סימן רעו – דיני נר שהדליק עכו"ם בשבת
א עַכּוּ"ם שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לַכֹּל, אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁלֹּא הֻדְלַק א בִּשְׁבִילוֹ. { הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין קָצַב לוֹ שָׂכָר אוֹ לֹא קָצַב, אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּקַבְּלָנוּת אוֹ בִּשְׂכִירוּת, דְּהוֹאִיל וְהַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה מִמְּלָאכָה עַצְמָהּ בְּשַׁבָּת, אָסוּר בְּכָל עִנְיָן } (הג"א פ"ק דְּשַׁבָּת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה) אֲבָל אִם הִדְלִיקוּ לְצָרְכּוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ חוֹלֶה יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה. { הַגָּה: אוֹ לְצֹרֶךְ קְטַנִּים דְּהוּא כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה } (מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת), מֻתָּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ. וְהוּא הַדִּין לְעוֹשֶׂה מְדוּרָה לְצָרְכּוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ חוֹלֶה. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בִּמְדוּרָה, מִשּׁוּם דְּגָזְרִינַן שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. { הַגָּה: מִיהוּ אִם עָשָׂה עַכּוּ"ם בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, מִדַּעְתּוֹ, אֵין הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ } ב { לָצֵאת אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַנֵּר אוֹ מִן הַמְּדוּרָה } (טוּר). ב יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֶׁהֵסֵבּוּ יַחַד וְהִדְלִיק עַכּוּ"ם נֵר אִם רֹב עַכּוּ"ם, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אָסוּר. וְאִם יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלְּצֹרֶךְ ג עַכּוּ"ם מַדְלִיקָהּ, כְּגוֹן שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר. { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְהַדְלִיק לוֹ נֵר לִסְעֻדַּת } ד { שַׁבָּת מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּמֻתָּר אֲמִירָה לְעַכּוּ"ם אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה גְּמוּרָה בִּמְקוֹם מִצְוָה } (ר"ן סוֹף פֶּרֶק ר"א דְּמִילָה בְּשֵׁם הָעִטּוּר), { שֶׁעַל פִּי זֶה נָהֲגוּ רַבִּים לְהָקֵל בְּדָבָר לְצַוּוֹת לְעַכּוּ"ם לְהַדְלִיק נֵרוֹת לְצֹרֶךְ סְעֻדָּה, בִּפְרָט בִּסְעֻדַּת חֲתֻנָּה אוֹ מִלָּה, וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדָם. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין } ה { צֹרֶךְ גָּדוֹל, דְּהָא רֹב הַפּוֹסְקִים חוֹלְקִים עַל סְבָרָא זוֹ וְע"ל סי' ש"ז } (סֵפֶר הַתְּרוּמָה). ג אִם אוֹמֵר אָדָם לְעַבְדּוֹ אוֹ לְשִׁפְחָתוֹ לֵילֵךְ עִמּוֹ וְהִדְלִיקוּ הַנֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הֵם צְרִיכִים לוֹ אֵין זֶה לְצֹרֶךְ הָעַכּוּ"ם, כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הַהֲלִיכָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. { הַגָּה: וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לֵילֵךְ עִמּוֹ לִטֹּל נֵר דָּלוּק } ו { כְּבָר, הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה רַק טִלְטוּל הַנֵּר בְּעָלְמָא } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"ב ח"ב וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ו). ד אִם יֵשׁ נֵר בְּבֵית יִשְׂרָאֵל וּבָא עַכּוּ"ם וְהִדְלִיק נֵר אַחֵר, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ בְּעוֹד נֵר רִאשׁוֹן דּוֹלֵק, אֲבָל לְאַחַר שֶׁיִּכְבֶּה הָרִאשׁוֹן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ ז לְאוֹר הַשֵּׁנִי. וְכֵן אִם נָתַן שֶׁמֶן בַּנֵּר הַדּוֹלֵק, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַד כְּדֵי שֶׁיִּכְלֶה הַשֶּׁמֶן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּבָר, וְאַחַר כָּךְ אָסוּר. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִמְחוֹת בְּעַכּוּ"ם שֶׁבָּא לְהַדְלִיק } ח { נֵר אוֹ לְהוֹסִיף שֶׁמֶן } (טוּר). ה בַּאֲרָצוֹת קָרוֹת, מֻתָּר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת מְדוּרָה בִּשְׁבִיל הַקְּטַנִּים וּמֻתָּרִין הַגְּדוֹלִים לְהִתְחַמֵּם בּוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל הַגְּדוֹלִים מֻתָּר אִם ט הַקֹּר גָּדוֹל, שֶׁהַכֹּל חוֹלִים אֵצֶל הַקֹּר; וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁנּוֹהֲגִים הֶתֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקֹּר גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא.
באר היטב – סימן רעו – דיני נר שהדליק עכו"ם בשבת
א א בשבילו. הקשה ב"י בסי' שכ"ה גבי מילא נכרי מים לבהמתו דמחלקינן בין מכירו או לא וכאן לא חילק ותירץ דבזה אפילו לא מכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו הוי כמכירו. וב"ח תירץ דמסתמא כשיושב אצל האש שלו הוי מכירו מקודם דאין העכו"ם מניח לישב איש נכרי אצל האש אבל אי ידוע שאין מכירו שרי ועיין ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דאם הסיק התנור כ"ע מודי דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לאחד חימום למאה והוי כמו נר דשרי: ב לצאת. אבל מחויב למחות מכאן ולהבא כיון שהעצים של ישראל והוא רואה ושותק אדעתא דישראל קא עביד ואם העכו"ם עושה בע"כ חייב לגרש העכו"ם מביתו ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בבית של ישראל כמ"ש סימן רנ"ב ס"ב הגמ"ר. מ"א: ב ג עכו"ם. ואם עשה לצורך שניהם אסור כמ"ש סימן תקט"ו סס"ו: ד שבת. פי' שיושב בחושך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיטא דאסור כמ"ש ריש סי' זה. וה"ה אם יש לו נר א' אסור לומר לעכו"ם להדליק. ואם הדליק מותר ליהנות כמ"ש ס"ד. מ"א: ה צורך גדול. ושל"ה החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגים בקהילות חשובות שיושבים חשכה במ"ש אפי' בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה ג'. (והקשה בס' אליהו רבה הא בין השמשות לא גזרו משום שבות וצ"ל דלא התירו אלא בע"ש ולא במוצאי שבת. ובמ"א מסתפק בזה בסי' שמ"ב): ג ו כבר. ואין להתיר אלא לבני תורה דילמא אתי למסרך. רדב"ז מ"א: ד ז לאור השני. עיין ט"ז שהעלה דלצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה המיקל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורת אש ג"כ ולא חייש לשמא ירבה כמ"ש ס"א יש לו על מי לסמוך ע"ש. אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי האכילה לא מיקרי לצורך ישראל. ט"ז: ח נר. דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות כמ"ש בס"ק ב': ה ט הקור גדול. ב"ח אוסר להחם בית החורף ב' פעמים בשבת כי די בפעם אחת והכל לפי הקור ולפי בית החורף עי' ע"ת וכתב המ"א ואפשר לומר כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף ואף אם העכו"ם מסיק כשאין הקור גדול ה"ל כאלו עשה מדעתו וא"צ לצאת מביתו כמ"ש שס"א. ועכ"פ יזהרו שלא לומר בשבת להסיק:
מגן אברהם רע״ו – סימן רעו – דיני נר שהדליק עכו"ם בשבת
א׳ אסור לכל. ול"ד למה שהביא בשבילו מחוץ לתחום דמותר לאחר דתחומין דרבנן ועוד דמה שהוא חוץ לתחום של זה הוי תוך תחומו של זה משא"כ בשאר איסור דרבנן: ב׳ קצב לו שכר. כלומר ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך והיינו קבלנות ושכירות שנותן לו בכל יום כך וכך: ג׳ דגזרינן שמא ירבה. משום דעכשיו כשיושב אצל אש שלו נעשה מכירו [ב"י] וב"ח כתב דמסתמ' כשיושב אצל האש שלו הוי מכירו מקודם דאין העכו"ם מניח לישב איש נכרי אצל האש אבל אי ידוע שאין מכירו שרי ונ"ל דאם היסק התנור כ"ע מודו דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לא' חימום למאה והוי כמו נר דשרי: ד׳ מדעתו וכו'. וזה דוקא בפעם א' אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ואם העכו"ם עושה בע"כ חייב לגרש העכו"ם מביתו ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בביתו של ישראל כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב [הגמ"ר]: ה׳ צריך לצאת. וה"ה שא"צ להפוך פניו אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות (ב"י) רק שאסור להשתמש לאורו: ו׳ הוכחה שלצורך עכו"ם. אבל אם עשה לצורך שניהם אסור כמ"ש סי' תקט"ו סס"ו: ז׳ לסעודת שבת. פי' שיושב בחשך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיט' דאסור וכמ"ש רסי' זה ומשנה ערוכה היא וה"ה אם יש לו נר א' אסור לו' לעכו"ם להדליק דכשאומ' לעכו"ם לעשות מלאכה הוי שבות שלא במקום מצוה אבל אם הדליק מותר ליהנות דלא מקרי הנאה כמ"ש ס"ד כנ"ל דלא כע"ש: ח׳ במקום מצוה. ודוקא שגופו נהנה ממנו אבל לומר לעכו"ם שיבנה בה"כ אסור [מ"כ] וכ"מ ספט"ו דשבת דלא התירו שבו' רחוק': ט׳ ואין מוח'. ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [ב"ח]: י׳ ליטול נר דלוק. ואין להתי' אלא לבני תורה דילמא אתי למיסרך [רדב"ז ח"א ס"ד] ובנר של שמן אין להקל כלל דבקל מתקרב השמן או מתרחק ויש בו חשש איסור תורה [ספר הזכרונות דף נ"ה כ"ה] אבל בפוסקים משמע דשרי דהא כל הדלקתן היתה בשמן ועוד דהא דבר שאין מתכוין הוא כמ"ש רסי' רע"ז ועססי' רנ"ג: י״א רק טלטול הנר. הואיל וגם העכו"ם צריך לו ועסי' רע"ט סס"ד [ש"כ בגליון] כונתו דשם אינו מתיר אלא מכח תנאי והכא שרי משום שגם העכו"ם צריך לו עמ"ש שם אבל בהג"מ כתוב וז"ל ר"ת התיר לו' לעכו"ם תביא נר הדולק דהא טלטול הנר אינו אסור אלא משום דהוי מוקצה ושרי בטלטול מן הצד וכיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר אי שקיל ליה עכו"ם באיסור לית לן בה אבל אסור שידליקנה עכו"ם שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשותו וגם בדבר זה יש צד היתר דהא אי בעי ישראל מצי לאתויי בלא נר ומ"מ אין להקל כ"כ והמחמיר תע"ב ע"כ מצאתי ושמעתי שכ' הר"ש מבנבור"ק שרבו רא"מ צוה לשפחה לילך עם בחורי' לחלוץ מנעליה' בליל שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשין לאורו עכ"ל משמע שר"ת מתיר בכל ענין וכ"כ המרדכי, ואגודה ורי"ו בשם ר"ת ומהר"מ ועסי' שכ"ה ועסי' של"ד ס"ב וצ"ע על רש"י שפי' דף מ"ד דאסור לטלטל הנר משום גזירה שמא יכבה וכ"כ הרע"ב וזה היינו לפ"ד המקשן ובגמר' דף מ"ד דחי האי טעמא משום דאף אם יכבה הוי דבר שאין מתכוין וטעמ' משום דהוי בסיס לדבר האיסור וכ"כ הש"ג ועמ"ש סי' רע"ז סס"א וגם הע"ש סי' רע"ט לא דק בזה: י״ב אם יש נר וכו'. ואם היתה מדורה ובא עכו"ם והוסיף עצים אסור להיש אוסרין בס"א [ב"י] וב"ח כ' דלא גזרינן בהא שמא ירבה בשבילו כיון שלאחר שכלו הראשונים אסור להתחמם כנגדו שוב לא יוסיף העכו"ם עצים ואם הוסיף העכו"ם עצים לצורך חולה שרי להתחמם דלא גזרינן שמא ירבה כיון שהעכו"ם לא עשה האש בתחלה בשבת רק הוסיף עליו ע"כ: י״ג ומותר למחות. ואם אח"כ עשה בע"כ מותר להשתמש לאורו [ב"ח] ועסס"א ונ"ל ובלבד שלא יערים: י״ד להדליק נר. דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות ועמ"ש סס"א וסי' רנ"ב ס"ב וסי' שכ"ה סי"ג: ט״ו ולא כאותם וכו'. אפי' עשה העכו"ם מדעתו צריך למחות כמ"ש סס"א, ואפשר דהעולם סומכין על הג"מ שכתב שאפילו במצטער שרי שבות כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג אבל בסי' ש"ז ס"ה פסק להחמיר ודוקא שבות דשבות שרי ועכ"פ יזהרו שלא לומר לו בשבת להסיק או לעשות מלאכה ואפשר לו' ג"כ כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף ואף אם העכו"ם מסיק כשאין הקור גדול הוי ליה כאלו עשה מדעתו ואין צריך לצאת מביתו כמ"ש סס"א ועמ"ש ססי' רנ"ג:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רע״ו
