סימן רעז – שלא לגרם כבוי הנר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רעז – שלא לגרם כבוי הנר

א נֵר שֶׁמֻּנָּח אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת א { כְּדַרְכּוֹ, } (רַמְבַּ"ם פ"ה וּמָרְדְּכַי פ' כ"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג) ב שֶׁמָּא יְכַבֶּנּוּ הָרוּחַ. { אֲבָל לִנְעֹל הַדֶּלֶת כְּנֶגְדּוֹ, מֻתָּר } (ת"ה סי' נ"ט) { וְהוּא הַדִּין בְּחַלּוֹן שֶׁכְּנֶגֶד הַנֵּר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן } (מָרְדְּכַי פכ"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסְפוֹת וְטוּר) וְאִם הוּא קָבוּעַ בַּכֹּתֶל שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת וּלְנָעֳלוֹ כְּדַרְכּוֹ שֶׁמָּא תְּהֵא הַדֶּלֶת ג נוֹקֶשֶׁת עָלָיו וּתְכַבֶּנּוּ, אֶלָּא פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בְּנַחַת. וְאִם הוּא קָבוּעַ בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ, שֶׁפְּתִיחָתוֹ וּנְעִילָתוֹ מְקָרֵב הַשֶּׁמֶן לַנֵּר אוֹ מַרְחִיקוֹ מִמֶּנּוּ, אָסוּר לְפָתְחוֹ וּלְנָעֳלוֹ. { הַגָּה: וּבְנֵר שֶׁל } ד { שַׁעֲוָה מֻתָּר לִפְתֹּחַ וְלִנְעֹל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָבוּעַ בַּדֶּלֶת } (בֵּית יוֹסֵף). ב אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה קְצָת אֶל הַדֶּלֶת וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא רוּחַ מְצוּיָה, אֲבָל אִם הָיָה פָּתוּחַ כְּנֶגְדָּהּ, מֻתָּר לְסָגְרוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְכַבֶּה. ג שָׁכַח נֵר עַל הַטַּבְלָא, מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהוּא נוֹפֵל, אֲפִלּוּ אִם הוּא דּוֹלֵק, רַק שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לְכַבּוֹתוֹ. { הַגָּה: וְטוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי } ה { עַכּוּ"ם, בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כָּל כָּךְ } (כָּל בּוֹ), וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא נֵר שֶׁל שַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ שֶׁמֶן, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶן אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקָרְבֶנּוּ אֶל הַפְּתִילָה וְנִמְצָא מַבְעִיר; וְאִם הִנִּיחוּ עָלֶיהָ מִדַּעַת, אָסוּר לְנַעֲרָהּ שֶׁהֲרֵי הַטַּבְלָא ו הִיא בָּסִיס (פי' דָּבָר הַנּוֹשֵׂא דָּבָר אַחֵר תַּרְגּוּם וְאֶת כַּנּוֹ (שְׁמוֹת לא, ט) וְיַת בְּסִיסֵיהּ), לִדְבַר הָאִסוּר. { הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִגֹּעַ בַּטַּבְלָא הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַלְטֵל הַנֵּר. וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לִגֹּעַ } ז { בִּמְנוֹרָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְנַעְנַע } (מָרְדְּכַי פכ"ב). ד מֻתָּר לְהַנִּיחַ נֵר שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם עַל גַּבֵּי אִילָן וְיִדָּלֵק שָׁם בְּשַׁבָּת דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּלִכְשֶׁיִּכְבֶּה לְשַׁקְלֵיהּ מִנֵּיהּ וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר, אֲבָל אֵין מַנִּיחִין נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב עַל גַּבֵּי אִילָן, דְּשָׁקִיל וּמַנַּח לֵיהּ וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן. ה מֻתָּר לִכְפּוֹת קְעָרָה עַל גַּבֵּי ח הַנֵּר בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז הָאוּר בַּקּוֹרָה.

