סימן רעג – שיהיה הקדוש במקום סעדה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רעג – שיהיה הקדוש במקום סעדה

א אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם א סְעֻדָּה, וּבְבַיִת אֶחָד מִפִּנָּה לְפִנָּה חָשׁוּב מָקוֹם אֶחָד, שֶׁאִם קִדֵּשׁ לֶאֱכֹל בְּפִנָּה זוֹ וְנִמְלַךְ לֶאֱכֹל בְּפִנָּה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ הוּא טְרַקְלִין גָּדוֹל, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ. { הַגָּה: וּמִבַּיִת לְסֻכָּה חָשׁוּב כְּמִפִּנָּה לְפִנָּה } (מָרְדְּכַי פ' ע"פ) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁרוֹאֶה מְקוֹמוֹ, אֲפִלּוּ מִבַּיִת לְחָצֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד עַל דַּעַת לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר, שַׁפִּיר דָּמִי { וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סי' קע"ח, } וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּבַיִת אֶחָד, כְּגוֹן מֵחֶדֶר לְחֶדֶר אוֹ מֵאִגָּרָא לְאַרְעָא, { וְכֵן עִקָּר. } ב אִם קִדֵּשׁ בְּבַיִת אֶחָד עַל מְנַת לֶאֱכֹל שָׁם, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל שָׁם. ג אִם קִדֵּשׁ וְלֹא סָעַד, אַף יְדֵי קִדּוּשׁ לֹא יָצָא. { הַגָּה: וְצָרִיךְ לֶאֱכֹל בִּמְקוֹם קִדּוּשׁ לְאַלְתַּר, אוֹ שֶׁיְּהֵא בְּדַעְתּוֹ } ב { לֶאֱכֹל שָׁם מִיָּד, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֲפִלּוּ אָכַל בִּמְקוֹם קִדּוּשׁ אֵינוֹ יוֹצֵא } (מַהֲרִ"י מוּלִין), { וְאִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שָׁם מִיָּד, } ג { וְנִמְלַךְ וְאָכַל, יָצָא } (בֵּית יוֹסֵף סוֹף הַסי'). ד יָכוֹל אָדָם לְקַדֵּשׁ לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, דִּלְדִידְהוּ הָוֵי מְקוֹם סְעֻדָּה. וְאַף עַל גַּב דִּבְבִרְכַּת הַיַּיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֲחֵרִים אִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה עִמָּהֶם, כֵּיוָן דְּהַאי בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן הוּא חוֹבָה לְקִדּוּשׁ, כְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דָּמִי וְיָכוֹל לְהוֹצִיאָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּקִדּוּשׁ שֶׁל יוֹם } ד { בְּשַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר סי' תפ"ד). וְהוּא שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים. וְאִם עֲדַיִן לֹא קִדֵּשׁ לְעַצְמוֹ, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטְעֹם עִמָּהֶם, שֶׁאָסוּר לוֹ לִטְעֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ בִּמְקוֹם סְעוּדָתוֹ. ה כָּתְבוּ הַגְּאוֹנִים הָא דְּאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ אָכַל דָּבָר ה מוּעָט, אוֹ שָׁתָה כּוֹס (שֶׁל) יַיִן שֶׁחַיָּב עָלָיו ו בְּרָכָה, יָצָא יְדֵי קִדּוּשׁ בִּמְקוֹם סְעֻדָּה וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְדַוְקָא אָכַל לֶחֶם אוֹ שָׁתָה יַיִן, אֲבָל אָכַל ז פֵּרוֹת, לֹא. { הַגָּה: וּלְפִי זֶה הָיָה מֻתָּר לְמוֹהֵל וּלְסַנְדָּק לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל מִילָה בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית, אִם שׁוֹתִין כַּשִּׁעוּר } (בֵּית יוֹסֵף) { אֲבָל נָהֲגוּ לִתֵּן לְתִינוֹק } (הגמי"י פֶּרֶק כ"ט). ו וְאִם קִדֵּשׁ בְּבֵיתוֹ וְשָׁמַע ח שְׁכֵנוֹ וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ לְפָנָיו, יוֹצֵא בּוֹ דְּשַׁפִּיר הָוֵי מְקוֹם סְעֻדָּה. וּכְגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ ט לָצֵאת, וּמַשְׁמִיעַ לְהוֹצִיא. ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַקִּדּוּשׁ תָּלוּי בְּנֵר וְאִם הוּא נֶהֱנֶה בֶּחָצֵר יוֹתֵר מִפְּנֵי הָאֲוִיר אוֹ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, מְקַדֵּשׁ בֶּחָצֵר וְאוֹכֵל שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה הַנֵּר, שֶׁהַנֵּרוֹת לְעֹנֶג נִצְטַוּוּ י וְלֹא לְצַעַר, וְהָכֵי מִסְתַּבְּרָא.

