סימן רפב – קריאת התורה והמפטיר בשבת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רפב – קריאת התורה והמפטיר בשבת

א א מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרִין בּוֹ ב שִׁבְעָה; וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף, ג מוֹסִיף. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר } ד { לְהוֹסִיף עַל הַקְּרוּאִים } (רַמְבַּ"ם פ' י"ב מֵה"ת וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ"ם וּבֵית יוֹסֵף). { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְיוֹם טוֹב אֵין לְהוֹסִיף } (ר"ן פֶּרֶק הַקוֹרֵא) { וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ } ה { מִלְּבַד בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁמּוֹסִיפִין הַרְבֵּה, גַּם בְּכָל יוֹם טוֹב אֵין הַמַּפְטִירִין מִמִּנְיַן הַקְּרוּאִים, כְּדִלְקַמָּן. } ב מֻתָּר לִקְרוֹת עוֹלִים הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא זֶה מַה שֶּׁקָּרָא זֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים } (מָרְדְּכַי סוֹף מְגִלָּה) { וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ חוּץ מִבְּשִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁנָּהֲגוּ לְהַרְבּוֹת בִּקְרוּאִים, וְנוֹהֲגִים כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. } ג הַכֹּל עוֹלִים ו לְמִנְיַן שִׁבְעָה, אֲפִלּוּ אִשָּׁה ז וְקָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בְּצִבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. { הַגָּה: וְאֵלּוּ דַּוְקָא מִצְטָרְפִים לְמִנְיַן הַקְּרוּאִים, אֲבָל לֹא שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם נָשִׁים אוֹ קְטַנִּים } (רַ"ן וְריב"ש). { וְדִין עֶבֶד כְּנַעֲנִי כְּדִין אִשָּׁה, אֲבָל אִם אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מֻתָּר לַעֲלוֹת } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ב מהל' תְּפִלָּה). { וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. וְאֵין אִסּוּר לִקְרוֹת עִם הָאָרֶץ נִכְבָּד, עָשִׁיר וּגְדוֹל הַדּוֹר לִפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כִּי אֵין זֶה בִּזָּיוֹן לַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים רַק כָּבוֹד לַתּוֹרָה שֶׁמִּתְכַּבֶּדֶת בַּאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים } (אוֹר זָרוּעַ). { וּמַמְזֵר מֻתָּר לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה } (מהר"א מִפְּרַג). { וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קל"ו מִסֵּדֶר הַקְּרוּאִים. } ד נוֹהֲגִים לִקְרוֹת שִׁבְעָה וְלִגְמֹר עִמָּהֶם הַפָּרָשָׁה וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא עִם הַמַּפְטִיר מַה שֶּׁקָּרָא הַשְּׁבִיעִי. { הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִים בְּיָמִים טוֹבִים שֶׁאֵין מַפְטִיר מִמִּנְיַן הַקְּרוּאִים, אֲבָל בַּחֹל שֶׁאָסוּר לְהוֹסִיף עַל מִנְיַן הַקְּרוּאִים, הַשְּׁלִישִׁי הוּא מַפְטִיר. וּבְיוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין ב' סְפָרִים אוֹ ג', הַמַּפְטִיר קוֹרֵא בָּאַחֲרוֹנָה. וְקָטָן יָכוֹל לִקְרוֹת בְּפָרָשַׁת הַמּוּסָפִין } ח { אוֹ בְּד' פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁמּוֹסִיפִין בַּאֲדָר, וְכֵן נוֹהֲגִים } (רַ"ן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דִּמְגִלָּה), { אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים. וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ קֹדֶם שֶׁעוֹלֶה } ט { הַמַּפְטִיר, וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין הוֹסִיפוּ עַל מִנְיַן הַקְּרוּאִים אוֹ לֹא וּבֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה א' } י { אוֹ ג' } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ר יְשַׁעְיָה וְהָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם). ה אִם לֹא נִמְצָא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְטִיר אֶלָּא אֶחָד מֵאוֹתָם שֶׁעָלוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, וּכְבָר אָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ אַחַר קְרִיאַת הַפָּרָשָׁה, זֶה שֶׁרוֹצֶה לְהַפְטִיר צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וִיבָרֵךְ עַל קְרִיאָתוֹ תְּחִלָּה יא וָסוֹף. { הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר קַדִּישׁ, יַפְטִיר מִי שֶׁעָלָה } יב { לִשְׁבִיעִי אִם יוֹדֵעַ, וְאִם יֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁיּוֹדְעִים לְהַפְטִיר לֹא יַפְטִיר מִי שֶׁעָלָה כְּבָר } (אוֹר זָרוּעַ עסס"י קמ"ד). ו אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר וְסִיֵּם הַפָּרָשָׁה עִם הַשִּׁשִּׁי וְאָמַר קַדִּישׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹת עוֹד אַחֵר אֶלָּא יִקְרָא עִם הַמַּפְטִיר מַה שֶּׁקָּרָא עִם הַשִּׁשִּׁי, דְּקַיְמָא לָן מַפְטִיר עוֹלֶה לְמִנְיַן שִׁבְעָה. ז קָרָא הַפָּרָשָׁה בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת וְדִלֵּג יג פָּסוּק אֶחָד, חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ; וַאֲפִלּוּ הִפְטִיר וְהִתְפַּלֵּל מוּסָף, חוֹזֵר וְקוֹרֵא.

