סימן רנז – דיני הטמנת חמין – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רנז – דיני הטמנת חמין

א אֵין טוֹמְנִין א בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל; אֲבָל בִּסְפֵק חֲשֵׁכָה, טוֹמְנִין בּוֹ. וְאֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְאִם הִטְמִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל, הַתַּבְשִׁיל ב אָסוּר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד. וְדַוְקָא בְּצוֹנֵן, שֶׁנִּתְחַמֵּם אוֹ שֶׁנִּצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, אֲבָל בְּעוֹמֵד ג בַּחֲמִימוּתוֹ כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, מֻתָּר. { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁכַח וְהִטְמִין בְּשׁוֹגֵג בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, שָׁרֵי } ד { לֶאֱכֹל } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשֶׂה לְצֹרֶךְ לַיְלָה, אֲבָל כְּשֶׁמַּטְמִין לְצֹרֶךְ מָחָר, } ה { מֻתָּר לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר שֶׁמּוֹסִיף הֶבֶל. } (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רנ"ג בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט), { וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן. } ב אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, אָסוּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֲבָל. וּמִכָּל מָקוֹם לָשׂוּם כֵּלִי עַל הַתַּבְשִׁיל כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַנֵּף בָּעַפְרוּרִית, שָׁרֵי שֶׁאֵין זֶה כְּמַטְמִין לְהָחֵם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר וְנוֹתֵן כִּסוּי עַל הַקְּדֵרָה { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ"ג. } ג אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַמּוֹסִיפִים הֶבֶל: פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ שֶׁל שׂוּמְשֻׂמִין וְזֶבֶל וּמֶלַח וְסִיד וְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְתֶבֶן וְזַגִּין וּמוּכִין וַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן ו לַחִין. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל: כְּסוּת וּפֵרוֹת וְכַנְפֵי יוֹנָה { אוֹ שְׁאָר נוֹצוֹת } (מהרר"א בְּהַגָּהוֹת) וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וּנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין (פי' הַקַשׁ הַדַּק הַנּוֹפֵל מִן הָעֵץ כְּשֶׁמְּגָרְרִים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה). { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַטְמִין בִּסְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין הֲבָל, דְּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן } (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר"פ לֹא יַחְפֹּר). ד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טוֹמְנִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל, אִם טָמַן בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְנִתְגַּלָּה ז מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לַחֲזֹר וּלְכַסוֹתוֹ; וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף עָלָיו בְּשַׁבָּת, מוֹסִיף; וְכֵן אִם רוֹצֶה לִטְּלוֹ כֻּלּוֹ וְלָתֵת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, בֵּין שֶׁהָרִאשׁוֹן חַם יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי בֵּין שֶׁהַשֵּׁנִי חַם יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מְכֻסֶה אֶלָּא בְּסָדִין יָכוֹל לִטְּלוֹ לְכַסוֹתוֹ בִּגְלוֹפְקְרִין; וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה הַקְּדֵרָה כָּל צָרְכָּהּ; אֲבָל אִם אֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עַל הַכִּסוּי, אָסוּר שֶׁתּוֹסֶפֶת זֶה גּוֹרֵם לָהּ לְהִתְבַּשֵׁל. ה אִם פִּנָּה הַתַּבְשִׁיל בְּשַׁבָּת מִקְּדֵרָה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, מֻתָּר ח לְהַטְמִינוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל. ו מֻתָּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת דָּבָר צוֹנֵן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן בְּיוֹתֵר אוֹ כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ; אֲבָל בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וַאֲפִלּוּ לְהַטְמִין צוֹנֵן גָּמוּר וַאֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, נָמֵי אָסוּר. ז כָּל הֵיכָא דְּאָסְרִינַן הַטְמָנָה, אֲפִלּוּ בִּקְדֵרָה מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ אָסְרִינַן, וַאֲפִלּוּ מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ. { הַגָּה: וְכֵן עִקָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי אוֹ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר בְּהַטְמָנָה כְּמוֹ } ט { בְּשִׁהוּי, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ"ג. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל עַל פִּי סְבָרָא זוֹ, אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם. אֲבָל אֵין לִנְהֹג כֵּן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת. } ח אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׁהוֹת קְדֵרָה עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֶּחָלִים עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסי' רנ"ג, אִם הוּא מְכֻסֶה בִּבְגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּגָדִים אֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל מֵחֲמַת עַצְמָן מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת אֵשׁ שֶׁתַּחְתֵּיהֶם מוֹסִיף הֲבָל (וְאָסוּר). וּמִיהוּ כָּל שֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אֵשׁ תַּחְתֶּיהָ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ הַטְמָנָה, שָׁרֵי. הִלְכָּךְ הֵיכָא שֶׁמַּעֲמִיד קְדֵרָה עַל כִּירָה אוֹ כֻּפָּח שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֶּחָלִים, וְאֵין שׁוּלֵי הַקְּדֵרָה נוֹגְעִים י בַּגֶּחָלִים, שִׁהוּי מִקְרֵי וּמֻתָּר עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן רנ"ג. וְאִם נָתַן עַל הַקְּדֵרָה כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי הַקְּדֵרָה, וְנָתַן בְּגָדִים עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נְתוּנִים אֶלָּא עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי קְדֵרָה, אֵין כָּאן הַטְמָנָה. וְכֵן מֻתָּר לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרָה בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן בְּתוֹכָהּ חֲתִיכָה חַיָּה, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא הַקְּדֵרָה נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַסֶה יא פִּי הַתַּנּוּר בִּבְגָדִים, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה לָאו הַטְמָנָה הוּא, וְשָׁרֵי. { הַגָּה: וְהַטְמָנָה שֶׁעוֹשִׂין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁמַּטְמִינִים בְּתַנּוּר וְטָחִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט, } יב { שָׁרֵי לְכֻלֵּי עָלְמָא } (אוֹר זָרוּעַ וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ס"ט וְאָגוּר), { וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' רנ"ד, וְיִתְבָּאֵר לְקַמָּן סוֹף סי' רנ"ט. וּמִצְוָה לְהַטְמִין לְשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל חַמִּין } יג { בְּשַׁבָּת, כִּי זֶה מִכְּבוֹד וְעֹנֶג שַׁבָּת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים וְאוֹסֵר אֲכִילַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרֶס הוּא } (בַּעַל הַמָּאוֹר פֶּרֶק כִּירָה וְכָל בּוֹ).