באר היטב – סימן רעג – שיהיה הקדוש במקום סעדה

א א סעודה. כדכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש: ג ב לאכול שם מיד. ר"ל שהיה בדעתו לאכול שם מיד ואירעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן אבל עכ"פ היה נשאר במקום קידוש יצא וא"צ לחזור ולקדש. אבל בלא"ה וכו' ר"ל אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו היה להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל אחר זמן במקום קידוש אינו יוצא: ג ונמלך ואכל. ר"ל שהי' בדעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו מיד יצא: ד ד שחרית. ובשאר אכילות בשבת לא יברך להם המוציא ואם מקדש על היין לאינו בקי אינו יכול לברך המוציא. ט"ז ע"ש: ה ה מועט. היינו כזית: ו ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה. משמע מדברי רמ"א וב"י דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של קידוש ומש"ה פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור. ולבוש וב"ח וט"ז כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד כוס של קידוש והשתיה השניה נחשב לסעודה לפ"ז מדינא אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת ע"ש רק מ"ש הט"ז דא"כ כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה דהא צריך לשתות מלא לוגמיו ע"ש ליתא דמלא לוגמיו הוי בציר מרביעית והגאונים מצרכי לשתות רביעית פר"ח וכ"כ היד אהרן. ואפשר לומר דלשיטתו אזל לפי מ"ש בסי' ק"ץ ס"ק ג' ע"ש. (ובס' אבן העוזר השיג על הב"ח וט"ז הוכיח בראיות דבכוס של קידוש ששתה כשיעור רביעית דיצא ידי קידוש במקום סעודה): ז פירות לא. ומיני תרגימא מה' מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין. ושכר אע"ג דהוי חמר מדינא לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין מ"א לפ"ז נ"ל דכ"ש בקאוו"י דלא יצא: ו ח שכנו. ואפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו ואפי' הוא אינו אוכל וכמ"ש סי' רס"ט. מ"א ע"ש ט להוציא. ובזמן הזה שהש"צ אינו מקדש אלא משום מנהג לא יצא השומע אא"כ נתכוין להוציאו. ב"י מ"א: ז י ולא לצער. היינו במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר. מ"א בשם רש"ל:

מגן אברהם רע״ג – סימן רעג – שיהיה הקדוש במקום סעדה

א׳ שאם קידש. אבל לכתחלה לא יעשה כן דהא יש אוסרים: ב׳ ומבית לסוכה. כיון שאין המחיצה עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשוב כמו מפנה לפנה בלא מחיצות (מרדכי) וא"כ אפי' לא היה דעתו לכך א"צ לקדש שנית ודוקא כשאין שם מחיצה אחרת רק מחיצות הסוכה כגון שהסוכה בתוך הבית, אבל אם מחיצות הבית מפסיקות ה"ל כמחדר לחדר וכ"מ בתוס', והע"ש לא עיין במרדכי: ג׳ שרוא' מקימו. אפי' דרך חלון ואפי' רואה מקצת מקומו וכמ"ש סי' קצ"ה (כ"מ בר"ן): ד׳ ואחר כך נמלך. פי' שלא אכל כאן ועס"ה: ה׳ וצריך לאכול. ז"ל ד"מ כ' מהר"י מולין דאפי' באותו מקום שקידש אם אין דעתו לאכול שם לאלתר מקרי שלא במקום סעוד' ואין חילוק בין זמן קצר לזמן ארוך אבל אם היה דעתו לאכול שם אפילו שהא בדרך זמן גדול עד שמגיע לשם חשוב במקום סעודה דאפי' בטרקלין גדול חשוב מפינה לפינה במקום סעודה עכ"ל והוא באגור סי' שפ"ז ומ"ש רמ"א או שיהא בדעתו וכו' פי' כגון שהולך מפינה לפינה ודעתו לאכול שם מיד אבל בלא"ה