סימן רסג – מי ומי המדליקין, ואם טעו ביום המענן – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רסג – מי ומי המדליקין, ואם טעו ביום המענן

א יְהֵא זָהִיר לַעֲשׂוֹת א נֵר יָפֶה, וְיֵשׁ מְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת ב' פְּתִילוֹת אֶחָד כְּנֶגֶד זָכוֹר וְאֶחָד כְּנֶגֶד שָׁמוֹר. { הַגָּה: וִיכוֹלִין } ב { לְהוֹסִיף וּלְהַדְלִיק ג' אוֹ ד' נֵרוֹת, וְכֵן נָהֲגוּ. הָאִשָּׁה } ג { שֶׁשָּׁכְחָה פַּעַם אַחַת לְהַדְלִיק, מַדְלֶקֶת כָּל יָמֶיהָ ג' נֵרוֹת } (מהרי"ל) { כִּי יְכוֹלִין לְהוֹסִיף עַל דָּבָר הַמְכֻוָּן נֶגֶד דָּבָר אַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת } (אֲשֵׁרִ"י וּמָרְדְּכַי מס' רֹאשׁ הַשָּׁנָה ר"פ יוֹם טוֹב). ב אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת; אֲפִלּוּ אֵין לוֹ ד מַה יֹּאכַל שׁוֹאֵל עַל הַפְּתָחִים וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר, שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת הוּא. ג הַנָּשִׁים ה מֻזְהָרוֹת בּוֹ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיוֹת בַּבַּיִת וְעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי ו הַבַּיִת. אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וּלְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֵר שַׁבָּת ז קוֹדֵם. וְכֵן אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וְנֵר לַחֲנֻכָּה, נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם הַבַּיִת, דְּאֵין שָׁלוֹם בַּבַּיִת בְּלֹא נֵר. { וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְלִקְנוֹת נֵר חֲנֻכָּה עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תרע"ח. } ד לֹא יַקְדִּים ח לְמַהֵר לְהַדְלִיקוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל שֶׁאָז אֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּדְלִיקוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת; וְגַם לֹא יְאַחֵר. וְאִם רוֹצֶה לְהַדְלִיק נֵר בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וּלְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד, רַשַּׁאי כִּי כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד אֵין זוֹ הַקְדָּמָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא שָׁעָה וְרָבִיעַ קֹדֶם הַלַּיְלָה. { הַגָּה: וְע"ל סִימָן רס"ז. וְאִם הָיָה הַנֵּר דָּלוּק מִבְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, יְכַבֶּנּוּ וְיַחֲזֹר וְיַדְלִיקֶנּוּ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת } (טוּר). ה ט כְּשֶׁיַּדְלִיק, יְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. גַּם בְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ לְבָרֵךְ: לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב. וּבי"ה בְּלֹא שַׁבָּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ, { וְע"ל סִימָן תר"י. הַגָּה: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרְכִין קֹדֶם הַהַדְלָקָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ } י { אַחַר הַהַדְלָקָה } (מָרְדְּכַי סוֹף ב"מ), { וּכְדֵי שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתוֹ לֹא יֵהָנֶה מִמֶּנָּה עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה, וּמְשִׂימִין הַיָּד לִפְנֵי הַנֵּר אַחַר הַדְלָקָה וּמְבָרְכִין, וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקִין הַיָּד וְזֶה מִקְרֵי עוֹבֵר לָעֲשִׂיָהּ, וְכֵן הַמִּנְהָג } (מַהֲרִי"ל). ו בַּחוּרִים הַהוֹלְכִים לִלְמֹד חוּץ לְבֵיתָם, צְרִיכִים לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת בְּחַדְרָם יא וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲבָל מִי שֶׁהוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק בְּחַדְרוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו, לְפִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְבָרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ. ז אוֹרֵחַ שֶׁאֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד וְגַם אֵין מַדְלִיקִין עָלָיו בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף בִּפְרוּטָה. ח ב' אוֹ ג' בַּעֲלֵי בָּתִּים אוֹכְלִים בְּמָקוֹם א', יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ עַל מְנוֹרָה יב שֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ מְגַמְגֵּם בַּדָּבָר. וְנָכוֹן לִזָּהֵר בִּסְפֵק בִּרְכוֹת וְלֹא יְבָרֵךְ אֶלָּא אֶחָד. { הַגָּה: אֲבָל אָנוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן. } ט הַמַדְלִיקִין בְּזָוִיּוֹת הַבַּיִת וְאוֹכְלִים יג בֶּחָצֵר, אִם אֵין הַנֵּרוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁדּוֹלְקוֹת עַד הַלַּיְלָה הָוֵי בְּרָכָה יד לְבַטָּלָה. י לבה "ג, כֵּיוָן שֶׁהִדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת חָל עָלָיו שַׁבָּת וְנֶאֱסַר בִּמְלָאכָה. וְעַל פִּי זֶה נוֹהֲגוֹת קְצָת נָשִׁים שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ וְהִדְלִיקוּ הַנֵּרוֹת מַשְׁלִיכוֹת לָאָרֶץ הַפְּתִילָה שֶׁבְּיָדָן שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ, וְאֵין מְכַבּוֹת אוֹתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם מַתְנֶה קֹדֶם שֶׁהִדְלִיקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת עַד שֶׁיֹּאמַר הַחַזָּן בָּרְכוּ, מוֹעִיל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל בַּעַל ה "ג וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תָּלוּי בְּהַדְלָקַת הַנֵּר אֶלָּא בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַחַזָּן: בָּרְכוּ, הַכֹּל פּוֹרְשִׂין מִמְּלַאכְתָּם. וְלַדִּידָן, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת הָוֵי כְּבָרְכוּ לְדִידְהוּ. { הַגָּה: וְהַמִּנְהָג שֶׁאוֹתָהּ } טו { אִשָּׁה הַמַּדְלֶקֶת מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בַּהַדְלָקָה, אִם לֹא שֶׁהִתְנָה } טז { תְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ תְּנַאי בְּלֵב סַגֵּי } (מָרְדְּכַי); { אֲבָל שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה עַד בָּרְכוּ. וְעִקַּר הַדְלָקָה תְּלוּיָה בַּנֵּרוֹת שֶׁמַדְלִיקִין עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר } יז { הַנֵּרוֹת שֶׁבַּבַּיִת } (אוֹר זָרוּעַ). { וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ הַנֵּרוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁמַדְלִיקִין, וְלֹא לְהַדְלִיק בְּמָקוֹם זֶה וּלְהַנִּיחַ בְּמָקוֹם אַחֵר } (מָרְדְּכַי פ' ב"מ). יא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עֲדַיִן, אִם קָדַם הַיָּחִיד וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, חָל עָלָיו קַבָּלַת שַׁבָּת וְאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל שַׁבָּת. יב אִם רֹב הַקָּהָל קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם יח שַׁבָּת, הַמִּעוּט נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם בְּעַל כָּרְחָם. יג אָדָם שֶׁבָּא לָעִיר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּכְבָר קִבְּלוּ אַנְשֵׁי הָעִיר עֲלֵיהֶם שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל, אִם