באר היטב – סימן רנז – דיני הטמנת חמין

א א בשבת. ר"ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סי' רנ"ג ס"ב בהג"ה והטעם דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הם ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה: ב אסור. פירוש אפילו בשוגג ואע"ג דבשכח ושהה מתיר בסימן רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירין טפי. מ"א: ג בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ"א: ד לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל נגמר בשולו בשבת אסור דלא עדיף משהיה. מ"א ועט"ז: ה מותר. דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר: ג ו לחין. צריך לומר דחשיב לתבן וזגים כחדא ומדסתם משמע דאפי' לחים מחמת ד"א אסור מ"א. ורוב פוסקים ס"ל דוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחין מחמת ד"א עיין עט"ז וביד אהרן: ד ז משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועי' סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה. וב"ח מיקל אפי' אם נתגלה מבע"י: ה ח להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פינה ה"ל כמטמין את הצונן דמותר ומט"ז נראה דאפי' החזירו לכלי הראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ואפשר אפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו מ"א ועי' סי' שי"ח: ז ט בשיהוי. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג: ח י בגחלים. לדברי רמ"א בסי' רנ"ג אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים עיין מ"א: יא פי התנור. היינו דוקא בפשטיד"א או במיני קטניות שממהרין להתבשל אבל בשר חי אין צריך לטיחה ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשל כמב"ד. מ"א: יב שרי לכ"ע. וצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם התנור לא יגע בקדירה מטעם זה ט"ז. ע"ש: יג בשבת. ואם מזיק לו החמין מותר לאכול צונן מט"מ:

מגן אברהם רנ״ז – סימן רנז – דיני הטמנת חמין

א׳ אין טומנין. לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה וטעמא דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפי' למ"ד דאינו חייב משום מבשל מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה (הרא"ש) עסי' שי"ח סט"ו: ב׳ טומנין בו. דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן וליכא למיגזר ועסי' תר"ט דאסור להטמין לצורך מ"ש לרמ"א וצ"ע למה כתב סי' רנ"ד סס"ה דמותר לאפות פת לצורך מ"ש ואפשר דס"ל לרמ"א דאף בהטמנ' גופ' חידוש היא דהא מות' ליתן מוגמר וגפרית כמ"ש רסי' רנ"ב אעפ"י שהיא לצורך חול וא"כ הבו דלא לוסיף עלה: ג׳ המוסיף הבל. גזיר' שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת: ד׳ התבשיל אסור. מדסתם משמע דס"ל דאפי' בשוגג אסור וכ"מ בהג"ה ואף על פי דבשכח ושהא מתיר בסי' רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירים טפי: ה׳ או שנצטמק. פי' בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש ס"ז דלא כע"ש: ו׳ בעומד בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו: ז׳ שרי לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור (כ"מ בהגמ"ר) דודאי לא עדיף משהיה: ח׳ לצורך