וכו' פי' אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל לאחר זמן במקום קידוש אינו יוצא ואם היה דעתו לאכול מיד וארעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן א"צ לחזור ולקדש וכ"מ בגמ' בעובדא דר"ה דדוקא משום שיצא ממקומו קידש שנית אבל אם היה נשאר במקומו אף על פי שהפסיק עד שידליקו הנר א"צ לקדש שנית וכ"מ מל' רמ"א אך אם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית כנ"ל: ו׳ לאכול שם מיד. פי' שהיה דעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו יצא כ"ה בהדיא בב"י והע"ש עשה את עצמו כאלו לא ידע את יוסף: ז׳ לקדש לאחרים. כתב הע"ש לקטנים מותר לקדש דילפינן מדכתיב זכור ושמור וכו' ולא ראה בגמ' דקאי על המוציא אבל בקידוש גדול וקטן שוה עססי' קס"ו וכ"כ הוא בעצמו סק"ד: ח׳ שחייב עליו ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה וכ"מ בפסחים דף ק"א שכתבו התוס' בד"ה ור"י ששתו בב"ה ואפ"ה לא יצאו ידי קידוש: ט׳ וגומר סעודתו. ואם אכל לחם צריך לברך ברהמ"ז כאן להרב"י בסימן קע"ח ע"ש ולרמ"א א"צ לברך ולענין יין ע"ש ס"ה וע' בברכות דף מ"ג ונ"ל דא"צ לברך על הכוס קודם סעודה האחרת מידי דהוי אסעודה שלישית כמ"ש סימן רצ"א ע"ש בטור: י׳ לחם. ונ"ל דכזית מיהא בעי': י״א פירות לא. בש"ג כתב דאף בפירות דיו דכל סעודת שבת נחשבת קבע ע"ש ודעת הטור והש"ע עיקר מ"מ נ"ל דבאוכל מיני תרגימ' מה' מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין וכמ"ש ססי' רצ"ג ושכר אף על גב דהוי חמר מדינה לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין: י״ב שותין כשיעור. ולבוש וב"ח כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד הכוס של קידוש והשתיה השניה נחשבת לסעודה: י״ג ושמע שכנו. אפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו אפילו הוא אינו אוכל וכמ"ש סי' רס"ט וכ"ה בתוס' דף ק"א וה"ה כשמקדש על הפת שיכול לברך להם המוציא אבל כשמקדש על היין אסור לברך להם המוציא אא"כ ישבו בשולחן א' כמ"ש סי' קס"ז סי"א ועמ"ש שם סי"ג: י״ד וכגון שנתכוין. אבל הש"ץ א"צ להתכוין ביחוד להוציא את זה דש"ץ אכ"ע מכוין ובזמן הזה שהש"ץ אינו מקדש אלא משום מנהג לא יצא השומע אא"כ נתכוין להוציאו (ב"י) ועסי' תקפ"ט: ט״ו והכי מסתברא. במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר (מ"ב בשם רש"ל):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רע״ג

א׳ במקום סעודה. דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש וכ"פ רשב"ם ולעיל סימן רס"ט כתבתי דלר"נ יש טעם אחר: ב׳ ואם היה בדעתו שלא לאכול שם כו'. ב"י כתב זה מסברא דנפשי' ולא הביאו בש"ע משמע שלא היה זה הוראה ברורה אצלו ול"נ שתלמוד ערוך הוא בר"פ ע"פ אמר אביי כי הוינא בי מר הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דלמא אדאזליתו לאושפיזא אתעקרו לכו שרגא ובקידוש דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי שלא הזהיר רבה לאביי קודם הקידוש שיטעמו אחר כך דליהוי משמע שבשעת הקידוש יהיה דעתם לאכול כאן אלא אדרבה בשעת קידוש היה דעת אביי לאכול בביתו ואמר ליה רבה אחר כך שיאכל שם ש"מ בהדיא דסגי בזה: ג׳ אם אינו נהנה עמהם. דקי"ל כל ברכת הנהנין אין אדם מוציא חבירו רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו ובמרדכי כ' שם ולעשות ברכת המוציא לאלמנה פשיטא דאסור דהיינו ברכת הלחם וכמו כן אדם המתענה תענית חלום בשבת לא יעש' ברכ' לבני ביתו דכיון דליכא רק בפה"ג שמא הוה כמו ברכת היין שאין יכול להוציא כיון שהוא עצמו אינו אוכל עכ"ל ופשוט שאותו המוציא שעושה במקדש על הפת אינו בכלל זה אלא הוה כמו בפה"ג דקידוש. ומ"ש בסי' קס"ז ס"ך אפי' בשבת לא יברך על הפת כו' היינו שמקדש על היין ורמ"א פסק דלא כהמרדכי אלא כמ"ש ב"י בשם הטור דגם בשחרית יכול לעשות להם קידוש ובודאי בשאר אכילות בשבת לא יברך להם המוציא. ובלבוש כ' דגם במקדש על היין לאינו בקי בליל שבת יכול לעשות להם גם המוציא אחר זה כיון דהסעודה היא חובה לקידוש דהא צריך להיות במקום הסעודה וק"ל דהא כל הג' סעודות בשבת הם חוב ויברך להם המוציא וע"כ נ"ל דלא קראו חוב בזה אלא בקידוש עצמו שעיקרו נתקנה שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות וכן ברכת שופר שהתקיעה עצמה מצוה ואין שם הנאה כלל ע"כ מוציא אחרים משא"כ ברכת המוציא בסעודת שבת אף שהם חוב מ"מ אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין לזה המצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ אין מוציא אחרים וכ"ש בזאת הברכה שלאחר קידוש דאין ע"ז חוב רק הקידוש צריך להיות שם וכ"מ ס"פ ראוהו ב"ד דדוקא ברכת הלחם של מצה יכול להוציא כיון דעכ"פ יש חיוב לאכול מצה: ד׳ שחייב עליו ברכה. משמע מדברי רמ"א וב"י דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של קידוש ומש"ה פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור והך ששייך עליו ברכה פי' ברכה אחרונה שצריכה שיעור אבל ברכה ראשונה אפי' כל שהוא חייב אלא דק' א"כ כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה דהא צריך לשתות מלא לוגמיו כדלעיל וע"כ נראה דה"ק אחר שטעם כוס של קידוש כשיעור ששתה פעם שנית כשיעור שחייב עליו ברכה אחרונה דומיא דאכל דבר מועט דנקט. ולפ"ז מדינא אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת וכ"כ בלבוש

ספר מחצית השקל על אורח חיים רע״ג

רע״ג:ב׳תל״ג א׳ (ס"ק א) שאם קידש כו' דהא יש אוסרים. הוא דעת הרי"ף דאוסר אפי' מפנה לפנה וסביר' ליה דצריך לחזור ולקדש: רע״ג:ב׳תל״ד א׳ (ס"ק ב) ומבית כו' אפי' לא היה דעתו כו' כגון שהי' סבור שגשמים יורדים וקידש בבית וקודם שהתחיל לאכול א"ל שאין הגשמים יורדים ונכנס לסוכה לאכול. וה"ה איפכא שקידש בסוכה וקודם שהתחיל לאכול ירדו גשמים והלך לאכול לבית. אבל אם מחיצו' הבית כו' כגון שבנויה בחצר או ברחוב. וה"ה לענ"ד אם י"ל סוכה בנויה משנה לשנה אפי' הוא תוך חדרו כיון שכל השנה משמש שם כמו בחדר אחר אלא שבסוכות פותח הגג למעל' ויושב שם לשם מצות סוכה הוי מחיצה גמיר' להפסיק: ב׳ וכ"מ בתוס' פרק ע"פ דף ק' ע"ב ד"ה ידי קידוש כו' הביאו ירושלמי שמואל סבירא ליה אין קידוש אלא במקום סעודה ורב אמר מי שסוכתו ערבה עליו וחפץ לאכול גם ביום ח' בסוכה אלא שא"א משום בל תוסיף כמ"ש בסי' תרס"ו מקדש ליל י"ט בבית ועולה ואוכל בסוכתו משמע דס"ל לרב יש קידוש שלא במקום סעוד' כמו דאיתא בש"ס דילן ואמר ר' בון דלא פליגי דשמואל מיירי שלא הי' דעתו לאכול במקום אחר ורב מיירי שהי' דעתו בשעת קידוש לאכול בסוכה. והוא דעת י"א האחרון שהביא הרב בית יוסף בסעיף זה ולמה הוצרך רב להיות דעתו לאכול