סימן רפא – שלא יכרע ב'ולך אנחנו מודים, '
א אֵין לִשְׁחוֹת בְּוּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, שֶׁאֵין לִשְׁחוֹת אֶלָּא בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. { הַגָּה: וְנוֹהֲגִים שֶׁבְּשַׁבָּת מְאַחֲרִין יוֹתֵר לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִבַּחֹל, מִשּׁוּם דְּבַתָּמִיד שֶׁל יְמוֹת הַחֹל נֶאֱמַר בַּבֹּקֶר } (בַּמִּדְבָּר כח, ד) { וְאֵצֶל שַׁבָּת נֶאֱמַר וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת } (בַּמִּדְבָּר כח, ט) { דְּמַשְׁמַע אִחוּר } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק פכ"כ). { וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת בִּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת כָּל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ, וּבְכָל דָּבָר אִם לֹא אָמְרוּ אֵין } א { מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִלְּבַד אִם לֹא אָמַר לָאֵל אֲשֶׁר שָׁבַת וְכו' מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְיֵשׁ לְהַאֲרִיךְ } ב { וּלְהַנְעִים בַּזְּמִירוֹת וְאֵין לִמְחוֹת בַּמַּאֲרִיךְ בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוֹחֶה מְכַוֵּן מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה } (אוֹר זָרוּעַ). { וּמִכָּל מָקוֹם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב לֹא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית כְּדִלְקַמָּן סי' רפ"ח. }
באר היטב – סימן רפא – שלא יכרע ב'ולך אנחנו מודים, '
א א מחזירין אותו. היינו שיאמר אחר התפלה משא"כ בשאר הזמירות שאינן אלא רשות אם רצה א"א כלל. מ"א: ב ולהנעים. דוקא בניגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה. ומ"מ יזהרו לקרות ולהתפלל בזמנו ב"ח. אל אדון ב' חרוזות הראשונים בני ה' תיבות והשאר בני ד' תיבות וב' אחרונות בני ו' תיבות. זוהר והאר"י ז"ל:
מגן אברהם רפ״א – סימן רפא – שלא יכרע ב'ולך אנחנו מודים, '
א׳ יש מקומות שא"א והוא רחום וגו' בפסוקי דזמרה מלבד ביום הכפורים שאומרים אותו (כ"ה סי' רל"ח): מבחול. אבל מ"מ ממהרין לבא יותר מבי"ט כדי לקרות ק"ש בזמנה עסי' תקכ"ט: ב׳ וביום השבת. הקשו האחרונים הלא פסוק זה בפרשת המוספין כתיב ומנ"ל לאחר תפלת השחר ונדחקו הרבה ואשתמיטתיה דברי התו' בברכות דף כ"ח שכתבו שהמוספין היו נשחטים עם התמיד ונקטרים עמו ע"ש וז"ל של מוספין כל היום הקשה הר"ר שמשון ז"ל דאמרינן פ"ה דזבחים מוספין בשש בזיכין בשבע וכ"ת ה"מ למצוה אבל דיעבד כל יומא נמי זמני' הרי בתמור' משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרין עמו ותי' דהתם מיירי בשב' עכ"ל ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל הרי ביומא משמע וכו' והוא שם דף ע' דקי"ל הלכה כר"ע ויליף לה מדכתיב ברגלים מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד וילפינן יה"כ מהם וא"כ היאך אמר מוספין בשש דהא התמיד קרב לכל המאוחר בד' אלא ע"כ דיעבד קאמר דכשר בשש א"כ היאך אמר כל היום וי"ל דמיירי בשבת פי' וההיא דמוספין בשש מיירי בשבת דלא ילפינן מרגלים וה"ה ר"ח ולכן מקריבין בשש אבל באמת בדיעבד מוסף כשר כל היום כדאית' פ"ב דתמורה ודברי מהרש"א בכאן צ"ע וא"כ ה"פ כיון דכתיב במוסף וביום דמשמע איחור כמ"ש רש"י בפסחים רפ"ח א"כ מוספין בשש ואנן מצלינן מוסף אחר שחרית לכן מצוה לאחר שחרית כנ"ל וב"ח כ' עיקר הטעם משום שינה שזהו