הָיוּ עָלָיו מָעוֹת אוֹ שׁוּם חֵפֶץ, מְנִיחוֹ יט לִפֹּל. יד אִם בְּיוֹם הַמְעֻנָּן טָעוּ צִבּוּר וְחָשְׁבוּ שֶׁחָשְׁכָה וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת וְהִתְפַּלְּלוּ תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה חַמָּה, אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית אִם כְּשֶׁהִתְפַּלְּלוּ הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה; וְאִם יָחִיד הוּא שֶׁטָּעָה בְּכָךְ, צָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית. וּלְעִנְיַן עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד מֻתָּרִים, דְּקַבָּלַת שַׁבָּת הָיְתָה בְּטָעוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתָם כ שֶׁהִדְלִיקוּ נֵרוֹת אֲסוּרִים בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וּשְׁאָר אַנְשֵׁי הַבַּיִת מֻתָּרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתוֹ נֵר שֶׁהֻדְלַק לְשֵׁם שַׁבָּת אָסוּר לִגֹּעַ בּוֹ וּלְהוֹסִיף בּוֹ שֶׁמֶן, וַאֲפִלּוּ אִם כָּבָה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. טו מִי שֶׁשָּׁהָה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל כא שַׁבָּת, לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּאוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא יֵלֵךְ חוּץ לְאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל, וְהוּא שֶׁלֹּא קִבֵּל שַׁבָּת עִמָּהֶם, אֲבָל אִם עָנָה וְקִבֵּל שַׁבָּת עִמָּהֶם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת חֹל, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם. טז אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְקַבָּלַת הַצִּבּוּר שַׁבָּת, מַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל יְקַבְּלוּ הַצִּבּוּר שַׁבָּת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, הוֹאִיל וְהִתְחִיל בְּהֶתֵּר. יז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ כב מְלָאכָה. { הַגָּה: וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָהּ הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מִי שֶׁמְּאַחֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ סְעוּדָתוֹ בַּלַּיְלָה, מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל וְהִבְדִּיל לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ לְהַדְלִיק לוֹ נֵרוֹת וּלְבַשֵּׁל לוֹ, וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת וְלֶאֱכֹל } כג { מִמְּלַאכְתּוֹ, כֵּן נ"ל. }

באר היטב – סימן רסג – מי ומי המדליקין, ואם טעו ביום המענן

א א נר יפה. וידליק בכל החדרים שהולך שם מט"מ. עיין סעיף ו'. ויעשה נרות כרוכים ביחד זכר לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכן נוהגין בבה"כ ב"ח. ואסור להדליק נרות של שבת משעוה הבאה מבית תפלתם עי' סי' קנ"ד סעיף י"א: ב להוסיף. ונוהגין להדליק ז' נרות כנגד ז' ימי השבוע וכ"כ האר"י ז"ל: ג ששכחה. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כדי שתהא זהירה בכבוד שבת. ואם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה א"צ להוסיף וסומא ג"כ תברך דהא נהנית ג"כ ממאורות מ"מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת עם אחרים בשלחן אחד לא תברך מ"א עי' ס"ח. אשה היולדת מדליק הבעל את הנרות בשבת ראשון ומברך. מנהגים מט"מ ושל"ה. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה ע"ל סי' פ"ח ובכנה"ג כתב שיש להביא הנר לפני היולדת ותברך היא בעצמה. ואשה ששכחה ולא ברכה על הדלקה אם נזכרת קודם זמן איסור הדלקה תברך עוד אבל לאחר זמן איסור הדלקה לא תברך. כנה"ג בשם מהר"י ברונא. ועיין תשובת נחלת שבעה סימן ח'. ואשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת טוב יותר שבעלה ידליק ויברך ויש נוהגות שהולכת לביתה בין חפיפתה לטבילתה ומדליקה וחוזרת לטבילה וכתב א"ז שמעתי שקצת נשים נוהגות ע"פ זקיני הגאון ז"ל שמדליקות בבית הטבילה ועיין תשובת מהרי"ל סי' כ"ג: ב ד מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול דבודאי אכילתו קודם לנר שבת ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלים. מ"א: ג ה מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת ב"ח. חוץ אם היא יולדת עי' ס"ק ג' מש"ש: ו הבית. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם. ומ"מ האיש יתקן הנרות. כתבים: ז קודם. ונר אחד סגי וכן בחנוכה. מ"א: ד ח למהר. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו כדי שידליקו ולא ידליקו קודם. ש"ג: ה ט כשידליק יברך וגו'. טוב שיהיה לה נר מיוחד להדליק בו מידי שבת בשבתו עטרת זקנים בשם פענח רזא. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה מט"מ. כתב מהר"ש כשיש חופה ע"ש ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח"כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך. או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך ע"ש. וכתב המ"א שדבריו תמוהים. ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר"ש ועי' ס"ק ג' מש"ש. ומ"מ סגי בנר א'. מ"א ע"ש: י אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסורה להדליק וא"כ ביו"ט תברך ואח"כ תדליק כ"כ בס"ס הדרישה בא"ע בשם אמו. וכתב המ"א אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חז"ל ע"ש: ו יא ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשל בעץ או באבן ועי' מ"ש ס"ק א'. מ"א: ח יב שלו. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אור [ה] בכל זויות וזויות. וכתב של"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה. ועיין בא"ז. (ובספר אליהו רבה בשם זקינו הגאון זצ"ל להתיר לברך שנים אף במנורה אחת ע"ש): ט יג בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקת עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה. של"ה ומט"מ ד"מ: יד לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא מהרי"ל סי' כ"ג: י טו אשה. ואם האיש מדליק ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומ"מ טוב להתנות. ב"ח: טז תחלה. ומ"מ אין להתנות כ"א לצורך. מ"א: יז הנרות. ומ"מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים כמ"ש ס"ו. ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ"ש ס"ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרא אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצוה המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה צריך לברך עיין מ"א. וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה. ונ"ל דדי כשעומד נר א' שם. מ"א ע"ש: יב יח שבת. ואם רוב הקהל לא היו בבהכ"נ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה בה"כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה. כנה"ג: יג יט ליפול. פי' שהולך לחדר עי' סי' רס"ו סי"ב: יד כ שהדליקו וכו'. עיין ט"ז שכתב דלא קי"ל כי"א אלו ולא כי"א שמביא אח"כ: טו כא שבת. דהיינו אמירת ברכו לדידן כמ"ש ס"ס רס"א: יז כב מלאכה. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח: כג ממלאכתו. וכ"כ בתשובתו. וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת. ולא ידעתי מה מועיל בה"מ למלאכה מ"א וכן פסק הט"ז בתשוב' באורך ע"ש ועיין יד אהרן מ"ש על הט"ז. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי"ט. וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש סי' רצ"ט סעיף י'. אך צ"ע אם יוכל אח"כ לומר רצה בבה"מ די"ל דוקא כשמתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאומר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה עמ"ש ס"ס קפ"ח:

מגן אברהם רס״ג – סימן רסג – מי ומי המדליקין, ואם טעו ביום המענן

א׳ יהא זהיר. וידליק בכל החדרים שהולך שם (מט"מ שר"ל) עס"ו ויעשה נרות כרוכים דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו (שם) וכן נוהגי' בב"הכ ב"ח ובע"ש כתוב דאסור דהוי כמדור' ולא ראה בד"מ בסי' תרע"א עמ"ש שם וע"ל ס"ח דאדרבה מצוה להרבו' לאור: ב׳ ויכולין להוסיף. ויש נוהגין להדליק ז' נרות וי"א עשרה (של"ה): ג׳ פעם א'. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כי הדבר משום הכיר' שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת (ב"ח) ומה"ט נ"ל דאם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה א"צ להוסיף: ד׳ מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול בודאי אכילתו קודם לנר שבת וכ"מ ברא"ש פ' ע"פ אהא דמקשה פשיטא דנר עדיף מיין קידוש דאפשר לקדש אפת ולא קא משני דאשמעי' דבמקום שאין לו פת נר עדיף אלא ודאי פת עדיף וכ"מ בגמ' שם דף ק"א דלא היה מקפיד רבה על הנר רק על האכילה ועססי' רע"ג ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלי': ה׳ שואל על הפתחי'. דהיא עיקר סעודת שבת ואין זה בכלל עשה שבתך חול וכו' ועמ"ש סי' רמ"ב וערסי' תרע"א: ו׳ הנשים מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת (ב"ח) וכשהיא יולדת בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך (מנהגים מט"מ ושל"ה) משמע דבימי נידותה האשה מברכת בעצמה ועמ"ש סי' פ"ח: ז׳ מפני שמצויות. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם ומ"מ האיש יתקן הנרות (כתבים): ח׳ נר שבת קודם. אף על גב דקידוש דאורייתא מ"מ על היין דרבנן כמ"ש רסי' ער"א: ט׳ משום שלום הבית. ולכן אם יש לו נר א' סגי ויקנה אח"כ לקידוש או לנר חנוכה ומ"מ גם בחנוכה בנר א' סגי, נ"ל דסומ' ג"כ תברך דהא נהנה ג"כ ממאורות וכמ"ש סי' ס"ט וק"ו היא מנר חנוכה כמ"ש ססי' תרע"ה ע"ש ומ"מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת בשלחן א' עם אחרים לא תברך עס"ח דהא ליכא שמחה גבה: י׳ לא יקדים. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק ולא ידליק קודם מנח' (ש"ג במרדכי פ"ב בשם צפנ' פענח): י״א כשידליק. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה (מט"מ בשם בחיי פ' יתרו): יש סדורים שכתב בהם ברכה לנרות אחר יציאת בה"כ ואין לאומרה (רמ"מ פ"ז): כתב מהר"ש בשם מהר"מ ז"ל כשיש חופה בע"ש ומאחרי' בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואחר כך בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך עד כאן, ותמוה היא דל"ש ברכה בדלוקה ועומדת ועוד דאמירה לעכו"ם שבות ומיהו ב"ה לא גזרו אשבות (עסי' רס"א) וע' במהרי"ו שהתיר להדליק בעוד היום גדול ואח"כ לפרוס ידיהם ולברך וכו' ומ"ש שנמצ' בקובץ שמברכין על הנרות בשבת אחר יציאת בה"כ לא ס"ל ולא מר בריה דרבינ' חתים עליה (מהרמ"מ הגמ"נ) ומיהו בדיעבד אם שכח' מלברך עד שחשיכ' יש לסמוך אמהר"ש ועסי' רע"ו ס"ב בהג"ה ומ"מ סגי בנר א': י״ב אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסור' להדליק וא"כ בי"ט תברך ואח"כ תדליק כ"כ בסוף ס' הדרישה בא"ע בשם אמו אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חכמים כמ"ש סי' קנ"ח ע"ש וכ"כ התו' פסחים דף ז' ע"ב: י״ג ולברך עליו. דהדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשול בעץ או באבן (מרדכי) ואפי' למ"ד בנר יה"כ א"צ לברך מ"מ הכא משתמשין לצורך אכילה להכין כליהם וכלי סעוד' משא"כ ביה"כ וכ"ש לדידן דס"ל דמברכין ביה"כ דחשבי' שלום בית אפי' בלא אכילה (מהרי"ל בתשו' סי' קנ"ה): י״ד א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשלו בעץ או באבן ועמ"א ס"א ועס"ז: ט״ו שכל א' מברך. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמח' יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות וכן מה שנוהגת מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקוה סמוכה לבה"כ ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת אין למחות בעדם מ"ד אהדלקה ביה"כ א"נ כשמדליקין בבית ואוכלין בחצר, וא"ת התם משתמש קצת לצורך אכילה ה"נ אפשר דעבדי מידי בבה"כ דנהנה בו בלילה לצורך אכילה וקל למצוא אבל נרות המיוחדות בלא"ה לבה"כ אין לברך עליהם דאין עשויה להאיר רק לכבוד ומיהו בעיר שב"הכ של נשים הוי מרתיפו של השמש שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה (מהרי"ל סי' נ"ג) וכת' של"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנור' א' שיש להן קנים הרבה: ט״ז ואוכלים בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקות עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה כדאיתא במהרי"ל (של"ה ומט"מ וד"מ): י״ז הוי ברכה לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא (מהרי"ל נ"ג): י״ח והמנהג כו'. ואם האיש מדליק ליכא מנהג' ומותר במלאכ' ומ"מ טוב להתנות (ב"ח): י״ט מקבלת שבת. ותתפלל מנחה תחלה (מ"ב): כ׳ שהתנה תחלה. ומ"מ נ"ל דאין להתנות כי אם לצורך מאחר שיש חולקין דאל"כ תברך תחילה ותתנה ועס"ה: כ״א אבל לא בשאר הנרות. עמ"ש ס"ו בשם מהרי"ל דמ"מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה דלא גרע מיה"כ ועמ"ש ס"ט ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ"ש ס"ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרה אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצו' המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשי' לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך כמ"ש ס"ט וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה ומיהו נ"ל דדי כשעומד נר א' שם: כ״ב וצריך להניח כו'. עססי"ד וי"ל דהכא מיירי ע"י תנאי: כ״ג ולא להדליק כו'. כלומר שאינו ניכר שמדליק לכבוד שבת (לבוש) ולכן נ"ל דאם עמד שעה מועטת על מקומו רשאי אח"כ להניחה במקום אחר דהא מותר להשתמש לאורה וה"ה דמותר ליטלו ממקומו ולהניחה במנורה גבוה התלויה דהא ניכר שעושה לכבוד שבת ובמרדכי מפרש הטעם דהדלקה במקומו בעינן וזהו ג"כ מקומה ואין אסור אלא כשמדליקין במקום שאין משתמשין בו והניחו אח"כ במקום שמשתמשין בו דקי"ל הדלקה עושה מצוה כמ"ש הטור וכה"ג אמרינן גבי נר חנוכה הדליקה בפנים והוציאה לחוץ וכו' אבל בחוץ ממקום למקום שרי כ"מ ביש"ש ספ"ו דב"ק דכת' שאם הדליקה למעלה מכ' והניחה למטה מכ' אמה שלא יאמרו לצרכו נקיט לה משמע שבתוך כ' ליכא האי טעמא ובמהרי"ו ה' פסח כתב דעיקר ההדלקה תלויה בנרות שעל השלחן ולכן לא ידליקו במקום א' ויניחנה על השלחן דהרואה אומר לצרכו הוא דנקט לה עכ"ל משמע לדידן דס"ל כמהרי"ל כל הבית הוי מקומו ומ"מ יש ליזהר לכתחלה לברך על השלחן ובאגודה כתב וז"ל לכן אין להדליק נר חנוכה שבת וי"ט ולהשימם במקומם אחרי הדלקה אך תחילה ישימם במקומם ואח"כ ידליקם: כ״ד אם רוב הקהל כו'. ואם רוב הקהל לא היו בבה"כ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה"כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה (כ"ה): כ״ה מניחו ליפול. פי' שהולך לחדר כמ"ש סימן רס"ו סי"ב עמ"ש סס"י רס"א: כ״ו שאותם שהדליקו. ומהרמ"ט כתב דהמרדכי ס"ל דבקבלה בטעות בצבור שמה קבלה אך שאין המיעוט נמשכים אחריהם וכן כתב הש"ל ורש"ל וכ"פ ד"מ בשם א"ז ואין להקל וכ"כ הרוקח והראב"ן והש"ג ומשמע דאף בחול דינא הכי דיחיד צריך לחזור ולהתפלל וצבור א"צ לחזור כיון שהתפלל בטעות עסי' רל"ג וכ"כ הרב"י דלא כע"ש: כ״ז אסור ליגע בו. כתב א"ז אפי' אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת מ"מ אסור ליגע בו ולטלטלו עד מ"ש כיון שהודלק לשבת ע"כ וקשה דבססי' תרע"ד כ' דמותר להדליק נר חנוכה מנר שבת וי"א דהכא מיירי בבני ביתו שיוצאין בהדלקתו ולכן אסורים ליגע אף על פי שהתנו שלא לקבל שבת והתם מיירי באחרים שאינם בני בית עכ"ל ול"נ דא"ז לשיטתיה אזיל דקבלה בטעות שמה קבלה וא"כ הוקצה למצותו כדאיתא בשבת דף מ"ה וכיון שהוקצה לבעלים הוקצה לכל וכ"מ מדכתב כיון שהודלקה לשבת והא דאוסר ליגע דגזרינן שמא ישתמש בו ובש"ל משמע בהדיא דאף שבני הבית אין סומכין בהדלקתו אסורין ליגע אותו נר ע"ש ובססי' תרע"ד מותר כיון ששניהם של מצוה הם א"נ י"ל שלהבת אין בו ממש כדאיתא סוף ביצה גבי שלהבת של הקדש עמ"ש סי' רע"ט סס"א: כ״ח שקבלו הקהל שבת. היינו אמירת ברכו לדידן כמ"ש ססי' רס"א: כ״ט אין בכך כלום. אף על גב דכה"ג מיקרי התחיל באיסור כמה שכת' ססי' תרנ"ה מ"מ הכא לא קפדי' כולי האי הואיל ואינו אלא חומר' בעלמא (ת"ה שם): ל׳ מותר לומר. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח: מי שלא תיקן מאכלו יש להמתין עם ברכו ואם הוא סמוך לב"ה אל ימתינו ומ"ש מוטב שיהיו שוגגין וכו' זהו במקום רשות אבל בבית הכנסת לא (ס"ח סי' רס"ב): ל״א וכ"ש במ"ש. פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור אפ"ה שרי מטעם דאי בעי לא היה מקבלו כ"ש במ"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר: ל״ב התפלל והבדיל. בתפלה כמ"ש סי' רצ"ט: ל״ג ומותר ליהנות. ול"ד להעושים ב' ימים יה"כ שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה אבל הכא הוא יודע שכבר עבר שבת רק שהוא לא הבדיל ול"ד למי שלא הניח ע"ת דצריך להקנות קמחו לאחרים אבל אחרים אסורי' לאפות קמחו דש"ה דקמחו נאסר דקנסוהו (ד"מ) וכ"כ בתשובה וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת לא ידעתי מה מועיל ברכת המזון למלאכה וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש ססי' רצ"ט אך צ"ע אם יכול אח"כ לו' רצה בב"ה די"ל דוקא כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה ועמ"ש סי' ער"א וס"ס קפ"ח:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רס״ג

א׳ צריך הוא לחזור ולהתפלל כו'. בגמרא אמרינן שאני צבור דלא מטרחי' וכ' הרא"ש דלענין מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים וכמ"ש כאן אח"כ אלא שהמרדכי בשם הגאונים והיינו וי"א דבסמוך ס"ל דגם לענין מלאכה אסור למי שהדליק ונראה דלא. קי"ל כן דהא כתב רמ"א בסמוך ס"י דאשה המדליקה דוקא אסורה אבל שאר בני בית מותרים וא"כ כ"ש שאדם אחר הדליק. ומכ"ש דלא קי"ל כי"א שמביא אח"כ דגם לבני בית אסור ליגע בנר שהדליק זה וכבר כתב ב"י ע"ז דאינו יודע טעם למה יאסרו אחרים בזה: ב׳ הואיל והתחיל בהיתר. והיינו שהיה סבור שיוכל לגמור קודם ברכו: ג׳ וכ"ש במ"ש כו'. כבר כתבתי תשו' על דין זה והנני מעתיקה. פניתי את לבי להבין ולהשכיל במעט בינתי איך להתנהג בהוראה זו שנחלקו בה בתראי הרב הגדול מהרמ"א בא"ח סי' רס"ג כתב דאם המשיך א' סעודתו במ"ש עד הלילה דמותר לו לומר לחבירו שכבר הבדיל שיעשה מלאכתו ומותר ליהנות מבישולו אז ואחריו קם הרב מוהר"מ יפה ז"ל ופסק לאיסור כמ"ש בסמוך דבריו: תחלה נבאר מחלוקת הראשונים דהיינו הרשב"א עם הר"ן במקור דין זה לענין עיולי שבת: איתא בפרק שואל (שבת ד' קנ"א) אר"י א"ש מותר לאדם לומ' לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכ' ב"י בא"ח סי' רס"ג בשם הרשב"א דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית. והר"ן כתב על זה ולי נראה אין הנדון דומה לראיה דש"ה דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל וכב"י על דברי הר"ן וז"ל ואיני מבין דבריו דה"נ איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה עכ"ל ונלע"ד דטענת הרב"י אינה טענה בזה דע"כ לא מהני סברא זו שיש היתר בלא"ה אלא כל שיש היתר עכשיו אבל לא מהני לומר כן למפרע דהיה יכול להיות תחילה בענין שיהיה עכשיו היתר דמ"מ עכשיו דאין לו היתר תדע שהוא כן דאי נימא גם למפרע מהני אמאי אר"ח שם מותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר כיון שיש לו היתר ע"י בורגנין היה לו לו' שאם היה רוצה היה הולך שם או סמוך לו קודם שבת אלא פשוט שא"א כן אלא ביש צד עכשיו להתיר אע"פ שהוא שבת וכיון שבשבת עצמו מצינו היתר בזה כל שיש בורגנין ע"כ מותר אף בלא בורגנין דאיסור אמירה לא שייך בזה כיון שאינו שוה לכל עכשיו ביום השבת משא"כ בזה שקיבל עליו שבת קיבל עליו כל קדושתו דאל"כ ה"ל לאתנויי אזה מקבל ואזה לא מקבל ומדלא אתני ה"ל שבת מיד לכל מילי וזה פשוט בעיני: אמנם בענין קושית הר"ן על הרשב"א בעסק זה הגם כי איני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד דלק"מ על הרשב"א דמ"ש הר"ן דשאני בשמור לי פירותי כו' דאפשר לו על ידי בורגנין דמוכח בגמרא דאין הטעם משום בורגנין דהא ר"י אמ' שמואל חידש דבר זה דבורגנין על דין דמותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר שאם יש בורגנין כו' ופרכינן עליה ממתני' דתנן אין מחשיכין על התחום להביא פירות. דהא יש היתר שאם היו מחיצות כו' משמע דבלאו דברי שמואל לא הוי קשיא ליה מתני' בעצמה רישא וסיפא דתנא רישא אין מחשיכין על התחום להביא פירות ובסיפא תנן אבל מחשיך הוא לשמור פירות וע"כ לומר דמתני' עצמה ניחא ליה מטעם שפירש"י במתני' דהבאת פירות הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ע"כ אין מחשיכין בשבילו לצאת אחר שבת בשביל זה משא"כ שמירת פירות שהוא עצמו מותר בשבת אם היה בתחומו רק שההליכה חוץ לתחום מעכבת עליו ע"כ מותר להחשיך בשביל זה רק מחמת דברי שמואל שחידש היתר זה ואמר כל שיש צד היתר עכשיו בשבת לשום אדם דהיינו מי שיש לו בורגנין התירו האמירה לכל אדם ה"נ בהבאת פירות נימא מתוך שיש היתר למי שיש לו מחיצות יהיה מותר להחשיך. נמצינו למדין דטעם היתר דמתני' להחשיך לשמור פירותיו לא תליא בהיתר בורגנין אלא בטעם דהשמירה בעצמה אין בה מעשה איסור וא"ל דאחר שנאמרו דברי שמואל נשתנ' באמת טעמא דמתני' והיה טעם היתר להחשיך לשמור פירות בשביל בורגנין זה אינו דא"כ לא היה לו לשמואל לחדש דין חדש מותר לומר לכרך פ' אני הולך כו' אלא היה לו לומר מ"ט דמתני' דמותר להחשיך בשביל שמירות פירות בשביל שאם יש בורגנין אע"כ דטעמא דמתני' לאו משום בורגנין אלא מטעמא דאין כאן איסור שבת מצד המעשה עצמו כמ"ש וזהו גופיה טעם דברי שמואל בהך מימרא אחריתא דאמר אומר אדם לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כו' דאין כאן איסור לגמרי דזהו ממש כטעם מתני' דהחשכה לשמור פירות כדאיתא שם דזה תלוי בזה ועוד ראייה דאי תאמר דטעם היתר פירות תחומך הוא משום בורגנין כאידך דשמואל דמותר לומר לכרך פ' אני הולך קשה תרתי דשמואל ל"ל כיון דחד טעמא לתרווייהו וא"ת השתא נמי לפ"ד שהטעם לאו משום בורגנין מכ"ש קשה הך דשמואל בפירות תחומך ל"ל דהא מצינו היתר אפי' ביש איסור שבת כגון באמירה לכרך פ' אני הולך למחר ומ"מ מותר כיון שיש היתר על ידי בורגנין כ"ש היכא דאין צריך לבורגנין לק"מ דהא במסקנא אנן מפרשי' דברי אבא שאול שנתן כלל כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו הוא מכח דברי שמואל שאמר מימרא דפירות תחומין וה"ק לת"ק כיון דהיתר להחשיך הוא תלוי בהיתר אמירת פירות תחומך היה לך ליתן כלל בזה דאמירה והחשכה שווין ונ"מ לענין לפקח על עסקי מת וכלה דגם שם יש היתר בהחשכה כיון שיש היתר באמירה ושם בעסקי המת אין שום היתר בלא"ה כדאמרינן שם במימרא קמייתא דשמואל דפרכינן אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין כו' הא אחר נמי כיון שאם יש שם מחיצות הוה היתר ומשנינן משכחת לה למיגז ליה גלימא שבזה אין מועיל היתר מחיצות דהוא כמו היתר בורגנין וא"כ שפיר מיתרצי דברי שמואל שהוצרך לומר מימרא דפירות תחומך כדי לגלות לנו דכאן לא מיירי בהיתר ע"י בורגנין ומינה נילף היתר דמת וכלה דלא מיירי בענין שיש היתר בלא"ה: ולפי"ז שפיר יליף הרשב"א כשם שכאן בפירות תחומך אין אנו צריכין להיתר בורגנין אלא מותר מכח דאין כאן איסור לגמרי כיון שלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת ע"כ מותר לזה האמירה שישמור פירותיו ה"נ בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו שהוא מותר לגמרי דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל ועלו דברי הרשב"א כהוגן ולכך הביאו בש"ע דבריו להלכה ותו דגם הר"ן לא נחלק פי' מצד הדין עליו אלא שכתב שאין הנדון דומ' לראייה וכ"כ בס"ד שדומה ממש: ועתה נדון במחלוקת דבתראי דהרב רמ"א יליף מדברי רשב"א דלעיל דה"ה במ"ש אם אחד המשיך סעודתו עד הלילה שמותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה וליהנות ממנו ורמ"י חולק עליו וז"ל אבל ל"נ דאין דומה עיולי שבתא לאפוקי שבתא דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקיבלו עליו קדושת שבת ונוכל לומר שזה קיבל עליו וזה לא קיבל עליו אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה כל האיסורים נמשכים עמו כו' וכל זמן שלא בירך ב"ה הרי קדושת שבת עליו: ונלע"ד עיקר כדעת מהרמ"א ומהרמ"י לא עיין כל הצורך בזה דאיהו חושב דהיתר של הרשב"א בע"ש קודם חשיכה הוא מטעם שזה מקבל לא קיבל עליו לאסור על עצמו מלאכת חבירו וכ"כ הוא שם בהדיא בתחלת סי"ז וז"ל שאע"פ שקיבל עליו השבת להוסיף מחול על הקודש מ"מ לא אסר אלא מלאכת עצמו אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו עכ"ל הרי שתלה ההיתר מחמת שלא קיבל עליו מלאכת חבירו וזה אינו דא"כ אין לו שייכות לההיא דהרשב"א דיליף ליה מגמ' דפירות תחומך דשם הוי שבת גמור ואפילו הכי מותר מטעם כיון שאין האיסור שוה לכל וה"ה נמי בזה. וראיתי בדפוס חדש של ספר לבוש החור שפירש הרב רמ"י בתשובה שפי' דברי הרשב"א באופן זה כי היכי דפירות תחומך מותר כיון שיש היתר ע"י בורגנין ה"נ יש כאן היתר בקבלת שבת דאלו בעי לא היה מקבל עליו שבת וזה כפי' ב"י שהבאתיו בתחילת הפסק הזה וכבר דחינו אותו שם והנני מוסיף עוד עכשיו דאלו יליף לה מטעם בורגנין אמאי יליף לה הרשב"א ממימרא דשמואל השנית שאמר דין פירות תחומך ולא יליף לה ממימרא הקודמת הרבה דהיינו מה שאמרו מותר לומ' לכרך פ' אני הולך כו' ושם מבואר בפי' הטעם משום בורגנין ומ"ט שביק ליה הרשב"א ויליף ממימרא אחריתא המאוחרת ולא הוזכר שם טעם בורגנין כלל ואדרב' מוכח דלא הוה טעמא כן וכמ"ש תחלה בהוכחה ברורה: והנה איך שיהיה אין מקום לאיסור דאם תפרש טעם הרשב"א כמ"ש מהרמ"י בספרו דמותר מטעם שלא קיבל עליו כלל מלאכת חבירו ק' דהרשב"א לא נתכוין לזה דאין לזה דמיון דההיא דפירות תחומך אלא ודאי הך טעמא בדותא היא והטעם השני כיון שאם היה רוצה לא היה מקבל עליו כלל התוס' כמ"ש הרב בתשובה שם. א"כ כ"ש במ"ש שאם היה רוצה היה מבדיל דזה עדיף מקבלת שבת דהתם אין בידו לתקן עכשיו וכאן יש בידו גם עכשיו לתקן ולו' המבדיל אבל האמת הברור ששניהם אינם אמת אלא הטעם הוא דאיסור אמירה לא נאסר אפילו בשבת גמור רק באם הוא אסור לכל ישראל משא"כ באם מותר לזה בשבת ה"נ מותר גם להב' לו' לעשותו ממילא הוי כן בעיולי שבתא וכ"ש באפוקי שבתא וכמ"ש ומש"ה לא זכר הרשב"א מ"ש דק"ו הוא ומ"ש הרב רמ"י דקדושת שבת נמשכת ממילא עליו הוא דבר בלתי מתקיים כלל לפע"ד ואדרבא בגמרא פרק שואל (שבת דף ק"נ) לא מוכח כן דאי' התם משום ראב"י אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל משמע איסורא בעלמא איכא אבל לא קדושת שבת ממש וכן פירש"י אח"כ שם במה דאית' א"ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרי' הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין ופירש"י שאמירה זו ללות את המלך להיכרא בעלמא ואע"ג דלא אבדיל עדיין בתפילה ומוכח ג"כ התם דע"י אחרים מותר לעשות חפציו מדאמר אסור לו לאדם כו' משמע דוקא בעצמו וזה פשוט אלא שהרב רמ"י כתב דכיון שלא בירך ב"ה לא הסיח דעתו מן השבת ואינו נכון לפי ע"ד וראיה מדמצינו בב"י בא"ח סי' קפ"ח לענין אם נמשכה סעודת מ"ש עד הלילה שהרא"ש כתב שאין לומ' רצה מ"ד אמי ששכח לו' מנחה של שבת ומתפלל בלילה שתים של חול אע"פ שנתחייב בשבת תפלה זו ואחר כך מביא הג"ה שי"ל רצה ומביא תירץ בשם תשובה אשכנזית על ההיא דתפלת מנחה שהביא הרא"ש ממנה דשאני תפלה כיון דהזמן עבר ואינו מתפלל אלא לתשלומין והיאך יתפלל שבת אבל ב"ה אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה הרי לפניך דלא אמר לו' רצה בשביל שעדיין קדושת שבת עליו עכשיו כל זמן שלא הסיח דעתו ממנו אלא כיון שתחילה סעד בשבת יש לברך עכשיו על התחלת הסעודה אבל לא על מה שסועד עכשיו בלילה תדע לך דאי אקרי בא' שהתחיל לאכול בלילה קודם שהתפלל פשוט שאין לו לו' רצה כיון דאין כאן התחלת סעודה ביום ע"כ אין מקום לו' כיון דלא בירך ב"ה עדיין שבת עליו ומ"ש רמ"י ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפי' מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר י"כ למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה משא"כ כאן דהאחר עוש' בהיתר גמור כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין וזה הקשו כבר על רמ"י כמ"ש שם בתשובה שלו אלא שתי' דהתם לאו משום ספיקא דיומא מדיש לו היתר על נדרו בזה אלא ודאי משום גדר חסידות הוא דהא אנן בקיאין בקביעא דירחא ודבריו תמוהים מאוד דהא בכל ב' י"ט של גליות לא סמכינן אהך בקיאות משום שמא ישכח הבקיאות כמו שלחו מתם ריש ביצה אלא שבי"כ מכח שא"א לעמוד לרוב הצבור בכך סמכינן אעיקר הדין כמ"ש רמ"י גופי' בסי' תרכ"ד אלא שקצת חסידים מחמירים ועושים בי"כ כמו בשאר י"ט ונמצא לדידהו הוי ב' ימים של י"כ כמו בשאר י"ט ממש: אחד כותבי זה כמה שנים מצאתי גם למו"ח ז"ל שמתיר כדעת רמ"א וכ' ג"כ קצת מהדברים שזכרתי:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רס״ג

רס״ג:ב׳רצ״א א׳ (ס"ק א) יהא זהיר כו' שהולך לשם. עיין סעיף ו' אם יברך עליהן. דהוי כמדורה. והביא ראיה ממ"ש רמ"א בסי' תרע"א סעיף ד' וז"ל שם בסי' תרע"א ויזהרו כשעושים הנרות אפי' משעוה שאין לדבק' יחד ולהדליקן דהוי כמדורה אפי' בנרות של שבת וי"ט יזהרו שלא לעשות כן עכ"ל רמ"א והבין הע"ש דרמ"א אוסר אפי' קלועים כשרשרות. ועז"כ מ"א שלא עיין בד"מ שם בסי' תרע"א שמספרי ד"מ נובעים הגהותיו בש"ע ומס' ד"מ מוכח שאין כוונת רמ"א כן הביא מ"א שם וז"ל ד"מ כשמדליקים נר שבת או חנוכה או י"ט ודובקים הנרות סמוכים זה לזה עד שהן מתחממת זו מזו ונוטף השעוה משום החמימות וגם נכפלים ונופלים לא קיימו מצוה עד כאן לשון ד"מ וכתב מגן אברהם שם דמזה משמע דמותר לעשות כרוכים והביא מגן אברהם ראיה דהא בשבת וי"ט מצוה לעשות כרוכים אח"ז הביא בשם מהרי"ו דאוסר בחנוכה גם כרוכים דהוי כמדורה ע"ש א"כ אפ"ת דבחנוכה אסור אפי' כרוכים היינו דוקא בחנוכה דבעי' נר דומיא דנס אבל כרוכים הוי מדורה ונקרא אבוקה אבל לענין שבת דבעינן לאורה ושמחה אדרבא כרוכים עדיף אבל מלשון רמ"א בהג"ה סימן תרע"א שסיים הטעם דהוי כמדורה ומשמע דחזר בו בש"ע ופסק כמהרי"ו דגם כרוכים אסור והוא כלל גם שבת וי"ט עמהם שם משמע דגם בשבת וי"ט אוסר כרוכים וכן נראה שמרא' מקום על הגהת רמ"א סימן תרע"א מהרי"ו אולם ראיתי בד"מ סי' תרע"א הביא תחלה דברי מהרי"ו שאוסר דהוי כמדורה וכ' ע"ז וכן מצאתי פ' ב"מ כו' ודובקים הנרות סמוכים