בסוכה. ת"ל דמבית לסכה ה"ל כמפנה לפנה אלא ע"כ צ"ל היכי דמחיצות הבית מפסקת ה"ל כמחדר לחדר ושם היו מחיצות הבית מפסיק דהא קתני ועולה ואוכל בסוכתו דהיינו מארעא לאגרא: ג׳ והע"ש לא עיין במרדכי. ר"ל שהע"ש כתב הטעם כיון דחייב לאכול בסוכה עדיף ממקדש במקום א' על דעת לאכול במקום אחר וה"ה איפכא כשקידש בסוכה וירדו גשמים והולך לבית לאכול כיון דצריך לילך לבית כשגשמים יורדים דזולתו מקרי הדיוט עדיף מאלו הי' דעתו לילך למקום אחר ע"ש ולפ"ז אפי' כשמחיצות הבית מפסק' נקרא במקום סעודה ובמרדכי מבואר דליתא: רע״ג:ב׳תל״ה א׳ (ס"ק ג) שרואה כו' וכמו שכתב סי' קצ"ה וכ"מ בר"ן שהוא בעל סברא זו דברואה מקומו סגי ואייתי ראיה מסי' קצ"ה דקי"ל שני חבורות שאכלו בבית אחד מצטרפים לזימון אם דואים אלו את אלו. אלמא חשיב כהאי גוונא כאלו אכלו יחד במקום א' והוא הדין לענין קידוש במקום סעודה אם רואה המקום הוי מקום א' עם מקום שקידש. ושם בסי' קצ"ה סגי אם מקצתן רואים אלו את אלו אלמא במקצת סגי: רע״ג:ב׳תל״ו א׳ (ס"ק ד) ואח"כ נמלך פי' כו' ועס"ה ר"ל דמשם מוכח דע"כ כאן מיירי דלא אכל כאן דהא כ' שם דאם אכל דבר מועט במקום קידוש או שתה שם כוס יין הוי קידוש במקום סעודה וגם אם אכל אח"כ במקום אחר כ' מ"א שם דאין צריך שוב לקדש וא"כ למה כ' פה דצריך לחזור ולקדש אלא על כרחך כאן מיירי שלא אכל במקום קידוש כלל: רע״ג:ב׳תל״ז א׳ (ס"ק ה) וצריך לאכול ז"ל ד"מ כו' להיות הגהת רמ"א צ"ב שכ' או שיהי' בדעתו לאכול שם מיד אבל בלאו הכי ע"כ ר"ל שלא הי' דעתו לאכול שם מיד וסיים רמ"א אפי' אכל במקום קידוש לא יצא כיון שהי' במחשבתו שלא כדין ומיד אחר זה כ' ואם הי' בדעתו כו' יצא הרי הדברים סותרים זה את זה תוך כדי דיבור. ומדברי לבוש נרא' שגם הוא הרגיש בזה ולכן שינה לשון רמ"א וכ' וז"ל ואם קידש ולא סעד כלום אף ידי קידוש לא יצא שצריך לאכול במקום קידוש לאלתר כו' או שיהי' בדעתו לאכול מיד ואע"פ שנמשך אח"כ מעט ל"ל בה אבל אם הי' בדעתו שלא לאכול כלל לא במקום קידוש ולא במקום אחר אף ע"פ שנמלך אח"כ ואכל שם יש אומרים שלא יצא שם ידי קידוש ואם הי' בדעתו מתחלה שלא לאכול שם אלא במקום אחר ונמלך אח"כ לאכול שם א"צ לחזור ולקדש דהא מ"מ הי' בשעת קידוש דעתו לאכול וכיון שאוכל במקום שקידש שפיר הוי קידוש במקום סעודה עכ"ל וע"כ הי' מפרש מ"ש רמ"א תחלה אבל בלא"ה אפי' אכל כו' אינו יוצא ר"ל שהי' דעתו שלא לאכול כאן גם לא במקום אחר לכך לא יצא ומ"ש בסיפא אם הי' בדעתו כו' יצא מיירי שהי' דעתו שלא לאכול כאן אלא במקום אחר ולבסוף אכל כאן יצא (והא לא קשיא כיון שהי' דעתו לאכול במקום אחר מאי ארי' שנמלך ואכל כאן יצא אפי' אכל במקום אחר יצא לדעת רמ"א בסעיף א' שכ' שכן עיקר וכן הקש' ע"ש די"ל דמיירי בשני בתים דלא מהני דעתו וכמ"ש בסעיף א' אף שכתב ע"ש שהוא דוחק) אולם מ"א הביא דברי מהרי"ל שמשם נובע הגהת רמ"א הלז וממנו תראה שאין הפי' כמ"ש הלבוש אבל בלאו הכי כו' פי' כו' והפסיק אפי' אכל אחר זה במקום קידוש אינו יוצא אע"ג דהכוונה לבדה כשהיא שלא כדין אינה מפסדת מ"מ כאן שקיים מחשבתו והפסיק בדברים אחרים אע"ג שאחר כך אכל במקום קידוש מ"מ לא יצא ובזה אתי שפיר מ"ש רמ"א אחר זה ואם הי' בדעתו כו' ונמלך ואכל יצא ר"ל אע"פ שהי' דעתו להפסיק כיון שלא נתקיימה מחשבתו דהא לא הפסיק ואכל כאן ולכן יצא: ב׳ ואם הי' דעתו כו' וארעו