עונג שבת ואסמכוה אקרא עכ"ל וא"כ בימי החורף ל"ל בה: ג׳ מחזירין אותו. כתוב בהגמ"נ ותמה אני דהא בטולטילא א"א אותו עכ"ל, ול"נ דאף הא"ז לא קאמר שיחזור ליוצר אור דמנ"ל הא לחזור בשביל דבר שלא הוזכר בתלמוד וכמ"ש סימן תקפ"ב ס"ה ועוד דאינו אלא מנהג אלא כונתו שיאמרו עדיין אחר התפלה משא"כ בשאר זמירות שאינן אלא רשות אם רצה א"א כלל ועסי' ס' מ"ש ורסי' נ"ט: ד׳ ולהנעים בזמירות. דוקא בניגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברתה: ה׳ ואין למחות. אף על גב דאמרינן במגילה בשבת ממהרין לצאת כשיוצא קודם ו' שעות מקרי מהר (ב"ח) ומ"מ יזהרו לקרות ולהתפלל בזמנו: אל אדון ב' חרוזים הראשונים בני ה' תיבות והשאר בני ד' תיבות וב' אחרונות בני ו' תיבות ואין לשנות הנוסח' וכ"ה בזוהר תרומה ע' רל"ד ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רפ״א
אין
ספר מחצית השקל על אורח חיים רפ״א
רפ״א:ב׳תצ״ה א׳ (ס"ק א) מבחול. אבל מ"מ כו' מבי"ט כו' ע' סי' תקכ"ט שכ' שם דבי"ט מאחרין לבא לבה"כ כדי שיהיה להם שהות להכין מאכלם לסעודת שחרית ואח"כ קורין ק"ש אע"פ שהוא בזמנו מ"מ הזמן מצומצם משא"כ בשבת דגם מלאכת אוכל נפש אסור וע"כ הכל מוכן מע"ש וא"צ לטרוח שוב בשום דבר לכן יפה להקדים לבא לבה"כ כדי שיקראו ק"ש ויהיה הזמן ק"ש מרווח: רפ״א:ב׳תצ״ו א׳ (ס"ק ב) וביום כו' ואשתמיטתיה כו' שהמוספים היו נשחטים עם התמיד כו'. ובזה היה סגי ליישב קושית האחרונים. ניהו דביום כתיב במוספים מ"מ כיון דמצות מוספין לאחר וכיון דהמוספין ותמיד של שחר היו סמוכין זה לזה ממילא גם תמיד של שחר היה צריך לאחר אלא שהוצרך מ"א להביא דברי התוס' איך יוצא מדברי התוס' דהתמיד ומוסף היו סמוכים ואגב לפרש דבריהם וגם לבאר דברי עצמו דלכאורה נראה מדברי התוס' דהיפך דברי מ"א: ב׳ הקשה כו' דאמרי' דפ"ה דפסחים כצ"ל: ג׳ וצ"ל הרי ביומא ר"ל תיבת תמורה בתוס' צ"ל יומא: ד׳ דקי"ל הלכה כר"ע כו' מ"ש דקי"ל בר"ע אין זה ברור כ"כ ניהו דהרמב"ם פוסק כר"ע אבל יש חולקים וע"ש ביומא ברא"ש וטפי המ"ל דהא לר"ע גופי' אמרי' שם רפ"ה דפסחים דף נ"ח ע"א דס"ל מוספים בשש וא"כ ר"ע סותר א"ע. והאי דמוספים בשש מיירי בשבת דהא קתני גבי בזיכין בשבת והבזיכים של לחם הפנים לא היו נקטרים אלא בשבת וא"כ דיעבד בכל פעם זמנו כל היום אלא לענין לכתחל' ברגלים ויה"כ היו נקרבים עם התמיד ובשבת ובר"ח בשש לכתחלה אלא דטעמא בעי למה יוה"כ ילפי' מרגלים ולא שבת ור"ח דהא ליכא היקישא כ"א ילפי' יוה"כ במה מצינו מרגלים ולמה לא נילף במה מצינו גם שבת ור"ח ואפשר דמשום דיוה"כ יותר דומ' לרגלים משבת ור"ח דהא קי"ל כר"ג דף י"ט ע"א במס' מ"ק דר"ה ויה"כ דינן כרגלים לענין אבילות וכ' הרב"י בסי' תקמ"ח בשם הרמב"ן משום דכולהו רגלים הקשו זה לזה הרי דר"ה ויה"כ ג"כ מקרי רגל: ה׳ כמ"ש רש"י בפסחים רפ"ה וכן ביומא דף ל"ד ע"א כ' רש"י ביום משמע באור עצם היום ולא בבקרו עכ"ל ואנן מצלינן מוסף אחר שחרית ר"ל סמוכים זל"ז כמ"ש ר"ס רפ"ו לכן מצו' לאחר שחרית כדי שיהיו התפלות סמוכים זל"ז אלא דהיא גופא קשיא למה מתפללים מוסף סמוך לשחרית אדרבא מקרא משמע דמוסף לא הי' סמוך לתמיד של שחר מדכתיב ביום ולא ילפינן שבת מרגלים כנ"ל אלא שהטור כ' בסי' רפ"ו והם דברי הרא"ש ר"פ תפלת השחר וז"ל הטור וזמן תפלת מוסף מיד אחר תפלת שחרית שזמנה מתחיל בבקר שהוא כנגד קרבן מוסף שזמנ' מיד בבקר דבמסכת יומא (דף ל"ד ע"א) מצריך פסוק לומר שנסכים קודמים למוספים (ר"ל נסכי. תמיד של שחר קודמים למוספים דכתיב בפרשת אמור בפ' המועדים שבת ונסכים משמע