שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא כואבת ביציאת השבת: ב׳ של ב"ה. דלאו לריחא עבידא אלא לעבורי ריח הסרחון: ג׳ שבמסיבת עכו"ם דסתם מסיבתן לע"א. פירש"י במסיבת עכו"ם לאכילה לסעודה עכ"ל ומביאו ב"י ב' גירסו' דלהרי"ף ולהרא"ש ל"ג במסיבת עכו"ם אלא סתם מסיבתן כו' ממילא אסור אף שלא במסיבה ולהרמב"ם דוקא במסיבה והטור פסק סי' רי"ז כהרמב"ם דבמסיבה אסור וכאן פסק כרי"ף ורא"ש אפי' שלא במסיבה ופסק כאן ב"י כהרמב"ם ואפשר לו' דעת הטור דלענין מצות הבדלה הכריע לחומרא אפי' שלא במסיב' אלא דקשה הא לעיל יש גם כן להחמיר שלא לברך מספק אלא העיקר כמ"ש הב"י דהטור סמך עצמו על מ"ש בסימן רי"ז דוקא במסיבה ולא הוצרך להזכיר כאן כי שם עיקר דין הבשמים וגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כן כמ"ש בסי' רצ"ח אי"ה: ד׳ וצריך לחזור ולברך. לכאורה קשה כיון דעיקר טעם של ברכת בשמים משום צער הנפש וכאן אין צער נפש דמ"מ הוא נהנה מהריח אע"פ שהוא של איסור ונראה לתרץ דכאן אין חשש ברכה לבטלה כשיחזיר ויברך דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם: ה׳ שקים מלאים בשמים כו'. ביו"ד סי' ק"ח הוכחתי דגם פלפלין בכלל בשמים הם להבדלה אלא דודאי כל שיש לו בשמים טובים מפלפלין יברך על הטובים יותר ולעיל סי' רי"ז כתבתי שאין לברך על ריח שיש בכלי שנבלע כבר מבשמים שהיו שם: ו׳ שמותר להריח בהם שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבא הם נותנים טעם ביין: ז׳ על הדס. פי' דשל לולב כיון דאתעביד בי' חדא מצוה ליעבד בי' אחריתא וי"א ס"ל דכיון שאין בו ריח שפי' כיון שהוא יבש ע"כ אין לברך עליו וכ' הטור בשם ר"א וז"ל ויש לי זכוכית קטנה ובה מיני בשמים ועליה אני מברך עכ"ל וי"ל לאיזה צורך כתב דבר זה דמה חידוש יש בו שכתב על עצמו מנהג זה ונ"ל דקמ"ל שאין לברך על אותן הבשמים שמניחים בבית לצורך תבשיל דהנהו לאו לריח עומדי' ויש ראיה ממה דפרכינן פ' א"ד על הנכנס לחנות של בשמים דמברך והא לאו לריח עבידי ומשני אין לריח נמי עבידי כי היכי דנירחו אינשי וניתי ונזבין מיני' וא"כ ה"נ כך הוא ול"ד למ"ש סי' רי"ז האי מאן דמורח באתרוג מברך להריח דהתם קאי האתרוג לריח ולאכילה וכן שאר פירות שיש להם ריח טוב ורגילים להריח בהם משא"כ באותן בשמים שמחזיקים בבית אין דעת האדם כלל בהם בשביל הריח ואף על גב דלענין ברכת הנהנין ודאי צריך לברך אם רוצה להריח להנאתו מכל מקום כאן שאינו בא להנאה אלא לקיים מצות חכמי' צריך שיהיה מיוחד לכך הקפיד ר"א להיות לו זכוכית מיוחדת לכך אלא שלפי הנראה יש לדחות דההוא דנכנס לחנות של בשמים יש לו דין אחר דכיון שאין נוטל שום בשמים לידו אלא הריח נכנס לו ממקום שמונחים ובאמת לא הונחו שם כדי להריח ע"כ צ"ל שם שהנחום כדי להריח ואז הוי כאלו היו נוטלים בידם אבל בנוטל בידו מהני בכל גווני ולפי זה שפיר יכול לברך