א׳ ויש אוסרים במדורה כו'. הוא דעת הטור לחלק בין הדליק נר לעושה אש דבאש חיישינן שמא ירבה בשבילו והקשה ב"י מסי' שכ"ה גבי מילא עכו"ם מים לבהמתו דמחלקי' בין מכירו או לא וכאן לא חילק ותי' דכאן סמך על מ"ש בסי' שכ"ה לחלק והוא דבר בלתי מתקבל דלכל הפחות היה לו להזכיר ולכתו' כדלקמן בפרט ששם לא נזכר האי דינא דאש ועוד תירץ דכאן אסור אפי' באין מכירו מטעם שכ' הרוקח הביאו ב"י בסי' זה דשמא יבעיר עצים או יחתה בגחלי' עבור ישראל. וכתב ב"י בזה אפי' לא הכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו ה"ל כמכירו עכ"ל ולא הבנתי זה למה יהיה לא מכירו בזה כמכירו כיון שיושב אצל אש שלו דהא גם לקמן משקה לבהמתו ממים של עכו"ם ונלע"ד שני דרכים בזה הא' דע"כ לא מצרכי' מכירו בסי' שכ"ה אלא בחשש שמא יביא עכו"ם פעם אחרת מים בשביל ישראל וזה לא מסתבר שלא יעשה כן אא"כ מכירו אבל כאן יש חשש שמא יחתה בגחלים שכבר מונחים להרחיב האש בשביל ישראל ובזה אין טורח ויש חשש אפי' באין מכירו. עוד נראה דלגבי מים ועשבים בסי' שכ"ה הוה ג"כ דינא כן דהיינו אם הישראל משקה לבהמתו בפעם א' עם בהמת העכו"ם ודאי אסור אפי' באין מכירו דפשיטא שיש חשש שירבה בשבילו דהא העכו"ם לא מילא אלא לצורך בהמתו לחוד וכיון שבהמת ישראל שותה עמה יצטרך בודאי להביא מים שנים וכן כאן גבי אש שהוא יושב לחמם עם העכו"ם בפעם אחד ומסתמא לא הכין העכו"ם האש רק לצרכו לחוד דהיא מדור' קטנה ולשנים צריך יותר ע"כ יש חשש כאן אפי' באין מכירו אלא דלקמן מיירי שכבר השקה העכו"ם בהמתו ונשתיירו מים לא ישקה הישראל אחריו שכן הוא בגמרא בהדיא לא ישקה אחריו ישראל וכן בעשבי' שלקט העכו"ם ואכלם בהמתו ושיירה אח"כ לא יאכיל הישראל בהמתו. ובזה הוה הטעם שמא אח"כ ילך העכו"ם פעם שנית להביא מים וזה דוקא במכירו ואפשר דגם הר"י נתכוין לחילוק זה במ"ש כיון שיושב אצל אש שלו ר"ל בשעה שהוא עצמו מחמם אלא דא"כ ל"ל לתלות דעת רבינו בספר הרוקח כנ"ל נכון וברור בלי דחק אשר ראיתי בזה: [קצת מדיני כיבוי אש יתבאר בסימן של"ד ע"ש] ב׳ אע"פ שרוב ישראל כו'. ב"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא"ש וז"ל אם מותר אפי' ברוב ישראל וכ"ש במחצה א"ד דאפי במחצה וכ"ש ברוב לא מהני הוכחה. ובחנם האריך מו"ח ז"ל לתמוה על הב"י בזה שהבין הספק במחצה דוקא לפי דעת ב"י וזה לא עלה על דעתו: ג׳ אבל לאחר שיכבה כו' לדעת המתירים שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר ודאי לא ס"ל האי מלתא אלא מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון דהא באש ודאי א"א לידע מתי כלה האש הראשון אחר שנתרבה ודולק אלא ודאי כיון שבתחלה היה לנו היתר לא נתקלקל אח"כ דבתר התחלה אזלי' אלא דהטו' ושאר האוסרי' לא אזלי בתר התחלה וס"ל שיש איסו' לפנינו אחר הריבוי ממילא כאן אין היתר אלא כל שהראשון דולק ובזה יש גבול לדעת אימתי יתחיל האיסור דהכל רואין הכיבוי של הראשון משא"כ באש כמ"ש ע"כ אסור אפי' קודם הריבוי כיון שיש איסור לפנינו חיישי' לי' כיון שאין גבול ובירור אימתי יתחיל האיסור נמצא שיש כאן ב' פלוגתות. הא' לענין מדורות אש אסור להאוסרים אפי' בשעה שעדיין היתר והמתירי' ס"ל דאין כאן איסור לגמרי כיון שהתחילה בהיתר וגבי נר ס"ל להאוסרי' דדוקא כ"ז שהראשון דולק כו' ולהמתירי' אפי' אחר שכב' הראשון מות' ליהנות מן השני ותרתי פלוגתות אלו חד טעמא אית להו אי אזלי' בתר התחל' או לא. ויש כאן קושיא על הש"ע דבסעיף א' הביא מחלוקת וכאן פסק סתם כהאוסרים ובב"י כתוב ג"כ דאחר כיבוי הראשון לכ"ע אסור מאחר שהודלק לשם ישראל והוא תמוה דמ"ש מאש דשם א"א לידע ומותר להמתירי' ותו דלא זכרו המתירים כלל דבר זה שיש איסור אחר כיבוי הראשון ובודאי לא הוי שתקי מזה אלו היו סבורים לאסור. ובהגמ"נ כתב וז"ל וזכרני כשהייתי אצל מורי במגדול ווישבורק בע"ש עשינו [מדורה] להתחמם בשבת כנגדה וכשישבנו עד שכמעט מדורה היתה כלה באו העבדים ועשאוה גדולה ואמרו בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח וישבנו אנחנו אצלה ושמחנו בדבר עכ"ל. ומורי שזכר הוא מהר"מ והוא מהמתירין דלעיל והעתקתי זה דכיון שאדם גדול עשה הלכה למעשה להיתר א"כ אף ע"פ שקי"ל כהאוסרים כמ"ש הש"ע כאן כדברי הטור בנרות דאסור אחר כיבוי הראשון מכל מקום לצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה המיקל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורת אש ג"כ ולא חייש לשמא ירבה יש לו על מי לסמוך כנלע"ד. ואפי' לדעת הטור שאוסר אחר כיבוי הראשון היינו דוקא אם לא היה שום היתר אלא מחמת דליקת הראשון אבל אם יש בלא"ה היתר מותר בכל זמן אפילו אם כבר נעשה צורכי העכו"ם או חולה: ד׳ וכן אם נתן שמן כו'. ב"י הביא דעת סמ"ג ומרדכי והתרומה ה"ה נמי אם יש אש דולק והרבה עליה העכו"ם מותר ליהנות ממנו כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת ולטעמייהו אזלי דלא מיפלגי בין עשיית אש להדלקת הנר אבל לרבינו שכתב שאסור ליהנות מן האש שעשה העכו"ם לצרכו שמא ירבה בשבילו כשמרב' על האש הדולקת אסור מ"ה נקט רבינו שריותא בהדלקה ולא באש וכבר כתבתי שאגור כתב בשם ר"ת לאסור ליהנות ממדורה שהרבה עכו"ם לצורך ישראל אף על פי שהיה אש מתחלה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל חלק עליו לומר שאין כאן מחלוקת דהם מדברים בהרבה עצים על המדורה שהבעירו מע"ש דהתם ליכא למיחש עוד שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה אבל רבינו מדבר בעכו"ם שתיקן אש לצרכו ושוב ישב הישראל אצל המדורה להתחמם שם חיישי' שמא ירבה והאריך עוד בזה ואמר ששגגה הוא אצל הב"י וש"ע שעשה מחלוקת והחמיר בהרבה עצים על האש ובאמת יפה ויפה דברי הב"י והש"ע דאם יש חשש לישב אצל האש אצל העכו"ם שעשה אש שמא ירבה עוד יש נמי לאסור במה שהרבה כבר בשבת בשביל ישראל כיון שיש איסור בריבוי זה וכיון דהמתירים מתירים לישב אם הרבה כבר כיון שבלא הריבוי היה ג"כ ראוי קצת ליהנות ממנו ה"נ יש להתיר אם עדיין לא הרבה ולא חיישינן שמא ירבה דאף אם ירבה אין חשש כיון שקודם הריבוי היה ראוי קצת והאוסרים אוסרים באמת בהרבה כבר בשבת וממילא אסור לחמם אף קודם הריבוי שהוא עדיין היתר דשמא ירבה עדיין וכך לי באש שנעשה בע"ש בהיתר ובא עכו"ם והוסיף עליו בשבת כמו שמדליק עכו"ם בתחלה בשבת לצרכו דגם זה. היתר עד שיוסיף אלא דלא רצו לעשות כאן היתר כלל משום שלא ירבה כ"ז פשוט לע"ד: ה׳ ומותר למחות כו'. כ"כ הטור ונרא' דכ"כ משום דאיתא במשנה עכו"ם שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה ויש לטעות דהאי א"א לו קאי גם על אל תכבה דיש איסור וה"א טעמא כיון שא"ל אל תכבה ה"ל כאומר תבעיר קמ"ל דהאי א"א לו הוא דרך איסו' לענין כבה ולענין אל תכבה פי' אין אתה צריך לומר לו אל תכבה: נ"ל אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו לא מקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם לצרכה היא מדלקת כנלע"ד:
ספר מחצית השקל על אורח חיים רע״ו
רע״ו:ב׳ת״ס א׳ (ס"ק א) אסור כו' ול"ד למה שהובא כו' דמותר לאחר כדלקמן סי' שכ"ה סעיף ח' ובסי' תקט"ו. דתחומין דרבנן ולפ"ז כל איסור דרבנן שעשה גוי בשביל ישראל מותר לאחר שלא נעשה בשבילו: רע״ו:ב׳תס״א א׳ (ס"ק ב) קצב כו' והיינו קבלנות. ר"ל דכה"ג בשאר מלאכות מותר מ"מ כאן אסור כמ"ש רמ"א הואיל והישראל נהנה כו' ר"ל כמ"ש מ"א לעיל סי' רנ"ב ס"ק י"א בשם הר"ן וס"ל דהא דבקבלנות מותר משום דגוי אדעתיה דנפשיה עביד ה"מ היכי שאין כוונת הגוי כ"א להשלים פעולתו משא"כ בנר ניהו דהגוי עשאו לקבל שכירתו מ"מ גם כוונת הגוי שישתמש בו הישראל בשבת ע"ש במ"א. אולם ע"כ מ"ש מ"א דקבלנות היינו ששכרו סתם להדליק לו נר כשיצטרך אין המובן כפשוטו שנותן לגוי לשנה סך מה כדי שהגוי ידליק לו כל עת שיצטרך הישראל דכה"ג אין זה קבלנות דבעלמא מותר דכה"ג ל"ל דגוי אדעתיה דנפשיה עביד אלא ודאי אדעתיה דישראל עביד דהא אפי' לא מדליק דהיינו שהישראל לא הי' מצטרך לו ג"כ הי' נוטל כל שכרו משלם ואף ע"ג דבסי' רע"ד סעיף ה' אם שכרו למלאכה מיוחדת דהיינו לארוג לו או לכתוב בעת שיצטרך מותר לדעת הרמב"ם שיכתוב לו בשבת רק הראב"ד אוסר שם מ"מ בנידון דהכא אפי' לדעת הרמב"ם אסור דוקא התם אם