באר היטב – סימן רפב – קריאת התורה והמפטיר בשבת

א א מוציאין ס"ת. וי"ל בריך שמיה בין בשבת בין בחול האר"י ז"ל והנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין. מסכת סופרים: ב שבעה. הטעם שאם יארע לאדם אונס ולא בא לבה"כ כל ז' ולא שמע ברכו יאזין אזנו לשמוע ז' פעמים ברכו ויצא י"ח. ועיין כנה"ג מ"ש בשם המבי"ט: ג מוסיף. והרשב"ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה שא"צ וכן ראוי לנהוג. והגאון מהר"ש תיקן בפראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח הציבור. א"ז. עיין בתשו' גנת ורדים סי' נ"ג בהלק"ט ח"ב סי' קנ"ג ועיין יד אהרן: ד להוסיף. וכשחל י"ט בשבת לכ"ע מותר להוסיף לבוש. כשחל יה"כ בשבת אין להוסיף משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימין במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם. מ"א: ה חוץ מבש"ת. וכן בחתונה ועיין ביד אהרן: ג ו למנין שבעה. אבל לא למנין שלשה. כנה"ג: ז וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות כנה"ג בשם תשו' ב"י. אם אין שם כהן אלא קטן קורין אותו עיין מ"א. ומשמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה וכ"כ במ"ס: ד ח או בד' פרשיות. זולת פ' זכור שהוא לכ"ע מדאורייתא עי' סי' תרפ"ה וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועות ולא בז' של פסח. ומטה משה כתב שאין להפטיר בשבת שובה וכתב המ"א ונ"ל דכל זה בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה. ועיין תשו' ב"ח סי' קנ"ח. ובכנה"ג ובפרח שושן כלל א' סי' ח': ט המפטיר. היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין: י או ג'. כתב הלבוש שבשבת שקורים שתי פרשיות שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרה וכתב ט"ז ונראה דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין: ה יא וסוף. וה"ה בשבת של חזון אפי' נמצא מי שיודע להפטיר רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי ריב"ש. ואפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר. ול"נ דלא יעלה שלישי כמ"ש רמ"א מ"א. אם קראוהו בבה"כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפרשה צריך לחזור ולברך מ"כ: יב לשביעי. ויאמר קדיש אחר ההפטרה. מ"א: ז יג פסוק א'. ה"ה תיב' א' וע"ל סי' קל"ז ועיין מ"א מענין הנהגות החיובים. כתב בספר הכוונות דהעולה ששי הוא המעולה שבקרואים:

מגן אברהם רפ״ב – סימן רפב – קריאת התורה והמפטיר בשבת