לילה. דס"ל דכל שנתבשל כמב"ד שרי כמ"ש ס"ז וכשמטמין לצורך מחר אפילו לא נתבשל כמב"ד שרי דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר: ט׳ אלו הם. קופה של צמר שטמן בה אסור להניחו ע"ג גפת של זתים שמעלה הבל אבל להניחה על גפת של שומשמין שרי (גמרא): י׳ ששלשתן לחים. צ"ל דחשיב לתבן וזגין כחדא ובאמת ברמב"ם לא הזכיר תבן ומדסתם ש"מ דאפי' לחין מחמת ד"א אסור: י״א בסלעי'. דלא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדירה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אף ע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן (תוס' שם): י״ב ונתגלה משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועסי' רנ"ג ס"ב בהג"ה וב"ח מקיל בזה: י״ג גורם לה להתבשל. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכ' בס"ח ע"ש: י״ד מותר להטמינו. כמו הדבר הצונן שלא אסרו להטמין אלא דבר חם שהי' בכ"ר שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר (רמב"ם ור"ן) ומטע' זה נראה דאפי' החזירו לכלי ראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ול"ד למ"ש סי' רנ"ג ס"ב דגרע כשפינן ממיח' למיחם דהתם היינו טעמא דאסור להניח ע"ג כירה לכתחלה משא"כ כשהוא בקדירה הראשונה ה"ל חזרה ושרי משא"כ כאן דכשפינן ה"ל צונן ומותר להטמינו ואפשר דאפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו ועמ"ש סי' שי"ח ס"ד: ט״ו מותר להטמין. אפי' אדם חשוב שרי (כ"ה): ט״ז אפי' בקדירה מבושלת. דסתם הטמנה לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר (טור) ומעט חיתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון (הרא"ש ומרדכי) אבל בשהיה אפי' כשעושה לצורך מחר שרי דלא מהני מעט חיתוי עס"ח: י״ז נתבשל כ"צ. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סימן רנ"ג: י״ח נוגעים בגחלים. ולדברי רמ"א בסי' רנ"ג ס"א אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו הקדירות גורפין הרמץ ונותנין הקדירות לצורך מחר ומכסין אותם באפר צונן ואף על פי שהכירה מוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא כשמניח לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע ליכא למיחש (הרא"ש) והתו' כתבו טעם זה לחוד מפני שאין ראוי להטמין בתוכה וכתב רש"ל בתשו' דאפר חם אין מוסיף הבל אא"כ מעורב בגחלים וכתוב בסה"ת שאף אם מצא למחר בתוכו קצת גחלים שרי בדיעבד עס"א ובתוס' דף מ"ח כתבו וז"ל דכירה שלנו אין חומה אלא מחמת האש וכל שעה מתקרר והולך אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו: י״ט שרי לכ"ע. היינו דוקא בפשטי"ד או במיני קטניות שממהרין להתבשל כמ"ש סי' רנ"ד אבל בבשר חי א"צ לטיחה ומיהו להרב"י לא מהני טיחה כמ"ש שם ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשלו כמב"ד מבע"י אא"כ כסה הגחלים באפר כמ"ש סי' רנ"ג ורש"ל בתשו' החמיר מאד ע"ש ופוק חזי מאי עמא דבר ועמ"ש ססי' רנ"ט והש"ג במרדכי כתב וז"ל בשם תוס' מ"ט אין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אבל הכא שהגחלים בעין ליכא למיחש שיטמין בהם עכ"ל מ"מ לא עדיף משהיה: כ׳ ומצוה להטמין. אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן (מט"מ):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רנ״ז