על בשמים שמחזיקין בבית כל שנוטלן בידו ונראה דר"א עשה מן המובחר שייחד אותם מתחילה לשם ריח מצוה ובאמת כך נוהגין רוב העולם שמייחדים כלי לזה וקורין אותו הדס ע"ש שהיו מניחים בדורות הראשונים שם הדס וכדאיתא בגמרא הדס זכינו לריחו: ח׳ בני ביתו הקטנים. בטור מביא דברי ר"א שכתב ואף לב"ב אינו יכול להוציא דל"ד לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ול"נ שהרי פורס אדם פרוסה לב"ב אע"פ שאינו אוכל עמהם וכן הורה לי א"א עכ"ל והקשה ב"י דהא הך פורס אדם כו' אי' ס"פ ראוהו ב"ד והטעם שם כדי לחנכן במצות והיינו בקטנים דשייך בהו חינוך וא"כ מה מקשה על הר"א די"ל דאיהו מיירי בגדולים וכתב עוד דאפשר לקיים הוראת הרא"ש כיון שחכמים קבעו אותו מנהג הוי ליה מצוה ודמי לקידוש והבדלה וקשה ע"ז דלעיל סי' רע"ג נתבאר דאף בברכת הלחם של סעודות שבת אין יכול להוציא ואין לך חוב גדול מזה דחייב מדאורייתא ג' סעודות וע"כ צריך אתה לחלק כמש"ל דאפ"ה אינו קרוי חובה וכ"ש בשמים דכאן ואין זה דומה למ"ש הטור סימן תפ"ד לענין טיבול ירקות כיון דתקנת חכמים הוא משום היכר תינוקות הוה כברכת מצה ויכול להוציא אף על פי שאינו טועם כו' דהכא אפי' מצוה לא הוה כשאר מצות שצריך לחזור אחריהם אלא מנהג הוא בעלמא ותו דהא הטור למה ליה לפורס אדם כו' ושם אין חוב כלל וצ"ל דהטור כאן מיירי גם כן בקטנים והוי סבר שרבינו אפרים מיירי גם כן בקטנים וא"כ מ"ש בסימן רע"ג בשם המרדכי דמי שמתענה תענית חלום בשבת אינו מוציא ב"ב היינו הגדולים וע"כ פסק בש"ע כאן דוקא בשביל בני ביתו הקטנים כו' אלא דמ"ש כאן בש"ע או להוציא מי שאינו יודע זה איני מבין שהרי לא אמרו בגמרא אלא להוציא בני ביתו כדי לחנכם וזה לא שייך בגדול שאינו יודע ותו ק"ל דאפילו בברכת מצה וקידוש שאמרו אף על פי שיצא מוציא היינו שמוציא מי שאינו יודע לברך מעצמו דאל"כ פשיטא שיברך בעצמו ולא יתכן שאחר יברך בשבילו וא"כ בברכת הנהנין לא יברך אפי' בשביל מי שאינו יודע וא"ל דחשיב זה לברכת חובה שא"כ מה הוצרך להתנות בני ביתו הקטנים כו' ע"כ נראה שלא להקל נגד רבינו אפרים בענין להוציא מי שאינו יודע והטור והרא"ש לא מצינו להם על כל פנים שום היתר בזה שאינו מריח: נ"ל פשוט שאין חילוק בבשמים להבדלה בין עשבים שיש להם ריח טוב או שאר בשמים ומברך גם על עשבים אפי' אם הם יבשים כל שיש להם ריח טוב:
ספר מחצית השקל על אורח חיים רצ״ז
רצ״ז:ב׳תקצ״ו א׳ כ' מ"א הט"ז ביו"ד כו' ולא ידעתי מקום הספק ר"ל דפלפולן אם פלפלים נקראים בשמים או לא. ומאי ספק ואפ"ת דאין להם דין בשמים לשאר דברים מ"מ כיון שי"ל ריח טוב למה לא יבדילו עליהן דהא י"א אפי' בפת כו' כמ"ש בב"י (וע לעיל סוף סי' רט"ז) אבל בפלפלין ליכא לאסתפוקי. וכתבו האחרונים בשם כ"ה דעכ"פ צריכים שיהיו כתושים דכ"ז שאינן כתושים אין להם ריח גמור וכן מה שאנו קורין אינגב"ר צ"ל כתושי' מה"ט. וכ' עוד