באר היטב – סימן רעז – שלא לגרם כבוי הנר

א א כדרכו. ט"ס הוא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואסור והג"ה זו צ"ל בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה וכו' אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי ובדלת לא שייך בסיס לדבר האיסור דבטלה לגבי בית. מ"א: ב שמא יכבנו. ודוקא כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת וכמ"ש ס"ב. ב"ח: ג נוקשת. פירוש כשפותח הדלת נוגע בנר שאחוריה. ריב"ש: ד שעוה. נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור. ט"ז: ג ה עכו"ם. ואז אפי' בשל שמן שרי דפסיק רישיה שרי ע"י עכו"ם. מ"א: ו היא בסיס. כתב הב"ח הנרות שאנו מניחין על השלחן דעתינו ליטול ע"י נכרי ודינו כשכח ולא נעשה בסיס עי' סי' ש"ד ס"ד. ובפרט אם הוא במקום הפסד שנפל על המטפחת אין להחמיר כלל וכתב הט"ז ול"נ דאם נפל ניצוץ מן הנר על המטפחת או אפי' הנר עצמו מותר לכ"ע לנער מקום ההוא דהא ודאי שם ל"ש לומר הניחו דהא בשבת נפל. ואם צריך למקום השלחן יטלטל השלחן אף שיש עליו נרות דאין נעשה בסיס. הואיל ואין דעתינו להניח הנרות שם כל היום אלא ע"ד שיסלקם הנכרי למחר ומכ"ש אם יש על השלחן דברים אחרים של היתר והם חשובים יותר מהנר דמותר לטלטלו אפי' הנרות על השלחן כמ"ש סי' ש"י ס"ח וכ"ה בתוס' דף מ"ז דאפי' כשהוא דולק שרי ע"ש ועיין מ"א וה"ה שיש לטלטל בבה"כ השטענד"ר אף כשהנר דולק עליו. א"ז: ז במנורה. היינו בקבוע. אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע. ט"ז עי' סי' ש"ח: ה ח הנר. עי' סי' ש"י ס"ו. וצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאל"כ יכבה הנר מ"א. מותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין בי"ט. רש"ל פ"ב דביצה:

מגן אברהם רע״ז – סימן רעז – שלא לגרם כבוי הנר

א׳ כדרכו. נ"ל דט"ס הוא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואסור והג"ה זו צ"ל בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה וכוי /וכו'/ אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי וכ"מ בד"מ שהבי' מהמרדכי ע"ש וכ"כ הב"ח וכ"מ בגמ' דף מ"ו ע"ב דשרי לטלטל הנר ולא אמרי' שמקרב השמן לנר או מרחיק' ואין איסור אלא משום דהוי בסיס לד"א ובדלת לא שייך בסיס דבטלה לגבי הבית וכמ"ש הג"מ וכ"מ בב"י שכ' דלפי' ר"ת לא מיתסר אלא כדרכו משמע דלפי' רש"י אפי' שלא כדרכו אסור: ב׳ שמא יכבנו. ודוק' כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת וכמ"ש ס"ב (ב"ח): ג׳ לנעול הדלת וכו'. ואפי' להאוסרין