א׳ אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. גזירה שמא ירתיח פי' דשמא ימצא קדירתו נצטננה וירתיחנה להטמינה אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הן ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה: ב׳ שרי לאכול. מבואר שם בהגמ"ר דהיינו היכא שמצא שם מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה ועיקר הטמנה היתה בדשן או כר וכסת או דבר אחר של היתר מותר בדיעבד אבל אם עיקר ההטמנה היתה בדבר המוסיף הבל אסור אפילו דיעבד כההיא דאנשי טבריא שעשו סילון וכו' במשנה ואסרו אפי' דיעבד ולפ"ז אין כאן מחלוקת על הדיעה קמייתא כנלע"ד: ג׳ ותבן וזגין כו'. נקט תחל' ד' וסיים שלשתן לחים והוא ל' רמב"ם וברמב"ם ל"ג תבן ע"כ נקט שפיר שלשתן אבל כאן בש"ע שהוסיף תבן לא היה לו לסיים אלא ארבעתן לחים דפשוט בגמרא דגם בתבן בעי' לחי' וצ"ל דגריר בתר ל' הרמב"ם: ד׳ ונתגלה משחשיכה כו'. בב"י הקש' על מ"ש הרא"ש דלגי' ר"י בתוס' דרשב"ג פליג את"ק מצינו לפרש במשנה כסהו ונתגלה היינו דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלות כו' מ"ש התוס' במשנה נראה לר"י דאפי' בידים שרי לכתחל' לגלות כו' וע"כ כ' ב"י דהתוס' ס"ל דבאותן בגדים עצמן מותר אפילו לכתחלה אבל להחליף אסור לת"ק דהוה כמו הטמנה חדשה ולפ"ז תימ' דהא הרא"ש עצמו כתב ג"כ תחלה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידי' מותר לגלות ולכסות וצ"ל דמ"ש הרא"ש מצינו לפ' כתבו דרך קושיא על התוס' דלדבריהם צ"ל כן ע"ש ומ"מ כאן בש"ע צ"ע במ"ש ונתגל' משחשיכ' שהוא ל' דיעבד כמו שדקדקו כל הפוסקים מל' זה במשנה אם כן משמע לכתחלה לא יגלה בשבת ויחזיר ואפי' אותן בגדים עצמן שהיו שם תחלה וכ"ש שלא יחליף אחרים לפי סברת ב"י ואח"כ כתב דאפילו לכתחלה מחליף בשבת וצ"ל דהא דנקט לשון דיעבד ברישא לאו למידק דאסור לכתחלה בשבת אלא למידק דאם נתגלה מבע"י לא יכסנו משתחשך וכמ"ש בית יוסף בשם סמ"ג וסמ"ק והתרומה ואף בתוס' כתב וז"ל אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור כו' והפוסקים הנ"ל החמירו כן אף אם נתגלה מבע"י מאליו וב"י העתיק בשם התוס' בלשון זה כדי שלא לכסותו משתחשך וכ"ה ברא"ש וטור אבל הגירסא שלנו בתוס' נראה נכון טפי דהוי דבר והיפוכו דתחילה נקט ההיתר במגלה בידים בשבת ונקט ע"ז ההיפוך אבל אם גילה מבע"י אסור אח"כ בשבת ומשמע אפי' היה דעתו לכסות בשבת: ה׳ מותר להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פנהו הוי ליה כמטמין את הצונן דמותר: ו׳ והטמנה שעושין כו'. נ"ל דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדירה מטעם זה וכמו שכתב הטור ההטמנה שהיה הרא"ש רגיל להטמין בגומא ולכסות עליה דההיתר משום שיש הפסק בין הקדירה לדופן:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רנ״ז

רנ״ז:ב׳רמ״ב א׳ (ס"ק א') אין טומנין לאחר כו' מבאר מה ענין הטמנה. ואפי' למ"ד כו' דס"ל אין בישול אחר בישול אפי' נצטנן לגמרי כדאיתא בסי' שי"ח סעיף ט"ו: ב׳ מ"מ א"ל כו' ויחתה ויתחייב משום מבעיר: רנ״ז:ב׳רמ״ג א׳ (ס"ק ב) טומנים כו' ועסי' תר"ט כו' לצורך מ"ש לרמ"א. ר"ל דרמ"א אוסר שם להטמין מערב יה"כ למוצאי יוה"כ דה"ל מכין לחול. אע"ג דיוה"כ הוי הכנה דממילא דהא ביוה"כ לא עביד מידי דהא הטמינו מעיה"כ אפ"ה אסור. וא"כ ה"ה דאין מטמינים מע"ש למ"ש מה"ט: ב׳ וא"כ צ"ע כו' פת לצורך מ"ש דהא ג"כ הוי הכנה דממילא: ג׳ חידוש הוא דהא מותר כו' אע"פ שהוא לצורך חול. דהא קתני ומתגמר' כל היום וא"כ ע"כ לא יהנה ממנו כ"א במוצאי שבת. ואפ"ה מותר אע"ג דהוי הכנה דממילא בשבת נצורך חול. וע"כ צ"ל בהטמנה החמירו וחידוש הוא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה לאסור גם אפי' דממיל' נצורך חול: רנ״ז:ב׳רמ״ה א׳ (ס"ק ד) התבשיל כו' וכ"מ בהג"ה. ר"ל מדכ' רמ"א י"ל דאם שכח כו' משמע דהמחבר אוסר אפי' שכח. מתיר בסי' רנ"ג. ר"ל במצטמק ויפה לו. וכיון דהמחבר איירי אפי' שוגג וקתני תרתי צונן שנתחמם או מצמק ויפה לו. משמע דבתרווייהו אסור אפי' שכח: רנ״ז:ב׳רמ״ו א׳ (ס"ק ה) או שנצטמק. פי' בדיעבד. ר"ל הא דייקינן מדקאמר ויפה לו. משמע דבנצטמק ורע לו מותר: ב׳ היינו דוקא בדיעבד: רנ״ז:ב׳רמ״ח א׳ (ס"ק ז) שרי ודוקא תבשיל שנתבשל כל צרכו כו' דודאי לא עדיף משהיה. וכתב בספר ת"ש וז"ל והיינו לדעת הגמ"ר