א׳ ביום השבת שחרית בפתיחת הארון יאמר בריך שמיה כמ"ש בזהר ויקהל [כתבים], כתב הזוהר פ' ויקהל ע' שס"ט אסור למאן דקרי באוריית' למיפסק בפרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשת' לעמא לאשלמ' יפסיק ולא יפסוק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא וכו' נ"ל דכונתו דאם בא לסיים הסדרא שלא במקומה המיוחד אסור אבל איש א' מותר להפסיק אפי' במקום שלא פסק פ' בתורה דכולהו ז' גברי כחד חשיבי דהא בזמן התלמוד הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה תדע דהא פ' ויצא ופ' מקץ אין בה פ' כלל בתורה והאיך יקראו ז' גברי אלא ודאי כדאמרן וכ"מ בברכות ספ"ק דאמר' כל פ' דלא פסקה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש וקאי שם שאם רוצה לקרות הפסוק ולא יותר ומ"מ צ"ע דקורין בב' וה' ומפסיקין אפילו בפ' דלא פסקי' משה וצ"ע ועוד דהא במקדש היו מחלקין פ' האזינו כמ"ש סימן תכ"ח ס"ה וצ"ל כיון שדעתו להשלימו למחר שרי וע"ש בזוהר ע' ש"ע בענין ב' וה' וגם צ"ע דהא דמגיל' ד' כ"ט איתא במערבא מסקי לאורייתא בג' שנים ש"מ שהיו מחלקין הסדרות עמ"ש סימן ל"ב סל"ב ומה שאומרים פסוקים בתפלה י"ל כיון דקור' אותם דרך תחנה ובקשה שרי כמ"ש סי' מ"ט בטור ע"ש ועמ"ש סי' תכ"ב ס"ד: ואם רצה להוסיף. ומשמע בכל הפוסקים שאפילו האידנא שכולן מברכין מותר להוסיף שהרי גם בזמן התלמוד היה כל אחד מברך ואפ"ה כתבו כל הפוסקי' שמותר להוסיף כנ"ל דלא כע"ש, והרשב"ץ כתב דעכשיו דכלן מברכין אין להוסיף משום ברכ' שא"צ וכן ראוי לנהוג אם לא במקום חתונה או ברית [כ"ה]: ב׳ דבי"ט אין להוסיף. אבל כשחל בשבת לכ"ע מותר להוסיף [לבוש] ושמעתי שקצת גדולים הורו שלא להוסיף ביה"כ אפי' כשחל בשבת משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם: ג׳ אין בכך כלום. ומ"מ אינו עולה למנין ז' כמ"ש ססי' קל"ז והע"ש לא דק: ד׳ חוץ מבש"ת. ואפי' בחתונה או כשיש חיובים הרבה לא נהגו להקל וכתוב במ"ב ראיתי מקילים גם בחתונה: ה׳ למנין ז'. אבל לא למנין שלשה [ע"ש]: ו׳ וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערו' (ר"מ מלונדרש בתשו' ב"י סימן מ"ג) אם אין שם כהן אלא קטן קוראין אותו אבל בלוי אני מסופק אם יקראו לכהן פעמים [רי"ט סי' קמ"ה] ורדב"ז כ' דאין קורין לכהן קטן למנין ג' אבל קורין למנין ז' (כ"ה סי' קל"ה) ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר, ומצאתי בריב"ש סי' שכ"א בשם רש"י דמ"ש בגמר' הכל עולין וכו' היינו דוקא למפטיר וכ"מ בהג"מ גבי עבדים כנענים ובב"י ססי' קל"ה בשם הרוקח ומיהו משמע דלאחר שנשלם מנין הקרואים מותר לקרותו ואין נוהגין כן, משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עסי' קמ"ו, ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה אבל במ"ס פי"ח כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה: ז׳ אמו מישראל. דאז ה"ל ישראל מעליא: ח׳ בראש מגולה. זה קאי אקטן וכ"כ בד"מ דאלו גדול בלא"ה אסור כמ"ש ססי' ב' ועסי' קנ"א ס"ו, ומיהו י"ל דדוקא לילך אסור אבל לעמוד ולישב שרי וכ"מ ביומא ד' כ"ה וע"ש בתוספות ד"ה והא בעינן: ט׳ נוהגין. מה שנהגו למכור ששי בפ"ע יש קצת סמך מהזוהר שלח לך עמוד שי"ב: י׳ וכן נוהגין בי"ט. מפני שי"א שמותר להוסיף: י״א המפטיר קורא באחרונה. וי"א שהשביעי