הטורי זהב דמן המובחר שלא ליקח להבדלה אותן בשמים שמיוחדי' ליתנן לתוך תבשיל דלאו לריחא עביד'. אע"ג אפי' לאו לריח עבידא מ"מ אם נטלם בידו להריח מברך עליו מ"מ טוב יותר שיהיה לו כלי עם בשמים מיוחדים להבדלה וכן עשה רבינו אפרים כמ"ש הטור בשמו: ב׳ אינו ראוי לברך עליהם בורא מיני בשמים אלא עצי בשמי' או עשבי בשמים. ולענ"ד יש להנדס בראיה זו בשלמ' ברכת בור' מיני בשמים ניהו דלכתחלה ראוי לברך על כל מין כברכתו המיוחדת לו מ"מ אם בירך בורא מיני בשמים יצא דהיא ברכה כוללת כמו שהכל ולא הוציא שקר מפיו מה שאין כן פלפלין אם אין נקראים בשמים ומברך עליהן בורא מיני בשמים הרי לא בירך כלל על הפלפלין דהא אינם בשמים: ג׳ מעור הנד"י שקורין פיזים. כ' בספר ת"ש וז"ל ומזה נלמוד דמ"ש בשלחן ערוך סי' רי"ו ס"ג דעל עור הנד"י. מברך עצי בשמים הוא טעות סופר ובטור וב"י לא נזכר שם עור הנד"י שוב ראיתי בכ"ה שכתב ג"כ שהוא טעות סופר עכ"ל ולענ"ד אין שם טעות סופר וכן כתב בספר כ"מ פ"א מהלכות כלי מקדש דין ג' וזה לשונו על מה שכ' הרמב"ם שם והקנמון הוא העץ הבא מעיר הודו כו' והוא הנקרא בערבי עור הנד"י וכן כתב בפי' המשנה כו' עכ"ל הכ"מ ולכן אתי שפיר מ"ש לעיל סי' רט"ז על הורד ועל הקנמון שהוא עור הנד"י כו' בור' עצי בשמים והן דברי הרמב"ם ומ"ש מגן אברהם פה להניח בתוכו חתיכות מעור הנד"י שברכתו באמת בורא מיני בשמים פי' מ"א יפה דייק וכתב שקורין פיזום ורצה לו' אותו עור הנד"י שקורי' פיזו"ס. ובסי' רט"ז הוא קינמון שג"כ נקרא בערבי עור הנד"י: ד׳ ובמהרי"ו כ' שיברך בורא עצי בשמי' במ"ש כו' ס' מהרי"ו אינו ת"י ולפי מ"ש מ"א אח"ז ע"ש הל' לולב משמע שד"ז כשיברך בורא כו' כ' שם מהלכות לולב אחר שכתב תחלה הדין המבואר לקמן סי' תרנ"א סעיף ה' כיון דכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן והאיך יעשה בנטילת לולב דכיון דאגבהה נפיק ביה ולא תהיה הברכ' עובר לעשייתן ולכן כתב ב' תקנות אחד שיתכוין שלא לצאת עד אחר שיברך או שיהפוך הלולב או האתרוג עד אחר הברכה דקי"ל דאינו יוצא עד שיטלם דרך גדילתן דכתיב עצי שטים עומדים דהיינו דרך גדילתן דהיינו עומדים ולא שוכבים כמ"ש רש"י בפי' החומש וה"ה בכל המצות ואח"ז כ' כשיברך ע"ב במ"ש כו' כנ"ל פי' מ"א כוונתו כשמברך במ"ש עצי בשמים כיון שמזכיר ל' עצי צריך ליטול דרך גדילתן ודאי אם מברך עשבי או מיני בשמים דאינו מזכיר ל' עצי א"צ ליטלו דרך גדילתן אבל כשמברך עצי בשמים צריך ליטלן דרך גדילתן משמע שלפעמים לא היו מברכים בורא מיני בשמים כמנהגינו ואח"ז כתב אבל א"ל דכוונתו שלא יכוין כו' ור"ל דקאי אדלעיל שנתן בנטילת לולב ב' תקנות שיברך עובר לעשייתן או שלא יטלן דרך גדילתן או שיכוין שלא לצאת כנ"ל ועז"כ אבל כשמברך במ"ש בורא עצי כו' ולשון עצי הוא לאו דוק' אלא אתי לאשמועינן כשמברך על הבשמים יטלם דרך גדילתן דאינו מעלה ומוריד אם