דס"ל כדעה א' ר"ס רנ"ג דגם בשהיה אסור אם לא נתבשל כל צרכו אבל לדידן דקי"ל כי"א שם וכחנניה דשרי בנתבשל כמב"ד קודם שבת ל"ש לו' כן עכ"ל. ולענ"ד א"כ לא ה"ל למ"א לסתום דבריו לכן י"ל דדעת מגן אברהם דאפי' לדידן דקי"ל כי"א בסי' רנ"ג מ"מ הכא בעי' שנתבשל כ"צ. דהא כ' הרב"י בסעיף ז' בהטמנה אפי' מצטמק ורע לו אסור. וכתב רמ"א וכן עיקר אע"ג דבמצטמק ורע לו. אפי' לדעה א' בר"ס רנ"ג וכן פסק המחבר שם שמחמיר דבעי' בשהי שיתבשל כ"צ מ"מ מודה דמצטמק ורע לו מותר והטעם כמ"ש מ"א שם דבהטמנה החמירו יותר מבשהיה. הרי דהטמנה חמירא לענין לכתחלה יותר משהיה אפי' לדע' א' שבסי' רנ"ג והוא דעת המחבר שם בר"ס רנ"ג א"כ ס"ל למ"א דגם לענין דיעבד אין להקל יותר משהיה לדע' א' והוא דעת המחבר בר"ס רנ"ג ומ"ש מ"א לא עדיף משהיה ר"ל משהיה לדעה א' בר"ס רנ"ג: רנ״ז:ב׳רמ״ט א׳ (ס"ק ח) לצורך לילה. דס"ל כו' דהוי קשיא למ"א איך התיר רמ"א כשמטמין לצורך מחר אדרבא הא מה"ט החמירו בהטמנה יותר מבשהיה כיון דסתם הטמנה לצורך מחר וכמ"ש מ"א בס"ק ט"ז. ולכן כתב מ"א דהני י"א דמתירין לצורך מחר ס"ל כהיש מקילים שהביא רמ"א בסעיף ז' דס"ל אם הוא כמב"ד גם הטמנה מותרת דהטמנה ושהיה שוין. אע"ג שיתבאר במ"ש ע"ד מ"א בס"ק ט"ז דרמ"א לא התיר בסעיף ז' כ"א בנתבשל כ"צ מ"מ בדיעבד מודה רמ"א דיש לסמוך על המקילים אפי' אם אינו מבושל כ"א כמב"ד כמ"ש שם בע"ה והכא מיירי בדיעבד: ב׳ דבלא"ה יתבשל כצ"ל ר"ל אפי' בלא חיתוי. וא"ל ניהו דתחלת הטמנתו היתה לצורך מחר מ"מ ניחוש דלמא ממליך לאוכלן בלילה ואכתי א"ל שמא יחתה וכמ"ש מ"א בסי' רנ"ד סק"כ לזה רמז מ"א שם בס"ק כ' במ"ש וע"ס רנ"ז סעיף א' בהגה ור"ל דע"כ צריך לחלק ביניהם דוקא בשהיה דליכא כ"א חד חשש שמא ימלך ויחתה הוא דחיישי' משא"כ בהטמנה צריך לחוש תרי חששות שמא ימלך ושמא יטמין ברמץ ויחתה כ"ה לא חיישי' וכ"כ בס' ת"ש וע"ש שמהנדס בדברי מ"א: רנ״ז:ב׳ר״נ א׳ (ס"ק ט) אלו הם כו אבל להניחה על גפת של שומשמין שרי אע"ג דגם של שומשמין מוסיפים הבל היינו כשמטמין תוך השומשמין אבל כשמעמיד עליו קופה של צמר שטמן בה אינו מעלה הבל מן השומשמין. ועמ"ש במ"א ס"ק ח"י: רנ״ז:ב׳רנ״א א׳ (ס"ק י') ששלשתן לחים צ"ל דחשיב כו'. ר"ל דחשיב ד' דברים וכ' ששלשתן: ב׳ ובאמת ברמב"ם ר ל דהרב"י העתיק ל' הרמב"ם שכ' שלשתן ברמב"ם א"ש בלא"ה: ג׳ ומדסתם כו' הוא ענין בפני עצמו. דאפי' לחים מחמת ד"א אסור ר"ל דהוא אבעי' בש"ס ומה"ט יש פוסקים דוקא לחים מחמת עצמן אסור ומשכחת לה בצמר וכסות מעצמן בממרטי דביני אטמי כמבואר בש"ס והיינו צמר שבין ירכותי' דהם לחים תמיד מחמת הזיעה אך מדסתם בש"ע משמע דאפי' מחמת ד"א אסור: רנ״ז:ב׳רנ״ב א׳ (ס"ק יא) בסלעים דלא שכיח כלל כו' כ"ה לשון התוס' פ' לא יחפור דף י"ט ע"א ד"ה משום דמשתני כו' אהא דתנן התם מרחיקין את הגפת כו' ואת הסלעים מכותל חבירו ג"ט מפני שמוציאים הבל חם ומקלקלים הכותל ופריך מ"ש בדין הרחק' תני סלעים ובהטמנה לא קתני סלעים דהא ע"כ גם סלעים מוסיפים הבל מדצריך להרחיקו מכותל חבירו וא"ר יוסף מפני שאין דרכן של ב"א להטמין בסלעים ולא איירי מתני' במידי דלא שכיח. א"ל אביי וכי דרכן של ב"א להטמין בגיזי צמר ולשונות של ארגמן ותניא טומנין בגיזי צמר כו' ולשונות ש"א כו' אלא אמר רבא ה"ט דלא קתני התם סלעי' משו' דמשתכחי לקדר' ופירש"י שמשברי' הקדר ור"ת פי' שההבל היוצ' מסלעי' מקלקל המאכל והקשו התו' אכתי תיקשי קושית אביי וכי דרכן של ב"א להטמין בגיזי צמר כו' ותירצו התו' בתי' בתרא וז"ל ועי"ל כיון דלא שכיח הוא כלל שרי להטמין בהם דבמלתא דלא שכיח לא גזרי בה רבנן עכ"ל ומדכתבו דלא שכיח כלל משמע דאם הוא שכיח ולא שכיח גזרו ואסור. וכ"מ קצת כדברי התוס' דהא גיזי צמר ולשונות ש"א ג"כ אין דרך ב"א להטמין בהם כמ"ש אביי אפ"ה תני לה ברייתא גבי דברים שאין מוסיפים הבל ולכך מותר להטמין