ירצה הגוי לא עביד בשבת אלא ביום א' וא"כ אם עושה בשבת אדעתיה דנפשיה עביד דהא לא איכפת לישראל אם עושה בשבת או ביום א' משא"כ הכא דהישראל מצטרך לו בשבת וצריך הגוי לעשותו בשבת לעשות רצון הישראל אסור וא"כ מה זה שכ' רמ"א הואיל והישראל נהנה כו' דהא כה"ג בשליחת אגרת בסי' רמ"ז שכרו בקבלנות ואומר לו שילך בשבת או שמגביל לו יום ידוע שביום ההוא צריך להיות האגרת שם וא"א להגיע שם אא"כ ילך בשבת ג"כ אסור ע"ש. לכן נלע"ד דהכוונה במ"ש במ"א ששכרו סתם להדליק לו בעת שיצטרך וקצב לו מכל הדלקה דבר קצוב דבזה אדעתיה דנפשיה עביד דאם ירצה הגוי לא ידליק בשבת ואעפ"כ יצטרך לשלם לו משאר הדלקות של חול וכן שכרו לימים שנותן לו שכירות כל יום כך וכך ג"כ הכוונה שבכל יום שידליק לו ישלם לו מן אותו יום כך וכך דבעלמא מותר אבל כאן אסור כיון שהישראל נהנה כו' וכנ"ל בשם הר"ן וש"ל כנלע"ד: ב׳ ומ"ש רמ"א בין קצב כו' או שעשאו בקבלנות או בשכירות והוא פי' למ"ש בין קצב. על זה אמר בין שהקצבה הי' בקבלנות או שהי' בשכירות: רע״ו:ב׳תס״ב א׳ (ס"ק ג) דגזרינן כו' משום דעכשיו כו'. משום דקשי' ליה להרב"י הא לקמן סי' שכ"ה סעיף י' גוי שמילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ול"ח שמא ירבה בשביל ישראל אא"כ שהגוי מכירו וא"כ ה"ל להטור גם כאן לחלק אם ישראל מכירו אם לא ולזה תי' דהכא אפי' עד השתא לא הי' מכירו מ"מ עכשיו כו' נעשה מכירו ע"י קרבת דברים וכדומה: ב׳ וב"ח כ' כו' כדי ליישב קו' הרב"י הנ"ל דהטור לא הוצרך להזכיר דמיירי דוקא במכירו דמסתמ' כו' ולכן סיים מ"א אי ידוע שאינו מכירו מותר לדעת הב"ח כיון דל"ל סברת הרב"י דעכשיו נעשה מכירו: ג׳ ונ"ל דאם היסק כו' ר"ל לדעת האוסרים במדורה שחוץ לתנור היינו משום דס"ל דגם במדורה א"ל שמא ירבה בשבילו דל"ל מדורה לא' מדורה למאה כיון שב"א יושבים סביבות המדורה א"כ לפי רוב האנשים צריך להרבות ולהגדיל המדור' משא"כ כשמסיק התנור מבפנים דומה ממש לנר א' כו': רע״ו:ב׳תס״ג א׳ (סק"ד) מדעתו כו' ואפי' בקבולת כו' דה"ל קבולת בבית ישראל כו' ואע"ג דבלא"ה יש לאסור כמ"ש רמ"א דהואיל והישראל נהנה כו' היינו כמש"ל בשם הר"ן וס"ל דכוונות הגוי שהישראל נהנה ממנו בשבת כנ"ל משא"כ הכא מיירי שמיחה בו הישראל ואינו כוונת הגוי כלל להנאת ישראל אפ"ה אסור דהל"ל קבולת בב"י ועיין בס' ת"ש: רע״ו:ב׳תס״ד א׳ (ס"ק ה) א"צ כו' וה"ה שא"צ להפוך כו' דבירושלמי איתא שמואל לן בבית הגוי והדליק הגוי נר בשבת וסבר שמואל שבשביל שמואל הדליקו והפך פניו שלא ליהנות ממנו אח"ז ראה שמואל שהגוי מתעסק בשטרותיו נגד הנר ומוכח דהגוי לצורך עצמו הדליקו והחזיר פניו וכתב הרב"י דתחל' כשהי' סובר דלצורך שמואל הדליק למה לא יצא שמואל תי' בירושלמי דאין מטריחים על האדם לצאת מביתו. וכתב הרב"י אע"ג דהוי בית גוי מכל מקום כיון דלן בשבת בבית גוי גם בית הגוי נקרא ביתו וא"צ לצאת וא"כ משמע דאפי' בבית ישראל עכ"פ צריך הישראל להפך פניו כמו שעשה שמואל הא שם ג"כ נקרא ביתו אלא שהרב"י כתב הא דשמואל הופך פניו הוא מצד מדת חסידות החמיר ע"ע: רע״ו:ב׳תס״ה א׳ (ס"ק ו) הוכחה כו' לצורך שניהם אסור כמ"ש סי' תקט"ו ע"ש יש מחלוקת הפוסקים אי אמרינן דכה"ג ודאי עשה גם לצורך ישראל או אינו אלא ספק ועיין שם במגן אברהם הנ"מ ביניהם: רע״ו:ב׳תס״ו א׳ (ס"ק ז) לסעודת כו' וה"ה אם י"ל נר אח' כו' שלא במקום מצו' אע"ג דכ' לעיל ר"ס רס"ג דמצוה בב' נרות אין המצו' זו כדאי לדחות שבות דרבנן: ב׳ דלא כע"ש שר"ל דמותר לצוות לגוי להדליק לו נר אם כבר י"ל נר לישראל כיון דאין הישראל נהנה מנר הגוי וכדלקמן סעיף ד' ועז"כ המ"א דליתא דעכ"פ האמירה לגוי הוא שבות ואפי' אין הישראל נהנה: רע״ו:ב׳תס״ז א׳ (ס"ק ח') במקום כו' ודוקא כו' וכ"מ ס"פ ט"ו בשבת. ר"ל דכ"מ שם דאמירה לגוי להתיר שבות לבנות בה"כ אסור אבל אין