כו' משמע דאינו חולק על מהרי"ו: ב׳ ויכולים להוסיף. וכתב הרא"ש דאין התו' מבטל המכוון דהא תקנת חז"ל לקרות בשבת שחרית ז' גברי נגד ז' רואי פני המלך וכדאי' סוף מגלה ואפ"ה מוסיפים וכדאיתא לקמן סי' רפ"ב: ג׳ ז' נרות וי"א עשרה וכתב שם שאין צריכים להיות כלן על השלחן ובספר ת"ש הביא מ"ש לעיל סי' קנ"ד סעיף י"א נרות של בית ע"ז אע"פ שכיבן גוי בעינן שביטלן שמותרים להדיוט מ"מ אין להדליקן בשבת והוא הדין שאין ליטלן לשום נר מצוה ובי"ד סי' ק"ד כ' הש"ך עכבר שנפל לשמן אע"פ שיש ס' נגדו דמותר להדיוט מ"מ אסור למצוה דמאוס דלא כט"ז: רס״ג:ב׳רצ״ג א׳ (ס"ק ג) פ"א כו' משום הכיר' כו' ומה"ט נ"ל דאם נאנס כו' ר"ל דבלי דברי הב"ח היה עולה על הדעת הטעם שצריך להוסיף נר הוא בא לכפרה א"כ גם בנאנסה צריך כפר' קצת או הוי ס"ד טעם נר הנוסף לתשלומין מה ששכחה א"כ ה"ה בנאנסה משא"כ לטעם הב"ח שתהיה זהירה מכאן ואילך בנאנסה א"צ להוסיף. דהא בלא"ה היתה זהירה אלא האונס גרם לה שלא הדליקה: ב׳ ואם שכחה כמה פעמים כו' וה"ה אם מתחלה היה דרכה להדליק ג' נרות כל פעם אם שכחה צריך להוסיף נר א' ותדליק כל פעם ד' וכן עד"ז לעולם וכתב בס' א"ר דעני' ששכח' יש להקל שלא תצטרך לנר נוסף ודי לה שתוסיף מעט שמן כל פעם ואם רגילה להדליק נר שעוה וכדומה די לה אם היתה רגילה בנר קטן עכשיו תדליק יותר גדול קצת: רס״ג:ב׳רצ״ד א׳ (ס"ק ד) מה יאכל כו' דבודאי אכילתו קודם כו' רצה לו' שלא תפרש אפי' אין לו מה יאכל כו' רצה לומר שאין לו מעות לצרכי אכילה ולא לצורך נר ס"ד דבענין אכילה אין קפידא ואין צריך לחזור על הפתחים משום צורכי אכילה דהוא בכלל עשה שבתך חול כמו שכ' מ"א ס"ק שאח"ז וקמ"ל דמ"א דאעפ"כ צריך לחזור על הפתחים עבור נר שהוא קודם לפת קמ"ל מ"א דאין הפי' בדברי רמ"א כן דודאי אכיל' קודם לנר אלא הפי' שיש לו מעות כדי אכיל' או ליקח במעות נר וכיון דהאכיל' קודם לנר וזולת המעות הללו אין לו מה לאכול וע"כ צריך לקנות במעות לצורך אכילה ולא נשאר לו מעות לצורך נר אפ"ה צריך לשאול על הפתחים לצורך נר: ב׳ וכ"מ ברא"ש פ' ע"פ סי' י"ז דמקש' על רשב"ם דס"ל דמקדשין על הפת הא דאיבעי' לן פ' ב"מ נר ביתו וקידוש היום הי מנייהו עדיף ופשט דנר ביתו עדיף משום שלום בית ת"ל בלא"ה נר עדיף דגם אם יקנה נר לא יתבטל מצות קידוש דהא יוכל לקדש על הפת: ג׳ ולא קמשני כו' דבמקום שאין לו פת כו' והקשה בס' ת"ש דלמא לעולם נר קודם לפת. אלא דהרא"ש ס"ל דפת קודם לקידוש וא"כ ע"כ מיירי דיש לו פת. וא"כ יפה הקשה דהא יוכל לקדש על הפת. ותי' דע"כ זה ליתא דא"א דס"ל להרא"ש דפת קודם לקידוש. אי ס"ד דנר קודם לפת. אם כן כ"ש דנר קודם לקידוש. א"כ תיקשי אפ"ת דאין מקדשים על הפת. מ"מ תיקשי מאי קמבעי' ליה נר ביתו וקידוש הי מנייהו עדיף פשיטא דנר עדיף עכ"ד הת"ש אלא שלשונו מגומגם. וא"ל איך א"ל דמיירי דל"ל פת הא קיי"ל דאין קידוש אלא במקום סעוד' וא"כ מאי יועיל לו היין י"ל דמ"א אזיל לשיטת הגאונים שהובאו בסי' דע"ג סעיף ה' דדי לו בכוס יין שחייב עליו ברכה אחרונה (וע"ש בט"ז ומ"א) וזה ג"כ מיקרי במקום סעודה: ד׳ וכ"מ בגמ' שם דף ק"א כו' דאמר אביי כי הוינן ביה רבה. א"ל כששמעו ממנו קידוש הלילה בבית המדרש. טעמו מידי פה. דלמא קודם שהגיע לאושפיזא יכבה הנר ולא תאכלו ולא תצאו בקידוש דכאן דהא אין קידוש אלא במקום סעודה (וכתבו התוס' והרא"ש שם הא דלא הקפיד רבה על האכילה לפי שהאכילה יכולים להשלים למחר ביום או שהיו יכולים לאכול במקום אחר שהי' שם נר אלא שבאותו מקום לא היה יין ולכן לא הקפיד כ"א על הקידוש) עכת"ד הגמ' ועז"כ מ"א שלא היה מקפיד רבה על הנר רק על האכילה ר"ל אכילה במקום קידוש והיינו דקשי' למ"א למה הקפיד רבה על הקידוש ולא היה מקפיד שמא כשיבא לאושפיזא כבר כבה הנר וזה אפי' יטעמו כאן מידי ויצאו ידי קידוש מכל מקום אינו מתוקן שישבו בחשך באושפיזא וטוב היה להם שיפטרם רבה בעוד שבאומד הדעת הנר דולק באושפיזא שלא יבאו שמה ולא יהיה נר והא בכל החדרים צריך נר אפילו אינו אוכל שלא יכשל בעץ ואבן כמו שכתב סעיף ו' וצ"ל שלא היה חושש כי אם לקידוש שהוא יותר חמיר ועדיף מנר ואף על גב דאמרינן נר ביתו וקידוש נר ביתו עדיף היינו דוקא נר שעל השלחן שאוכל שהוא צורך אכילה אבל נר שלא יכשל קידוש עדיף וא"א דנר עדיף מפת. ואם אין לו מעות רק לצורך אחת יקנה נר ולא יאכל אף על גב דאז לא מהני הנר כי אם שלא יכשל דהא אין לו מה לאכול אפי' הכי אותו נר שלא יכשל עדיף מפת א"כ איך אפשר לומר דקידוש עדיף מנר שלא יכשל אבל נר שאוכל אצלו עדיף מקידוש הא נר שלא יכשל עדיף מפת ואעפ"כ קידוש עדיף מאותו נר ונר שאוכל אצלו דאינו אלא מכשירי פת יהיה עדיף מקידוש כלפי ליי: ה׳ מיהו אם י"ל לחם כו' נסתפקתי אם לחם משנה קודם לנר לפי מ"ש מ"א סי' רנ"ד ס"ק כ"ג דלחם משנה אינה חובה כ"כ וע"ש מ"ש: רס״ג:ב׳רצ״ה א׳ (ס"ק ה) שואל וער"ס תרע"א שכ' שם שצריך למכור מלבושו כדי לקנות נר חנוכה. ונר שבת דעדיף מנר חנוכה כמ"ש פה סעיף ג' כ"ש שצריך למכור מלבושו לצורך נר שבת: רס״ג:ב׳רצ״ז א׳ (ס"ק ז) מפני כו' שהאשה כבתה נרו של עולם שהחטיאה את אדה"ר והחשיכה נשמתו הקרויי' נר כמ"ש נר אלהים נשמת אדם ונשמתו היתה נרו ש"ע כי כל הנשמות היו תלויות באיפתו של אדה"ר: רס״ג:ב׳רח״צ א׳ (ס"ק ח) נר כו' על היין דרבנן וסגי באמירת ויכלו שאמר בתפלה וכמ"ש מ"א סי' רע"א ס"ק א': רס״ג:ב׳רצ״ט א׳ (ס"ק ט) משום כו' נראה לי דסומא כו' דהא נהנה ג"כ ממאורות דע"י שיש נר אחרים רואים ומצילים אותה שלא תפול ושלא תכשל בשום דבר. וק"ו מנ"ח דחייב משום דעכ"פ איכא פרסומי דניסא אצל אחרים אע"ג דבנ"ח לא שייך ה"ט דאחרים יצילוהו וא"כ גם הסומא אינו נהנה דהא נ"ח לא הודלק כדי להנות מאורו אדרבא אסור לשתמש באותו נר כ"ש נר שבת שהודלק להנאתו להאיר וגם הסומא נהנה דחייב: ב׳ דהא ליכא שמחה דבסי' ח' מבואר דנהגו אם ב' או ג' ב"ב אוכלים במקום א' מ"מ כל א' יכול לברך וכ' מ"א ס"ק ט"ו הטעם דכל מה דמתוסף אורה יש בו שלום בית ושמחה יתירה כו' וזה לא שייך בסומא דהא אינה נהנית מן הנר כ"א שאחרים יצילו' לבל תכשל ולזה די בנר א' וגם עדיף שמברך בעל בית הרואה דאיכא גבי' השמחה משתברך הסומא אפי' לא יברך ב"ה הרואה: רס״ג:ב׳ש״א א׳ (ס"ק יא) כשידליק ראוי להתפלל כו' דאמרינן פ' ב"מ אר"ה כל הזהיר בנר ה"ל בנים ת"ח דכ' כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה זוכה לתורה אור לכן ראוי שתתפלל בשעת הדלקה שיהיה לה בנים ת"ח כי בשעת קיום המצוה התפלה על השכר המיוחד לאותו מצוה יותר רצויה לפניו ית': ב׳ כ' מהר"ש כו' ותמוה דלא שייך ברכה בדלוקה כו' ובזה דוחה תיקון ראשון של מהר"ש כיון שהדליקה מבע"י ולא קבלה עליה אז שבת לא נקרא נר שבת והוי כמו דלוקה ועומדת דכ' רמ"א ס"ד דצריך לכבותה ולהדליק' לשם נר שבת ואיך תברך עליו בלילה: ג׳ ועוד דאמירה כו' בזה דוחה תיקון שני של מהר"ש שתאמר לגוי כו' דהא מבואר לקמן סי' רע"ו דאינו נכון לומר לגוי להדליק אע"ג דרבים מקילים אין למחות בידם תיינו מטעם מוטב שיהיו שוגגין כו' ואיך נתקן כן לכתחלה: ד׳ ועיין במהרי"ו שהתיר כו' היינו כתיקון א' של מהר"ש אבל למהר"מ לא נראה דברי מהר"ש ומהרי"ו: ה׳ ומ"ש שנמצא בקובץ כו' לא ידעתי אם מהר"ש הביא ראיה מאותו קובץ או מהרי"ו כי אין מהרי"ו ת"י ועכ"פ כתב עליו מהרמ"מ דאין לסמוך על אותו קובץ דלאו מר ברי' כו'. מיהו בדיעבד כו' ועסי' רע"ו ר"ל ניהו דלכתחלה אין לסמוך על תקוני מהר"ש מ"מ בדיעבד אם שכחה לברך מבע"י מברך בלילה ע"י פריסת ידים דהיינו תיקון א' וגם דיעבד אם שכחה להדליק עד שחשיכה תאמר לגוי להדליק דהיינו תיקון ב' של מהר"ש וכמ"ש סי' רע"ו שכך נהגו ומ"מ סגי בנר א' דדי לו בנר א' שלא יאכל בחושך וכ"כ מ"א לקמן סי' רע"ו: רס״ג:ב׳ש״ב א׳ (ס"ק יב) אחר כו' בשם אמו כצ"ל: ב׳ אבל