בהם. ת"ל בלא"ה הא לא שכיח להטמין בהם ול"ג רבנן אלא ע"כ צ"ל דגיזי צמר כו' לפעמים טומנים בהם וכמ"ש התוס' שם בתי' ראשון והוי שכיח ולא שכיח וגזרו ואסור: רנ״ז:ב׳רנ״ג א׳ (ס"ק יב) ונתגלה כו' וב"ח מקיל בזה ר"ל בנתגלה מבע"י ס"ל דמותר לכסותו בשבת. וגם אפי גלהו במזיד מבע"י דוקא אם היה דעתו שלא לכסותו כלל או לכסותו בשבת אסור לכסותו בשבת דהוי תחלת הטמנה. אבל גילהו מבע"י ע"מ לכסותו מבע"י ואח"כ שכח לכסותו מבע"י מותר לכסותו אפי' בשבת: רנ״ז:ב׳רנ״ד א׳ (ס"ק יג) גורם כו' שאין גורם בישול והיכי משכחת לה מ"ש המחב' שתוספות זה גורם כו' ולזה כ' מ"א דמשכחת לה כמ"ש סעיף ח'. ר"ל שעומד קדרה טמונה בבגדים ע"ג כירה שיש בה גחלים. דאע"ג דהגחלים מוסיפים הבל מ"מ לא מיקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל כמו שיתבאר שם ושרי. וכה"ג משכחת לה שתוס' זה גורם להתבשל: רנ״ז:ב׳רנ״ה א׳ (ס"ק יד) מותר כו' דאסור להניחו ע"ג כירה לכתחלה בשבת וכשפינה ממיחם למיחם. אסור להעמיד שם מיחם השני דהא מיחם השני מעולם לא עמד שם על הכירה ה"ל כמניח לכתחלה על גבי כירה בשבת: רנ״ז:ב׳רנ״ו א׳ ס"ק ט"ו מותר כו' אפי' אדם חשוב שרי ור"ל דאמרי' בפ' במה טומנין דף נ"א ע"א א"ל רב נחמן לדרו עבדו אטמון לי צונן כו' שמע ד' אמי ואיקפד. א"ר יוסף מ"ט איקפד כרבוותי' עביד כו' דאמר ר"י א"ש מותר להטמין את הצונן כו' הוא סבר אדם חשוב שאני. ופירש"י שהרואה אותו שהוא מקיל עומד ומקיל יותר עכ"ל מ"מ לא קי"ל כר"א חדא מדאמר הש"ס הוא סבר משמע דר"א לגרמיה ס"ל כן אבל אנן לא קי"ל הכי וגם ר"נ עביד עובדא וגם ר' יוסף אמר שר"נ כדין עביד וס' כ"ה אינו תחת ידי ועיין בש"ך י"ד סי' קנ"ב ובפר"ח שם סי' קי"ג ובס' ת"ש סי' רנ"ד: רנ״ז:ב׳רנ״ח א׳ (ס"ק יז) נתבשל כ"צ ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג המובן הפשוט מ"ש לדעת י"א הוא הי"א שהובא בר"ס רנ"ג בשהיה אם הוא כמב"ד וכיון דיש מקילי' פה הוא רשב"ם דמשוה הטמנה לשהיה א"כ ה"ה הכא בהטמנה סגי אם נתבשל כמב"ד אבל בס' א"ר השיגו וכן הסכים עמו בספר ת"ש הא רמ"א בסי' רנ"ג הסכים עם י"א דשם דסגי בשהיה אם הוא כמב"ד ואעפ"כ כ' כאן לדעת יש מקילים נתבשל כ"צ וכ' בס' ת"ש הטעם דס"ל לרמ"א דתרי קולא לא מקילינן דדוקא בשהיה מקילי' כדעת רש"י ותוס' דפסקו כחנני' דסגי אם הוא כמב"ד דלא כהרי"ף דפסק כרבנן אבל הכא בעי' דוקא כ"צ דהא לר"ת דהוא דעת הרב"י הטמנה חמיר משהיה וניהו דבמקום שמקילים כרשב"ם דמשוה הטמנה לשהיה מכל מקום לא מקילי' כ"ה להתיר אפי' כמב"ד דהא בשהיה גופיה להרי"ף בעינן כל צורכו דוקא וא"כ במקום שנוהגים להתיר בהטמנה כשהוא כמאכל ב"ד מחינן בהו ולכן כ' רמ"א כשנתבשל כ"צ אלא שבס' ת"ש כ' דגם מג"א הבין כן דעת רמ"א ומ"ש מ"א ולדעת הי"א כו' לא נתכוין להי"א שבסי' רנ"ג אלא ליש מקילים שהביא רמ"א וכוונתו שלא תבין מדברי רמ"א שהיש מקילים גופייהו אין מתירים כ"א בנתבשל כ"צ אלא היש מקילים מתירים אפי' כמב"ד דכן כ' התוס' בשם רשב"ם דמשוה הטמנה לשהיה וס"ל בשהיה סגי כמב"ד אלא רמ"א שכ' נתבשל כ"צ הוא הכרעת עצמו כנ"ל ונ"מ דבדיעבד ובשוגג יש לסמוך ע"ז כמ"ש סעיף א' והיינו במקומות שמקילים ע"פ דעת המקילים עכת"ד: ב׳ ודע דמ"ש בש"ע בסעיף ו' בדברי המחבר אבל בדבר המוסיף הבל אפי' להטמין צונן גמור כו' אסור הקשה בס' ת"ש הא אמרי' פ' לא יחפור למה קתני גבי איסור הטמנה חול ובהרחקה מכותל לא קתני חול ומשני דטבע חול דחמימו מחמם יותר אבל בקר אדרבה מיקר לכן לענין הטמנה שמטמין קדרה חמה החול מוסיף הבל ואסור אבל הרחקה מכותל קר אדרבא החול מקרר לכותל והקשו התוס' שם ובשבת הא תנן לא יטמין הביצה בחול ובאבק דרכים והא הביצה קר. ותי' דמיירי שהחול חם מחום השמש דומיא דאבק דרכים וכה"ג מוסיף הבל אפי' מה שמטמין הוא קר המורם מזה כששניהם קרים החול ודבר שמטמין כה"ג אינו מוסיף הבל