סימן רכז – ברכת הזקים
א עַל הַזִּקִּים, וְהוּא כְּמִין כּוֹכָב הַיּוֹרֶה כְּחֵץ בְּאֹרֶךְ הַשָּׁמַיִם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנִמְשָׁךְ אוֹרוֹ כְּשֵׁבֶט; וְעַל רְעָדַת הָאָרֶץ; וְעַל א הַבְּרָקִים; וְעַל הָרְעָמִים; וְעַל רוּחוֹת שֶׁנָּשְׁבוּ בְּזַעַף, עַל כָּל א' מֵאֵלּוּ, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית; וְאִם יִרְצֶה יֹאמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. ב כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים נִפְטָר בִּבְרָכָה אַחַת; נִתְפַּזְּרוּ בֵּין בָּרָק לְבָרָק וּבֵין רַעַם לְרַעַם, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. ג הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַכִּסֵא וְשָׁמַע קוֹל רַעַם אוֹ רָאָה בָּרָק, אִם יָכוֹל לָצֵאת וּלְבָרֵךְ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, ב יֵצֵא; וְאִם לָאו, לֹא יֵצֵא.
באר היטב – סימן רכז – ברכת הזקים
א א הברקים. בליצ"ן בל"א. אומר עושה מעשה בראשית דלא שייך לומר שכחו וגבורתו מלא עולם שאין נראין בכל העולם. ועל הרעמים בל"א דונרי"ן אם ירצה אומר עושה מעשה בראשית דמעשה בראשית הם ואם רצה אומר שכחו וגבורתו מלא עולם שהקול נשמע בכל העולם. ומש"ה כתב המחבר בזעף ר"ל בכח גדול אז אומר עמ"ב או שכחו וכו' אבל אם נשבו בנחת אומר דוקא עמ"ב. וכתב המ"א שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכה אחת ברוך עמ"ב דאין מרבין בברכות אבל אם הם באים בזה אחר זה נהגו העולם לברך על רעמים שכחו וגבורתו מלא עולם ועל ברקים עמ"ב. מ"ש המחבר ואם ירצה אומר שכחו וכו' זה קאי דוקא על רעמים אבל על ברקים אינו מברך כ"א עושה מ"ב: ג ב יצא. בצירי דאין שייך לומר כאן יצא בקמ"ץ דהא פטור הוא כל שא"א אלא ודאי דקאמר מה יעשה ופירש דצריך לצאת משם ולברך כיון שאפשר לו לעשות כראוי ולברך בסמוך יעשה כן. וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופות ולא עשה צרכיו עדיין או שיוכל ליטול ידיו. ט"ז ומ"א:
מגן אברהם רכ״ז – סימן רכז – ברכת הזקים
א׳ בזעף. ואם נשבו בנחת אומר ברוך עושה מע"ב (תוס' בשם ירושלמי) ונ"ל דמ"מ הוא רוח גדול רק מה שאינו נושב בזעף שלא נשמע בכל העולם וצ"ע למה השמיטו הרב"י, נ"ל דאם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכ' א' ברוך עושה מע"ב, אמרי' בגמרא דזעף אינו מתחיל בלילה ואינו מנשב שתי שעות כא' אא"כ הפסיק בנתיים: ב׳ תוך כ"ד. וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו עיין סס"י ד':
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רכ״ז