יטלן שלא כדרך גדילתן דלענין ברכת הריח אין צורך ליטול דרך גדילתן כיון דאין מצוה בנטילה כי אם בריח. ולכן אין לו תקנה אחרת כי אם השניה שזכר לעיל מיניה בלולב שיתכוין שלא לצאת עד אחר הברכה א"כ אינו מוכח דהיו מברכים עצי בשמים דהשתא י"ל דלשון עצי הוא לאו דוקא ואין זה מכוונתו וזה דחה מ"א דהא בברכת הנהנין לא בעינן הברכה עובר לעשייתן וע"כ פי' ראשון עיקר. וכ"פ בס' ת"ש אלא שהרחבתי הביאור: ה׳ מי שמתענה בשבת כו' משא"כ ביה"כ. ר"ל אפי' חל בשבת לדעת רמ"א בסי' תרכ"ד אין מברכים על הבשמים שאני התם דהפסיק מבע"י והתחיל להתענות בכניסת שבת ולא באה הנשמה יתירה כלל: רצ״ז:ב׳תקצ״ז א׳ (ס"ק ב) לברך על ההדס וכ"כ הזוהר כצ"ל: רצ״ז:ב׳תקצ״ח א׳ (ס"ק ג) להניח כו' ואע"ג דבסי' כו' וא"כ ה"ל לברך על הדס עצי בשמים ואע"ג שכתב מ"א לעיל בשם של"ה משום דאין הכל בקיאים כו מ"מ טוב יותר היה שלא ליקח הדס אלא דבר שברכתו מיני בשמים: ב׳ יבש ואינו מריח רצה לו' ריח גמור אבל מ"מ ריח קצת כמ"ש הרב"י בספרו ומ"מ כיון דאין לו ריח גמור אע"ג דהוא עץ יש לברך עליו בורא מיני בשמים דהא לית ביה עיקר ריח כשהיה לח: רצ״ז:ב׳תקצ״ט א׳ (ס"ק ד) מי שאינו מריח. הע"ש לא עיין בסי' רי"ז סעיף ד' דהע"ש הקשה למה השמיט בש"ע הדין דאין מברכים על בשמים של ערוה ובאמת כבר כ"כ בש"ע לעיל סי' רי"ז ס"ד ובבשמים של פנויה נוטה דעת המ"א שם להקל ע"ש ובש"ע כ' שם דאין לברך על בשמים של ערוה שיש לה בידה או בצוארה וכתב ע"ז הט"ז לאו דוקא אלא אפילו מונח על השלחן אסור עוד כ' שם דהעול' טועים דמברכים על כלים המיוחדים לבשמים אע"פ שאין להם בשמים רק הריח שקלט הכלי מן הבשמי' וכ' דהוא ברכה לבטלה לכ"ע ע"ש: רצ״ז:ב׳ת״ר א׳ (ס"ק ה) או להוצי' כו' דאפי' בשבת כו'. ר"ל דק"ל בברכת הנהנין אינו יכול להוציא את חבירו אלא כשהוא גם כן נהנה ומברך גם לעצמו אבל בברכת המצוה כגון אכיל' מצה בליל א' דפסח אף שהוא יצא יכול להוציא אחרים. אבל בסעודת שבת אע"ג שהאכילה מצוה מ"מ אינו יכול לברך לאחרים ברכת המוציא אא"כ אוכל עמו וכ"כ לעיל סי' רע"ג והטעם דהמצוה הוא ג"כ להנאתו דכתיב וקראת לשבת עונג שחייב כ"א לענג א"ע בשבת ויהנה בשבת: ב׳ וכ"כ באבודרהם. ר"ל דכאן עיקרו להנאתו ולא לשום מצוה: ג׳ בהדס שבלולב במ"ש. היינו בשבת שחל תוך חג הסוכות משום דההדס אתקצאי למצוה ואסור ליהנות ממנו תוך החג: ד׳ ובב"י כ' כו' דדמי למ"ש סי' תפ"ד בירקות. לשון זה לאו דוקא אלא ז"ל ודמי לקדוש' ובברכת המוציא של מצה עכ"ל: ה׳ בריח חזק ביותר אבל לא בריח פשוט וממוצע: ו׳ שאחרים מצילים כו' ודמי למ"ש לעיל סי' ס"ט דסומא אע"פ שלא ראה מאורות מימיו מ"מ יכול לברך יוצר המאורות שנהנה מן האור שאחרי' רואים אותו ומצילים אותו שלא יפול בבור או שאר דבר המזיק ולזה כ' מ"א דהכא ניתקן להשיב כו' ולא להנאת גופו:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א