א"כ איך סתם וכ' בדבר המוסיף הבל גם צונן אסור הא חשיב תוך הדברים המוסיפים הבל גם חול ואם מטמין תוכו צונן מותר דהא מקרר לו ודאי ע"ד ש"ע לק"מ דהא קאמר בדבר המוסיף כו' וחול קר ואינו מוסיף הבל וא"כ יצא מן הכלל מ"מ ה"ל לבאר בפי' לתוך חול צונן מותר להטמין צונן עכת"ד: רנ״ז:ב׳רנ״ט א׳ (ס"ק יח) נוגעים בגחלים כו' וגם אין ראוי להטמין תוך הקרקע כו' והתוס' כתבו טעם זה לחוד כו' הוצרכו לזה מ"ש דאסור ליתן קדרה הטמונה בגיזי צמד ע"ג קופה של גפת של זתים דמסקא הבלא אע"ג דאין הקדרה טמונה תוך הגפת אסור משום הסקת הבלי' דגפת וא"כ איך הותר לאותן מקומו' שמסיקים האור ובשלו הקדירות כו' הא הכירה מוסיף הבל ומ"ש מגפת של זיתים וע"ז תי' דוקא בגפת של זיתים שמתחלה ניתן הקדרה תוך קופת הצמר לשם הטמנה דהא טמן בתוכה משא"כ בנדון אותן מקומות ועוד דבגפת הטעם כיון דמעלה הבל גזרינן אי שרינן ע"ג גפת יאמר מה לי על גבה מה לי תוכה דהא גם ע"ג מסיק הבלא ויבא לטמון תוך גפת ש"ז משא"כ כירה דאין ראוי להטמין תוך קרקע ל"ל: רנ״ז:ב׳ר״ס א׳ (ס"ק יט) שרי כו' אבל בבשר חי א"צ לטיחה דהא איסור הטמנה ליכא בתנור כיון דאין הקדירה מודבק בתנור וכמ"ש המחבר וליכא כ"א משום איסור שהי' ובבשר חי ליכא איסור שהי' כמ"ש ר"ס רנ"ג וע"ש במ"א ס"ק ד' ולפ"ז צריך ליתן הקדרה לתוך התנור סמוך לחשיכה דאל"כ כשתחשך כבר אינו בשר חי כמ"ש. מ"א סי' רנ"ג ס"ק ט"ו ע"ש ובמקומות שלא נהגו כו' לתת כו' משום איסור שהיה כדי שיתבשלו כמב"ד היינו ע"פ מ"ש רמ"א בסי' רנ"ג חעיף א' שנהגו להקל כי"א דשם דסגי אם נתבשל כמב"ד וכ"ז כשאין הקדרה מודבק לתנור וגם לא לדף הסותם פי התנור דליכא משום הטמנה כ"א איסור שהיה אבל אם הקדדה מודבק לתנור או לדף כ' הט"ז דאסור משום הטמנה ולא מהני מה שהוא חי דהא כ' רמ"א בסעיף ז' דעיקר כדעת המחבר דהטמנה חמיר משהיה בזה דלא כהיש מקילים אבל טיחה בטיט ודאי מהני לדעת רמ"א בסי' רנ"ד אפי' לענין הטמנה דהא הטעם שלא יטריח א"ע להסירהטיחה זה שייך גם לענין הטמנה אולם מ"ש הט"ז דאם מודבק לתנור או לרף מיקרי הטמנה כיון דליכא אויר בין הקדרה ובין התנור זה במחלוקת שנויה דהטור כ' מנהג הרא"ש בהטמנה שהיה לו כירה שדפנותיה היו גבוהים יותר מפי הקדרה ואויר בין דופני הכירה לקדירה ונותן הקדרה לתוכה ומכסה פי הכיר' בלוח או בד"א והיה נותן בגדים על הכיסוי והיה אומר שאין זה דרך הטמנה כיון שאין הקדרה נוגעת בשום דבר כו' ואויר בינה לדפנות כו' וכ' ע"ז הרב"י וז"ל משמע מלשונו שאם כיסה פי הקדרה בלוח כו' אסור לתת בגדים על הלוח כו' דכל שהוא ע"פ הקדרה מחזי כהטמנה ולפיכך עשה דפנות הכיר' גבוהים מפי הקדרה כדי שהלוח שנותנים עליו הבגדים לא יגע בפי הקדרה ואפשר דה"ה אם הלוח נוגע בפי הקדרה מאחר שהוא דבר שאינו מעלה הבל מפסיק ומותר לתת בגדים עליו ומה שעשה הרא"ש דפנות הכירה גבוהים כו' שיתיישב לוח יותר יפה וכ"נ מדברי הר"ן כו' ומדברי רי"ו עכ"ל הרב"י: ב׳ והב"ח כ' וז"ל הדבר פשוט דעיקר ההיתר לפי שיש אויר בינה לדפנות המוסיפים הבל כו' דאפי' היה הלוח מונח ע"פ הקדרה לא הוי הטמנה כיון שיש אויר בין הדפנות לקדרה כו' והב"י נסתפק בזה ולענ"ד אין כאן ספק עכ"ל הב"ח וא"כ לדעת הב"ח כ"מ אי נוגע בלוח הסותם דאותו לוח אינו מוסיף הבל דליכא הטמנה אלא אפי' נוגע הקדרה בחד צד לדופן התנור אפשר דשרי לדעת הב"ח ניהו דאותו דופן מוסיף הבל מ"מ כיון דהדופן אינו מודבק לקדרה כ"א בצד אחד ובשאר הצדדים וגם למעלה אינו מודבק ליכא הטמנה דהא גם אינו מודבק בשום צד לתנור מ"מ עומד הקדרה על התנור ותחתית התנור ודאי מוסיף הבל מ"מ מותר כיון דאיכא אויר בין הצדדים ולמעלה אינו דרך הטמנה א"כ אפי' מודבק בחד צד אינו דומה להטמנה מ"מ נסתפקתי בזה אפי' לדעת הב"ח דל' הב"ח ג"כ מורה דאי דבוק בחד צד לתנור אסור:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א