לסתו' התנור עססי' רנ"ט ע"ש דזה לא שייך בנר שאין הרוח מבעיר אותו: ד׳ ולנעלו כדרכו. וב"ח כתב דבזה לנעול שרי וכ"מ בטור ורא"ש והרמב"ם מיירי כשקובע בדלת עצמה ודעת הרב"י צ"ע: ה׳ נוקשת עליו. פי' כשפותח הדלת נוגע בנר שאחורי' (ריב"ש שצ"ד): ו׳ מותר לסוגרו. ואפי' להאוסרין בססי' רנ"ט הכא שרי דבבית יש אויר הרבה ול"ד למפוח: ז׳ ע"י עכו"ם. ואפי' בשל שמן שרי כמ"ש ססי' רנ"ג דפסיק רישיה שרי ע"י עכו"ם: ח׳ אסור לנערה. וכ' הב"ח דאם נפל נר על השלחן שרי לנערה דבמקום פסידא סמכינן על הי"א בסי' ש"ט ס"ד דלא מקרי מניח כיון שהיה דעתו לסלקו למחר ע"כ ונ"ל דאם היה מונח על השלחן בה"ש גם ככרות ושאר דברים פשיטא דהם חשובים יותר מהנר ושרי כמ"ש סי' ש"י ס"ח וכ"ה בתוס' ריש דף מ"ז דאפי' כשהוא דולק שרי ע"ש וא"כ כשצריך למקו' השלחן רשאי לטלטלו וכן היכ' דא"א לנער כגון דאיכא פסידא ועמ"ש סי' רע"ט ס"ג: ט׳ מותר לכפות. ואם נוגע בנר עסי' ש"י ס"ו ונ"ל דצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאל"כ יכבה הנר:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רע״ז

א׳ אסור לפתוח הדלת ולנעול כו'. זהו פר"ח שמביא ב"י בשם הרא"ש ושם לא הוזכר נעילה אלא כשפותח הדלת נוקש בכותל כו' וא"כ למה נקט כאן ולנעול דמה איסור יש בנעילה גם בב"י זכר אחר כך בפי' ר"ח הנעילה. ונ"ל שהוא מפרש בענין זה שהנר קבוע בהכותל שהוא אחורי הדלת בענין שהכותל שהדלת תלוי בתוכה היא ארוכה באופן שאם יפתח הדלת בחוזק תחזור הדלת עד הכותל מאחוריה ותנקש בה מחמת חוזק הפתיחה ותתנדנד הכותל ששם הנר וכן אם ינעול בחוזק כשתבא הדלת אל הכותל מצד שלפניה תנקש בה ותנדנד כל הכותל אפי' מצד השני שהיא אחורי' וכ"כ לפרש דברי הרמב"ם שמביא ב"י שיש איסור גם בנעילה ואף שבפי' ר"ח לא זכר רק פתיחה מ"מ חד טעמא הוא עם הנעילה: ב׳ אסור לפתחו ולנעלו. משמע דבזה לא מהני פתיחה ונעילה בנחת כיון שהוא בדלת עצמה בקלות ינדנד קצת ויקרב או ירחיק השמן: ג׳ ובנר של שעוה כו'. נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור: ד׳ אלא רוח מצויה. דגזרינן אטו שאינו מצויה: ה׳ הניח עליה מדעת. בסי' ש"ט יתבאר שיש מחלוקת אם הניחו ע"ד שיהיה שם כל השבת דוקא או בכניסתו לחוד. וכ' מו"ח וז"ל דסמכי' להקל ונרות שאנו מניחין על השלחן דעתינו ליטלו על ידי עכו"ם ודינו כשכח ולא נעשה בסיס לאיסור בפרט אם הוא במקום הפסד שנפל על המטפח' אין להחמיר כלל ול"נ דאם נפל ניצוץ מן הנר שלנו על המטפחת או אפי' הנר עצמה מותר לכולי עלמא לנער מקום ההוא דהא ודאי שם לא שייך לומר הניחו דהא