אין חכמה לאשה. ר"ל כל הנשים לא ידעו לחלק בין שבת לי"ט ואם נאמר ביו"ט שתברך ואח"כ תדליק תעשה ג"כ בשבת: ג׳ כמ"ש סי' קנ"ח דלענין עובר לעשייתן עשאו חכמים לא פלוג. דבסי' קנ"ח סעיף א' כ' דאין לברך עובר לעשייתן דהיינו קודם נטילה אלא אחר הנטילה קודם הניגוב דלפעמים אין ידיו נקיות כגון שיצא מבה"כ וא"א לו לברך קודם נטיל' לכן לא חלקו ואפי' ידיו נקיות לא יברך קודם הנטילה משום ל"פ וכ"כ התוס' בפסחים דמה"ט אין מברכים על הטביל' קודם לטבילה שיהי' עובר לעשייתן משום טבילת גר דקי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול ואז אין הגר יכול לברך קודם הטבילה דהא כ"ז שלא טבל אינו גר ואיך יאמר אשר קדשנו כו' וצונו דהא עדיין אינו מצוה לכן אפי' טבילת נדה מברכת אחר הטבילה משום ל"פ: רס״ג:ב׳ש״ג א׳ (ס"ק יג) ולברך כו' דהדלקת נר חובה אפי' אינו אוכל שם מ"מ חובה שלא יכשל אבל העיקר המצוה במקום שאוכל כמ"ש אחר זה: רס״ג:ב׳ש״ה א׳ (ס"ק טו) שכל כו' וכן כו' כשהוא ליל טבילה כו' ר"ל בליל שבת הוא ליל טבילה וצריכ' לחוף כל גופה קודם הטביל' שלא יהיה עליה דבר חוצץ והחפיפ' צ"ל מבעוד יום ובפרט בערב שבת שא"א לחוף בלילה שהוא שבת והמנהג לחוף בבית הטביל' סמוך לטביל' כמ"ש ש"ך ביודה דעה סי' קצ"ט ס"ק ז' והטביל' צריכה להיות בליל' ממש ואיך תעשה עם הדלקת נרות אם תדליק קודם החפיפ' עכ"פ צריכ' להדליק אחר פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים ואם תברך מיד הרי קיבלה שבת וא"א לה שוב לחוף ואפ"ת שתתנה שאינ' מקבלת שבת ע"י הדלקה דבמקום הצורך יש לסמוך על התנאי כמ"ש רמ"א ומ"מ קשה הדבר שתהיה צריכ' לצמצם הזמן דהא ההדלקה צריכה להיות אחר פלג המנח' והחפיפ' מושכת זמן מה וצריכה להיות בעוד יום קודם שיכנס שבת. ואם תמתין להדליק עד אחר הטבילה הרי כבר היא שבת ואינה רשאי להדליק ולילך לביתה בין החפיפה לטבילה כשעדיין יום ותדליק חוששת שתטנף את עצמה ויהיה עליה דבר החוצץ בטבילה: ב׳ מ"ד אהדלקה ביום הכפורים ועוד שמדליקים בבית כו' כצ"ל. ור"ל שני ראיות דאע"ג שאינה אוכלת אצל הנרות רשאי לברך חדא דהא מברכים ביוה"כ אף שאסור באכילה ועוד שמדליקין בבתי' ואוכלים בחצר אפ"ה מברכים אע"ג דאין אוכלים אצל הנרות ואע"ג דמ"מ בבה"כ גרע דהא בלי נרות האשה דולקים נרות בביה"כנ לכן התחיל מ"א וכתב וכן מה שנוהגות הנשים כו' ר"ל כמו כשב' או ג' אוכלים במקום א' דהמנהג שיברך כ"א דכל מה שמתוסף אורה יש שמחה יתירה ה"ה די"ל כן בבה"כ: ג׳ וא"ת התם משתמש כו' ר"ל בזה לדחות ראיה ב' מהא דמדליקים בבית ואוכלים בחצר כו'. שמא חשיב צורך סעודה. ר"ל כה"ג אפשר רשאי לברך גם על נרות המיוחדים לבה"כ אע"ג דהודלקו לכבוד מ"מ הודלקו גם להאי שיראה השמש איך מושך היין מן החביות. וכת' של"ה דמ"מ לא יברכו כו' דבס' א"ר הביא בשם זקנו הגאון מהר"ש שהתיר גם כה"ג: רס״ג:ב׳ש״ו א׳ (ס"ק טז) ואוכלים כו' אפי' אין דולקות עד הלילה שרי ר"ל רשאי לברך אבל מ"מ צריך נר בלילה שלא יכשל אלא א"כ הולך לישן קודם הלילה: רס״ג:ב׳ש״ט א׳ (ס"ק יט) מקבלת כו' ותתפלל מנחה תחלה דאם תדליק תחלה כבר קבלה שבת ואיך תתפלל מנחה של חול ותהא צריכה להתפלל ערבית שתים כמ"ש סעיף ט"ו: רס״ג:ב׳ש״י א׳ (ס"ק כ) שהתנה כו' ומ"מ נ"ל כו' ועס"ה ר"ל דע"כ רמ"א לא הכריע כהאומרים דתנאי מועיל אפי' לכתחלה אלא רמ"א לא הקיל בתנאי אלא בעת הצורך דהא כ' רמ"א גופי' סעיף ה' דתדליק תתלה ואת"כ תפרוס ידיה ותברך כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל קודם ההדלקה א"א שתברך שמיד שמברכת קבלה לשבת ואיך תדליק אח"כ והא אפשר שתברך תחלה ותתנה שאינה מקבלת שבת אע"כ דלכתחלה אין סומכים על תנאי אלא בעת הצורך: רס״ג:ב׳שי״א א׳ (ס"ק כא) אבל לא כו' שאין זו מצוה המוטלת עליו. ר"ל דמיירי באורח שאין לו חדר מיוחד ולכן כ' אפי' לא בירך על נר אחר דעל השלחן מברך בעה"ב אעפ"כ לא יברך האורח בבית האכסדרה דאין המצוה מוטלת על האורח להדליק בבית האכסדרה כיון דאין האכסדרה מיוחדת לאורה וא"כ מוטל ההדלק' שם על בעה"ב אבל במקום המשתמשים לצ"א אפי' אחר כו' ר"ל אפי' הוא אינו אוכל שם רשאי לברך ול"א דאין המצו' מוטלת עליו. לברך כמ"ש סעיף ח' כנ"ל. ר"ל מ"ש בס"ק ט"ו בשם מהרי"ל דבמקום שבה"כ של נשים הוא מרתפו של השמש רשאי לברך על נרות בה"כ דזה מיקרי שהודלקו להאיר וחשוב לצורך סעוד' ותיקשי ניהו דגבי שמש הוי צורך סעודה מ"מ האיך תברך האשה הא אין המצו' מוטלת עליה כ"א על השמש אע"כ כיון שהוא צורך אכיל' אפי' אחר רשאי לברך: רס״ג:ב׳שי״ב א׳ (ס"ק כב) וצריך כו' עס"ס י"ד ר"ל ודאי הא לא קשיא דל"ל הטעם שלא להדליק במקום זה כו' שצריך הדלק' במקומו ר"ל כיון שכבר הדליק נר שבת כבר קיבל שבת ואסור לטלטל נר הדולק די"ל דר"ל אפי' אחר שלא הדליק שעדיין לא קיבל שבת אסור מטעם הדלקה במקומו בעי' דהא כ' רמ"א דוקא אותה אשה המדלקת מקבל' שבת בהדלקה אבל לא שאר בני בית אלא קשיא ליה למ"א מסעיף י"ד דמבואר שם דנר שהודלק לשם שבת אפי' בטעות הוי מוקצה ואסור אפי' ליגע בו אפי' למי שעדיין לא קיבל שבת כמ"ש מ"א ס"ק כ"ז ולזה תי' דמיירי ע"י תנאי שמותר טלטול והוצרך לטעם הדלקה במקומה בעי': רס״ג:ב׳שי״ג א׳ (ס"ק כג) ולא להדליק כו' כלומר כו' דהא מותר להשתמש לאורה ר"ל דבפ' ב"מ אי' אבעי' להו בנר חנוכה אי הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה ובעי למפשט מדאמר רבא הדליק מבפנים והוציא' לחוץ לא יצא אלמא הדלקה עושה מצוה ובעינן שהדלק' תהיה במקומה במקום המצוה כי בזמן הש"ס היו מרליקים על פתח החצר בחוץ משום פרסומי ניסא ודחי הש"ס דלעולם י"ל הנחה עושה מצוה ואפ"ה א"ש הא דאמר רבא לא יצא כי הרואה אומר לצורכו הוא דאדליקה ופרש"י להשתמש וליכא היכר נס וא"כ בנר חנוכה אפי' הדליקה בחוץ ואחר כן הכניס' לפנים ג"כ לא יצא דהא נתנו חכמים שיעור חצי שעה שצריך נר חנוכה שתהיה דולק והכא לפרסומי ניסא וא"כ אפי' הדליקה בחוץ אם תוך זמן חצי שעה הכניסה לפנים אכתי יאמרו דלצרכו הדליקה וליכא היכר נס משא"כ נר שבת דמותר להשתמש לאורה (משא"כ נ"ח דאסור להשתמש לאורה שיהיה ניכר שהורלק לנ"ח ויהיה פרסום נס כל משך החצי שעה) משא"כ נר שבת דבאמת מותר להשתמש לאורה ואדרבא לשם כך הודלק משום שלום בית לאכול אצלו ושלא יכשל אלא דמ"מ בעי' שיהיה נראה שהודלק לכתחלה לכבוד שבת לכן די אם עומד זמן מועט במקומו. וה"ה דמותר כו' ר"ל אפי' אין מניחו במקומו שעה מה. כיון דנותנו על המנורה דהא ניכר כו' דגם שם מקומו וניכר שהודלק לכבוד שבת. וכ"מ ביש"ש כו' והניחה למעלה מכ' אמה לא יצא אלא צריך לכבותה ולהדליקה למטה מכ': ב׳ משמע שבתוך ך' כו' דאל"כ הל"ל רבותא טפי אפי. הדליקה למטה מך' אם שוב מניחה במקום אחר צריך לכבותה ולהדליקה במקום האחר. א"ו כיון ששני המקומות ראוי להדלקה ל"ל בה. ובהרי"ו כו' דעיקר כו' שעל השולחן. ולכן לא כו' ויניחנה על השלחן כו' משמע דס"ל דאין לברך כ"א על נרות שעל השלחן. ובשאר מקומות בבית אין מצוה ואין לברך. ולכן ס"ל אם הדליקה חוץ לשלחן ואחר זה מניחה על השלחן לאו שפיר עביד. דלא הודלקה במקומה והרואה אומר כו' דאין מקומה רק בשלחן וא"כ לדידן דקי"ל כמהרי"ל דכל הבית מקומה וכמ"ש מ"א בשם מהרי"ל ס"ק י"ג א"כ אפי' מדליקה שלא על השלחן ומניחה על השלחן ש"ד דשניהם מקומה כמ"ש מ"א לעיל. ואע"ג דגם רמ"א כ' עיקר הדלקה תלוי בנרות שעל השלחן כו' היינו לענין קבלת שבת דע"י הרלקת נרות שעל השלחן מקבלת שבת ולא ע"י הדלקת שאר נרות: ג׳ באגודה כ' כו' לא ידעתי מאי תוספות נראה בדברי אגודה ואולי ר"ל דהאגודה כלל שבת וי"ט עם נר חנוכה יחד משמע דדיניהם שוה. ולכן אפי' עמד שעה א' במקומה אסור לטלטלה למקום אחר כמו בחנוכה דלא כמ"ש מ"א לעיל: רס״ג:ב׳שי״ד א׳ (ס"ק כד) אם רוב כו' אין אחת נמשכת א"ח אלא אותן ב"א שדרכן