קורא למפטיר עב"י: י״ב בד' פרשיות. וכ"פ ב"ח דלא כרש"ל וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועו' ולא בז' של פסח ומט"מ כתב שאין להפטיר בשבת שובה ונ"ל דכ"ז בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה: י״ג ואומרים קדיש קודם. היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין ויש מנהגים אחרים בענינים אלו עיין בריב"ש ולכן אין לשנות שום מנהג: י״ד אם לא נמצא וכו'. וה"ה בשבת של חזון ואפי' נמצא מי שיודע להפטי' רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי כ"מ בריב"ש שם, ומ"כ אפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר ולי נראה דלא יעלה לשלישי כמ"ש רמ"א עססי' קמ"ד: ט״ו צריך לחזור ולקרות. מדסתם משמע דאפי' השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שהפסיקו בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה קרא בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרי' בסוטה ד' ל"ט דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה, אם קראוהו בבה"כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפ' צריך לחזור ולברך (מ"כ): ט״ז יפטיר מי שעלה לז'. ואל יאמר קדיש אחריו כ"כ בד"מ ומ"מ נ"ל דיאמר קדיש אחר ההפטרה דהא הקדיש קאי על קריא' התור' וההפטרה לא חשיבי הפסק דשייכי לקריאה כמ"ש בהג"מנ ועמ"ש סי' רצ"ב עמ"ש סי' קל"ה ס"ב דכשיש ב' סדרות קורין חד גברא מסוף סדרה ראשונה לתחל' סדרה שניה וכן המנהג פשוט דלא כלבוש: יש נוהגין ביום שמוציאין ב' ס"ת לקרות ו' בס"ת א' ובספר ב' א' והמפטיר חוזר וקורא בראשונה וטעות היא [רשב"ם סימן י"ב כ"ה תכ"ה] עססי' תקמ"ד: י״ז אם טעה ש"ץ כו'. עססי' קל"ז והע"ש לא ע"ש ועססי' תרפ"ד: י״ח ודילג פסוק א'. נ"ל דה"ה תיבה א' אלא שדברו בהווה עסי' ס"ד: הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רפ״ב

א׳ וה"ה בי"ט וכו'. דהא דתנן אבל מוסיפין עליהם קאי גם אי"ט וי"א ס"ל דלא קאי רק אשבת שיש לו מעלה יתירה וכתב בלבוש שאם חל י"ט בשבת פשיטא שיש לו עכ"פ מעלה דשאר שבתות ובודאי לא יגרע בשביל שנתוסף עליו עוד קדושת י"ט ולא כמנהג קצת מקומות שאינם מוסיפים על [חמשה] בשבת זו שהוא מנהג שטות. עוד כתב שבשבת שקורים שתי פרשיו' שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרא ונראה דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין: ב׳ ואומ' קדיש כו'. לפי שאין המפטי' ממנין העולי' שאינו קורא בתורה אלא מפני כבוד התורה ע"כ מפסיקים בקדיש בין קריאתו לקריאת העולים: ג׳ אע"פ שיש חולקין. פי' דס"ל דקטן לא יוכל לקרות בפ' זכור שהוא דאוריי' מ"מ אנו נוהגים לקרותו דהא עולה אפי' למנין ז': ד׳ ואומרי' קדיש קודם כו'. פי' לאפוקי מדעת הר' ישעיה שמביא ב"י שמחלק בזה בין ס"ת א' לב' אלא בכל פעם הקדיש קודם המפטיר דוקא: ה׳ זה שרוצה להפטיר צריך כו'. מפני כבוד התור' יקרא