בשבת נפל שם ואפי' המנורה שהנר דולק בתוכה לא הוה בסיס לבעל התרומות דסימן ש"ט דדוקא אם דעתו להניח שם כל השבת מקרי בסיס כמ"ש אי"ה בסי' ש"ט ע"ש: ו׳ במנורה שבבה"כ. היינו בקבועה על מקום א' אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע כדלקמן סי' ש"ח: ז׳ דליכ' למיחש דלכשיכבה כו'. דהא איסור יש לשקליה משם בשבת: ח׳ כדי שלא יאחז בקורה . לכאורה משמע דוק' בשביל סכנה שרי אבל בלא"ה אסור וזה אינו דהא בסוף האורג פירשו דקמ"ל דכלי ניטל לצורך קורה שאינה ניטלת ש"מ שליכא חשש איסור מאחר דקי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל אף שלא לצורך גדול מ"ה הביא רש"ל בפ"ב דביצה דמותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין בי"ט:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רע״ז

רע״ז:ב׳תע״ה א׳ (ס"ק א) כדרכו כו' דע דבגמ' דף ק"כ ע"ב תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבת' כבתה לייט עליה רב ומסקינן משום דהוי פסיק רישיה ויש בזה ג' שיטות ופסק הטור וש"ע אחריו כשלשתן לחומרא. ותליא בפי' השיטות אם רב קאי גם על הנעילה דוקא או על הפתיחה לייט. ותחל' הבי' דעת רש"י ואח"ז דעת ר"ח ואח"ז שיטת ר"י באחרונה. והגיה רמ"א בדע' א' שהוא שיטות רש"י תיבת כדרכו משמע דבנחת שרי וכ' מ"א שהוא ט"ס דחשש כיבוי הרוח שייך אפי' בנחת. אלא צ"ל בדעה ג' שהוא דעת ר"י דהאיסור הוא שמקרב או מרחיק השמן לכן אין איסור כ"א כדרכו אבל בנחת מותר ודלא כמ"ש הט"ז ס"ק ב' דאפילו בנחת א"א שבקל ינדנד קצת ויקרב או ירחיק השמן. וכ"מ בגמ' כו' דהמ"א חידש שני דברים דלדע' הא' אפילו בנחת אסור ושנית דלדע' ר"י בנחת מותר והביא ראיה לכל דין ותחלה הביא ראיה דלר"י בנחת מותר מדהוצרך הגמ' ליתן טעם לרש"י דל"ל מוקצה דאסור לטלטל נר הדולק משום שנר שמן ופתיל' נעשו בסיס לדבר האיסור דהיינו השלהבת. ת"ל משום מכבה ומבעיר דהיינו שמקרב השמן או מרחק השמן דהא כל הדלקתן היה בשמן כמ"ש מ"א סי' רע"ו ס"ק יו"ד. ומלבד זה האמור שנר שמן ופתיל' נעשו בסיס כו' הרי דמיירי בשמן אע"כ בנחת ל"ל שמא יקרב או ירחיק ולכן הוצרך לטעם דנעשה בסיס כדי לאסור אפי' בנחת: ב׳ ובדלת כו' דל"ת א"כ אפי' בדלת יאסור אפי' בנחת משום בסיס כמו בנר: ג׳ דבטל לגבי הבית וחשיב כמחובר לקרקע ואין כאן טלטול עכ"ל הגמ': ד׳ וכ"מ בב"י כו' עכשיו מביא ראי' לדין א' שכתב שלדע' א' שהוא דעת דש"י אפי' בנחת אסור. משמע דלדעת רש"י כו' אע"ג דמזה משמע דגם לר"י שהוא דעה ג' אסור אפי' בנחת מדכתב דוק' לר"ח מותר בנחת. באמת כן דעת הרב"י דהא גם בש"ע לא