לילך לבה"כ א' אותן ב"א נמשכים אחר אותן בה"כ שדרכן לילך שם ואותן שדרכן לילך לביהכ"נ אחרת נמשכים אחר בה"כ אחרת: רס״ג:ב׳שט״ו א׳ (ס"ק כה) מניחו כו' פי' שהולך לחדר כו' ר"ל דאין הכוונה שצריך להפילו ברחוב. דאפי' הוא דבר מוקצה הא קי"ל אם דבר מוקצה בידו מותר לטלטלו עד מקום שירצה כמ"ש ס"ס רס"ו אלא ר"ל שהולך לחדר כו' ובס' ת"ש כ' דמיירי במבוי שאין מעורבת שאסור לטלטל בה צריכה להפילה במקומה במבוי: רס״ג:ב׳שט״ז א׳ (ס"ק כו) שאותם כו' ומהרמ"ט כ' דהמרדכי כו' ר"ל שדעה א' בש"ע שכתב דבין יחיד ובין ציבור מותרים במלאכה הוא דעת המרדכי כפי הבנת הרב"י. אבל מהר"מ כ' שאין כן כוונת המרדכי. ואין להקל ר"ל נגד מהרמ"ט והעומדים בשיטתו: ב׳ ומשמע דאף בחול כו' דהא הטעם אמרו דוקא צבור לא אטריחוהו רבנן ולא יחיד. ומה"ט אין לחלק בין שבת לחול. כיון שהתפלל בטעות כו' דלא כע"ש. ר"ל דרבנן ור"י פליגי. דרבנן ס"ל זמן מנחה עד הלילה. א"כ לדידהו לא יתפלל ערבית עד צ"ה. ור"י ס"ל זמן מנחה עד פלג המנחה דהיינו שעה ורביע קודם הלילה. אם כן לר"י מיד אחר פלג המנחה מותר להתפלל ערבית. ואמרינן בגמרא כיון דלא איתמר הלכתא כמאן דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ולכן הקשה הע"ש הא הכא מיירי שקבלו שבת אחר פלג המנחה. וא"כ למה יחיד צריך לחזור ולהתפלל. הא אם רצה רשאי להתפלל לכתחלה ערבית אחר פלג המנחה. ואע"ג שכתב הרב"י בסי' דל"ג לפי מנהג מדינתו שנוהגים להתפלל מנחה עד הלילה. לכן לא יתפלל ערבית עד צ"ה מ"מ קשה הא בדיעבד אם התפלל ערבית אחר פלג המנחה כתב הרב"י לעיל דיצא. א"כ למה כתב כאן דיחיד צריך לחזור ולהתפלל. ותי' הע"ש דמיירי הכא שגם מנחה התפלל באותו יום אחר פלג המנחה. דהוי תרתי דסתרי כה"ג אפי' דיעבד לא יצא. אם התפלל ערבית אחר פלג המנחה קודם צ"ה אבל מ"א תי' דאפילו התפלל מנחה קודם פלג המנחה. אפ"ה צריך היחיד לחזור ולהתפלל ערבית אע"ג דהתפלל ערבית אחר פלג המנחה ורשאי לעשות כן לכתחלה. היינו דוקא ביודע שהוא עדיין קודם צ"ה ורצה להתנהג כר"י דאחר פלג המנחה זמן ערבית אבל הכא התפלל בטעות שהיה סבור שכבר הוא צ"ה. ואלו ידע שעדיין יום לא היה מתפלל לכך צריך לחזור ולהתפלל: רס״ג:ב׳שי״ז א׳ (ס"ק כז) אסור כו' כתב א"ז כו' והרב"י כתב שאינו יודע טעם לדבר שאפילו מי שלא קיבל שבת מותר במלאכה יהיה אסור ליגע בנר ההוא ועיין דרישה. ומ"א יכתוב סס"ק זה טעם בדבר: ב׳ נ"ח מנר שבת. כיון ששניהם הם נר מצו'. מ"מ תיקשי איך אפשר להרליק ממנו הא אסור ליגע בו: ג׳ ול"ל דהא"ז כו' ר"ל דאפי' מי שאינו סומך על הדלקתו ג"כ אסור ליגע ואעפ"כ לק"מ מס"ס תרע"ד ונתן תחלה טעם לדברי א"ז דא"ז לשיטתי' אזיל כמ"ש מ"א בשמו ס"ק שלפני זה: ד׳ וכיון שהוקצ' לבעלים כו' כמ"ש מ"א ס"ס ש"ח והא דאסר ליגע הא קי"ל סי' ש"א ס"ג בהג"ה דמותר ליגע במוקצ' אם אינו מנדנדו ועיין סי' רס"ה ס"ק ד': ה׳ ובש"ל משמע להדיא כו' דלא כתי' א' שהביא מ"א ששניהם של מצוה ולכך הקילו ולא גזרו שמא ישתמש בו. ודע הא דגזרו כאן יותר בנגיע' שמא ישתמש מבשאר מוקצה היינו דמוקצ' דהכא אינו ידוע לכל דהא הרב"י כ' שלא ידע טעם הדבר כנ"ל: ו׳ גבי שלהבת של הקדש ר"ל אע"ג דקיי"ל גחלת של הקדש מועלי' אבל שלהבת של הקדש ניהו דלכתחלה אין נהנים מדרבנן. מ"מ בדיעבד אם נהנה לא מועלים כיון דאין בו ממש. וא"כ ה"ה בנגיע' הכא דאינו אלא חומרא בעלמא גזרה שמא ישתמש בו הקילו אפי' לכתחלה: רס״ג:ב׳שי״ט א׳ (ס"ק כט) אין בכך כו' אע"ג כו' בט"ז כ' בס"ק ב' דוקא שהי' סבר שיגמור קודם ברכו והם דברי ת"ה בפסקים ובכתבים. אבל בשו"ת ת"ה כ' אפי' היה יודע שלא יוכל לגמור קודם ברכו מ"מ מותר הואיל והתחיל בהיתר. וכ' הרב"י שיותר יש לסמוך על השו"ת ממ"ש בפסקי'. וע"ש הטעם לכן העתיק מ"א דברי שו"ת: ב׳ התחיל באיסור כמ"ש ס"ס תרנ"ב כצ"ל שכ' רמ"א שם אם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו של נטילת לולב (זה מיקרי התחיל בהיתר) אפי' ביום א' של חג א"צ להפסיק בדאיכא שהות ביום עכ"ל רמ"א. משמע אבל אי ליכא שהות ביום דהיינו שימשוך הסעודה כל היום עד הלילה צריך להפסיק אע"ג דהתחיל בהיתר מ"מ כיון שידע שתמשך הסעודה כ"כ לא מיקרי התחיל בהיתר: ג׳ וכ"מ מדברי רש"י שם בסוכה דף ל"ח וכ"מ מדברי רשב"ם בפסחים דף ק"ז ע"ב ע"ש ועיין במ"א ריש סי' תע"א: רס״ג:ב׳ש״כ א׳ (ס"ק ל) מותר לומר כו' כמ"ש סי' ש"ז סעיף ח' שכ' שם מותר לומר בשבת לכרך פלו' אני הולך למחר כיון שיש למצוא היתר שגם בשבת היה יכול לילך שם והיינו אם היה בורגנין (היינו צריף או בית קטן) מכאן עד אותו כרך וכ"א תוך ע' אמה ושירים של חבירו וגם בורגנין ראשון הוא תוך ע' אמה ושירים של עיר שיושב בה כל הבורגנין נחשבים כעבור' של העיר ובסוף בורגנין האחרון יש לו ע' אמה ושירים דהוא שיעור עבורה של עיר ומשם יש לו אלפים אמה אע"ג שעתה אין כאן בורגנין מ"מ מותר ה"ה הכא דהא אי לא קיבל שבת ה"ה הוא עצמו מותר במלאכ' והם דברי הרב"י יישב כן קושית הר"ן על הרשב"א שהוא מרא דדינא דהכא ואייתי ראי' מסי' ש"ח סעיף י והוא מימרא דשמואל שבת דף קנ"א מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כו' אע"ג שהוא אינו יכול לילך לשמרן שהוא חוץ לתחומו מ"מ רשאי לומר כן לחבירו כיון דלחבירו הוא תוך התחום ולא יעשה חברו איסור ומזה למד הרשב"א ה"ה הכא כיון שחבירו עדיין לא קיבל שבת מותר לומר לו שיעשה לו מלאכ' כיון שזה לא קיבל שבת לא עביד אסורא והקשה עליו הר"ן דשאני התם דגם להאומר יש מציאת היתר לילך שם כגון אם היה בורגנין עד אותו מקום כנ"ל משא"כ הכא דהאומר לחברו לא משכחת התירא דהא כבר קיבל שבת ותי' הרב"י דגם הכא יש למצוא היתר אם לא היה מקבל שבת וכמ"ש מ"א אולם הב"ח וט"ז דחו תי' הרב"י דשאני הכא דהשתא דקיבל שבת שוב אין למצוא היתר שיהי' אומר מותר במלאכ' משא"כ במימרא דשמואל אע"ג דעתה ליכא בורגנין מ"מ יש למצוא היתר כגון אם גוי יבנה בשבת בורגנין. לכן תי' קושי' הר"ן דהרשב"א ס"ל דע"כ טעמו דשמואל לאו משום בורגנין אלא כיון דחברו אינו עושה איסור רשאי לומר שישמור לו וע"ש הוכחתם. ולענ"ד יש נ"מ לדינא לטעם הרב"י ומ"א אם הוא בעיר שהקהל או רובם קיבלו שבת וגם הוא קיבל עמהם אסור לומר לחברו שהולך לבה"כ אחרים ושם באותו בה"כ עדיין לא קבלו שבת וגם הוא לא קיבל שבת אפ"ה אותו אדם שמבה"כ אחרת שקבלו שבת אסור לומר לו שיעשה לו מלאכה דלא שיך לומר לו אי בעי לא קיבל שבת הא בע"כ נגרר אחר הרוב משא"כ לב"ח וט"ז גם כה"ג שרי דהא אין הטעם כלל משום שאפשר למצוא היתר גם להאומר אלא כיון שחברו אינו עושה איסור רשאי לצוות לו ומ"מ אני נסתפק דאפשר גם להרב"י גם כה"ג שרי דאולי אפשר לומר אי בעי לא היה הצבור מקבלים שבת אבל זו סברא דחוקה דענ"פ לאו בדידי' תליא מלתא: ב׳ מי שלא תיקן כו' אבל בבה"כ לא אפשר הטעם אולי ברוב עם א"א שלא ימצאו אנשים הגונים שישמעו ויקבלו דבריו וגם הם יכריחו אחרים לקבל דבריו: רס״ג:ב׳שכ״ב א׳ (ס"ק לב) התפלל והבדיל בתפלה. ר"ל שלא תטעה מ"ש בש"ע והבדיל על הכוס דז"א דהא סתם בסי' רצ"ט דלא כרמב"ם דאוסר במלאכ' עד שיבדיל על הכוס אלא סגי כשהבדיל בתפלה ומותר לעשות מלאכה: רס״ג:ב׳שכ״ג א׳ (ס"ק לג) ומורתר כו' שלא הניח עירוב תבשילין כמ"ש לקמן סי' תקכ"ז סעיף כ': ב׳ דקנסוהו אבל הכא ל"ש למקנס דלא כלבוש. דפוסק בע"ש מותר כמ"ש בש"ע אבל במוצאי שבת ס"ל דאין היתר אא"כ בירך בהמ"ז: ג׳ אך צ"ע כו' וס"ס קפ"ח דמבואר שם דאם התחיל לאכול בשבת ונמשך הסעודה עד תוך הלילה אפ"ה מזכיר רצה בבהמ"ז דהולכים אחר תחלת הסעודה שהיתה בשבת וכתב מ"א שם דאם התפלל ערבית תוך הסעודה שוב לא יזכיר רצה בברכת המזון כיון דכבר עשאו חול לכן נסתפק אם לא התפלל רק אמר המבדיל תוך הסעודה אי יזכיר רצה בבהמ"ז:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א