ויברך דאיכא למיגזר משום הנכנסים שלא ראוהו קורא בתורה כבר בברכה אבל אם לא אמר קדיש ומפטיר מי שעלה לשביעי לא חיישינן משום הנכנסין שאין זמן מרובה בין הברכה שבירך על קריאתו בסמוך: ו׳ בתפלת שחרית בשבת. אבל במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא י' פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר ואם לאו חוזר. כתב ב"י בשם רשב"ץ ס"ת שני שקורא בו המפטיר שנמצא בו טעות אין ספק שצריך להוציא אחרת שחובת היום הוא ובספר מוטעה לא אפשר והמפטיר שבכל שבת אם נפסל ס"ת אחר שקראו ז' כגון שנקרע אפשר דכיון דאין קריאת המפטיר אלא משום כבוד התורה שיפסיק בקריאת ג' פסוקים בספר שהוא פסול בלא ברכה [מותר] כדי שלא להטריח את הציבור ויש לפקפק בדבר עכ"ל ונ"ל דהא דמסופק בדבר היינו דוקא בענין שזכר שנקרע הספר תורה אחר הקריאה של הז' אבל אם נמצא פסול בספר תורה אחר הקריאה מה שלא הרגיש בו תחלה בשעת הקריא' נ"ל שצריך להוציא אחרת לקרות בה מפטיר כיון שמתחלה לא היו קוראין בספר תור' כשר למה לא יברך עכשיו על ס"ת כשר כיון שצריך לקרות עכ"פ וזה עד שלא התחיל המפטיר לקרות אבל אם התחיל כבר ואח"כ נמצא טעות כתבנו בי"ד סי' רע"ט דלא יוציא אחרת אלא יאמר החסרון בעל פה ויסיים אח"כ בספר הזה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רפ״ב

רפ״ב:ב׳ת״ק א׳ כ' מ"א ביום השבת כו' יאמר ב"ש כו' וראיתי בבאר היטיב בשם האר"י ז"ל דגם בחול יאמר ב"ש כשמוציאין ס"ת: ב׳ כ' הזוהר כו' למפסק כו' דפסק משה פרשת' כו' נראה לי דכוונתו דאם בא לסיים הסדרה כו' דלא תימא שכוונתו שלא לפסוק פרשה רצה לומר פתוחה או סתומה ושלא לסיים עם כ"א מהעולים אלא בסוף פרשה שהיא פתוח' או סתומה אלא פרשה ר"ל הסדרה כולה ומה שסיים הזוהר ולא יפסיק מילין דשבת' אחרא כו'. הוא פי' לריש' או ר"ל אפי' רוצה להשלים מה שחיסר בשבת זה ולא קרא כל הסדר' להשלים בשבת הבאה זה לא מהני: ג׳ דכולהו ז' גברי כו'. ר"ל כמו דאין לסיים הסדר' כ"א במקום שסיים משה ה"ה דאין לסיים עם העולה כ"א במקום דסיים משה דהיינו פתוחה או סתומה וס"ד דבאמת כן כוונת הזוהר לזה כתב מ"א דז"ג כו': ד׳ דהא בזמן כו' וא"כ האמצעי קרא בלי ברכה שלפניה ושלאחריה והראשון לא בירך לאחריו והאחרון לא בירך לפניו אלא ע"כ כחד חשיבי וברכות הראשון והאחרון עולה לכולם: ה׳ ופ' בלק אין בה פ' כלל ואיך יקרא שבעה גברי ויסיים עם כל אחד בסוף פרשה אך בפ' בלק יש פרש' א' בסוף הסדרה והראו לי שבפרשת מקץ אין בו פרשה כלל: ו׳ וכ"מ בברכות ספ"ק כו' זה קאי על גוף דברי הזוהר דס"ל דאין לחלוק פרשה לשנים וס"ד דתלמוד' דידן חולק וכ"ה במגלה דף כ"ב ע"א כל פסוק' דל"פ משה לא פסקינן משמע דפסוק אחד אין חולקין וע"ז קאי שם בגמר' אך מספ"ק דברכות מוכח דאפי' פרשה לא פסקינן דאיתא שם שבקשו לקבוע פרשת בלעם בק"ש דכתיב ביה כרע שכב כארי וכלבי' מי יקימנו ופ" רש"י שדומה לק"ש שה' שומרנו לשכב ולקום שקטים