א׳ שכחו וגבורתו כו'. בטור כתב שאם ירצה יאמר כן או יאמר ברוך עושה מ"ב. והמנהג לומר על הרעמים שכחו וגבורתו ועל הברקים עושה מ"ב ואיני יודע טעם לזה אולי שהרעמים מראים כח משא"כ בברקים: ב׳ תוך כ"ד יצא. בציר"י דאין שייך לומר כאן יצא בקמ"ץ דהא פטור הוא כל שא"א לו אלא ודאי דקאמר מה יעש'. ופי' שצריך לצאת משם ולברך כיון שאפשר לו לעשות כראוי ולברך בסמוך יעשה כן ואם א"א לו לצאת ולברך כ"כ בסמוך א"צ לצאת בשביל הברכה ונ"ל דאין השיעור של הברכה תוך כ"ד ואחר שיעור זה לא יברך דא"כ היה להם לומר שיעור זה על עיקר הדין דשיעור הברכה בזה הוה תכ"ד אלא דודאי אחר שיעור תכ"ד ג"כ צריך לברך כל שאפשר לו וכמ"ש בשאר ברכות כגון בסי' רכ"ו לענין רואה אילנות אלא דכאן אמר לענין חיוב עליו לצאת משם ולמהר לברך בזה חילקו אם הוה תכ"ד או לא כנלע"ד: איתא בירוש' פ"י יוחסין ישמעו ענוים וישמחו א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל ר"א הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ. וכ' בתשב"ץ הטעם כדי להרבות בברכות:
ספר מחצית השקל על אורח חיים רכ״ז
רכ״ז:א׳תתקע״ט א׳ (ס"ק א) בזעף כו' נ"ל דאם שמע כו' דהא מדינ' יכול לברך בין על רעם ובין על ברק עוש' מע"ב או שכחו וגבורתו מלא עולם אלא דהעולם נוהגים לברך על רעמים שכחו וגמ"ע ועל סרק עמ"ב והטעם כ' הט"ז שרוצים לברך שני הברכות ולכן מסתבר יותר לברך שכחו וגמ"ע על רעם מעל ברק שע"י רעם נרא' יותר גבורתו של הקב"ה מבברק אבל עמ"ב שייך גם ברעם כמו בברק והן שוין זה לזה א"כ כששומע רעם ורא' ברק כאחד מברך ברכה אחת לשניה' וא"כ טוב יותר לברך עמ"ב על שניהם מלברך על שניה' שכחו וגמ"ע דאין לברכ' זו שייכות כ"כ לברק לפי מנהג העולם: רכ״ז:א׳תתק״פ א׳ (ס"ק ב) תכ"ד כגון שלא נגע כו'. וכ' בס' א"ר דאף שמתאוה לעשות צרכיו רשאי לעמוד על עצמו ולברך דדומה למ"ש בשם הרשב"א לעיל בסי' צ"ב סעיף י"ב אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור כו' וכ' רשב"א הטעם לעיל דמאי ה"ל למיעבד כיון שלא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל כו' ובאמצע נתעורר לו כו' ע"ש במ"א וה"ה הכי דמאי ה"ל למיעבד כאן אולם עיין במ"א שם ס"ק ב' דמשמע דלא סמך על הרשב"א אלא דמשום דאסור להפסיק בתפלתו וע"ש: ב׳ וכ' בט"ז דניהו דעיקר החיוב הוא תכ"ד ומה"ט א"צ לצאת אלא א"כ אפשר לו לברך תכ"ד שאז עיקר חיובו. אבל גם לאחר תכ"ד יכול לברך ע"ש. אבל אין מפורש עד כמה יכול לברך ואפשר עד שיתפזרו העבי'. ובספר א"ר כת' וז"ל ומר"ן ספ"ק דפסחים ומברכת אברהם מבואר דאין מברך כלל. וכן משמעות הפוסקים ומ"מ דברי הט"ז נראין קצת עכ"ל וז"ל הר"ן בפסחים ע"ד הירוש' הובא גם בספר ח"מ נראה מזה דאין ברכת השבח אלא בתכ"ד של ראיה ושמיעה עכ"ל עכ"פ מידי ספק ברכה לא נפק לכן אחר תכ"ד אין לברך: ג׳ (בש"ע סעיף ב') נתפזרו בין ברק כו' וכ' בספר א"ר וז"ל כ' תר"י פי' שמים זכו בעיניו וכ' ל"ח (בלחם חמודות לא מצאתי אולי כ"כ בס' מי"ט) ונ"ל לאפוקי שנתפזרו ע"י רוח אחד הנה וא' הנה אבל עדיין מעונן כל הרקיע עכ"ל:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א