הטעם הואיל שאין גופו נהנה אלא בלאו הכי יש טעם לאסור דאיתא שם כל ע"ש היו תוקעים בכניסת שבת כדי להבדיל העם ממלאכה. ואם חל י"ט ע"ש מ"מ היו תוקעים כדי להבדיל העם ממלאכת אוכל נפש דמותר בי"ט ואסור בשבת. ואע"ג דהתקיעה בי"ט הוא שבות מ"מ הותר' במקום מצוה להבדיל העם אבל אם חל יה"כ ע"ש לא היו תוקעין דהא אין בין יה"כ לשבת אלא יה"כ זדונו כרת ושבת זדונו סקילה ופריך דמ"מ ליתקע דלידעו דמותר בקניבת ירק ביה"כ מן המנחה ולמעלה ובשבת אסור ומשני שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ר"ל דוקא אם יש בדחיית שבות צורך היום כמו בי"ט שחל בע"ש שידעו ע"י התקיעה שבליל' בשבת אפי' אוכל נפש אסור כה"ג הותר משא"כ היתר קניבת ירק ביה"כ דבשנה זו גם ביה"כ אסור דהא לא הותר ביה"כ כ"א שלא יצטרך בליל מוצאי יה"כ לקנב הירק קודם הבישול כיון שהעם מעונים מהתענית הקילו לקנב ירק ביום כדי שיהיה מוכן למוצאי יה"כ ויוכל לבשל מיד וזה לא שייך כשחל יה"כ ע"ש דהא בלילה מוצאי יה"כ הוא שבת ואסור לבשל וכדלקמן סי' תרי"א ע"ש ואין צורך בתקיעה כ"א לשנה הבאה שידעו אז שביה"כ מותר לקנב ירק כה"ג לא הותר שבות וא"כ ה"ה הכא דהא בנין בה"כ גופ' אין בו מצוה אי לאו שיתפלל בתוכו וא"כ מצות בנין בה"כ היא התפל' וכיון דשבת זו לא יתפללו בה אין מתירים שבות משום ימים הבאים שיתפללו אז בתוכו: רע״ו:ב׳תס״ח א׳ (ס"ק ט') ואין כו' ומוטב כו' דודאי לא ישמעו אבל אם הוא בין אנשים שספק הוא אולי ישמעו צריך למחות מספק כדאיתא לקמן סי' שכ"ח: רע״ו:ב׳תס״ט א׳ (ס"ק י') ליטול כו' מתקרב והוי מבעיר או מתרחק והוי מכבה ויש בו איסור תורה וכמ"ש סי' רע"ז סעיף ג': ב׳ דהא כל הדלקתן כו' אפ"ה סתמו להתיר ולא התנו דשל שמן אסור: ג׳ ועס"ס רנ"ג ר"ל אפילו אם תמצא לומר דהוי פסיק רישיה הא מבואר בססי' רנ"ג דעל ידי גוי גם פסיק רישיה מותר: רע״ו:ב׳ת״ע א׳ (ס"ק יא) רק כו' כוונתו כו' ר"ל מה שצ"ל דכאן הטעם הואיל וגם הגוי צ"ל וגם מה שציין הש"ך לעיין בסי' רע"ט הוא דקשיא להש"ך דבסי' רע"ט לא התיר לטלטל נר שכבה ע"י גוי אלא משום שהמנהג כן אם כן ה"ל כאלו התנה לטלטלה אחר שכבה וכאן מתיר טלטול הנר ע"י גוי אפילו כשהוא דולק באין תנאי ולזה תירץ הש"ך דשאני הכא הואיל וגם הגוי צ"ל אף על גב דלא סמכינן על סברא זו לצוות לגוי לעשות מלאכה דאורייתא להדליק הנר מכל מקום לענין איסור טלטול דרבנן סמכי' עליה: ב׳ עמ"ש אבל בהג"מ כו' דשם בהג"מ מבואר דלא כהש"ך דאין טעם היתר כאן משום שגם הגוי צ"ל וא"כ הדר' קושית הש"ך לדוכת'. לכן כתב מ"א ועיין מ"ש שם סי' רע"ט ליישב קושית הש"ך: ג׳ ושרי בטלטול מ"ה. כמ"ש סי' שי"א. וכיון דאיבעי ישראל כו' כן הוכיח ר"ת במס' שבת דף קכ"ב בתוס' ד"ה משקה כו' דקתני התם גוי שמילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם היה מכירו אסור דחיישי' שמא ירבה בשבילו ודייק ר"ת מדקתני בהמתו ולא קתני שותה ישראל אע"כ דוקא בהמתו אסור במכירה דא"א לישראל להשקות' בהיתר אבל ישראל עצמו מותר דהא אפשר לישראל לשתות בהיתר אם היה מטפס ועול' מטפס ויורד בתוך הבור והיה שותה בבור משא"כ בהמה דא"א להוריר' לתוך הבור ולהוציא המים מתוך הבור א"א לישראל בהיתר דהבור רה"י וחוצה לה ר"ה ומזה מוכח דהיכי דאפשר לישראל לעשות בהיתר אע"ג שעשה הגוי בשביל ישראל באיסור מותר ליהנות וה"ה הכא. משמע שר"ת התיר בכ"ע ר"ל אפי' אין הגוי צריך לו דדוקא הר"ש מבנבור"ק נקט האי התיר' דהגוי צ"ל אבל ר"ת לא הזכיר מזה דהגוי צ"ל וסגי ליה בטעם זה דהישראל היה אפשר לו בהיתר ועסי' שכ"ה סעיף יו"ד הבי' רמ"א דעת ר"ת הנ"ל בשם יש מקילים ואע"ג דשם לא הותר לכתחלה לצוות לגוי כה"ג אלא בשעת הדחק צ"ל דוקא התם דניהו דעיקר הדבר יכול ישראל לעשות בהיתר דהיינו לשתות מים וכן לקמן סי' שכ"ה לשתות השכר מ"מ היינו דוקא שם במקום המים