כארי וכלבי' ונמנעו משום טרחא דצבורא ופריך ונימא האי פסוק' דכרע שכב כו' לחוד בצבור דליכא טרחא ומשני כל פרש' דל"פ משה ל"פ הרי דאפי' פסוק שלם אין לומר כ"א צריך לגמור כל הפרשה ועיין במ"א ס"ס נ"א ובסי' תכ"ב: ז׳ וגם צ"ע במגלה כו' קאי על סוף דברי הזוהר שכתב ולא יפסיק מילין דשבת' אחר' כו': ח׳ ועמ"ש סימן ל"ב ר"ל דמ"א הביא ש"ס דקידושין דאין אנו בקיאין בפסוקים מקום סיומן וא"כ דודאי באמצע פסוק אין להפסיק וא"כ אין להפסיק כ"א במקום פרשה דשמא במקום שמפסיק אינו סוף פסוק אלא באמצע אבל בפרשיות אנו בקיאין ולכן טוב לסיים בסוף פרשה: ט׳ כמ"ש סי' ע"ט בטור ר"ל בב"י שם: רפ״ב:ב׳תק״א א׳ (ס"ק ב') דבי"ט כו' אבל כשחל בשבת כו' דמשום דניתוסף על שבת קדושת י"ט יוגרע כח קדושת שבת מבלי להוסיף ובשאר שבתות מוסיפים כ"כ הלבוש: רפ״ב:ב׳תק״ב א׳ (ס"ק ג') אין בכך כו' כמ"ש ס"ס קל"ז אם לא שהוסיף לכל הפחות שתי פסוקים על מה שקרא הראשון דאז דיעבד עולה למנין: רפ״ב:ב׳תק״ד א׳ (ס"ק ה ) למנין כו' אבל לא למנין ג' ע"ש. ובע"ש כתב עוד דגם בי"ט אינו עולה למנין ה' ולא ביוה"כ למנין שש ולא בר"ח למנין ד': רפ״ב:ב׳תק״ה א׳ (ס"ק ו') וקטן כו' עד שיביא שתי שערות מ"מ אם הוא בן י"ג ויום אחד סמכינן בזה על החזקה שהביא ב"ש וכמו שכ' לעיל סימן נ"ה ס"ה בהג"ה: ב׳ אבל בלוי אינו מסופק כו' כן צריך לומר רצה לומר אם יש כהן גדול ולוי קטן מסתפק אם יקרא לכהן פעמים כאלו אין שם לוי וכמבואר לעיל סי' קל"ה סעיף ח' או יקראו ללוי הקטן: ג׳ ורדב"ז כתב דאין קורין לכהן קטן אלא למנין שבעה כצ"ל. רצה לומר כשקורין ז' אז כהן קטן עולה במקום כהן אבל במקום שאין קורין רק ג' אין כהן קטן עולה למנין כ"ה בל"ה סימן קל"ה: ד׳ דהא כתיב כי את לחם וגו' רצה לומר דהתורה נתנה טעם ארישא דקרא דכתיב וקדשתו וגו' ולמ' כי את לחם וגו'. ומצאתי כו' היינו דוק' למפטיר ומ"ש עולה למנין ז' היינו למ"ד מפטיר עולה למנין ז' והכי קי"ל: ה׳ ומשמ' מכאן דאש' חייבת דאל"כ הא הצבור חייבין במנין ז' קרואים מדרבנן וא"א דהאשה פטורה האיך תוציא הצבור בעליית' דהא קי"ל דכל הפטור מן הדבר אינו מוציא את המחויב בדבר. ונשים א"ח בת"ת אע"ג שמברכת ברכ' התור' כמ"ש סי' מ"ז. וכ"כ מ"א סי' קפ"ז דנשים יאמרו תורה בבהמ"ז היינו משום דמחוייבי' ללמוד דינים השייכים לנשים אבל שאר תורה לא: ו׳ וכ"כ התוס' סוף ר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר"י כו' וז"ל ומיהו יש לומר דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו כו' ר"ל דאם אכל האב שיעורא דרבנן דהיינו כזית או כביצ' ולא כדי שביעה דאינו חייב לברך בהמ"ז כ"א מדרבנן כה"ג קטן מוציא' (וס"ל להתוס' דאפי' הגיע לחינוך מכל מקום לא נתחייב אפי' מדרבנן דאיך נתחייב הקטן במצות אלא החיוב על האב שחייב לחנכו מדרבנן) ועולין למנין ז' ומוציא אחרים ידי חובתן עכ"ל התוס': רפ״ב:ב׳תק״ו א׳ (ס"ק ז) אמו כו' ישראל מעליא הוא