דזבח ונסכים יהיו סמוכים זה לזה ולא יהיה דבר אחר מפסיק ביניהם) ואם לא היה הפסוק היו מוספים כשרים לקדם אע"ג דכתיב בנסכים בבקר אלמא דקרבן מוסף זמנו מיד בבקר וכיון שזמנו בבקר טוב הוא להקדימו מיד אחר תפלת שחרית אע"ג שאין הלכה כר"ה דאמר אסור לאדם שיטעום קודם המוספים מ"מ צריך להתפלל אות' קודם אכילה כו' עכ"ל הטור. ולכאורה היה נראה דמ"ש אע"פ כו' מ"מ צריך להתפלל כו' הוא טעם למ"ש לפני זה שטוב להקדימו מיד אחר תפלת שחרית כדי שיהא רשאי לאכול סעודת שחרית אך הב"ח כ' וז"ל על מ"ש הטור אע"פ שאין הלכה כר"ה כו' האי אע"פ תחלת דבור הוא ואין לו קשר עם מה של מעלה ממנו והק' כו' עכ"ל הב"ח וא"כ צריך לתת טעם למה כ' הטור טוב הוא להקדימו מיד אחר ת"ש כו' אך הטור הוי קשיא ליה איך ס"ד דהש"ס להקדימו לנסכים הא שם ביומא קאי לפרש דברי אביי האמור בדף שלפני זה אביי מסד' מערכה משמי' דגמ' אליבי' דאבא שאול כו' ונסכים למוספים ומוספים לבזיכים כו' א"כ אביי ע"כ מיירי בשבת דהא אמר מוספים לבזיכין דהיינו שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהיו מקטירים בכל שבת. והא דשבת חזינן דהמצו' לאחר מוספים עד שש אע"כ ס"ל להש"ס הא דילפינן במוספי שבת שיהי' מאוחרים מדכתיב ביום לא שיהיה דוקא בשש אלא שלא יהא סמוך לתמיד של שחר כמו ברגלים וכן משמע מלשון רש"י בפסחים דף נ"ח ע"א ד"ה ור"י סבר מוספים כו' וזמן מוספים אורחייהו בשש דכתיב ביה יום כו' הרי כ' לשון אורחייהו ולא לשון חיובא משמע דאין כוונת הכתוב במ"ש ביום ולא כתיב בקר גביה אלא שלא יהיה סמוך לתמיד שזמנו בבקר אלא מאוחר והיינו ביום שהוא אור עצם היום כמ"ש רש"י ביומא וזמן זה נמשך עד סוף שש ומתחלת שבע ואילך כבר נטו צללי ערב והתחיל בין הערבים ולא מיקרי יום ולכך קבעו זמן מוסף בשש שיהיה לו שעה וזמן קבוע שעה אחרונ' ולכן ס"ד אי לאו דכתיב זבח ונסכים ניהו דמוסף זמנו מאוחר מן תמיד וצריך שלא יהיה סמוך לתמיד מ"מ כיון דחזינן ברגלים שזמן מוסף סמוך מיד לתמיד ניהו דגלי קרא בשבת שלא יהיה סמוך לתמיד מ"מ ראוי שלא יפסיק עבוד' אחרת בנתיים דהיינו נסכים דכל מה שאפשר להשוותו לרגלים עדיף וכיון דקי"ל מביא קרבנו היום ונסכיו לאחר כמה ימים ס"ד דימתין זמן מה אחר התמיד ואח"כ יקריב מוסף ואח"כ נסכי תמיד ולכן איצטריך קרא זבח ונסכים דאפי' ברגלים גופייהו נסכי תמיד קודם למוסף כ"ש שבת דלכתחלה צריכים הנסכים להיות סמוכים לזבח א"כ לדידן נמי כל מה שאפשר להשוותו לרגלים עדיף ולכן יש להסמיך מוסף לשחרית ואע"פ שצריך שיהיה הפסק בין תמיד למוסף הא מפסיקין בקריאת התור' ומפטיר ביניהם דהא כבר כתבתי דזמנו בשש לאו דוקא ובזה נתן מ"א טעם לאחר תפלת שחרית כיון דאנו רוצים להסמיך מוסף לשחרית מטעם הנ"ל ומוסף מבואר בכתוב שלא יהיה בבקר. ולכן יש לאחר קצת גם תפלת שחרית: ו׳ וב"ח כ' כו' וא"כ בימי החורף דהלילות ארוכות ל"ל בה משא"כ להבנת מ"א דביום הוא דרש' גמור' ולא אסמכתא אין חילוק בין קיץ לחורף דהא גזירת הכתוב: רפ״א:ב׳תצ״ז א׳ (ס"ק ג) מחזירים כו' ותמה אני כו' דהא בטולטילא א"א אותו כמ"ש הטור ולפי שהג"מנ הבין דמ"ש מחזירין אותו ר"ל שחוזר לתחלת ברכת יוצר אור וע"ז תמה וכי משום מנהג בעלמא יברך ברכה שאצ"ל: ב׳ וכמ"ש סי' תקפ"ב דאם לא אמר זכרנו ומי כמוך בר"ה ועשי"ת אין מחזירים אותו כיון שלא הוזכר בתלמוד לאומרו ואינו כ"א תקנת הגאונים כ"ש כאן דאינו אלא מנהג והוא קושיא שניה של מ"א: רפ״א:ב׳תצ״ט א׳ (ס"ק ה) אין למחות אע"ג דאמרי' במגילה דף כ"ג ע"א:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א