אונס כו' לא כתב זה לפרש דברי רמ"א כ"א מ"א דין חדש מסבר' דנפשי' דאפי' הפסיק אם הי' ע"י אונס אינו מפסיד אם הי' נשאר במקומו: ג׳ וכ"מ בגמרא דף ק'. אמרו שם רב הונ' לאחר שקידש קודם שאכל כבו הנרות ונכנס לבית חתונת בנו ששם הי' עדיין הנרות דולקים וקידש שנית ואכל. ומזה הוכיח הש"ס דע"ש ג"כ הוה סביר' ליה אין קידוש אלא במקום סעודה: ד׳ דדוקא משום שיצ' כו' אע"ג דא"ל מעשה שהי' כך הי' מ"מ כיון דהש"ס הביא כל המעשה שיצא ממקומו משמע דבזה תלי' מילתא ומהאי טעמ' קידש שנית. וכ"מ מלשון רמ"א שכתב שהי' דעתו תחלה להפסיק משמע דאם הי' דעתו תחלה שלא להפסיק ואחר כך ע"י הכרח ואונס הפסיק לא הפסיד: ה׳ אך אם יצא כו' אפילו ע"י אונס והו' עובד' דרב הונ': רע״ג:ב׳תל״ח א׳ (ס"ק ו) לאכול כו' מצוין בטעות וכן צריך להיות ואם הי' בדעתו שלא לאכול שם מיד כו' פי' שהי' דעתו לאכול בבית אחר בא ליישב בזה קושית הע"ש שכתבתי לעיל מאי ארי' שנמלך ואכל כאן אפי' הי' אוכל כפי מחשבתו במקום אחר יצא כיון שהי' דעתו מתחלה לשם ועז"כ מ"א דמיירי שהי' דעתו לאכול בבית אחר דבזה לא מהני דעתו והע"ש כ' ע"ז שהוא דוחק ועז"כ מ"א ועשה א"ע כו' דהא כן מבואר בב"י שאצל הטור: רע״ג:ב׳תל״ט א׳ (ס"ק ז) לקדש כו' מדכ' זכור ושמור כל שישנו בשמירה כו' (וכן דרשו הש"ס דמה"ט נשים חייבים בקידוש אף על גב דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ודרשו כיון שישנו בשמירה דהיינו לא תעשה דעל ל"ת גם הנשים נצטוו אע"ג דהוי ל"ת שהז"ג ישנן בזכירה דהיינו קידוש אף על גב דהוי מ"ע שהז"ג) והני קטנים הואיל וצריך לחנכן במצות ל"ת דהיינו שמור ה"ה דחייבין כחנכו במצות זכור דהיינו קידוש עכת"ד: ב׳ ולא ראה בגמר' כו' בר"ה דף כ"ט דמשמעות לשונו דיש לקטנים עודף על הגדולים לענין להוציאן ידי קידוש דלענין להשוותם לגדולים כשאין יודעים מה"ת גרעו קטנים מן הגרולים ומאי צריך ילפית' מן שמור ת"ל במ"ע יותר יש חיוב על האב לחנך בנו מלהפרישו מאיסור לא תעשה וע"ל במ"א ס"ס שמ"ג אע"כ דעתו דקטנים עדיפא (ואפשר ס"ל אפי' הקטנים יודעים לברך רשאי להוציאן) ועז"כ המ"א דליתא דלענין ברכות מצות כגון קידוש קטן וגדול שוה ולא מצינו בש"ס עדיפא לקטן כ"א בברכת הנהנין דתניא בר"ה דף כ"ט לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים (היינו לברך להם ברכת המוציא ולהוציאן) אלא א"כ אוכל עמהם דבלא"ה מברך להוציא את עצמו מוציא גם האורחים אבל אם אינו אוכל אפי' הם אין יודעים אסור להוציאן וכמש"ל סי' קס"ז וסיימה הברייתא אבל פורס הוא לבניו ובני ביתו (וה"ה לקטנים אחרים) כדי לחנכן במצות אבל בברכת קידוש דכשאינו יודע אפי' הוא גדול יכול להוציאו מצד ערבות כמבואר לעיל סי' קס"ז וסתם קטן גם הוא אינו יודע ואם הקטן יודע מה חינוך שייך בזה באמת אין הגדול יוכל להוציא ואין חילוק בין גדול לקטן: רע״ג:ב׳ת״מ א׳ (ס"ק ח) שחייב כו' וכן משמע בפסחים דאיתא שם אותם בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קידוש יצאו דסבירא ליה יש קידוש שלא במקום סעודה אבל ידי יין (רצה לומר אם ירצו לשתות בביתם יין) לא יצאו וצריכים לברך על היין שבביתם דשינוי מקום הוי הפסק ושמואל אמר אפי' ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא במקום סעודה. ור' יוחנן אמר אפי' ידי יין יצאו דסבירא ליה שינוי מקום לא הוי הפסק וכתבו התוס' הא