תוך הבור וכן לקמן השכר שם במקום מכירתו אבל להביאו לכאן א"א בהיתר אבל הכא עדיף דיכול להביא הנר עד מקום שמביאו הגוי ע"י טלטול מן הצד ולכן אפי' לכתחל' מותר כאן אפי' שלא בשעת הדחק וא"כ כדי ליישב קושיא צ"ל כמ"ש מ"א סי' רע"ט ע"ש: ד׳ וצ"ע על רש"י כו' ע"ש במהרש"א שגם הוא הרגיש בזה. דהוי בסיס כו' דנר שמן ופתילה שלשתן נעשו בסיס לדבר האסור דהיינו השלהבת: רע״ו:ב׳תע״א א׳ (ס"ק יב) אם יש כו' ואם היתה מדורה כו' להי"א בסעיף א' ר"ל דוקא היכי דל"ל שמא ירבה בשבילו דנר לא' נר למאה ואינו אסור כי אם היכי שהדליק הגוי לצורך ישראל. לכן הותר כאן אם יש נר כו' והוסיף הגוי נר אחר להשתמש נגד הנר כ"ז שנר ראשון דולק משא"כ מדורה להי"א בס"א דס"ל דגם במדורה א"ל שמא ירבה בשבילו א"כ הוסיף גוי על מדור' א' אסור לישראל להתחמם נגדו חיישינן שמא ירבה: ב׳ וב"ח כ' דל"ג כו' ואפי' להי"א בסעיף א' מותר להתחמם נגד המדורה אפילו הוסיף הגוי על המדורה דע"כ ל"ח שמא ירבה אלא כשהגוי רואה שהישראל נהנ' ממעש' חיישינן שמא ירבה כדי שיהנה הישראל וזה לא שייך כאן דהא מה שמתחמם הישראל נגד המדורה כל זמן שעצים ראשונים דולקים מזה אין ראיה שנהנה מתוספות הגוי ולאחר שכלו עצים הראשונים הרי אסור לישראל ליהנות מן התוספ' וירא' הגוי שהישראל פורש את עצמו מלהתחמם ואיך ירבה בשבילו. ואם הוסיף הגוי עצים לצורך חולה כו' כיון שהגוי כו' ר"ל שם כתב דוקא כשהגוי עשה תחלת תמדורה חיישינן שמא ירבה להוסיף משא"כ כאן דתחלת המדורה היתה על ידי ישראל מערב שבת אלא שהגוי הרבה עליו עצים בשבת לא חיישי' שירבה עוד הפעם להוסיף עצים דל"ח שירבה שני פעמים ולפ"ז מותר להשתמש נגד התוספות שהוסיף בשביל החולה אפילו אחר שכלו העצים הראשונים שהודלקו בהיתר מערב שבת וה"ה דה"ט שייך גם על דין הראשון כשהוסיף גוי על המדורה שהית' לצורך ברי' אלא דשם יש טעם דעדיף מזה וכמ"ש מ"א: רע״ו:ב׳תע״ב א׳ (ס"ק יג) מותר כו' ואם אח"כ כו' כן דייק הב"ח מדהוצרך הטור לאשמועינן דמותר למחות פשיטא ומ"ש הרב"י הובא גם בט"ז דאתי לאפוקי מדעת הטועים שהיו סוברים דאסור למחות שלא יכבה ודחה ר"ת דבריהם וכמ"ש המרדכי פ' כ"כ דחה הב"ח דהא הטעות יצא מדתנן פ' כ"כ גוי שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה וטעו ופי' כמו מה דתנן א"א לו כבה ר"ל שאסור לומר לו כבה ה"ה מה דתנן אל תכבה היא בכלל איסור ובאמת אין הפי' כן אלא מאי דתנן אל תכב' היא רשות דאין צ"ל אל תכבה דא"כ לקמן בסי' של"ד בדיני דליקה הוי ליה לטור לכתוב זה כי במאי דתנן שם במשנה גבי דליק' יצא להם הטעות ה"ל להטור לאשמועינן להוציא מלבן אבל אין כאן מקומו אלא צריך לומר דאתי לאשמועינן דמותר למחות רצ"ל דבזה מראה לגוי דלא ניחא ליה ואם אחר כך עשה הגוי ה"ל מדעתו ומותר לישראל ליהנות ממנו: רע״ו:ב׳תע״ד א׳ (ס"ק טו) ולא כאות' כו' סומכים על הגמרא כו' כמו שכתוב סי' שכ"ח סעיף ל"ג דגונח מכאב לב ומצטער מותר לינק מן הבהמ' דהוי מפרק כלאחר יד דאין דרך לינק בפה מן הבהמה וליכא כי אם שבות ובמקום צער לא גזרו. אבל בסי' ש"ז כו' ושם כתב מגן אברהם דאין לדמות שבותין להדדי ואין לך אלא מה שהתירו חז"ל: ב׳ ה"ל כאלו עשה מדעתו. דהגוי סובר גם כשאין הקור גדול הוא בכלל השכירות שצריך להדליק וגם לטעם זה מ"מ אסור לישראל לומר לו להסיק ובלבוש כ' טעם להתיר כיון דהורגלו להסיק גם בימי החול אפי' כשאין הקור גדול נעשה זה אצלו לטבע קיים להסיק גם כשאין הקור גדול ובלי היסק מצטערים לכן מותר אפי' בשבת אפי' כשאין הקור גדול: ג׳ וכתב הב"ח אפי' כשהקור גדול דמותר להסיק ע"י גוי מ"מ אסור להסיק שנית לעת מנחה ואף שכבר כבה עצים הראשונים מ"מ כבר נתחמם החדר וה"ל כמו כשאין הקור גדול הובא באחרונים אולם הכל לפי האדם והחדר וכ"כ בספר ע"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א