כתב כדרכו לא לדע' א' שהיא דעת רש"י ולא לדעה ג' שהוא דעת ר"י כ"א לדעה שניה דהוא דעת ר"ח. אלא רמ"א הוסיף תיב' כדרכו ולכן טוב יותר לומר שנדפס בטעות לדע' א' תיבת כדרכו וראוי להיות לדע' ר"י. דלדע' א' שהוא דעת רש"י דס"ל להרב"י אפי' בנחת אסור וכן מסתבר כן כמ"ש מ"א וגם אין ראיה להיפך למה יחלק עליו רמ"א משא"כ לדעה ג' שהוא דעת ר"י אע"ג דלהרב"י אפי' בנחת אסור הגיה רמ"א תיב' כדרכו וחלק על הרב"י כיון שיש לו דאיה מן הגמ' דף מ"ו כמ"ש מ"א לעיל. גם לדעת מ"א ס"ק ד' מוכח מהרמב"ם דלר"י מותר בנחת אלא שהרב"י לשיטתיה אין ראיה משם וכאשר יתבאר: רע״ז:ב׳תע״ז א׳ (ס"ק ג) לנעול כו' ואפי' להאוסרים כו' עס"ס רנ"ט. ר"ל שע"י סתימת התנור מבעיר האש דע"י שסותם פי התנור ולמעלה מפי התנור דרך להיות נקב קטן וע"י סתימ' פי התנור לא נשאר פתוח כ"א הנקב הקטן דומה למפוח ומבעיר יותר ואפי' גם כאן כשנועל הדלת יהיה נשאר נקב קטן כגון חלון קטן למעלה מן הדלת אפ"ה מותר דבנר ל"ל דמבעיר הרוח את הנר אדרבא מכבהו דוקא במדורת אש שתוך התנור י"ל דרוח מבעירו וה"ה דהמ"ל כמ"ש מ"א ס"ק וי"ו דבבית יש אויר הרב' אלא דשם בס"ק וי"ו מיירי במדור' הוצרך לטעם ההוא משא"כ כאן דמיירי בנר כתב טעם דעדיף מיניה. ונ"מ בטעם זה אפילו הנר עומד בעששית הקבוע בכותל דלית ביה משום טלטול מוקצ' כיון דהוא מחובר וכמ"ש ס"ק א'. ואפי' יש להעששית נקב למעלה כדרכה מותר לסתום דלת העששית אע"ג דליכא אויר מרובה כמו בבית מ"מ מותר דבנר ל"ל דמבעיר: רע״ז:ב׳תע״ח א׳ (ס"ק ד) ולנעלו כו' וב"ח כ' דבזה לנעול שרי וכ"מ בטור וברא"ש שלא כתבו לר"ח שהוא דעה זו איסור נעיל' כ"א איסור פתיחה: ב׳ והרמב"ם שכ' אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו הרי דאסר אפילו הנעיל' היינו לפי הבנת המ"מ וכן ס"ל להרב"י דהרמב"ם ס"ל כדע' ר"ח ואפ"ה אוסר הנעילה אבל דעת מ"א אינו כן אלא דהרמב"ם מיירי שהנר קבוע בדלת עצמ' וס"ל כר"י דהאיסור משום שמקרב ומרחק השמן ולכן א"ש דאפי' הנעילה אסור מה שא"כ לר"ח דהיינו שהנר קבוע בכותל אחורי הדלת הנעיל' שרי וכ"כ הב"ח ולפ"ז יש ראיה לדע' מ"א ס"ק א' דלר"י בנחת מותר דהא הרמב"ם ס"ל כר"י ואפ"ה כתב תיב' כדרכו אבל הרב"י לשיטתיה דס"ל דהרמב"ם ס"ל כר"ח ליכא ראיה: רע״ז:ב׳תע״ט א׳ (ס"ק ה) נוקשת כו' נוגע בנר כו' לאפוקי מדע' ט"ז שכתב בס"ק א' דמיירי שהנר קבוע בכותל שבו הפתח אבל לא מאחורי הדלת ממש. ואעפ"כ ע"י הפתיח' יבא לכבות. והיינו שאם יפתח בכח וינקש הדלת על הכותל שהנר דבוק בה וע"י הנקיש' יתנדנד הכותל ויכבה הנר. ומה"ט אסור גם הנעילה דכשינעל