דאר"י אף ידי יין יצאו צ"ל ששתו מן היין של קידוש בבה"כ דאם לא כן הא ודאי לא עדיף מה ששמעו הברכה מפי המברך מאלו ברכו הם עצמם ולא שתו מיד אחר הברכה דהוי הפסק אע"כ ששתו מעט מיין המקדש בבית הכנס' עכת"ד. וא"כ מסתמא דומיא דהכי מיירי רב ושמואל ששתו מעט מן היין ואפילו הכי סבירא ליה לשמואל דלא יצאו ידי קידוש דבעי' קידוש במ"ס. ותיקשי הא לגאונים הוי קידוש במ"ס כיון ששתו מן היין. אלא ע"כ בעי' דוקא רביעית שיהיה נחשב סעודה. והם לא טעמו כ"א מעט דכיון דאפקת מכל שהוא אוקמי' ארביעית: רע״ג:ב׳תמ״א א׳ (ס"ק ט) וגו' כו' צ"ל בהמ"ז כאן להרב"י כו' דהרב"י ס"ל לעיל סי' קע"ח דאפי' דברים הצריכים ברכה אחריהן במקומו כגון פת דצריך לברך בהמ"ז במקום שאכל אם יצאו קודם בהמ"ז ורצה לאכול במקום אחר אע"ג שעשה שלא כדין ביציאתו ואפי' חוזר למקומו הראשון צריך לברך תחלה בהמ"ז על מה שאכל כבר ואח"כ אם ירצה לאכול חייב לברך שוב המוציא אבל רמ"א ס"ל דבדברים הצריכים ברכה במקומן אם יצא למקום אחר. א"צ לברך בהמ"ז ולא ברכת המוציא על מה שיאכל. ולענין יין ע"ש סעיף ה'. ר"ל יש מחלוקת אי הוא ג"כ צריך ברכה לאחריו במקומו או לאו. וא"כ אי צריך ברכה לאחריו במקומו תליא נמי במחלוקת הרב"י ורמ"א הנ"ל ואע"ג דהכא מיירי לענין לכתחלה דהא כ' בש"ע וגו' סעודתו כו' ולכתחלה גם רמ"א מודה דאסור לעקור ממקומו עד שיברך בהמ"ז. מ"מ הא כ' שם בסי' קע"ח הטעם שמא ישכח ולא יאכל במקום אחר ומה"ט כ' מ"א שם דאם הזמינוהו לסעודה דוודאי יאכל שם ול"ל שמא ישכח ס"ל לרמ"א דרשאי לעקור לכתחלה בלי בר"המ ויברך במקום אחר ולדע' הב"ח שם הביאו מ"א שם בקיצור דבעי' דוקא שיהיה דעתו מתחלה לילך למקום אחר באמצע סעודה. דכה"ג להרב"י שם לא מהני אלא מחדר לחדר ולהב"ח ורמ"א מהני דעתו אפי' מבית לבית ע"ש: ב׳ ועיין בברכות כו' משם נובע מחלוקת הרב"י ורמ"א. מידי דהוי אסעודה ג' כו' ע"ש בטור ר"ל דבסעודה ג' א"צ לקדש רק הרמב"ם כפי הבנת הטור את דבריו ולא קיי"ל הכי. וא"כ ה"ה בסעודת שחרית אם כבר יצא ידי קידוש וסעודה: רע״ג:ב׳תמ״ג א׳ (ס"ק יא) פירות כו' דכ"ס שבת נחשב' קבע. כמו דקיימא לן אע"ג דרשאי לאכול אכילת עראי מתבואה שלא נתרמה. אבל בשבת קובע' למעשר ואפי' אכילת עראי דשבת מיקרי קבע ואסור לאכול עד שיעשר: ב׳ וסבירא ליה דה"ה דמחשב קבע לענין קידוש במ"ס: ג׳ דהא עכ"פ חשיבי כו' מיין. וכמו שכ' ס"ס רצ"א. באמת להדיא לא מצאתיו שם. ומ"מ מוכח שם דהובא שם ג' דעות י"א דיוצא בסעודה ג' אפי' במיני תרגימא וי"א אפי' בבשר ודגים וי"א אפי' בפירות ומחלוקתן ממה דאמרי' בסכה דף כ"ז רא"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסכה ועוד אר"א מי שלא אכל ליל י"ט א' ישלים בי"ט אחרון של חג ואמרי' שם במאי ישלים ישלים במיני תרגימ' ומוכח ביומא דף ע"ט דאינו יכול להשלים אלא במידי דבעי סכה וס"ל להפוסקי' מאי דמהני להשלמה שם מיקרי ג"כ סעודה לענין סעודה ג'. ולכן ס"ל לי"א קמאי דאינו יוצא ידי סעודה ג' בפירות דהא גם לענין השלמה גבי סכה ל"מ פירי (דלא כרש"י שם) דהא קי"ל פירי לא בעי סכה אפי' קבע עלייהו ע"ש. וא"כ לפ"ז להני י"א גם ביין לא יצא ידי סעודה ג' דהא גם יין לא בעי סכה כמ"ש סי' תרל"ט ואפ"ה ס"ל להני י"א דבמיני תרגימא יוצא וכמפורש להדיא בגמ' הנ"ל הרי דמיני תרגימא עדיפא מיין. אמנם קי"ל שם דמיני תרגימא היינו מה' מינים שמברכים