דקי"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר: רפ״ב:ב׳תק״ז א׳ (ס"ק ח') בראש כו' ועסי' קנ"א שכ' שם שאסור לכנוס לבה"כ בראש מגולה. צ"ל ג"כ דווקא מיירי בקטן ועיין לעיל סימן ב' במ"א ס"ק ו'. והא דאסר כאן לעלו' לס"ת הא בלא"ה בבה"כ אסור בראש מגולה צ"ל דמיירי כאן אפי' קורין בתור' בחדר אחד או בבה"כ. וכ"מ ביומא כו' דאמרינן שם לשכת הגזית הית' בנוי חציה בקדש וחציה בחול ושם בלשכת הגזית היו הכהנים מפילים גורל חציו בחול מוכח מדתניא זקן המורה לכהנים סדר ודיני פייסות הי' יושב במערב והא קיי"ל דאין ישיבה בעזר' אע"כ שחצי' חול והי' יושב בחצי' של חול וחצי' בקדש דכתיב בבית אלהים נהלך ברגש וקרא זה מוקי לה בפייס אלמא דהפייס היה (צ"ל) בבית אלקים דהיינו בקדש א"כ ע"כ חציה בקדש במקום שהי' מפיסים. והקשה התוס' כיון דהפייס היה צ"ל במקום קדוש טפי ה"ל לפייס בעזדה דקדוש יותר ובאמת לא ישב הזקן. ואר"ת כיון דהממונ' היה צריך ליטול המצנפת מראשו של אחד כדי לידע שממנו מתחיל מנין הפייס גנאי היה לעמוד בעזרה בלי מצנפת עכ"ל התוס' משמע דוקא בעזרה אבל בלשכת הגזית אע"ג דהפייס היה חציה בקודש מ"מ היה רשאי לעמוד בלי מצנפת וה"ה בבה"כ דידן: רפ״ב:ב׳תק״ט א׳ (ס"ק י') וכן כו' שמותר להוסיף דבשבת ודאי א"ש מה שקורין ז' בלא מפטיר דבגמ' מגילה איבע"ל אי מפטי' עולה למנין ז' וניהו דקי"ל דעולה מ"מ א"ש מה שקורין ז' מלבד המפטיר דהא בשבת מותר להוסיף אלא אפי' בי"ט דנוהגים שלא להוסיף כמ"ש ר"ס זה אפ"ה קורין ה' מלבד המפטיר אע"ג דהמפטי' עולה למנין וה"ל ששה לזה כ' מ"א כיון די"א דמוסיפים גם בי"ט והוא עיקר אע"ג דנוהגים להחמיר שלא להוסיף מ"מ קורין ה' מלבר המפטיר ומצרפים יחד שני הדעות די"א דמוסיפים ואף אם ת"ל אין מוסיפים הא י"א דמפטיר אין עולה למנין מה שאין כן בחול דלכ"ע אין מוסיפים גם המפטיר צ"ל ממנין העולים: רפ״ב:ב׳תק״י א׳ (ס"ק י"א) המפטיר כו'. וי"א שהשביעי קור' ר"ל דס"ל דשבעה הקרואים שהם העיקר צריכים לקרות כל חובת היום דהיינו כל הסדרא והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי ולכן בד' פרשיות וכדומה שצריכים לקרות עוד נוסף על הסדרה כפי תקון חז"ל אז קורין ששה בסדר היום וגומרים עמהם כל הסדר' והשביעי קורא בס"ת האחרת מה שצריכים להוסיף בשבת כגון בפ' זכור פרשת זכור וחוזרים וקוראים עם המפטיר מה שקרא השביעי: רפ״ב:ב׳תקי״ד א׳ (ס"ק ט"ו) צריך כו' דאפי' השביעי כו' ר"ל ניהו דקי"ל המפטיר צריך לקרות בתורה תחלה כמ"ש סס"ק זה משום בזיון התורה דאי המפטיר יפטיר בנביאים ויברך עליו ולא יקראו בתורה הרי אנו משוים דברי הנביאים לתור' בקריא' וברכה לכן צריך לקרות המפטיר בתורה תחל' ומזה יראו דהתור' עיקרית וס"ד דאם השביעי מפטי' א"צ לקרות שני' בתורה דקמ"ל מ"א כיון דהפסיק בקדיש צ"ל עוד הפעם בתורה כיון שע"י הקדיש ימשוך זמן מה יש לחוש לנכנסים שלא יהיו יודעים שהוא כבר קרא בתורה ואיכא לגבייהו