בחוזק וינקש הדלת על הכותל במקום הנעיל' גם כן יתנדנד הכותל ויכב' הנר לכן כתב מ"א דאין הפי' כן וכמ"ש הריב"ש אלא שדבק הנר אחר הדל' ממש כו' ולכן לשיטתיה הנעיל' מותר. ודע דאע"ג דבמדור' סעיף ב' לא אסר כ"א ברוח מצויה אבל אי ליכא רוח כלל שרי מ"מ בנר לדעת רש"י דהיא דעה א' דהאיסור ג"כ שהרוח יכבה הנר אע"ג דרמ"א לקמן סי' תקי"ד מתיר ג"כ היכי דליכא רוח כלל אבל מגן אברהם שם חולק על רמ"א דבנר אפי' ליכא רוח כלל אסור דדוקא במדור' דליכא חשש כביה כ"א ע"י רוח שאינה מצוי' ואעפ"כ אסרו אפי' ליכא רק רוח מצויה דגזרו מצויה אטו אינה מצוי'. משא"כ היכי דליכא רוח כלל מותר דכ"ה לא גזרינן דהוי גזרה לגזרה אבל בנר דאפי' רק מצויה יש לאסור מן הדין דגם רוח מצויה מכב' הנר לכן אפי' ליכא רוח כלל אסור דגזרינן אטו רוח מצויה דטפי א"ל בנר אטו רוח מצויה ממה דגזרי' במדורה אטו אינו מצויה דלא שכיח דהא קריא ליה אינו מצויה: רע״ז:ב׳תפ״א א׳ (ס"ק ז) על ידי גוי כו' שרי ר"ל אף על גב דבישראל אסיר דהוה פסיק רישיה לענין קירב וריחק השמן מכל מקום בגוי אפי' היכי דאיכא פ"ר מותר: רע״ז:ב׳תפ״ב א׳ (ס"ק ח) אסור כו' דל"מ מניח אלא דינו כשוכח דאין הטבלא נעש' בסים ומותר לנער: ב׳ ונ"ל דאם היה מונח כו' ושרי ר"ל אפי' שלא במקום הפסד. דכה"ג נעש' בסיס להיתר ולאיסור ומותר כמ"ש סי' ש"י: ג׳ וכ"ה בתו' כו' אפי' כשהוא דולק כו' שהקשו התוס' שם על מאי דאמר הש"ס דמה"ט אסור לטלטל הנר בשע' שהוא דולק דנר שמן ופתילה נעשו בסיס לדבר האסור דהיינו שלהבת. והקשו התוס' ל"ל להזכי' שמן ופתילה ולא סגי במה שיאמר שהנר נעש' בסיס לשלהבת' ולכן אסור לטלטל הנר ותי' דאי לאו דגם שמן ופתיל' נעש' בסיס היה מותר לטלטל הנר אע"ג דהוא בסיס לאיסור היינו שלהבת מ"מ הא גם בסיס לדבר היתר דהיינו שמן ופתילה והוי הנר בסיס לאיסור ולהיתר ומותר לטלטלו הרי דאפי' בשעה שהוא דולק מתירים התוס' לטלטל הנר כשהוא בסיס לאיסור והיתר. וא"כ כשצריך למקום השלחן רשאי לטלטלו דהא א"א לנער וכן כשצריך לשלחן ואיכ' פסידא שרי כצ"ל. ור"ל דקי"ל לקמן סי' ש"י דבשוכח היכי דצריך לכלי צריך לנער האיסור וכן כשהוא בסיס לאיסור והיתר צריך לנער שניהם האיסור וההיתר אם לא במקום פסיד' כגון שההיתר הוא פירות לחים דאם ינערם יופסדו ויטנפו אבל כשצריך למקום הכלי א"צ לנער דלא מהני בניעור דהא צריך למקום ההוא ואם ינער שם האיסור לא יוכל להשתמש באותו מקום וה"ה הכא בשלחן שיש עליו דברים המותרים הוי הדין כן. ועיין מ"ש סי' רע"ט ס"ק ט' דלא תקשי מהכא להתם:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א