עליו במ"מ. ושכר כו' ואע"ג דהיכי דהוי חמר מדינ' י"ל דין יין לענין קידוש אבל שתהא נחשב לסעודה כמו יין לא אמרי' כיון דלא סעיד כמו יין דאמרי' בברכו' דסעיד: רע״ג:ב׳תמ״ד א׳ (ס"ק יב) שותין כו' ולבוש וב"ח כו' מלבד כוס של קידוש ומביא ראיה דהא יין בא תחת פת שיאכל שיהיה קידוש במ"ס א"כ כמו שאוכל פת מלבד מלא לוגמיו יין ששתה אוכל פת וה"ה יין הבא תמור' הפת צ"ל מלבד מלא לוגמיו יין ששתה מכוס קידוש והט"ז מביא ראיה אחרת דאי ס"ד דסגי בכוס קידוש אם כן הא דכתבו הפוסקים אין קידוש אלא במ"ס היכי משכחת ליה דהא כשמקדש צריך לשתות מן היין ואע"ג דלקידוש סגי במלא לוגמיו ובמ"ס צריך לשתות רביעית מ"מ לדידן דנסתפקו התו' כמה שיעור ברכה אם שיעורו כזית כמו באכילה או בשתיה בעי' רביעית לכן כ' לעיל סי' ק"צ דמספק ישתה פחות מכזית ואם שתה כו' צריך לשתות רביעית לצאת ידי ספק ברכה אחרונה א"כ בשלמא במ"ס סגי כשטועם מכוס קידוש מלא לוגמיו ואע"ג דאיכא ספק לענין ברכה אחרונה מה בכך הא אינו מברך כלל אחר כוס קידוש דבהמ"ז פוטרו כמ"ש ססי' רע"ב אבל כשאינו אוכל מיד אחר הקידוש כיון דצריך עכ"פ לשתות מלא לוגמיו א"כ הוי ספק לענין ברכה אחרונה דהא לא יברך בהמ"ז דהא לא אכל ע"כ צריך לשתות רביעית ואם כן להגאונים גם ידי קידוש במ"ס יצא אע"כ צ"ל דמלבד כוס קידוש צריך כוס אחר והאחרונים דחאוהו דהא משכחת לה שלא טעם המקדש כלל אלא המסובי' דדיעבד יצא ידי קידוש אם אכל שם והי' במ"ס או אם יטעמו שנים ובצירוף שתו מלא לוגמיו וכה"ג או להיפך שטעם המקדש לבד והשומעין לא טעמו אם הי' במ"ס יצאו: רע״ג:ב׳תמ״ה א׳ (ס"ק יג) ושמע כו' ואפי' הוא א"א כו' וכמ"ש סי' רס"ט וכ"ה בתו' כו' דלדין הש"ס היו מקדשים בבה"כ בשביל האורחים דאכלי בבי כנישתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכתבו התו' דמסתמא אחד מבני העיר היה מקדש והא לא אכל עמהם ולא יצא ידי קידוש מ"מ מוציאם: ב׳ ולענ"ד צריך שלא יפסיק בין המקדש להשומעים צואה או ע"ז דהא מבואר בסי' נ"ה סעיף כ' די"א כה"ג אם שומע קדיש או קדושה אינו יכול לענות עמהם. ואיך נאמר שיצא. השומע דשומע כעונה: ג׳ אבל כשמקדש על היין כו' וכ"כ הט"ז סק"ג דכיון דקידש על היין ה"ל ברכ' המוציא כשאר ברכת הנהני' דאינו יכול להוציא אחרים אלא א"כ אוכל עמהם כדלעיל סי' קס"ז. אע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה וא"כ לכאורה גם בברכת המוציא שייך לקידוש ז"א דמ"מ לא הוי אלא כשאר ברכת הנהנין דהא בלא"ה כל סעודת שבת הוי סעודת מצוה ולמה אינו יכול להוציא אחר אלא א"כ אוכל עמהם. כבר כ' לעיל סי' קס"ז דמצות סעודת שבת ג"כ הוי ברכת הנהנין דנצטוינו להתענג בשבת וא"כ גם המצוה באה להנאתינו וה"ה די"ל כן בברכת המוציא שאחר הקידוש: ד׳ אא"כ ישבו בשלחן א' דגם אם אוכל עמהם אינו יכול להוציאן אא"כ קבעו יחד ולדידן ליכא קביעות אא"כ ישבו בשלחן א' כדלעיל סי' קס"ז: רע״ג:ב׳תמ״ו א׳ (ס"ק יד) וכגון כו' ועס"י תקפ"ט. ר"ל אע"ג דלענין תקיעת שופר קי"ל שם דהש"ץ מסתמא דעתו להוציא כל השומעים. מ"מ בקידוש שבבה"כ ל"ל הכי. דהא סתמא דמלתא אין הש"ץ מתכוין להוציא לשום אדם דהא הקידוש בזמן הזה אינו כ"א שלא לבטל מנהג הראשונים דהא בזמן הזה ליכא אורחים דאכלו בבה"כ וכדלעיל סי' רס"ט לכן בעי' דוקא שיתכוין הש"ץ להוציאו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א