בזיון התור' שמשו' נביאים לתורה: רפ״ב:ב׳תקט״ו א׳ (ס"ק טז) יפטיר כו' ואל יאמר קדיש דאי יאמר קדיש שוב א"ל לנכנסים שלא ידעו שכבר קרא בתורה כנ"ל: ב׳ קורין חד גברא כו' ר"ל הרביעי קצת מסדרה א' וקצת מסדרה שני' אפי' במקום שמוסיפים למשל א' ויש ח' עולין א"כ יקרא בספר א' ג' עולין ורביעי קצת ובספר השני יקראו ארבע עולין וקצת מהרביעי אפ"ה מיקרי ששני הס"ת שוין דהעיקר הוא ז' קרואים המחויבים ואין משגיחין בנוספים דלא כלבוש דס"ל אם מוסיפים ויש ח' עולין צ"ל ד' בספר א' וד' בספר שניה וכן אם יש י' עולין צ"ל ה' בכל ס"ת: ג׳ יש נוהגין כו'. ע' ססי' תרס"ט כצ"ל ור"ל בש"ת שצריכים ג' ס"ת וכן בכ"מ שצריכין ג' ס"ת ואין לצבור כי אם שני ס"ת כיצד יתנהגו: רפ״ב:ב׳תקט״ז א׳ (ס"ק יז) אם טעה כו' מצויין שלא כהוגן וצ"ל מצויין על סעיף שאח"ז קרא הפרשה כו' ודילג כו' ע"ז רמז מ"א לעיין סי' קל"ז שכ' שם דדוקא בשבת שחרי' דינא הכי ומבואר שם דבשבת שחרית אם דילג פסוק א' שצריך לקרות אותו פסוק ועוד שני פסוקים עמו דאין קורין פחות מג' פסוקים. צריך לברך עליהם תחלה וסוף. בפוזנא כו' ואם היו סבורים למול כו' אין חיוב פעם ב' והקשה בס' א"ר מ"ש מבחתונ' שכ' מ"א שאם היה סבור שתהי' החתונ' באותו שבוע ואח"כ נדח' החתונ' אם רצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית. ואולי י"ל דבחתן ניהו דכבר עלה מ"מ עתה שתהי' החתונ' באמת ויזמרו אותו ויש לו כל החשיבות שהיה לו אז ולכל חתן לכן י"ל חיוב שני' אבל במיל' שה"ל כבר חיוב ועתה גם ירד מחשיבתו דעכשיו תהיה מילה שלא בזמנה לכן שוב אין לו חיוב: ב׳ ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר. משמע שר"ל אבי הילד בשבת שקודם המילה לזה קודם יולדת בת כשהולכת לבה"כ. דאי ר"ל אבי הילד הזכר בשעה שאשתו הולכת לבה"כ. הכי מבע"ל ואיש של יולדת בת קודם לאיש של יולדת בן ועוד מדכ' אח"ז יום שמת בו או"א הוא ג"כ קודם לאבי הילד. ובזה ודאי ר"ל אבי הילד בשבת שקודם המילה ולא בשבת שהולכת לבה"כ כמ"ש אח"ז זה הכלל יום שמת בו או"א אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה אחרון לו א"כ מ"ש תחלה יום שמת בו או"א ג"כ קודם לאבי הילד ע"כ צ"ל בשבת שלפני המיל'. ומדכתב תיבת ג"כ משמע דגם לפני זה מיירי בשבת שלפני מילה אז יולדת בת כשהולכת לבה"כ קודם לו וא"כ כשיולדת בן הולכת לבה"כ לא הוזכר אם יולדת בת קודם לו: ג׳ וי"ל דשוון הן והא דנקט יולדת בת קודם לאבי הילד כו' הל"ל סתמא כשהולכת לבה"כ קודם לשבת שלפני מילה י"ל לרבותא נקט בת דאפי' יולדת בת כ"ש יולדת בן דעדיף דמקיים בו מצות מילה. אולם ממ"ש אח"ז ויולדת בשבת שהולכת לבה"כ אפי' לבן כו' מדכתיב אפי' לבן משמע דיולדת בת עדיפא ואפשר משום דיולדת בן כבר היה לו חיוב בשבת שלפני המילה: ד׳ יום שמת כו' קודם לאבי הילד (היינו בשבת שלפני המילה) ויולדת בשבת כו' כצ"ל:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א